מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

אפילו הרצוג מבין שאין "שתי מדינות לשני עמים"

כל מתווה של הסכם שלום המבוסס על "שתי מדינות לשני עמים" מהווה איום בלתי נסבל על ישראל ורחוק מלענות על השאיפות הלאומיות המינימליות של הפלסטינים. ה"פתרון" הזה אינו אלא פיקציה

"אם יהיה שקט וביטחון נדבר מה הלאה"; יצחק הרצוג. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

פיקציה

הסיסמה שהייתה בזמנה קופירייט של המפלגה הקומוניסטית בבחירות 1981, "שתי מדינות לשני עמים", זכתה בשנים האחרונות לפופולריות מקיר לקיר. ניתן לשמוע אותה בפי כל המפלגות והחוגים של השמאל והמרכז, מרבית האינטליגנציה הישראלית, אורחים ואמנים המבקרים בישראל, ראש הממשלה ושר הביטחון, קנצלרית גרמניה, ראש ממשלת בריטניה ואיתם כל מנהיגי העולם, ובמיוחד ידידי ישראל.

ההנהגה הפלסטינית וממשלת ישראל מצהירות בלשון רפה ובאי-רצון על תמיכתן ברעיון "שתי המדינות". אי אפשר שלא להבחין שגם הישראלים וגם הפלסטינים אינם מוכנים, וגם אינם יכולים לשלם את המחירים המינימליים הנדרשים לקיום שתי מדינות בין הים והמדבר. שני הצדדים מסתפקים במאמצים ותרגילים של "Blame game" – "משחק האשמות": ניסיון הדדי להאשים את היריב בכישלון.

בארץ ישראל המערבית אין מקום לשתי מדינות לאום. ברור שההצעה היא בלתי אפשרית לחלוטין מבחינתם של שני הצדדים, והסיבה היחידה לפופולריות שלה היא שאין בינתיים הצעה אחרת.

הישראלים

ההתרחשויות במזרח התיכון, ברשות הפלסטינית ובעזה חיסלו את החלום של השמאל שרעיון "שתי מדינות לשני עמים" יביא שלום.

ההתנתקות מרצועת עזה ותוצאותיה הבהירו מדוע מדינה פלסטינית לאורכו של מרכז הארץ היא סכנה בלתי אפשרית לישראל. היום המטרה של השמאל צנועה יותר: "הפסקת הכיבוש". מ'שלום עכשיו' ומחזון אוסלו נשארה רק תכנית ל"היפרדות חד-צדדית". החלום של השלום ו"המזרח התיכון החדש" נשאר רק נחלתם של קבוצות קטנות והזויות מסוג 'נשים עושות שלום'.

כמה קטעים מהתכנית המדינית של יצחק הרצוג, שהתקבלה על ידי מפלגת העבודה, ימחישו את העמדה הנוכחית של השמאל: "ישראל תשמור על העיקרון לפיו לא תנקוט בצעדים שיעקרו את חזון שתי המדינות מבחינה גאוגרפית ומדינית" אמר הרצוג; "מדינה נפרדת לפלסטינים היא הסיכוי היחידי של ישראל להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית עם גבולות בני הגנה… במצב הנוכחי אי אפשר לממש את רעיון שתי המדינות". עוד הוסיף: "אני רוצה להיפרד מהפלסטינים מה שיותר מהר… "להשלים את גדר ההפרדה שתכלול את כל גושי ההתנחלויות הגדולים בישראל". "צה"ל ימשיך לשבת על הגבול המזרחי בבקעת הירדן… למדנו את לקח ההתנתקות שעשה הליכוד בעזה, צה"ל יישאר בכל השטח ולא יזוז". לסיכום, "אחרי כמה שנים, אם יהיה שקט וביטחון נדבר הלאה".

אם כן, בישראל לא נותר שום גורם משמעותי שמציע הצעה אמיתית ל"שתי מדינות לשני עמים". ואם בעתיד תהיה ממשלה שתרצה להציע הסכם שלום בגבולות  1967 עם חילופי שטחים וחלוקת ירושלים, אזי על פי "חוק יסוד משאל עם" ההצעה תהיה חייבת לקבל את אישורם של למעלה משישים חברי כנסת, ולאחר זאת לעמוד בפני משאל עם.

זה לגמרי בלתי אפשרי, אך אם בכל זאת תהיה ממשלה ישראלית שתציע הסכם שלום מסוג כזה, שיעבור גם משאל עם, אז ההסכם ידחה על ידי הפלסטינים. עובדה, אהוד ברק ואהוד אולמרט כבר הציעו הסכם כזה ונדחו בדם ואש.

הפלסטינים

בשנת 1937 דחו הפלסטינים את תוכנית החלוקה שהקצתה להם 75 אחוזים מארץ ישראל המערבית. עשר שנים מאוחר יותר, ב-1947 הם דחו את הצעת החלוקה של האו"ם שהקצתה להם 40 אחוזים משטח הארץ. הלאה. בשנת 2000 דחה יאסר ערפאת את הצעת קלינטון שהקצתה לפלסטינים 95 אחוזים משטח הגדה ו-100 אחוזים ברצועת עזה, זאת בנוסף לכ-3 אחוזים משטחי הנגב. ערפאת הגיב באינתיפאדה.

ההסבר לסירוב הפלסטיני מובא בבהירות דווקא בספרו של חוקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני פרופסור בני מוריס "מדינה אחת, שתי מדינות" (הוצאת עם עובד, 2012). כדאי להביא את הדברים במלואם:

יש סיבות אובייקטיביות מוצקות להנחה כי פתרון שתי מדינות בנוסח זה שהציעו אהוד ברק וביל קלינטון בשנת 2000 לא ייקנה אוהדים רבים אפילו בקרב אותם פלסטינים שעשויים, עקרונית, להסכים לפשרה. חלוקת ארץ-ישראל המנדטורית ההיסטורית כמוצע: 79 אחוזים ליהודים ו-21 אחוזים לפלסטינים, אינה יכולה שלא להותיר את הערבים כולם חדורים תחושות עזות של אי-צדק, עלבון והשפלה, והכרה מוצדקת כי מדינה המורכבת מרצועת עזה והגדה המערבית (ואולי גם חלקים גדולים של מזרח ירושלים), ששטחה כ-5,000 קמ"ר, פשוט אינה בת קיימה מבחינה מדינית וכלכלית.

מדינת גדה מערבית-רצועת עזה כזאת, מונעת בכוח גורמים כלכליים, דמוגרפים ופוליטיים אובייקטיביים, תחתור, באורח בלתי נמנע לשליטה, בשטחים נוספים ותנסה להתפשט. קרוב לוודאי שבשל סיבות אידאולוגיות וגאוגרפיות מובנות, תהיה ישראל יעד מועדף להתפשטות כזאת.

כך איפה סביר להניח כי הסדר של שתי מדינות במתווה שהציעו ברק וקלינטון בשנת 2000 לא יצא לפועל, ואם יצא לפועל – לא יאריך ימים. ומכל מקום לא ישרה שלווה במזרח התיכון… אסתכן ואומר כי אם למרות אי הסבירות המובהקת, יחתמו ישראל והרשות הפלסטינית בשנים הבאות על הסכם של שתי מדינות, הוא יופר בתוך זמן קצר.

עד כאן דברי מוריס.

מסקנה ותהייה

הסכם שלום המבוסס על "שתי מדינות לשני עמים" מהווה איום בלתי נסבל על ישראל ורחוק מלענות על השאיפות הלאומיות המינימליות של הפלסטינים. גם הפלסטינים וגם הישראלים אינם מוכנים לחלוקת הארץ לשתי מדינות, ואין כל אפשרות להסכם ישראלי פלסטיני על שתי מדינות בגבולות 1967.

התמיכה הנלהבת והכללית ב"שתי מדינות לשני עמים" מתבססת רק על העובדה שזו ההצעה היחידה על השולחן.

ההצעה ההגיונית היחידה שנשארה במחלוקת בין שתי הנשים היא "גזורו!", לחלק בסכין חדה את התינוק: "שתי מדינות לשני עמים".

עוד משהו

"המלחמה אינה קובעת מי צודק, אלא מי יישאר" – ברנרד שו.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

19 תגובות למאמר

    1. אדון טרול, תגובות כאלו תשמור ל-ynet, פייסבוק ושאר המקומות נעדרי האינטלקט בבקשה. פה שכונה מתורבתת.

    2. למה טרול? מאז נאום בר-אילן הלחץ על ישראל לא נחלש אלא התחזק. ואפילו ממשל טראמפ כבר לא מרשה לישראל לבנות בשטחים ששוחררו בששת הימים.

  1. די כבר יהודה הראל, די כבר. באמת מספיק.
    איזה גיבוב של שטויות מבולבלות, חוסר הבנה ובורות מכוונת.
    יאללה, לעבודה:
    – "שני הצדדים מסתפקים במאמצים ותרגילים של "Blame game" – "משחק האשמות": ניסיון הדדי להאשים את היריב בכישלון" – מה זה אמור להביע? זה נסיון שלך להיות אובייקטיבי? מאוזן? עיתונאי נקי פניות? כי זו שטות מוחלטת, שאתה מבהיר בעצמך *בהמשך המאמר עצמו!*. אלו הערבים, תמיד הערבים, אשר פעם אחר פעם לא מסכימים לשום הסכם. אז בשביל מה אתה מדבר על "משחק ההאשמות" כאשר די ברור איזה צד כאן אשם, לגמרי לגמרי אשם, לבד לבד? למה, כי זה מאוד נדיר שיש מצבים כאלה? נכון, אכן נדיר. בד"כ האחריות מוטלת, לפחות חלקית, על שני הצדדים. כאן לא. לא מעניין אותי מה יש להם לומר, משום שגם דברי המתיקה החמודים ביותר שלהם מלווים תמיד באיום ובטרור. אז אל תדבר איתי על משחק האשמות, כי יש דבר כזה שנקרא עובדות. הרבה אלפים מהן, תחת המצבות בבתי הקברות שלנו.

    – "בארץ ישראל המערבית אין מקום לשתי מדינות לאום. ברור שההצעה היא בלתי אפשרית לחלוטין מבחינתם של שני הצדדים, והסיבה היחידה לפופולריות שלה היא שאין בינתיים הצעה אחרת." – זו לא שאלה של מקום, וחזרה על השקר לא תהפוך אותו לאמת. זו שאלה של תפיסה, של תרבות, של מטרות עומק. כאשר שני צדדים מעוניינים לחיות בשלום ושת"פ – מוצאים את הדרך. אבל מספיק שצד אחד לא מעוניין – ונגמר העסק. ברור לנו איזה צד לא מעוניין, ברור לנו למה, וברור לנו שכלל לא מדובר בלאום ושהמושג "לאום" בעצמו אינו אומר להם דבר. יש רק את ה-"ooma" הערבית, וזה לא שקול למה שאנחנו רואים כקבוצה לאומית. וכאן אתה מציג בורות לשמה – תמימה, או מכוונת. לך הפתרונים.

    – "ההתרחשויות במזרח התיכון, ברשות הפלסטינית ובעזה חיסלו את החלום של השמאל שרעיון "שתי מדינות לשני עמים" יביא שלום." – שני בולשיטים במשפט אחד, ממש מרשים. כמו לרשום נח בשבע שגיאות. קודם כל, איך ההתרחשויות במזרח התיכון רלוונטיות? למה, כי לפניהן היה רצון טוב של הערבים? איזה התרחשויות היו כאן באזור בזמן תרפ"א, תרפ"ט? מה הניע את המוטיבציה הערבית מחד והעברית מאידך ב-1937? וב-1947? (רמז – אין שום הבדל משום שהגישה הערבית לא השתנתה מעולם, קרי יש לגרש/לשעבד/לחסל את היהודים באשר הם, כי כך אמר מוחמד). ומנין לך שהחלום של השמאל חוסל בעיני עצמם? אני דווקא רואה שהם ממשיכים להכפיל את ההימור. ומי אתה שתדבר בשמם בכלל? כי הם, מסתבר, לא מסכימים איתך.

    – ולסיכום, הציטוט מהעלוב הזה, הניאו-הסטוריון דמיקולו שמשנה את דעתו כל שני וחמישי, בני מוריס "חלוקת ארץ-ישראל המנדטורית ההיסטורית כמוצע: 79 אחוזים ליהודים ו-21 אחוזים לפלסטינים, אינה יכולה שלא להותיר את הערבים כולם חדורים תחושות עזות של אי-צדק, עלבון והשפלה, והכרה מוצדקת…" – אני לא מבין, אתה מקבל את דבריו? כי לפי החכם מוריס, הערבים לא מסכימים כי לא נתנו להם מספיק. אתה מסכים עם זה? כי המציאות ההסטורית, הן הרחוקה והן הקרובה יותר, מוכיחה שלא כך הדבר. הערבים ימשיכו להתנגד לכל הצעה, תהא אשר תהא, ברמת *העקרון*. זאת משום שההתנגדות שלהם אינה מבוססת על פוליטיקה, שטחים, משאבים וכו', אלא על התנגשות בין התרבות הערבית והמוסלמית לבין המערבית. מבחינתם, ליהודי אסור להחזיק גם ב-1 מ"ר של אדמה באופן עצמאי, שכן הוא חייב להיות ד'ימי הנתון למרותו של המוסלמי. ומבחינתם, כל אדמה שהיתה אי פעם תחת שליטת האיסלם, ולו ליום אחד, לנצח היא אדמת הקדש מוסלמי ויש להשיבה בכוח הזרוע אל זרועות בני מוחמד הקדושים. כן, הם אשכרה מאמינים בזה, איזה קטע? או שאתה חושב שאתה יודע יותר טוב מהם למה הם מתכוונים כשהם אומרים בדיוק את מה שכתבתי לעיל? תן להם 1%, תן להם 99% – התשובה תישאר תמיד "לא". את התירוץ כבר יעזרו להשלים אנשים כמוך, או כמו בני מוריס.

    בחיי, לפעמים האתר הזה מתסכל כל כך. זו אמורה להיות אלטרנטיבה לשקרים שאנחנו שומעים במיינסטרים. אני מקווה שאלה לא סדקים ראשונים של התמסדות והתקרנפות, כי אני רואה את זה כאן יותר ויותר לאחרונה.

    1. אה כן, ולסיום – זה שאתה לא מקבל שיש הצעות אחרות על השולחן, עדיין לא אומר שנושא שתי המדינות הוא הפתרון היחיד. זה שקר מתועב, ואתה אמור לדעת את זה.
      זה שכנראה אין מאמצים רציניים לטובת יישום פתרון אחר – זה כבר נושא נפרד ובהחלט ראוי לדיון. יש הטוענים, במידת מה של צדק, שדווקא הקפאת מצב והימנעות מתנועות חדות – טובות לנו בטווח הארוך. כמו שאמרתי, נושא שראוי לדיון. בטח לא ראוי לפטור את הדיון מראש באמירה של "אין הצעה אחרת על השולחן". זו צביעות ונבלות לשמה.

    2. כל מילה בסלע. כנ"ל לגבי פתרון יחיד על השולחן – יש מספיק פתרונות, למשל של ד"ר קידר בתור התחלה, והחלת ריבונות ומתן תושבות לעשר שנים ללא זכות הצבעה וכד'. צריך להפסיק להסכים להצהרות מצוצות מן האצבע שקובעות שבלי שתי מדינות או התנתקות (שלא ברור במה תעזור, אולי בדילוג על מצב של "מדינה" ישר ליישות טרור אנרכיסטית) ישראל לא תישאר יהודית ודמוקרטית.

    3. אוריאל ושחר, נסו שוב לקורא את הכתבה של יהודה הראל.
      אני חושש שאתם לוקים בהבנת הנקרא.

    4. אוריאל, שתי הערות:
      1. חבל שאתה יורד לפסים אישיים. אפשר להעביר ביקורת גם מבלי לפגוע בכותב. כך זה הרבה יותר רציני. כל ההתלהמות הזאת שלך לא תורמת דבר.
      2. יש הבדל בין "מאשים" ל"אשם" העובדה ששני הצדדים מאשימים אחד את השני אינה מעידה על אשמה משותפת ושווה.

    5. בבקשה , שעל נעליך מעל רגליך שאתה יורד בסגנון נמוך , ועוד על מי אתה יוצא על אחד מבוגרי אקטיבסטים של יוצאי מפלגת העבודה תומכי ארץ ישראל השלמה!
      גם אני לא מסכים בדברים מסוימים עם הכתיבה שלו, אך לא צריך לרדת לפסים נמוכים כמו שאתה הטבת לעשות ליהודה הראל.

    6. למורה ללשון – הסבר את עצמך, או שמור את התגובות הריקות לעצמך.
      ליקיר:
      1. ברמת העקרון אתה צודק, אלא שאני לא רואה איפה ירדתי לפסים אישיים מלבד זה שאני קורא לבני מוריס "עלוב" וכו', אבל אני מסביר למה – כי הוא משנה את דעתו כל שני וחמישי וכי כל תפיסתו מבוססת על עורבא פרח; הוא לא מבין כלל את המניעים להתנהלות של הערבים ומעדיף להתנשא מעליהם ולייחס להם את המניעים של עצמו, לו היה עומד במצבם. ולכן אני חושב שלתאר אותו כעלוב וכהסטוריון דמיקולו זה דווקא תיאור עדין יחסית. האם זה תורם ברמת הטיעון שלי? אולי לא ממש, אבל זה כבר עניין של סגנון.
      2. גם הפעם אתה צודק, אך אני לא חושב שהכותב מסכים איתך ואני בעצמי מנסה להצביע על זה. לטעמי, הכותב חושב בעצמו (כפי שאני מבין מהכתוב) שאכן יש מידה מסוימת של אחריות או אשמה לשני הצדדים, ולטעמי זה שקר גס (ברמת העומק, לא בצעדים ספציפיים כאלה ואחרים או טעויות מקומיות מאוד). אין ספק ששני הצדדים מאשימים האחד את השני, אבל הכותב לא מבהיר, כפי שצריך לדעתי, שאלה הערבים שעושים זאת מתוך צביעות איומה.

  2. כבר הוצע לפלסטינאים שטח גדול מאוד בסיני. להקמת מדינה שלהם במימון המערב שמתחבר לרצועת עזה. הם כמובן דחו את ההצעה. כל הצעה שהיא מלבד חזרה לארץ ישראל לא יספק אותם. ו הטיפשים האלה אינם מבחינים שככל שעובר יותר זמן הם רק מפסידים יותר….1937. 1948. 1967.

  3. בחרת, יהודה, לעסוק במקצוע הכי קל בעולם. להסתכל על השמאל מלמעלה ולהסביר לכולם במה ואיפה הוא טועה. המקצוע הכי קל בעולם כי לא צריך להציע שום אלטרנטיבה, לא צריך להעמיד את השקפת העולם שלך במבחן המציאות ולא צריך לשכנע אף אחד בצידקתך. כל מה שהימין עושה כבר 40 שנה מאז 1977 וימשיך לעשות הוא לבקר ולהאשים אחרים. את השמאל ההזוי ואת הפלסטינים הטיפשים ואת האמריקאים התמימים. מעצמו לא דורש הימין בישראל דבר.

    1. ברור, כי התגובה שלך לא מתנשאת בכלל, כי אתה כן יודע להציע אלטרנטיבות, כי אתה מדבר על מבחן המציאות אבל לא מציג שום (!) טיעונים, כי אתה יכול לצמצם את כלל מדיניות הימין של 40 השנים האחרונות (לא כולל הפסקות, אופס…) למשפט אחד חסר ביסוס.
      כי לדרוש מעצמך את המינימום של סטנדרטים של טיעון קוהרנטי – אתה לא מסוגל.
      כנראה יש סיבה לביקורת כלפי השמאל, רק שאתם ממשיכים לתקוע אצבעות באזניים ולומר "לה לה לה, אני לא שומע!", אבל להצביע על אחרים אתם יודעים גם יודעים. יש סיבה שאתם נכשלים בקלפי פעם אחר פעם, והסיבה אינה שהציבור טיפש, אלא בדיוק להיפך. אין לכם מה להציע. הגיע הזמן לבדק בית, עמוק ויסודי, אצלכם בבית, אבל אתם מסרבים בכל תוקף. כי כבר הרבה מאוד זמן שאתם לא חלק תורם במערכת הפוליטית בישראל, או בעולם לצורך העניין.
      אז בוא נעשה סדר במסקנות שלך:
      השמאל הזוי – נכון, לחלוטין. אתם חוזרים ושבים אל קיאכם, חלקכם מתמימות וחלקכם מרשעות, ומציעים לנו את אותו רעל בקערות שונות. הערבים לא יקבלו אותנו, לעולם, ואתם לא תשכנעו אותנו שהם מתכוונים למשהו אחר. לא בתפיסות האוניברסליות הבלתי מבוססות שלכם, ובטח שלא עם השקרים שלכם. אני, באופן אישי, מאמין לערבים כשהם אומרים שהם רוצים להרוג אותי. חבל שאתה לא מאמין שהם רוצים להרוג גם אותך. מה שבטוח – אותי אתה לא תמכור בנזיד עדשים, את עצמך אתה יכול אם ממש בא לך.
      הפלסטינים טיפשים – לא ביטוי חזק מספיק. הם חלק מהאומה הערבית הניחנת ברקבון חברתי-תרבותי כבר כמה מאות שנים לפחות. אלימות, צרות אופקים, גזענות וקנאות דתית מאפיינת את עולמם כבר תקופה ארוכה, ולכן מדינותיהם נראות כפי שהן נראות ולכן לכל מקום שאליו הם מגיעים הם מביאים הרס. זה לא בגלל המערב, ולא בגלל הקולוניאליזם ולא בכלל שאר סיבות שאתם מנסים למכור לכל הממעיט במחיר – זה באשמתם ובאחריותם. הם מנסים להתיישב על הענף שלנו ואז לנסר אותו כדי ששנינו ניפול. אני לא אקבל את זה.
      האמריקאים תמימים – נכון חלקית. חלק מהם תמימים, ובאמת לא מבינים שמדובר בהתנגשות בין שני עולמות זרים לחלוטין. אחרים אינטרסנטים ודווקא מבינים היטב את התהום הפעורה, ויותר מכך – את הרווחים שניתן להפיק מכך: כלכליים, פוליטיים או אחרים.
      כל אחד מהנושאים האלו הוא רציני, ורחב כפי שהוא עמוק, ומורכב מאוד. אבל אדון ארד רוצה להשתמש רק בססמה ולסגור את הדיון כי לא נאה לו. ובכך, אתה רק מגלה את מערומיך שלך.
      במילים אחרות – לך תחרוש מים.

  4. ל5000 ק"מ עוד כ30-40 אלף ק"מ בארץ -ישראל המזרחית…
    [נניח לצורך העניין חלוקה של ירדן ל2 מדינות ,מדינה בדואית, ומדינה פלסטינית]

  5. לגבי ה"עוד משהו", באנגלית (לא באידיש) זה עוד יותר טוב, ומשחק מילים נהדר:

    War Does Not Determine Who Is Right — Only Who Is Left

    האמרה מיוחסת לברטרנד ראסל

  6. בני מוריס אכן צודק שהפלסטינאים לא יקבלו מדינה ב 21 אחוזים משטח ארץ ישראל 'המנדטורית'.
    אבל גם ברור באמת שאין שום פתרון חוץ מהפרדה מוחלטת בינינו וביניהם.
    איך מרבעים את המעגל?
    אם רוצים לסגור דיל אמיתי, הוא חייב לכלול גם את כל שטח ירדן. שלא נשכח שהיא הוקמה על ידי הפרדתה המלאכותית מארץ ישראל כולה וניתנה במתנה מהבריטים למשפחת חוסיין. ולא נישכח שרוב אזרחי ירדן הם פלסטינאים.
    ההסכם חייב להיות ירדני פלסטינאי ישראלי, ואולי גם שטחים מדרום לבנון ומסוריה וגם ממצרים ליד רפיח שייכללו בהסכם.
    אם שינוי גבולות, אז ללכת על הפתרון הכולל, ולא רק בארץ ישראל הקטנה ממערב לירדן.
    אם מצרפים את כל השטחים להסכם, הפלסטינאים מקבלים שטח הרבה יותר גדול יותר מהיהודים !

    1. אוריאל היקר. בדבריך רק חיזקת את מה שאני טוען. כל התגובה שלך עסקה באחרים. אף מילה על עצמך.
      לדבריך השמאל נכשל בקלפי פעם אחר פעם כי אין לו מה להציע.
      ואני חוזר ושואל- כי לא קיבלתי תשובה לא מהמאמר ולא מתגובתך- מה הימין מציע? מה הימין מוכן לעשות כדי לממש את השקפת עולמו ומה המחיר שהוא מוכן לשלם .

    2. אילן היקר,
      תשכח מזה.
      את התרגיל הזה אני מכיר מרחוק, בעיקר בגלל ריחו העז. אתה יכול להמשיך לנסות להסיט את נושא הדיון משום שאין לך מה לומר כדי לסתור אף אחד מהטיעונים שאני העליתי, אבל זה לא יעזור לך.
      אין לי שום צורך לדבר על עצמי כי אינני מתיימר לייצג את דעתו של אף אחד ואינני מפרסם מאמרים לקהלים רחבים ואינני מנסה להשפיע על דעת קהל. זאת בניגוד לפוליטיקאים, עיתונאים מקצועיים או מומחים מתחומים שונים.
      על כן, הזכות עומדת להעביר ביקורת על דבריהם של כאלה אשר משתייכים, או מתיימרים להשתייך, לקבוצה שתיארתי לעיל. בכלל זה הביקורת על השמאל, ועובדת חוסר יכולתו להציע דבר מזה שנים כה רבות, אינה תלויה כלל ועיקר בהצעה חלופית למרות שאלה קיימות.
      ואם אתה מעוניין בכל זאת לראות ולשמוע על הצעות אחרות לפתרון, אתה מוזמן לחפש כאוות נפשך במקומות שאינם "ידיעות אחרונות", "הארץ" ושאר מייצגים של ה-"Echo Chamber" של השמאל ופתאום, ראה זה פלא, יתגלה למול עיניך עולם שלם של תוכן אלטרנטיבי. עם חלקו אפשר להסכים, עם חלקו לא, אבל בטוח אי אפשר לומר שאין אלטרנטיבות רק כי זה נוח לא לחפש אחריהן. אם אני מצאתי, בטוח שגם אתה יכול.
      ובחזרה לנושא שלנו – מה הימין מציע מול מה השמאל מציע אינו העיקר פה. אלא, הפערים הלוגיים, הסתירות הפנימיות, החורים בידע, התמימות ועצימת העיניים של הכותב כאן, ורבים החושבים כמותו, בשל הסיבות שציינתי כשהתחיל הדיון הזה. לפני שאפשר להתוות מדיניות צריך להסכים על העובדות, ולא לנסות לכפות מדיניות למרות קיומן של עובדות.

  7. ג'יהאד הביא לערבים 20 מדינות לעם אחד
    מה הסיכוי שהם יבטלו את הציווי הכי חשוב באסלם