הקלקלות המוסריות של כלכלת הרווחה

הבעיה עם הסוציאליזם היא לא רק שהוא לא עובד, אלא גם בכך שהוא מעודד עצלות, שחיתות וחמדנות, מעניק תמריץ להתנהגות לא מוסרית ויוצר עוולות רבות

מתרגלים להסיר אחריות. צילום אילוסטרציה: יעקב לדרמן /פלאש90

בשיחה שקיימתי לאחרונה עם עיתונאית ב"הארץ", היא הסבירה לי את תמיכתה במדינת הרווחה כך: "אני רוצה שגם הזקן המגעיל והלא סימפתי, זה שאין לו חברים ואף אחד לא אוהב אותו, יוכל לחיות בכבוד". זה בלי ספק נשמע נאצל מאוד, אבל זה בדיוק, אמרתי לה, לב הבעיה של מערכת הרווחה הבירוקרטית לעומת מערכת הצדקה האישית: בזו האחרונה יש תמריץ לאנשים לא להיות מגעילים ולהתאמץ להיות נחמדים לאחרים, משום שאם כולם ישנאו אותם אף אחד לא יעזור להם בעת צרתם. לעומת זאת, במערכת רווחה בירוקרטית התמריץ הזה קטן, וכך המערכת הזו מעודדת התנהגות לא מוסרית, במקום לדכא אותה.

אחת האמונות הנפוצות מניחה שאולי יש בעיה בגישה הסוציאליסטית מבחינת היישום, אבל ש"הקפיטליזם החזירי" בעייתי מבחינת המוסר. במדינת הרווחה יש סולידריות, יש אחווה, יש עזרה לזולת; בקפיטליזם יש אנוכיות, סוציומטיות, וניצול מחפיר של החלשים. את התפיסה הזו אנחנו שומעים בתקשורת ורואים בסרטים, והיא מהווה אחת הסיבות המרכזיות לכוח המשיכה הגדול של הסוציאליזם לגווניו: האמונה שהוא מוסרי יותר.

מדינת "הוד רובין"

האמת, לדעתי, הפוכה לחלוטין. הסוציאליזם, או כלכלת הרווחה, נשמע אמנם מוסרי ואציל, אבל בפועל האדנים שהוא מושתת עליהם אינם מוסריים, והתמריצים שהוא יוצר מעודדים חוסר מוסריות. אנחנו מכירים זאת מברית המועצות ומגרורותיה. תחת חוקה נפלאה, רעיונות נאדרים ונשגבים ודיבור גבוהה גבוהה, התרחשו כל העוולות הגדולות שידע המין האנושי. בקנה מידה קטן יותר, אך משמעותי בהחלט, הדבר שריר וקיים גם בכלכלת הרווחה ה"סוציאל־דמוקרטית".

כבר בעקרונות היסוד אנחנו נתקלים בבעיה: מדינת הרווחה לוקחת הרבה מאוד כסף מאנשים מסוימים, ומחלקת אותו לאנשים אחרים. במילים אחרות, מדינת הרווחה היא התגלמותו של רובין הוד האגדי. אבל האם רובין הוד היה מוסרי? האם נריע לשודד בנקים שייקח את הכסף ויחלק אותו ברחוב?

הבעיה מתעצמת כאשר אנחנו מעיינים בפרטים ושמים לב לתופעה מעניינת: העשירים ביותר במדינת הרווחה אינם נשדדים. יש להם מקלטי מס ויכולת להניע את כספם בין מדינות שונות; יש להם עורכי דין שיודעים למצוא פרצות בחוק; ויש להם חברים בחלונות הגבוהים שיודעים למשוך עבורם בחוטים. מעמד הביניים, לעומת זאת, דווקא משלם, והרבה; גם העניים משלמים לא מעט, דרך המסים העקיפים המושתים על הסחורות שהם צורכים, ודרך המשרות שנמנעות מהם על ידי המסים על החברות ועל מעמד הביניים. במילים אחרות, מדינת הרווחה לוקחת כסף מהעניים ומחלקת לעשירים (משום שהעשירים נהנים מהתשתיות, מהשירותים ומהביטחון שהמדינה מספקת); "הוד רובין", אם תרצו. האם כאן יש שריד כלשהו של פעולה מוסרית?

עבודה קשה אינה משתלמת; אחריות אישית? זה לא בשבילך

וזו רק ההתחלה. כאשר המדינה ממסה באחוזים גבוהים יותר את מי שמרוויח יותר, ומחלקת קצבאות למי שמרוויח פחות, היא משדרת מסר ברור: לא צריך לעבוד כל כך הרבה לפרנסתך. מאז ומעולם, הרעיון שחריצות ועבודה הן חשובות וטובות היה מסר מוסרי בסיסי: כל ספרות החכמה הקדומה, ובכללה ספר משלי, וכן מסורות קדומות וחדשות, נהגו להדגיש כי החריצות והכישרון הם טובים, והעצלות והבטלה רעים. לעומת זאת, מדינה המתגמלת בטלה ומענישה על חריצות מעבירה את המסר ההפוך. כך לדוגמה, אנשים המקבלים קצבת השלמת הכנסה מקבלים עידוד שלא ללכת לעבוד – כי אם יעבדו הם עלולים לאבד את הקצבה. מדינת הרווחה יצרה שכבות ענקיות של אוכלוסייה שהיא לימדה אותן שלא לקחת אחריות על עצמן אלא להישען על מערכת הקצבאות. זו לא רק בעיה פרקטית של בור תקציבי גדל והולך, אלא גם בעיה מוסרית: עידוד אנשים לנזקקות במקום לאחריות אישית.

ולא רק מסר שלילי באשר לערך העבודה יש כאן, אלא גם עידוד לנזקקות: מדינת הרווחה מדברת גבוהה גבוהה על כך שמטרתה היא שאנשים לא יצטרכו לחיות על חשבון אחרים, אבל זה בדיוק הדבר שהיא עושה: מחלקת קצבאות והטבות, שהן למעשה חיים על חשבון אחרים. בעוד החכמה הקדומה ראתה בשלילה היזקקות לצדקה כאשר אדם אינו צריך בכך, מדינת הרווחה עושה כל שביכולתה לבטל את השלילה הזו ולאיין אותה, על ידי הפיכת הצדקה (שיש בה תמיד ממד של בושה) למערכת של "זכויות", שאותן ניתן וראוי "למצות". בעוד שחז"ל לימדו אותנו "פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות" – דהיינו, יש לעבוד גם במלאכה הבזויה ביותר ובלבד שלא לקבל קצבאות – הוראה ממשלתית כזו בוודאי לא הייתה עומדת במבחן בג"ץ.

עידוד לפזרנות ולאי־חיסכון

בעיה מוסרית נוספת היא העידוד לפזרנות. אחד הכלים החביבים על מדינת הרווחה (אם כי לא רק עליה) הוא הפיקוח על המחירים. בפיקוח כזה, מחיריהם של מוצרים (כגון מים, לחם ועוד) מקובע שלא בהתאם לביקוש ולהיצע, ופעמים רבות הוא נמוך מלאכותית מהמחיר המתבקש על פי ההיצע בשוק. מציאות זו מעודדת אנשים לצרוך בבזבזנות רבה יותר מן הראוי בהתאם למצב המשאבים: כך, אם יש מחסור במים ומחיר המים בפיקוח, אנשים ישתמשו ביותר מים מן הראוי וייווצר מחסור חריף עוד יותר; אם מחירי השכירות בפיקוח, אנשים שאינם זקוקים לדירה גדולה יישארו צמודים לדירתם כדי שלא להפסיד את ההטבה, ובכך יעמיקו את המחסור; כנ"ל לגבי שימוש בזבזני בחשמל, וכן הלאה.

גם כאן, הבעיה אינה רק פרקטית אלא גם מוסרית: כאשר אתה צורך יותר מן הראוי בהתאם למצב בשוק – אתה פוגע בעקיפין באחרים, וגם פועל בהווה על חשבון העתיד. כיוון שהתוצאות הללו גלויות לעין, הממשלות גם יוצאות בקמפיינים לחסכנות – במים, בחשמל ועוד. וכך יד אחת של הממשלה קוראת לחסוך, בעוד היד השנייה יוצרת את כל המניעים להתעלם מן הקריאה הזו. מי שישגשג בשוק כזה הוא מי שיתעלם מן הקריאות, ומי שיקמול הוא מי שיישמע להן. כלומר, המדינה יוצרת מצב שבו המציית לכללי המוסר נפגע, וזה שמצפצף עליהם מרוויח.

דבר דומה קורה גם בכל הנוגע לחסכנות. כאשר הממשלה יוצרת עבורך ביטוחים מנדטוריים, ומבטיחה לך טיפול במקרה של אסון, מחלה או זקנה, היא מעודדת אותך שלא לחסוך ליום סגריר – או למצער, לחסוך פחות מן הראוי. שהרי למה לך לטרוח ולהפריש בצד סכומים שיעזרו לך בעתיד, כאשר אתה יכול לחגוג איתם היום, והמדינה תדאג לך בעתיד? גם כאן, המדינה מודעת במעורפל לבעיה הזו ולכן מחייבת אנשים לחסוך – אבל החיוב הזה, שנעשה בלי קשר למצבו האישי של האדם, לא רק עלול לפגוע בו (כאשר הוא צריך למשל לסגור חוב ואינו יכול לעשות זאת בגלל החיוב "לחסוך"), אלא גם אינו פונה כלל לחוש המוסריות והאחריות האישית של האדם: האחריות האישית מפנה את מקומה לחיובים טכנוקרטיים שנואים.

ונחשו היכן פורחת האפליה

ונעבור לאפליה. שפיטה של אדם על בסיס דעות קדומות בנוגע לקבוצה החברתית שהוא משתייך אליה היא פעמים רבות רעה מאוד, ופוגעת באנשים רבים. אבל מי מעודד ומעמיק את האפליה? דווקא מדינת הרווחה. כיצד? בשוק החופשי, אדם שיפלה על בסיס קריטריונים לא רלוונטיים ייענש באופן טבעי: אם לא יעסיק ערבי מוכשר רק כי הוא ערבי, המתחרה שלו יעסיק אותו וישגשג. אם בעל עסק לא ימכור מוצר למישהו רק כי הוא יהודי, הוא יפסיד אותו כקונה ויפסיד את כספו – ואילו בעל העסק המתחרה ירוויח את הלקוח הזה. כך למשל בדרום אפריקה הועסקו שחורים למרות האפרטהייד, ובהתנחלויות עובדים פועלים ערבים רבים למרות הדעות הקדומות, האזהרות הדתיות והחששות הביטחוניים. למה? כי מניע הרווח הוא חזק מאוד, ומנצח גם דעות קדומות ואפילו חששות אמתיים.

לעומת זאת, במדינה המשתלטת על יותר ויותר חלקים מן השוק, מניע התחרות והרווח נעלם, וכך אפליה אינה נענשת. לחבורת פרופסורים שתמנה מישהו פחות ראוי אבל "משלנו" לא יקרה דבר; בחברה ממשלתית הנפוטיזם יכול לחגוג כי אין לחברה מתחרים והרווח ממילא אינו מעניין אותה. הדבר נכון גם במקרים אחרים, כמו בפיקוח על שכירות: כאשר מחירי השכירות נתונים לכוחות השוק, הכסף מדבר, והעובדה שהאדם שחור או צהוב הופכת להרבה פחות רלוונטית: הגזען שונא את מי שאינם דומים לו, אבל יותר מכול הוא אוהב את עצמו ואת כספו. לעומת זאת כאשר המחיר בפיקוח, כוח המיקוח של השוכרים צונח והמשכיר יכול לבחור את הדומים לו והנאים בעיניו. ואכן, אפליה בהשכרה בשווקים מפוקחים היא עובדה מתועדת.

מתגמלים בטלה. צילום: מיטל כהן, פלאש 90

חוקים סוציאליים כמעודדי בריונות

השוק המפוקח מעודד בפועל את שגשוגם של המושחתים ואת אובדנם של הישרים, זאת בניגוד לשוק החופשי, התלוי במוניטין שהאדם קונה לעצמו, ולכן אדם שיתנהג באופן קלוקל יתוגמל בדרך כלל באופן גרוע. די להביט באנשי שירות של חברות פרטיות לעומת פקידים בשירות הציבורי כדי להבין את ההבדל. בוודאי, בשני הצדדים יש יוצאים מן הכלל יש לא מעטים, אבל התגמול הכללי של הכלכלה הסוציאליסטית אינו מבוסס על היות האדם נוח וטוב לזולת, ופעמים רבות הוא מנוגד לכך.

דוגמה לכך היא בעיה מוסרית נוספת בפיקוח על השכירות, כפי שתיאר זאת תומס סואל: בשוק מפוקח, כמו בדירות תחת חוק הגנת הדייר בישראל של פעם או ב-rent stabilization בניו יורק, הימצאותו של הדייר בנכס מפוקח היא צרה צרורה למשכיר, משום שהדייר יכול לשלם שכר דירה זעום שאינו מכסה את הוצאות המשכיר או אינו מאפשר לו לחיות ברמה סבירה. לעומת זאת, משכיר שמצליח לסלק את השוכר מן הדירה מרוויח, משום שבמקרה כזה הדירה כבר אינה חוסה תחת הפיקוח, או שאפשר לשפץ אותה כך שתהפוך לדירת יוקרה שאינה בפיקוח. רוב המשכירים הם אנשים ישרים, אבל חלקם לא ממש, והם יכולים לנקוט את כל האמצעים העולים בדעתם – השתלת פשפשים, חבלה בצינורות החימום, ואפילו שליחת בריונים ואף העלאה באש של הדירה – ובלבד שהדיירים יסתלקו ממנה. בשוק מפוקח, גורמים נכלוליים כאלה יעשו חיל, ואילו הישרים ימכרו את נכסיהם לאנשים המושחתים, משום שלישרים השוק אינו רווחי ואילו לנבלים הוא דווקא כן. זה נכון לא רק לשוק הדיור המפוקח, אלא גם לשווקים מפוקחים רבים אחרים: מי שיצליחו למצוא פרצות ולנהוג באלימות הם שירוויחו, ואילו האנשים המהוגנים יפסידו וימכרו את עסקיהם לבריונים.

שחיתות ומקורביזם

ואם דיברנו על שחיתות, נחתום בשחיתות. הממשלה הגדולה, המתערבת בכול, מהווה פתח אדיר לשחיתות ולמעורבות של הון בשלטון. ככל שיותר שרים ויותר פקידים מקבלים החלטות המתערבות במשק, כך הולך וגדל הפיתוי לנצל זאת במסגרת קח ותן בין נושאי המשרות לאנשי העסקים, וגם סתם כך כשמחוקקים דואגים לעצמם או לחבריהם. בשנים האחרונות נתקלנו באינספור מקרים כאלה , ובוודאי יש הרבה יותר שאיננו מכירים. הכלכלה הסוציאליסטית, המוסרת לידי קבוצה מסוימת את הכוח להחליט החלטות הרות גורל על עסקים – ברגולציה, בפטורים, בתקנות, בהלוואות, במענקים וכן הלאה – מעלה משמעותית את ההסתברות לשחיתות ולסיאוב בקרב אותה קבוצה.

ולא מדובר רק בשחיתות של מעטפות העוברות מיד ליד. צורה מתונה יותר ושכיחה הרבה יותר היא המקורביזם, הפורח תחת משטרים סוציאליסטיים וסוציאליסטיים־למחצה: במדינה שבה הפקידים הם המחליטים, אם אתה מכיר את הפקיד, אם הוא בן דוד שלך או חבר של גיסך, אם אתה יודע למי להרים טלפון – אתה מסודר. לעומת זאת, אם אתה שייך לאחת מן הקבוצות החלשות – המהגרים, המיעוטים, האנשים שאינם קרובים לצלחת – נדפקת. במקום שתוכל לבנות לעצמך עסק או קריירה על בסיס כישוריך ויכולותיך ומאמציך, המדינה מדכאת זאת בכל הכוח ומאפשרת למתחריך, אלה עם פחות כישרון וחריצות משלך אבל עם חברים במקומות הנכונים, לפרוח ולשגשג.

השוק החופשי: שימוש יעיל בתאוות הבצע

אינני טוען שתחת השוק החופשי הכול מושלם, חדי־קרן משחקים עם דובוני אכפת־לי, כולם נאים ונחמדים זה לזה והכול חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. בני אדם הם בני אדם; הם פוגעים אחד בשני, הם נוקמים ונוטרים, הם עלולים להיות מגעילים, רעים ומושחתים, והם יכולים לגנוב ולשדוד ולחמוס ולעשוק בכל שיטה שהיא. אלא שהשאלה היא תמיד שאלה של ברירה. מבין שתי השיטות, איזו מהן היא הטובה יותר לעידוד מוסריות ואיזו הגרועה יותר?

כאן, לדעתי התשובה ברורה: השוק החופשי מניח שבני האדם אנוכיים ותאבי בצע, אבל מתעל את אותה תאוות בצע למערכת שבה בני אדם עוזרים איש לרעהו ומקדמים איש את האינטרסים של זולתו, מתוך אותה אנוכיות. לעומת זאת, משטר הרווחה מבטל במידה רבה את המנגנון הבסיסי הזה, וכך יוצר קרקע פורייה להשתלטות החמדנות על הפקידים, הבריונות על המשכירים, והנפוטיזם והמקורביזם והאפליה על הכול. משטר הרווחה גם מעודד אנשים שלא לעמול כדי לשגשג, ולחיות על חשבון אחרים כדרך חיים.

לסיכום: את כלכלת הרווחה יש לדחות לא רק משום שהיא אינה עובדת, שהיא יוצרת גירעונות ענק, שהיא מתמקדת בחלוקת העוגה במקום בהגדלתה, ושהיא מצמצמת את רווחת כל הציבור רק כדי שהעשירים יהיו עשירים פחות. את כלכלת הרווחה יש לדחות גם משום שהיא איננה מוסרית, וגורמת לעוולות רבות.

(השבוע (חמישי, 30.3) יתקיים כנס החירות הרביעי במרכז ישראל יפה בתל אביב, ובו אדבר על הקלקלות המוסריות של כלכלת הרווחה)

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

22 תגובות למאמר

  1. רק תיקון קטן: רובין הוד לא גנב מהעשירים ונתן לעניים; הוא גנב מהממשלה ונתן לאזרחים.

  2. נתחיל בזה שאני גם נגד הסוציאליזם. נגד.

    אבל תיסלח לי, למה שמת תמונה של חרדים…. כאלו בעלי "חוסר אחריות".

    אלו חיים את מחצב הוויתנו כיהודים,

    אז מה אתה יודע על יהדות?

    כל היהדות בבסיסה עומדת על תיקון עולם ואחריות לכל העולם כולו(דרך תפילות), כל תורת החסידות מלאה בזה(אלו שמצולמים עם הכובע השטוח).

    אתה לא מאמין בזה? יופי לך. זאת המורש של אבות אבותיך. איך תכחיש

    וכן. יש כאלה שמעדיפים לא לאכול שבוע ורק להציל את העולם עם כמה פרקי תהילים.

    ונוסיף איך הרמב"ם נהיה רמב"ם, הוא התחלק עם אח שלו שהיה סוחר ופרנס אותו ואת משפחתו.

    1. לא הבנתי ממה אתה לא מרוצה. צריך להפסיק תקצוב דת יחד יישום הורדת מסים כך שכסף ישאר אצל אנשים עובדים (ביניהם חרדים עובדים) שיוכלו לתרום אותו מצונו החופשי למוסדות דת שונים: ישיבות וכו'.

    2. אני יהודי דתי, וככזה אני יכול לומר לך שחבל שנפלת בפיתיון התעמולה החרדית.
      נכון מאוד לשים אותם בתמונה כי כחברה אין ספק שהם מעודדים לעוני (הרבה מאוד ילדים ובלי השכלה לעבודה מכניסה) ולכן גם לנתמכות
      כן סבא של אימא שלי היה חסיד וויזניץ 'שם', כן הוא היה אדם עובד (חקלאי אם אתה שואל), כן אחרי השואה כשהוא עלה לארץ לאשתו השנייה הייתה בעיה שהוא ימשיך בזה (היא רצתה שהם יגורו ליד אחותה – בעיר), ולא הוא לא הלך להיות אברך אלה הוא התגייס ליחידה של איסוף גופות כי כל עבודה מכבדת את בעליה
      סבא של אבא שלי גם היה חסיד הוא היה בעל מפעל לתנורים והסבא השני של אבא שלי היה נפח שעלה לארץ עוד לפני המלחה כי אולי כאן יהיה אפשר שלא לעבוד בשבת
      בחו"ל אנשים עבדו (כמו החרדים היום בחו"ל)

      אין זו המורשת של אבותי

      אלו שלא אוכלים שבוע אפילו לא צריכים קצבאות – מקבצים קצת נדבות וזה מספיק, הדרישה מהחברה להחזיק את הקבוצה זה כי הם לא מסתפקים בדירת חדר ולחם צר ומים לחץ

      הרמב"ם אכן התנגד לכול שיטת הכוללים אפשר להגיד שזו לא חכמה כי אחיו פרנס אותו ואפשר להגיד שלא פוסקים כמותו (אם כי לכאורה זה פסק השו"ע) אבל להביא אותו כראיה זו עמרציות במקרה הטוב ושקר ונוכלות במקרה הרע

  3. לא הבאת את זה כדוגמא אבל אני אביא. בערים חרדיות אפשר לראות את מה שכתבת בצורה בולטת ומעוררת כעס. שבת האחרונה למשל בגינה ראינו ילדים זורקים פסולת לרצפה, אריזות של חטיפים וקליפות של פירות מול העיניים של האחיות הגדולות ויותר מזה של ההורים שלא אמרו מילה. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו רואים התנהגות מזלזלת. ניסינו להבין מאיפה זה מגיע וההסבר היחיד היה בגלל שהם חיים בחינם. מה זה אומר? גילינו שאנחנו בין הבודדים למשל שמשלמים ארנונה מלאה בלי לבקש הנחה. או שאנחנו משלמים בגני תמ"ת הכי גבוה שיש, בגלל שאנחנו עובדים ובכלל זה גם איכפת לנו לקבל שירות טוב שאנחנו משלמים עליו ממיטב כספנו ובו בזמן לשמור בעצמנו על הסדר הטוב. ודווקא אלה שלא משלמים כמעט כלום מתנהגים כאילו כולם חייבים להם והם אדוני הארץ. אני חרדי תושב עיר חרדית ודברים כאלה מטריפים אותי דווקא כי אני יודע שאין צדק בזה שהמדינה מעודדת בטלה בעוד אנחנו שעובדים רוב שעות היום משלמים מיסים ישירים ועקיפים יותר מהשאר סביבנו. לא יודע מאיפה זה נובע אבל נראה לי שהמאמר שלך נתן הסבר לא רע.

  4. פעם קראו לזה ערבות הדדית וראו בזה את ייחודה של הציונות (והיהדות).
    גרשוני דוחה את כלכלת הרווחה עד שזה מגיע למפעל ההתנחלויות (הבלתי חוקי ובלתי מוסרי). כאשר זה קשור לביתו לא תשמעו ממנו קריאות להפרטה.

    1. ערבות הדדית היא בין איש לרעהו, לא איש והפקיד הממשלתי.

    2. דמגוגיה בגרוש , גם התנחלויות צריך להפריט . לתת אישורים לבניה ושחברות פרטיות יבנו בהתנחלויות וימכרו במחיר השוק

    3. מגיב בשקל, ההתנחלות לא מקבלת יותר ממקומות אחרים (ישובים מבודדים) למעט כל הקשור בביטחון, לאור העובדה שהמדינה לא נותנת לנו לקחת נשק לידיים – זו מחויבות שלה לדאוג לביטחוננו.
      אני בעד להפריט אבל מה שאתה לא רוצה להפריט – אל תבוא אלי בטענת שחיתות

  5. תפריטו את ההתנחלויות, אחרי זה נדבר על הדוסים.
    והדוגמאות שהבאת בכתבה, יש לך את זה ביותר לא קשור?

  6. כרגיל צריך לבחון את כל הדעות לפני שפוסקים.
    נכון שבסוציאליזם לא מפוקח ולא בנוי היטב התופעות שציינת אכן מתקיימות אבל למטבע יש שני צדדים:
    א. אם אין לי חלקים בעוגה מדוע אתה מצפה שאשרת בצבא ואסכן את חי כמו מי שיש לו.
    ב. האם חשבת על אלימות ולקיחה בכוח. אתה בודאי לא מעוניין שהעשירים יגורו מאחורי כדרות ובתוך מבצרים.
    ג. לא כולם בעלי יכולת וכוחות השוק נצלנים ומפלים.
    ד. שכחת שבדימוקרטיה לכולם קול אחד. מה יקרה אם הרוב ישתלט על רכוש המיעוט.
    ה. גם במדינה הסוציאליסטית ישנם רבדים ושכבות. לא כולם נהנים מפירות הכלכלה במידה שווה. עדיין זה עדיף על פני הג'ונגל שבו החק טורף את החלש.
    ו. אם אין סולידיריות אז בשביל מה צריך מדינה. המדינה היא כלי בלבד להשגת מטרות חברתיות.

    אני מסכים שיש צורך במינון נכון אבל פסילה מוחלטת אינה בהכרח טובה וחכמה יותר ממצב קיים.

    הלוואי שבישראל החיים יראו כמו בסקנדינביה

    1. ד – מעניין כי כשהוא כותב על התנחלויות הוא נשמע הרבה פחות נחרץ וחושב שהן צריכות לקבל תקציב כמו ישובי פריפריה (שזה טפשי פעמיים – 1. כי משתמע מדבריו שישובי פריפריה לא צריכים לקבל תקציב מיוחד, ו-2. כי יהודה ושומרון צמודות למרכז).
      וכמובן הטענה שהתנחלויות צריכות לקבל יותר תקציב כי הן תורמות לביטחון ותושביהן "מגנים על אזרחי ישראל בגופן", טענה שכמעט אף אחד במערכת הביטחון לא מסכים איתה.

      http://bloggershuni.blogspot.co.il/
      http://bloggershuni.blogspot.co.il/2012/07/mitnahalim.html

      כמו תמיד יש פסקה לקראת הסוף שמהווה מס שפתיים על "קבוצות הלחץ השונות בחברה הישראלית שעדיף בלעדיהן" (ובניהן גם המתנחלים). אבל ההטייה ברורה – כשמדברים על סוציאליזם – זה רע, אבל נזכיר בסוף בקטנה שגם קפיטליזם זה לא יין ושושנים. כשמדברים על תקציבים להתנחלויות – זה טוב, אבל נזכיר בסוף שאולי היה עדיף בלי תקציבים בכלל לישובים.

      לא מאוד מידתי הא?

      והלל – הייתי שמח לקרוא מאמר פרי עטך שמציג תוכנית לבנייה חופשית גם בארץ וגם ביהודה ושומרון כמו שאתה מציין. בטוח שזה יהיה מאיר עיניים.

  7. התמונה של חרדים שהבאת מבישה ונגועה בפשיזם.
    לגופו של עניין אין קשר בין ארגוני חסד חרדיים הפועלים מרצון לבין סוציאליזם הפועלת מכוח השלטון בכפייה. זה הבדל אידיאולוגי של שמיים וארץ.
    צדקה היא חמלה ומיסים סוציאלים היא גניבה. ואדרבה ככל שהמגזר הפרטי יטפל בעניים ככה יופחת הלחץ ממערכת הרווחה הציבורית שהיא בעצם הכיס של כולנו באמצעות מיסים ורגולציה.
    בו לו ניתמם, עניים היו ותמיד יהיו אין שיטה היכולה למגר אותה לחלוטין, כלכלה חופשית לטעמי עדיפה בהרבה על כלכלה מהונדסת שלטונית אבל עניים ישארו ועדיף שארגונים פרטיים יטפלו בהם מעוד התערבות ממשלתית.
    ההשקפה התורנית לכלכלה ככל שניתן להבין מהתורה ( כהמון נושאים אינם ברורים ונתונים לפרשנות ) תומכת בכלכלה חופשית, עם כולנו היו צריכים לשלם רק 10 אחוז מס 'מעשר' כפי שכתוב בהלכה היינו הכלכלה החופשית ביותר בעולם.
    בחברה החרדית אין שנאה והסתה נגד העשירים שבתורה, אדרבה אלה פריבילגים בהמון המון עניינים, מקבלת ילדים למוסדות חינוך ועד איזה שידוך תעשה, אולם מאידך ישנו המון המון חמלה וצדקה ותרומה מרצון ובהתנדבות שמאזן את המצב קצת. לא היה מזיק שכלל המדינה היה לומד מהם. פרגון לעשירים וחמלה לעניים. ולא בכפייה אלה כמצווה דתית ואנושית מרצון.

  8. *** העוול המוסרי הגדול מכולם הוא הפגיעה בחרות ***

    כל אדם נולד עם זכות טבעית לחרות. היינו, לנהל את חייו כהבנתו, מתוך בחירתו חופשית.
    המגבלה היחידה על זכותו לחרות, היא חובתו המקבילה: לא לפגוע בחרות (ובחיים ובקניין) של זולתו.

    המימוש בפועל של החרות לא מובטח מאליו. יש לפעול, לעיתים להאבק, להשגתו. אבל ! ה ז כ ו ת לחרות, היא איננה תלויה – לא באדם עצמו, ולא בזולתו, ולא בהתנהגות השלטון. היא מוקנית לאדם מעצם לידתו. זוהי המשמעות של 'זכות טבעית'.

    זכות היא מושג פילוסופי. יישומה במציאות, וההגנה עליה, הן התרגום שלה למישור המשפטי.

    מדינת הרווחה היא משמידת חרות סדרתית.

    הנה מקצת מדברי שרת המשפטים, גב' שקד, ממה שמכונה "נאום החרות":
    "בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש ולוח התוצאות במליאה מראה על תמיכה, באותה השעה בדיוק – חברי הכנסת מצביעים במקביל גם הצבעת נגד.הצבעת הנגד הזו היא הצבעה שקטה; קשה לשים לב אליה, והתוצאה שלה כלל אינה נרשמת בדברי הכנסת. אבל זו הצבעת נגד חדה וברורה נגד החירות שלנו, שהחל מאותו הרגע שבו התקבל החוק החדש הולכת ומצטמצמת."

    תכלית קיומה של המדינה להגן על הזכויות הטבעיות.
    מדינת הרווחה לא רק שאיננה ממלאת את יעודה, אלא נהפוך הוא: היא היא המפגעת הראשית בזכות לחרות.

  9. הקטע הראשון על המדינה שלוקחת מעניים ונותנת לעשירים פשוט לא נכון.
    העניים משלמים מ.ע.מ , וקצת ביטוח לאומי, ומקבלים שימוש בתשתיות + קצבאות.
    מעמד הביניים משלם גם אחוז ניכר של מס הכנסה.
    העשירים הגדולים משלמים פחות באחוזים ממעמד הביניים, אבל במספרים מוחלטים משלמים סכומים גבוהים יותר, כך שהמדינה לוקחת מהם יותר, ומשתמשת בו, בין השאר, לצורך העניים.

    1. וקצת נתונים שפרסם הכלכלן הראשי באוצר לאחרונה-
      בממוצע, "מגה-עשיר" משלם 10.2 מיליון ש"ח מסים ישירים בשנה, פי 400 מהנישום
      הממוצע שמשלם 25.5 אלף ש"ח מס לשנה. הכנסתם של ה"מגה-עשירים", שהם כ-%0.01
      מהאוכלוסייה, מהווה %2.9 מכלל ההכנסה בישראל והם נושאים לבדם בכ-%4 מכלל המסים
      הישירים המוטלים על יחידים.
      כך שבאופן כללי, המדינה לוקחת מעשירים ונותנת לעניים, ולא הפוך.