טראמפ לא מחליף את הפקידים, ומדיניות החוץ של אובמה נשארת

כתוצאה מכישלונו של ממשל טראמפ בתחום המינויים, אנשיו של אובמה ממשיכים לנהל את מדיניות החוץ. המרוויחה הגדולה היא איראן, המפסידה: ישראל

טראמפ ואובמה

אחרי שביקר בחריפות את מדיניות החוץ של ברק אובמה, כולל ההיערכות מחדש במזרח התיכון, טראמפ עדיין לא מינה שום פקידים מתחת לדרג הממשלתי במחלקת המדינה או בפנטגון. המשמעות היא שאין מי שיקבע את מדיניות החוץ של טראמפ, שלא לומר מי שיבצע אותה. כדי למלא את הוואקום ההולך וגדל במרכז השלטון האמריקני, הבית הלבן של טראמפ מוסר כעת עמדות מפתח בשירות החוץ לאנשיו של אובמה שטיפלו באותם תיקים ממש תחת הנשיא הקודם. מדיניות החוץ הקשוחה של טראמפ, 'אמריקה תחילה', מתחילה להיראות כמו אובמה־לַייט; אותה מדיניות ממש, שמוצאת לפועל על ידי אותם אנשים ממש. יותר ויותר חברי קונגרס מתחילים לשים לב לכך, והם מתחילים לכעוס.

ביום שלישי ביטל שר ההגנה ג'יימס מאטיס מינוי שייעד לאיוש משרה בכירה בפנטגון: זו של אן פטרסון לשגרירה במצרים. התנהלותה של פטרסון עם האחים המוסלמים הרגיזה מחוקקים רפובליקנים בכירים, והפכה אותה כנראה לאמריקנית הכי פחות פופולרית במצרים, כך שמאטיס נאלץ לוותר על מועמדותה.

שאר העולם אינו ממתין לבית הלבן של טראמפ עד שיתאפס על עצמו. על פי הדיווחים רוסיה שולחת חיילים למצרים, שם הם יהיו בעמדה שתאפשר להם לרתום את התוהו ובוהו בלוב השכנה לטובת רוסיה. צפון קוריאה נכנסה לבולמוס של אלימות, עם ההתנקשות באחיו־למחצה של קים ג'ונג און וניסויים בשיגור טילים בליסטיים. איראן אף היא עורכת ניסויים בטילים בליסטיים וממשיכה להטריד את ספינות הצי של ארה"ב במפרץ הפרסי, למרות הבטחתו של טראמפ בקמפיין הבחירות שלו "לפוצץ לגמרי" כל כלי שיט איראני שיעמיד אותו במבחן. כמובן, אנו מצויים עדיין בשלב מוקדם בקדנציה של הממשל, אבל כפי שאמר לי לאחרונה שגריר של אחת ממדינות המזרח התיכון, לבעלי בריתם של האמריקנים אין מושג מה באמת קורה.

מה שבאמת מוזר הוא שהצוות של טראמפ ממשיך להאשים בעלי תפקידים שנשארו מתקופת ממשל אובמה בהדלפות מזיקות לעיתונות, ומצד שני ממשיך לשכור את שירותיהם. הצוות של טראמפ אולי תפס את אן פטרסון לפני שהצליחה לזכות במינוי ברגע האחרון, אבל אנשיו של אובמה מאיישים עדיין עמדות מפתח במקומות אחרים, בנושאים הקשורים לישראל, איראן, דאעש וסוריה. זה בסך הכול הגיוני, מפני שהמדיניות שהם מחויבים לבצע היא עד כה בדיוק אותה מדיניות שהוציאו אל הפועל בתקופת אובמה.

הטריק הישן של וושינגטון

יעל למפרט, עובדת המועצה לביטחון לאומי בממשל אובמה, שהצוות של טראמפ החליט להשאירה בתפקיד, הייתה בשבוע שעבר בירושלים יחד עם ג'ייסון גרינבלט, עורך הדין של טראמפ ונציג הבית הלבן למשא ומתן בינלאומי. אחד הפקידים לשעבר של קלינטון אמר לי כי למפרט "נחשבת לאחד המבקרים החריפים ביותר של ישראל בקצה השמאלי של מדיניות החוץ. בתפקידה במועצה לביטחון לאומי תחת אובמה, היא סייעה לייצר משברים בזה אחר זה, במאמץ בלתי נלאה להציג את ישראל באופן שלילי ולפגוע בברית שבינינו. רוב הדמוקרטים בוושינגטון יודעים שכדאי להימנע מלאפשר לה לנהל את העניינים במזרח התיכון. נראה שלממשל טראמפ אין מושג מי היא, או עד כמה היא עוינת את יחסי ארה"ב וישראל".

האם זה אותו ממשל טראמפ שהודיע על כוונתו להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים? וושינגטון כבר רגילה לטריק הישן: תן לבוחרים היהודים הבטחות גדולות ונצורות במהלך עונת הבחירות, ואחריהן השלך אותן לאשפה יחד עם שלטי הבחירות. גם זה לקח מהממשל הקודם: אחרי שמונה שנים שבהן העניק אובמה משרות ציבוריות ל'תורמים' החביבים עליו, הקולות היהודיים זולים במיוחד – אתה יכול למנות אפילו את קית' אליסון, דוברו לשעבר של מנהיג 'אומת האסלאם' לואיס פרחאן, לתפקיד סגן יו"ר המפלגה שלך, והנאמנים ייאנחו בהקלה. אז למה כדאי לטראמפ להתאמץ?

אבל טראמפ מפגין את אותה התעלמות מהבטחותיו הגדולות גם כשמדובר בלא־יהודים – כמו תומכי 'המדינה האסלאמית', שאותם נשבע להרוס. כדי לקיים הבטחה זו בחר הצוות של טראמפ למנות את ברט מק'גרק – אותו מק'גרק ששימש שליחו המיוחד של ממשל אובמה להובלת הקמפיין נגד דאעש. אחת הסיבות העיקריות לכך שמדיניות דאעש של אובמה נכשלה, הייתה סירובם של הסונים להיות מעורבים במלחמת אחים פנימית, שהשלל למנצח בה יֵלך לאיראנים ולבעלי בריתם השיעים. מק'גרק היה איש המפתח במדיניות הפרו־איראנית הזאת, וכזכור הוא סידר לאיראן 400 מיליון דולר במזומן שהועברו על משטחי עץ למשמרות המהפכה האיראניים בתמורה לשחרור בני ערובה אמריקניים.

זוכרים שממשל טראמפ הבטיח לפרסם את ההסכמים הסודיים של אובמה עם איראן? מק'גרק חתם על חלק מהם, תוך הקלת הסנקציות על צומת כלכלית מרכזית של תכנית הטילים הבליסטיים של איראן, ומחיקת כתבי אישום נגד 21 פעילים איראנים שהיו קשורים לטרור.

יש לציין כי אף לא אחד ממסמכים אלה פורסם לציבור. ייתכן שהסיבה לכך היא ששמו של מק'גרק מוזכר שם, או אולי מפני שהמנהלת לשעבר של המועצה הלאומית האיראנית, סהר נוורוזאדה, מנהלת תחום איראן במועצה לביטחון לאומי בממשל אובמה, נמצאת כעת בצוות התכנון המדיני במחלקת המדינה בממשל טראמפ. עם כל ניסוי נוסף בשיגור טילים בליסטיים, העסקה האיראנית נראית יותר ויותר כסגורה.

סוריה היא תחום נוסף שבו הבית הלבן של טראמפ ממנה כעת את אותם אנשים לבצע את אותה מדיניות שהשיבה את אמריקה לגדולתה תחת אובמה. השליח המיוחד לסוריה של משרד החוץ בממשל אובמה, מייקל רטני, איים על המורדים הסורים בשם ולדימיר פוטין: אם לא תצייתו להסכם המזויף להפסקת הלוחמה שגם בשאר אסד, טהרן ומוסקבה לא צייתו לו, תתנו בכך לגיטימציה למתקפות אוויריות נגדכם על ידי רוסיה, בתמיכה אמריקנית. תפקידו של רטני התרחב תחת טראמפ; בנוסף לסוריה, הוא מטפל גם בסוגיות ישראליות ופלסטיניות.

דמויות בולטות נוספות שצוות טראמפ השאיר בתפקיד הם טום שאנון ממחלקת המדינה, שנשלח על ידי ג'ון קרי כדי לבצע בקרת נזקים ברגע שהתברר כי ממשל אובמה מנסה לתת לאיראן גישה לכספים; וכריס בקמייר, סגן המנהל לענייני תיאום הסנקציות במחלקת המדינה, שגם הוא מחזיק עדיין במשרתו. תפקידו בממשל אובמה היה לשכנע חברות ברחבי העולם להשקיע באיראן, למרות חששותיהן שהממשל הבא יחזיר את הסנקציות על כנן או שיבטל את העסקה.

הבטחתו של טראמפ "לקרוע את העסקה עם איראן" נראית כעת כאיום מגוחך. כל עוד האנשים שסיכנו את המוניטין המקצועי והרגשי שלהם למען העסקה עם איראן, הם קובעי המדיניות (ותודות לטראמפ, הם עדיין בתפקידם זה), העסקה עם איראן בטוחה. בינתיים, תכנית הגרעין האיראנית מתגנבת לעבר קו הסיום. אם בחירתו של טראמפ לנשיאות הייתה ממש מעבר לדמיון עבור המעמד הפוליטי האמריקני כולו, התוצאה של בחירתו אינה עולה על הדעת – לא רק בקרב האליטות שמעולם לא האמינו כי יהיה נשיא, אלא גם בקרב רבים מבוחריו.

הכוריאגרפיה של הקרבות בצמרת

טראמפ ומבקריו שגו בהבנת הסיטואציה הנוכחית באופן חמור למדי. נראה שהבית הלבן מאמין באמת כי הוא נשלט על ידי משהו כמו 'דיפּ סטייט', מנגנון צללים הכולל את רשתות התקשורת המובילות, חלקים מקהיליית המודיעין ו'תאי אובמה' רדומים, כולם נחושים לחבל בנשיאות טראמפ באמצעים ערמומיים. למעשה, מדובר בסך הכול בכמה פעילים פוליטיים שעושים מה שפעילים פוליטיים, מימין או משמאל, עשו תמיד בוושינגטון – להכריז מלחמה פוליטית נגד הצד השני בכל אמצעי אפשרי. כמובן, הדמוקרטים מתכוונים להשתמש בכל דבר שיעמוד לרשותם כדי לאזן את הכוחות – מצעדי מחאה ברחובות, שימוש באמצעי התקשורת ובמדיה החברתית. אבל אין כאן מזימה חשאית; הכול כשר.

ברור שלצד השני יש אינטרס להציג את עצמו גדול יותר מכפי שהוא באמת, אבל ה'רזיסטנס' הדמוקרטי איננו חבורה של סוכני חרש רבי עוצמה הנמצאים על סף הדחתו של טראמפ; ניסוח כזה מתאים יותר למודעת בחירות שמטרתה לגרום לתורמים להכניס יד לכיס ולתמוך בקמפיין במדיה החברתית. חולשתם של הדמוקרטים גלויה ופומבית: הרפובליקנים שולטים בבית הלבן, בשני בתי הקונגרס, בתפקידי המושלים והמחוקקים במדינות, ועוד מעט גם בבית המשפט העליון.

מה שמדאיג הוא שהבית הלבן של טראמפ התגלה עד כה בחדלונו בכל הקשור לתפקוד הבסיסי של קביעת מדיניות, קיום הליכי תקשורת תקינים ויכולת למשול; ושהחידלון הזה גדול עד כדי כך שהבית הלבן לקח חבורה של אידיוטים – שמצייצים בטוויטר על מזימות חשאיות, לכאורה, של הקרמלין לשלוט בממשל האמריקני  – וגרם להם להיראות כמו אשפי מדיניות חוץ. אם טראמפ הוא איום היטלריסטי על הדמוקרטיה, המבקרים יצטרכו להסביר מדוע איש חזק עם שאיפות גדולות כל כך התברר כמי שאינו מסוגל לאייש כהלכה את התפקידים בממשלתו שלו, או אפילו להתחיל להוציא אל הפועל אף לא מדיניות אחת שלשמה נבחר.

המציאות היא שהמנהל המפורסם ביותר בעולם נכשל עד כה במשימה הבסיסית ביותר של כל מנהל, והיא ניהול קונפליקטים. הבית הלבן אינו יכול למנות אנשי צוות מתאימים משום שנראה כי הפלגים בסביבתו של טראמפ מקדישים את זמנם להרוס זה את זה יותר מאשר להשיג משהו מוחשי עם כל הכוח של התפקיד שאותו הם נשבעו לשרת.

הכוריאוגרפיה המדויקת של קרבות הסכין – שהופכת את הבית הלבן של טראמפ למקום עבודה מסעיר כל כך – לא תמיד ברורה, אבל קשה שלא להבחין בקווי המתאר שלה; מי שחסם את אן פטרסון בפנטגון היה אחראי כנראה גם לחסימת מועמדותו של אליוט אברמס לתפקיד השני בחשיבותו במחלקת המדינה. תאוריה אחת טוענת כי סטיב באנון, יועצו המיוחד של טראמפ, הוא המושך בחוטים. בסיס הכוח של באנון הוא בעיקר יחסיו האישיים עם הנשיא, בעוד איש עסקים כמו רקס טילרסון וגנרל מארינס כמו ג'יימס מאטיס מייצגים שניהם מנגנונים גדולים.

אם אין לך מוסד גדול המשמש כבסיס פוליטי, תרצה לראות את יריביך נעלמים באופן מסודר אל האבדון. ואולי מאטיס הוא אכן דמוקרט מוסווה במפלגה הרפובליקנית העובד מעבר לקווי האויב. או שמא הוא בכלל מעדיף לחזור לעסקי נפט במקום עסקי דיפלומטיה. אולי באנון הוא באמת סוכן עולמי של תוהו ובוהו הראוי לרומן בלזקי בפני עצמו.

הנקודה העיקרית היא זו: הקבינט של טראמפ נמצא במצב של עוינות וחוסר אמון, ואינו יכול למנות את אנשי הצוות הראויים כדי להוציא אל הפועל את המדיניות שהנשיא נבחר בשמה – להרוס את דאעש, לרסן את איראן ולמחוץ את הסכם הגרעין, להגן על האינטרסים של ארה"ב ועל אזרחיה, ולהתפייס עם בעלות ברית כמו ישראל, שהפכה להיות פגיעה באשמת אובמה. נוכח כל כאלה, במציאות ישנם כמעט בכל מקום בעולם קונפליקטים הרבה יותר קטלניים ומכריעים. ולמרות תוצאות הבחירות האחרונות, האנשים שמטפלים באלמנטים המרכזיים של קונפליקטים אלה הם אותם אנשים שטיפלו בהם תחת אובמה. אין פלא שהתוצאות נראות איומות באותה מידה.

_____________

המאמר פורסם במגזין האמריקני 'טאבלט'. מאנגלית: שאול לילוב

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. כתבתם שהמאמר הזה פורסם במקור בארה"ב. נותר רק לקוות שמישהו מאנשי טראמפ יקרא אותו וביא את הדברים לידיעת הבוס. אחרי הכל, במנהל הציבורי שם אין "קביעות עד המוות", כמו אצלנו. כך שפיטורי כמה שתולים של אובמה לא אמורה להיות בעייה. בתקשורת יצרחו ויצווחו קצת, אבל לא יותר מזה.

  2. ואני חשבתי שהאימפוטנטיות מצד הימיני של הפוליטיקה קיימת רק בישראל.
    כנראה שהימין לא נועד למשול.
    הצבע ימין קבל שמאל ותאשים את העיתונאים

    1. אמת עגומה. ולא שאין מי שיודיע למה איך לתקן אך לידי תיקון יסודי זה איכשהו לא מגיע. כשלון רודף כשלון (דוגמית קטנה אופינית אצלנו הוא התאגיד)

    2. אבל חלק משמעותי מהאשמה בכך היא אכן של העיתונאים.

  3. אובמה מצטייר יותר ויותר כאסון לעצמו לארה"ב ולמדיניות החוץ שלו. והדמוקרטים בצדק מבחינתם ינצלו זאת. נכון, אנחנו עדיין בהתחלה אך התחלה כושלת כזאת לא מנבאה טובות

  4. הימין טוב במעשים ביטחון והבנת המציאות. השמאל טוב בדיבורים ותקשורת ,הומניזם , אידאות מנותקות ועוד. הבעיה היא שהמשפט והתקשורת שייכות לחלק השני . לכן גם פה בארה"ב השמאל צובר כוח עצום בתקשורת ובמשפט ולא נותן לימין באמת לשלוט.

  5. ידידה אמריקאית הזהירה אותי כשטראמפ נבחר ואצלנו פצחו
    בריקודי הורה סוערים, שכגודל הציפיות כך תהיה גודל האכזבה.
    טראמפ הוא דג באקווריום שהוא אינו מכיר, עד שיבין איפה הוא
    שוחה, יבואו דגים מנוסים ויאכלו אותו.

  6. הגיע העת שטראמפ יעיף את פקידי אובאמה ! יש מספיק אנשים שיכולים להחליף את יעל למפרט עוכרת ישראל! למה מחכים?

  7. זו מציאות כלכך ישראלית. השמאל האמריקאי תלמיד טוב, כנאמר במקורות: כי מציון תצא תורה.

  8. אני מקווה רק לדבר אחד: שטראמפ לא יסיים כמו ביבי. בהינתן הקהל פה באתר, אני אסביר: אני מקווה שטראמפ לאחר 8 שנים לא ישאיר את בוחריו מאוכזבים במידה שבוחרי ביבי מאוכזבים ממנו.
    ואני אומר זאת לא בתור ימני, אלא להיפך. אני לא ימני, ובדיוק מהסיבה הזאת: כי אין שום קשר בין ההבטחות של ההליכוד של ביבי לבוחריו לבין מעשיו בקואליציה. שום קשר – בסוף הכל מצומצם לכדי משחקי כח בין שר אחד לשני (בסוף מי שמרוויח זה איזה כמה מקורבים לשר החזק יותר), וראש ממשלה שאין לו עצבים להתעסק ב"זוטות", כי הוא חושב שהוא צ'רצ'יל, שמנהיגים בעולם מעריצים אוצו, ומבלה את זמנו בטיסות כדי להוכיח את זה – לעצמו בעיקר.
    כפי שבוחריו של ביבי חשבו שהם יחזו במיטוט החמאס, סיפוח יהודה ושומרון, ואיכשהו היעלמות של הערבים שכבר כבשו לנו אותם – וקיבלו משהו יותר קרוב לאולמרט, זה שהיה לפניו – אני מקווה מאוד שלא יקרה אוצו הדבר עם טראמפ

  9. או! סוף סוף סימנים ראשונים לגמר האופוריה. עכשיו אפשר להתחיל לדון לגופו של עניין

  10. אתה מצייר פקידים כבעלי כוח שקובעים מדיניות פשוט לא נכון. הם כמו קצינים או חיילים בצבא, לא קובעים כלום אלא מיישמים את המדיניות השר הממונה. המאמר הזה היא עוד ניסיון להתחמק מאחריות ולהטיל אותה על מוקדי כוח אחרים שמומצאים. האמת היא שאם הממשל קובעת מדיניות לבדה או אם הרשות המחוקקת אז הגוף היחיד שיכול לעצור אותה זה הרשות השופטת. דוגמה טובה ניתן למצוא בצווי ההגירה של טראמפ. ללא בית המשפט ההנחיות היו מבוצעות מילה במילה עובדה שהן אכן יושמו בשטח ללא קשר לפקיד האחראי.