תרגיעו, לא כל מפלגת ימין חדש היא "נאו נאצית"

השמאל והתקשורת ממהרים להגדיר כל מפלגה אירופית בעלת מצע פטריוטי ולאומי כ"ימין קיצוני" ו"גזעני", במטרה לשלול את הלגיטימיות שלהן. מבט מעמיק מגלה תמונה מורכבת בהרבה. מורה נבוכים לימין האירופי החדש

תומך בישראל וביהודים. חירט וילדרס. צילום: pietplaat CC BY-NC 2.0

העיסוק התקשורתי הנרחב, בישראל ובעולם, בבחירות הכלליות שנערכו בשבוע שעבר בהולנד, מעלה את הצורך לבחון ולהגדיר את אופיו ומהותו של ״הימין החדש״. בעיני רבים, בעיקר בשמאל, כל מפלגה פוליטית ימנית שאיננה משתייכת לימין המסורתי וניצבת מבחינה רעיונית ימינה לימין המסורתי, מוגדרת כמפלגת ״ימין קיצוני״. מדובר בהתפתחות חיובית מסוימת, שכן עד לפני כמה עשרות שנים גם מפלגות ימין שמרניות מסורתיות נתפסו בעיני יריביהן הפוליטיים כמשתייכות ל״ימין הקיצוני״ – בעיקר באירופה, שבה מלחמת העולם השנייה הכתימה את כל מפלגות הימין בחשד להזדהות אידאולוגית עם הזרמים הפשיסטיים והנאציים. התמרכזותן של מפלגות הימין הקיצוני שחררה אותן מתדמית זו, שבמקרים מסוימים הייתה מוצדקת לחלוטין.

אך במקביל, נטייתן של מפלגות הימין השמרניות לכיוון המרכז הפכה את לידתו של ״הימין החדש״ לבלתי נמנעת, שכן בוחרים בעלי גישות לאומיות ופטריוטיות החלו להרגיש מחוסרי בית רעיוני, בעיקר באירופה לנוכח התחזקותו של המכלול הרב־לאומי ורב־תרבותי הנקרא ״איחוד אירופי״.

באנגלית קיימת אבחנה בין כמה סוגים של ימין הממוקם ימינה לימין השמרני: ״populist right" (ימין פופוליסטי), ״far right" (ימין רחוק), ״radical right״ (ימין רדיקלי) ו"extreme right" (ימין קיצוני). לרשימה הזו יש להוסיף, לפי סדר עולה בקיצוניותו, את הפשיזם והנאציזם.

מכל שורת ההגדרות הזו נראה שלעברית הגיע רק המונח ״ימין קיצוני״. כך נוצר עירוב תחומים מוחלט המאפשר לתאר את מנהיג ״המפלגה לחופש״ ההולנדית, חירט וילדרס, כ״ימני קיצוני״ בשל עמדותיו הפטריוטיות והביקורתיות שלו כלפי האסלאם, וליצור את הרושם שהוא ומפלגתו ניצבים בשורה אחת עם גזענים החברים במפלגות בעלות אופי נאציסטי מובהק כמו ״יוביק״ ההונגרית או ״השחר המוזהב״ היוונית. מכאן ועד ההשוואה בין וילדרס לנאצים הדרך קצרה ביותר.

כשם שבשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת כל ויכוח רעיוני עם הימין השמרני היה מסתיים בהטחת האשמה בפשיזם ונאציזם, כך כל דיון על ״הימין החדש״ היום מוליך למסקנה האוטומטית המוטעית שאין כל הבדל בין לאומיות, פטריוטיזם ורצון להגן על הליברליות המערבית מפני האסלאם הרדיקלי, לגזענות הנפשעת והרצחנית של הנאצים ולאוטוריטריות הפשיסטית.

ההצגה המופשטת הזו של תופעת ״הימין החדש״ היא מכשיר שנועד להטיל דופי במפלגות הלאומיות, לפסול אותן מהשתייכות לממסד הפוליטי המקובל והמוכר – שבו, אגב, רובן נאבקות – וכך למנוע מהן להגיע לשלטון. למעשה, דווקא דחיקתן זו לשוליים הפוליטיים שיחקה ומשחקת לידי המפלגות הפוליטיות הללו, שהודות לתפיסתן בעיני הציבור כמפלגות מרדניות ואנטי־ממסדיות צברו כוח באופן שהופך את חלקן למפלגות שלטון פוטנציאליות.

לא מקשה אחת

עם זאת, חשוב לציין שתי עובדות מהותיות, שאין להתכחש להן:

א. שורשיהן ההיסטוריים והרעיוניים של כמה ממפלגות ״הימין החדש״ – כמו ״החזית הלאומית״ בצרפת ו״מפלגת החופש״ האוסטרית – נעוצים ב״ימין הקיצוני״ באמת, כלומר בפשיזם ובנאציזם.

ב. יתרה מכך: זרמים מסוימים בשורות מפלגות אלו אכן שומרים על השתייכות רעיונית לימין הקיצוני, לפשיזם ולנאציזם. מעבר לכך, פעילי ימין קיצוני, ימין פשיסטי וימין נאציסטי שמים להם למטרה לחדור ולהיבלע בשורות מפלגות ״הימין החדש״. השתלבותם במפלגות ״הימין החדש״ נועדה לאפשר להם להציג את עצמם כחלק מ״הזרם המרכזי״ של חברתם, ולפעול להקצנתו האידאולוגית במסגרות פוליטיות מקובלות יותר.

מכאן נובע הכורח לנסות ולעמוד על אופיין הרעיוני המדויק של מפלגות ״הימין החדש״, ולבחון עד כמה הן פועלות להתרחקות מאידאולוגיות ימין קיצוניות. אין זו מלאכה קלה, שכן מפלגות ״הימין החדש״ אינן מהוות מקשה רעיונית אחת – גם אם ניתן לראות בבירור קווים מקבילים מסוימים. יש בהן זרמים ליברליים, שמרניים, נוצרים־דמוקרטיים, לאומיים, לאומניים, פרו־מערביים, אנטי־מערביים, פרו־קפיטליסטים, חברתיים. ל״ימין החדש״ אין גם גישה ברורה ונחרצת ביחס לימין הקיצוני. פלרטוט עם זרמי הימין הקיצוני, הנובע לעתים משיקולים אלקטורליים טקטיים ולעתים מקרבה רעיונית, מסבך את היכולת להציב גבולות ברורים ומקל על התפיסה המכלילה הנפוצה, הקושרת בין מפלגות ״הימין החדש״ לימין הקיצוני.

ניסיונות לגבש גוש ״ימין חדש״ בפרלמנט האירופי הראו עד כמה היכולת לאחד שורות בצד זה של המפה הפוליטית היא משימה כמעט בלתי אפשרית: מימין לקבוצת ״מפלגות העם״ השמרנית, ניתן למצוא את  קבוצת ״השמרנים והרפורמיסטים האירופיים״ (ECR) – שבשורותיה חברים, בין היתר, נציגים ממפלגת השלטון הפולנית ״מפלגת החוק והצדק״, ממפלגת השלטון השמרנית בבריטניה, וכן נציגי מפלגות שמרניות מסלובקיה, רומניה, ליטא, לטביה, איטליה, פינלנד, גרמניה, צ׳כיה וקרואטיה; את קבוצת ״אירופה לחופש ולדמוקרטיה ישירה״ (EFDD) – שבה חברים נציגים ממפלגת העצמאות הבריטית, שהובילה את המערכה לתמיכה ב'ברקסיט', ״השוודים הדמוקרטים״, ״האלטרנטיבה לגרמניה״, מפלגת האזרחים החופשיים הצ׳כית ותנועת ״חמשת הכוכבים״ האיטלקית המזוהה דווקא כמפלגת שמאל פופוליסטית ואנטי־אירופית; ואת סיעת ״אירופה של אומות וחופש״ (ENL) – שבה חברות ״מפלגת החופש״ האוסטרית, ״החזית הלאומית״ הצרפתית, ״הליגה הצפונית״ האיטלקית, ״המפלגה לחופש״ ההולנדית, ״קונגרס הימין החדש״ הפולנית, ״האינטרס הפלמי״ מבלגיה, ונציגים של "האלטרנטיבה לגרמניה".

עם זאת, דווקא בפרלמנט האירופי צלח בידודן של מפלגות הימין הקיצוניות ביותר, החברות בסיעה משלהן – "ברית התנועות הלאומיות האירופיות״ (AENM), שכיום המפלגה היחידה מבין חברותיה המיוצגת בפרלמנט האירופי היא "יוביק" ההונגרית. בעבר ישבו בסיעה זו נציגי ״החזית הלאומית״ הצרפתית ו״הדמוקרטים הלאומיים״ השוודית; סיעה נוספת היא ״ברית לשלום ולחופש״ (APF), שבה חברות, בין היתר, המפלגות הנאציות ״השחר המוזהב״ מיוון ו״המפלגה הלאומית־דמוקרטית״ הגרמנית. סיעה זו, אגב, מוגדרת כבעלת אידיאולוגיה אנטי־ציונית.

כיצד אפוא נראים פניה של ״אירופה הפטריוטית״? ברשימה הבאה ננסה למפות את מגוון מפלגות "הימין החדש" במדינות אירופה השונות.

אוסטריה:

״מפלגת החופש״ נוסדה ב־1955, סמוך להכרה המחודשת בעצמאותה של אוסטריה, על ידי חברים לשעבר במפלגה הנאצית שביקשו לייסד ״דרך שלישית״, לצד מפלגת העם השמרנית והמפלגה הסוציאל־דמוקרטית. המפלגה הייתה בעלת אידאולוגיה גרמנית־לאומנית, ולמרות קשרי העבר של מייסדיה לנאציזם שימשה כלשון מאזניים קואליציונית. בין היתר היא תמכה בתחילת שנות השבעים בהקמת ממשלת המיעוט השמאלית בראשותו של היהודי ברונו קרייסקי, שאף צירף לממשלתו כשר את מנהיג ״מפלגת החופש״ שהיה חבר באס־אס.

בשנות השמונים אימצה ״מפלגת החופש״ אידאולוגיה ליברלית, עד לתפיסת הנהגתה בידי ירג היידר ב־1986. היידר, שלא הסתיר את הערצתו לרייך השלישי, החזיר את המפלגה למסלול לאומני, אנטי־ממסדי ואנטי־אירופי. ב־1999 הפכה ״מפלגת החופש״ לראשונה בתולדותיה למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט האוסטרי. במהלך פוליטי תקדימי החליטה ״מפלגת העם״ השמרנית – שסיימה את מערכת הבחירות במקום השלישי – לשבור את החרם הממסדי על ״מפלגת החופש״ ולהקים עמה ממשלה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה שמפלגת ״ימין רחוק״ צורפה לממשלה במדינת איחוד אירופי. בתמורה להסרת החרם הסכימה ״מפלגת החופש״ לוותר על מעמד הבכורה בממשלה, ולא לצרף לשורות הממשלה את מנהיגה היידר. האיחוד האירופי הטיל סנקציות על ממשלת אוסטריה בשל צירוף ״מפלגת החופש״ לממשלה, אך לנוכח התחזקות ״הימין הרחוק״ במדינות אירופיות נוספות, בוטלו העיצומים לאחר שישה חודשים בלבד. ישראל החזירה את שגרירה מווינה לאות מחאה, אך כעבור כשנתיים חזרו היחסים בין שתי המדינות למסלולן הרגיל.

צירופה של ״מפלגת החופש״ לממשלה הוכח כמהלך טקטי מוצלח: ״מפלגת החופש״ נקלעה למאבקי כוחות פנימיים והתפצלה, וכוחה האלקטורלי נחלש באופן משמעותי. רק מותו של היידר בתאונת דרכים אפשר למנהיגה הנוכחי של ״מפלגת החופש״, טכנאי השיניים היינץ כריסטיאן שטראכה, לאחד מחדש את זרמי המפלגה ולהפוך אותה לכוח פוליטי משמעותי. שטראכה, שבצעירותו היה חבר בגוף ניאו־נאצי, פועל בשנים האחרונות בנחישות להרחיק גורמים אנטישמיים ונאציסטיים משורות מפלגתו. הוא ביקר כמה פעמים בישראל, הביע פומבית את תמיכתו בזכותה להגן על עצמה, ומתייחס אל ישראל כאל חוד חנית במאבקו של המערב נגד האסלאם הקיצוני. עמדותיה הכלליות של ״מפלגת החופש״ מוגדרות כלאומיות, ליברליות, שמרניות, אירו־סקפטיות ואנטי־מהגרים. לפי הסקרים, ״מפלגת החופש״ תזכה בבחירות הקרובות שצפויות להיערך ב-2018. שטראכה מנסה כבר כמה שנים ליצור קשרים רשמיים בין מפלגתו למדינת ישראל, עד כה ללא הצלחה.

מרחיק גורמים אנטישמיים ממפלגתו. שטראכה. CC BY-SA 2.0) via flickr)

 צרפת:

״החזית הלאומית״ נוסדה ב־1972 על ידי ז׳אן מארי לה־פן, ואיחדה בשורותיה כמה מפלגות קטנות של הימין הלאומני הצרפתי. לה־פן, עורך דין בהשכלתו ואיש צבא שהשתתף בלחימה נגד לוחמי העצמאות האלג׳יראים, היה אנטי־קומוניסט מושבע ולאומן מוצהר, שתמך בהגברת הילודה בקרב האוכלוסייה הילידה הצרפתית ובהגבלת ההגירה. בשנות השמונים, תחת נשיאותו של הסוציאליסט פרנסואה מיטראן, רשמה ״החזית הלאומית״ את הצלחותיה האלקטורליות הראשונות והתחילה לבסס את מעמדה כמפלגת אופוזיציה אנטי־ממסדית. לה־פן, שבאותן שנים לא הסתיר את הערצתו למדיניותה הנוקשה של ישראל כלפי הפלסטינים, השמיע גם הצהרות שנתפסות בעולם היהודי כהכחשת שואה, כמו האמירה ש״תאי הגזים היו פרט שולי בהיסטוריה״.

הצלחתו האלקטורלית הגדולה ביותר של לה־פן הייתה בבחירות לנשיאות ב־2002, כאשר בניגוד לכל הציפיות והתחזיות הוא העפיל לסיבוב ההצבעה השני והתמודד על הנשיאות מול הנשיא המכהן אז, ז׳אק שיראק. התגייסות מוחלטת של כל המפלגות הממסדיות לחסום את דרכו של לה־פן לארמון האליזה הוכיחה את מגבלות כוחו של הפוליטיקאי הלאומני. הצהרות אנטישמיות מצדו הביאו להליכים משפטיים נגדו ולהוזלת כוחה של מפלגתו.

ב־2011 נבחרה בתו של לה־פן, מארין, לרשת את אביה ולעמוד בראש המפלגה. למרות השמירה על אופיה הלאומני של המפלגה, שכללה התרחקות מתמיכה ברעיונות נאו־ליברליים לכיוון אימוץ גישה כלכלית פרוטקציוניסטית־לאומית, הצליחה לה־פן לקרב את ״החזית הלאומית״ לזרם המרכזי של החברה הצרפתית, בין היתר בעזרת סילוקו של אביה משורות המפלגה, לאחר שחזר על דבריו בעניין אי־חשיבות השואה ועל הצורך לשתף פעולה עם רוסיה ״כדי לשמר עולם לבן״.

מארין לה־פן מקדמת את הלאומיות הצרפתית תחת מעטה של הגנה על ערכיה הרפובליקניים של צרפת, המקפידים על הפרדה בין דת למדינה. בשם ערכים אלו היא רוצה לאסור על לבישת סממנים דתיים – בהם רעלה וכיפה – במרחבים ציבוריים. היא גם תומכת באיסור להחזיק באזרחות כפולה. נכון להיום רבים סיכוייה של לה־פן להעפיל לסיבוב הבחירות השני לנשיאות צרפת, שייערך בתחילת מאי. עם זאת, ולמרות הפופולריות הגוברת שלה, מעטים סיכוייה של מנהיגת ״החזית הלאומית״ לזכות בנשיאות. גם לה־פן מחפשת מזה זמן קשר רשמי עם מדינת ישראל, עד כה ללא הצלחה.

התנתקה מאביה, תומכת באיסור על חבישת רעלה וכיפה במרחבים ציבוריים. מרין לה־פן; CC BY-SA 2.0) via flickr)

הולנד:

״המפלגה לחופש״ בהנהגת חירט וילדרס הוקמה ב־2006, בעקבות פרישתו של וילדרס משורות המפלגה השמרנית ״מפלגת העם לחופש ולדמוקרטיה". וילדרס אימץ את העמדות הנוקשות בעניין הגירת מוסלמים להולנד של הפוליטיקאי פים פורטוין, שזכה לפופולריות רבה ונרצח ב־2002. וילדרס, שחי תחת אבטחה כבדה ביותר מחשש לחייו, משמיע ביקורת חריפה ביותר כלפי האסלאם, קורא לסגירת מסגדים ולאיסור על הפצת הקוראן, להפסקת ההגירה, להגברת הפיקוח על גבולותיה של ארצו וליציאה משורות האיחוד האירופי. וילדרס נחשב לאחד הפוליטיקאים הפרו־ישראליים ביותר באירופה, ורואה בירדן את המדינה הפלסטינית העתידית.

״המפלגה לחופש״ לא הייתה חברה בממשלה כלשהי. לאחר הבחירות ב־2010 העניקה המפלגה תמיכה פרלמנטרית חיצונית לממשלת מיעוט של ״מפלגת העם״ השמרנית, אך הביאה לנפילתה שנתיים לאחר מכן כשסירבה לתמוך בתכנית קיצוצים תקציביים חריפה. בבחירות הכלליות האחרונות הפכה ״המפלגה לחופש״ למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט ההולנדי.

גרמניה:

מפלגת ״האלטרנטיבה״ היא הצעירה מבין מפלגות ״הימין החדש״ באירופה. היא הוקמה רק ב־2013, חודשים ספורים לפני הבחירות הכלליות האחרונות. המפלגה נוצרה כריאקציה של כוחות שמרניים גרמניים למדיניות ה"אין אלטרנטיבה״ של הקנצלרית מרקל, שאימצה מדיניות כלכלית־חברתית בעלת אופי סוציאל־דמוקרטי וחיזקה את מעמדה של גרמניה כמנהיגת האיחוד האירופי.

מייסדי ״האלטרנטיבה״, כלכלנים ואנשי אקדמיה בכירים, שואפים לראות גרמניה עם כלכלה ליברלית יותר, אם כי עצמאית ומנותקת ממסגרות היורו, דוגלים בעצמאות מדינית שתתבטא בהתרחקות מארה״ב והתקרבות לרוסיה, ומתנגדים לפגיעה באופיה הנוצרי של גרמניה באמצעות הגירה מוסלמית ומתן אפשרות למוסלמים להחצין את אמונתם הדתית בספירה הציבורית. בבחירות הקודמות ״האלטרנטיבה״ כמעט הצליחה לחצות את אחוז החסימה הגבוה, 5%, וליצור בכך תקדים היסטורי: מפלגת ימין ראשונה, מימין לשמרנים, שתיכנס לפרלמנט הגרמני מאז תום מלחמת העולם השנייה.

למרות התפצלויות ויריבויות פנימיות, שהחלישו לעתים את כוחה של המפלגה, רשמה ״האלטרנטיבה״ בשנים האחרונות הצלחות מרשימות ביותר בבחירות מחוזיות, בעיקר במזרח גרמניה לשעבר, והביאה להיעלמותה של המפלגה הניאו־נאצית מבתי הפרלמנט המחוזיים. ״משבר הפליטים״ חיזק את כוחה בסקרי דעת הקהל של המפלגה, עד למעמד אפשרי של המפלגה השלישית בגודלה במדינה. בחודשים האחרונים נחשפו בשורות המפלגה כמה פעילים נאו־נאציים, וצירים מקומיים של המפלגה עוררו ביקורת כשהשמיעו עמדות מכחישות שואה או אנטישמיות. מנהיגת המפלגה, פראוקה פטרי, כימאית בהשכלתה, פועלת להרחקת גורמים אלו מהמפלגה, אם כי יש המטילים ספק בנחישותה לעשות כן. המפלגה עדיין לא גיבשה סופית את עמדתה בנוגע למילת זכרים ולשחיטה כשרה/חלאל. עמדה שלילית בנושא זה תיתפס בעיני הקהילה היהודית בגרמניה כביטוי לאנטישמיות.

בלגיה:

״מפלגת האינטרס הפלמי״ (ולאמס בלאנג) הוקמה ב־2004 במקומה של מפלגת ״הבלוק הפלמי" שהוצאה אל מחוץ לחוק זמן קצר לפני כן, בעקבות פסיקה שקבעה כי עמדותיה של המפלגה, שבין היתר קראה לבתי ספר להפריד בין תלמידים ממשפחות ילידות לבני משפחות מהגרים, מהוות הטפה לגזענות. ״מפלגת האינטרס הפלמי״ היא בעלת מצע בדלני; היא תומכת בעצמאות למחוזות הפלמיים בבלגיה, דורשת ממהגרים להיטמע בתרבות הפלמית, וקוראת להחזיר לארצותיהם מהגרים שדוחים, מכחישים או נאבקים בתרבות הפלמית ובערכים האירופיים – בכלל זה שוויון בין נשים וגברים. המפלגה רואה ביהודים ובישראל בעלי ברית במאבק נגד האסלאם הרדיקלי. מבחינה כלכלית, ״מפלגת האינטרס״ דוגלת בנאו־ליברליזם.

איטליה:

״הליגה הצפונית״, מפלגה שתומכת בהתבדלות חבליה הצפוניים – העשירים יותר – של איטליה משאר המדינה, הוקמה ב־1991 כאיחוד פוליטי של מספר מפלגות אזוריות. המפלגה תומכת בהפיכת איטליה למדינה פדרלית ובהגברת האוטונומיה האזורית. המפלגה דורשת לצמצם את ההגירה לאיטליה, מביעה ביקורת קולנית נגד האסלאם, ודורשת את פרישת איטליה מ״גוש היורו״. ״הליגה הצפונית״ הצטרפה לכמה ממשלות ימין בראשותו של השמרן סילביו ברלוסקוני.

דנמרק:

״מפלגת העם״ הדנית הוקמה באמצע שנות התשעים. היא הפכה מהר מאוד ללשון מאזניים, והשפיעה על מדיניות הממשלה בענייני הגירה וביטחון־פנים באמצעות תמיכה חיצונית בממשלת מיעוט ימנית בין 2001 ל־2011. מצע המפלגה קורא להגנה על החופש והמורשת התרבותית הדנית, בכלל זה המלוכה והכנסייה האוונגלית־לותרנית. המפלגה מתנגדת להפיכתה של דנמרק למדינה רב־תרבותית, ודורשת להגביל את ההגירה. בבחירות הכלליות האחרונות שהתקיימו ב־2015 הפכה ״מפלגת העם״ לשנייה בגודלה בפרלמנט.

פינלנד:

״מפלגת הפינים״, שנקראה בעבר ״מפלגת הפינים האמיתיים״, הפכה בבחירות הכלליות לפני שנתיים למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט בהלסינקי, ולראשונה מאז הקמתה באמצע שנות התשעים הצטרפה לשורות הממשלה. מפלגה זו משלבת במצעה גישות כלכליות שמאליות, ערכים חברתיים שמרניים, ולאומיות. בין היתר דורשת המפלגה ללמד ״גאווה לאומית בריאה״ בבתי הספר, לעודד פעילויות חברתיות שמחזקות את הזהות הפינית, להגביל הגירה והענקת מקלט לזרים, ולהתנות את קליטתם של מהגרי עבודה בכך שהמהגרים ישלמו מסים ויקבלו עליהם את ערכי החברה הפינית.

שוודיה:

מפלגת ״השוודים הדמוקרטים״ מגדירה עצמה כשמרנית בעלת בסיס לאומני. שורשיה נעוצים בזרם הפשיסטי השוודי ובתנועת ״העליונות הלבנה״. המפלגה, שזכתה בבחירות הכלליות האחרונות ב־13% מכלל קולות הבוחרים, דורשת להגביל באופן דרמטי את ההגירה למדינה, ולחייב את המהגרים לקבל עליהם את התרבות השוודית. אחד ממנהיגי המפלגה הצהיר לאחרונה שיהודים לא יכולים להיות שוודים כל עוד לא יוותרו על זהותם היהודית.

יש המשייכים גם את מפלגות השלטון הנוכחיות בהונגריה ("פידס״ השמרנית־לאומית) ובפולין (״מפלגת החוק והצדק״ השמרנית־לאומית), ואת ״המפלגה הלאומית הסלובקית״ החברה בממשלת סלובקיה הנוכחית, לגוש מפלגות ״הימין החדש״ בשל אופיין האוטוקרטי, התנגדותן לתכתיבים מהאיחוד האירופי ומדיניות ההגירה הנוקשה שלהן. בכל אחת משלוש מדינות אלו, וגם בצ׳כיה, פעילות מפלגות נוספות שניתן להגדירן כמפלגות ״ימין רחוק״. רובן זכו בבחירות האחרונות להצלחות משמעותיות, בעיקר על רקע ״משבר הפליטים״.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

18 תגובות למאמר

  1. הפשיסטים בפירוש לא היו ״ימין קיצוני״ – ותעיד על כך נטייתם לריכוזיות מוחלטת של התכנון והממשל, כיד השמאל הטובה עליו.

    1. פשיזם הוא הכפפה מוחלטת של היחיד למדינה. בתוכו הוא כולל אידאוגיות משנה, כמו הקומוניזם השמאלנ יקיצוני והנאציזם הימני קיצוני.

  2. אבל מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הלאומית הגרמנית היתה מפלגת שמאל לכל דבר.
    לא רק בשם אלא בעיקר באידיאולוגיה.

    1. ממש לא. המפלגה הנאציונל סוציאליסטית הגרמנית לא הייתה סוציאליסטית למרות שמה בדיוק כפי שהרפובלקה הדמוקרטית של צפון קוריאה איננה דמוקרטית. האויבת הגדולה ביותר של הנציונל סוציאליסטים הייתה המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ובתחילת דרכה מי שתמך בה מבחוץ היו שמרנים כדוגמת היידלבורג ובעלי הון. גם עמדותיה של התנועה הנאציונל סוציאליסטית מבחינה חברתית היו שמרניות ולא סוציאליסטיות, הלוא דרווין הועלה על נס בגרמניה של סוף שנות ה-30, ומטרתה של האישה הגרמנית הייתה להיות עקרת בית ורחם לחיילים שילחמו למען הרייך. הסוציאליזם דוגל בדה-מליטריזציה של החברה ושילוב האישה במשק. אסור להתבלבל בין הלאמה למען סוציאליזם לבין הלאמה למען טוטאליטריזם. מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הלאומית הייתה ימין קיצוני מראשית דרכה.

    2. תגובה לאבגדה,
      כתבת כי "האויבת הגדולה ביותר של הנציונל סוציאליסטים הייתה המפלגה הקומוניסטית הגרמנית". זה נכון והעוינות הייתה הדדית בשל שלילת רעיון הלאומיות במצע של הקומוניזם לעומת הדבקות בלאומיות של הנאצים אבל…
      המפלגה הנאצית בהחלט ראתה את עצמה כמפלגת שמאל סוציאליסטית ונשענה על קולות הפועלים.
      ראה ספרו של פרופ' רוברט ויסטריך:
      From Ambivalance to Betrayal, The Left the Jews, and Israel
      עמודים 4-5.

  3. גם השמאל בארץ נוהג כך. נראה כאילו הוחלט במעין "מועצת השמאל העולמית" לקרוא לכל מי שהוא ימין או פטריוט אפילו במעט כ"קיצוני", "לאומן" "גזען" ,פשיסט" ,הזוי" "משיחיסט" וכו, בקיצור כדי לסמן אותם כבלתי לגיטימית וכדי לפטור את עצמם מלהתמודד עם טענותיהם. זה "פטנט" שהימין לא יודע להשתמש בו.

  4. תודה על הסקירה הנרחבת, יישר כוח.
    בשלב כלשהו נזכרתי, בעל כרחי, בסרט המופלא של מונטי פייתון – Life of Brian – והאיבה הרצחנית השוררת בין פלגי ופלגי הפלגים של המפלגות הזהות כמעט, המובילות כמעט בלית ברירה לקריסתה של פרובינקיית יהודה בימי הרומאים.
    מעבר לכך, אני מוצא שהסיבה העיקרית לבלבול היא דווקא ההטעייה המכוונת של תנועות השמאל הבינלאומיות, העושות שימוש בשפה מעוותת ומסלפות את משמעותו של כל ביטוי ומילה באופן מכוון. מכיוון שהשמאל חי ומתקיים ב-"קוטב השמאלני", הרי שכל מי שאינו עומד ממש-ממש על נקודת הקוטב, מיד שקול ל-"ימין קיצוני". אין מבחינתו שום נקודת מבט אלטרנטיבית – מי שאינו מסכים עם השמאל (הספציפי, באותו רגע) כמוהו כאחרון הנאצים. ובדיוק מכאן, כמה אירוני, צומחת ועולה קריסתו של השמאל. משום שלא יכול להיות שכל מי שלא מסכים עם השמאל הוא פשיסט, ולאנשים פשוט נמאס לשמוע את זה. אבל השמאל, הו השמאל, הוא הרי לעולם לא יודה בטעות. ועלינו רק להמתין עוד דקה קלה, ויקרוס בקול תרועה. השאלה היחידה שנותרה היא – מהו המחיר שקריסתו של השמאל ייגבה מאיתנו? משום שהם לא יסכימו ליפול לבד. את המחיר הם ייגבו גם ייגבו, ואני חושש שהוא יהיה בדם.

    1. .תודה על הסקירה הממצאה. באמת צריך להבין מי נגד מי במבוך הזה.
      עוד יותר נחוץ להיפטר מקלישאות שמפיצה השמאל. בעיני "הליברלים" כל מי שתומך בטרור המוסלמי הוא קדוש מעונה. בושה להם

  5. אני מתפלא שאתה מדבר על ניאו ליברליזם כלכלי. אתה יודע שזהו מונח שהומצא ע"י השמאל הרדיקלי ומשמש בעיקר אותו?

  6. היי, לתשומת לב מערכת מידה, קראתי לפחות פעם אחרת כאן על כך ש AfD היא מפלגת ״ימין קיצוני״ ונדמה לי שאפילו נטען (במפורש או אחרת) שמדובר בנאו-נאצים. נאה דורש נאה מקיים.

  7. תודה על סקירה מאוד מחכימה ומפורטת.
    עם זאת, מי שלא עושה [עבודה טובה ויסודית] – לא טועה [טעות תמימה שחוזרת על עצמה מאות פעמים אצל רבים וטובים].

    מבלי להיות מאוהדיו של ז'אן מארי לה-פן, יש לדייק בציטוט המפורסם ביותר מפיו: הוא לא אמר שתאי הגזים היו פרט "שולי" במלחמת העולם השניה – אלא "פרט", ללא שם התואר "שולי", כמו לומר באנגלית:
    A detail.

    זו איננה הכחשת שואה, אלא להיפך: יש כאן הכרה מפורשת בקיומם של תאי הגזים. האם אני מאושר מהאמירה הזו? ממש לא. אבל לאו דווקא בציטוט זה מתגלה שיא כיעורו. את פרצופו הגזעני והאנטישמי הוא דאג להחצין ביתר חופשיות לאחר שפרש מפעילות פוליטית אקטואלית.

    לעניין בתו, היא איננה אנטישמית, ואף יצאה בחריפות נגד אביה (אם כי לא מטעמים פילושמיים).
    הבעיה איתה שונה לגמרי: היא אנטי-ישראלית חריפה, בנוסח האש"פיסטי דווקא.

    1. מארין לה פן? אנטי ישראלית חריפה? היא אומנם לא בדיוק חירט וילדרס ביחסה אלינו אבל היא ממש לא פרו פלסטינית בדיעותיה וכמו שנכתב כאן כבר, היא מנסה לקיים קשרים רשמיים עם ממשלת ישראל ללא הצלחה (בעיקר עקב משרד החוץ שלנו ו"הרשימה השחורה" המטומטמת שלנו שכוללת את כל תומכי ישראל באירופה).

    2. חבל רק שכחתם לציין את העובדה שמנהיג השבדים הדמוקרטים תומך בישראל ואף ביקר בארץ וחתם על "הצהרת ירושלים" שתומכת בזכותה של ישראל לבנות בהתיישבויות ביהודה ושומרון (חותמים אחרים אגב היו שטראכה ממפלגת החופש האוסטרית, פיליפ דה וינטר ממפלגת האינטרס הפלמי וחירט ווילדרס).

    3. אני מצטט מתוך מאמר של ניסים סלמה שפורסם באתר זה:

      "באופן רשמי, המפלגה תומכת בעניין הישראלי-פלסטיני בעמדת "שתי המדינות", ולדידה של לה-פן ירושלים גם צריכה להיות איזור בינלאומי. מדינת ישראל צריכה להגן על עצמה באופן "מידתי""

      אלו הן עמדות אנטי-ישראליות מובהקות, והן אינן מהוות עמדות פרו-ישראליות מתונות 'אמנם לא בדיוק חירט וילדרס' – אלא ההפך הגמור. מבחינה זו היא גרועה אף יותר מג'ון קרי.

      לעניין מדיניות ממשלת ישראל בנושא זה, אני מסכים לגמרי שמשרד החוץ לא יודע מימינו ומשמאלו.

  8. Dear Mr Beck
    I listened with pleasure to your interview with Mr Jaakov Sela of Arutz 7
    as well as reading your article in Mida about the right oriented parties of
    Europe.

    A recent article by Mr Bismut of Israel Hayom, commenting about Mr
    Wilders as ' Extreme Right ' I have answered in a written comment to his paper that
    you seem to slip into the far-left.

    Anyone classifying Mr Wilders as extreme right, should first classify
    themselves as extreme stupid, totally blind to reality. or a combination
    of both

    Keep up the good work
    Yours sicerely

    Ron Wolfson

    PS – how about publishing an email address for Mida for readers commens?
    If you so wish, you may answer in Hebrew.