המניפולציה האנטישמית של זיכרון השואה

באמצעות 'דה־יהודיזציה' של השואה והצגתה כעניין של רוע אנושי אוניברסלי, הופכים אותה לנשק דווקא נגד קרבנותיה האמיתיים. סקירת ספר

הפגנות אנטישמיות בברלין, יולי 2014. צילום: Boris Niehaus CC SA-BY 3.0

גבולות אושוויץ: נזקי חובת הזיכרון, מאת שמואל טריגנו. מצרפתית: אבנר להב. הוצאת רסלינג, 225 עמ'

בשנת 2005 פרסם הסוציולוג והפילוסוף היהודי־צרפתי שמואל טריגנו את ספרו 'גבולות אושוויץ' בצרפתית. הספר ראה אור לאחרונה גם בעברית, ומפליא עד כמה הוא נותר אקטואלי. בעיות מפתח שהמחבר זיהה כבר לפני למעלה מעשור רק הלכו והחמירו, ובעיות נוספות התגלו. בכך הצליח טריגנו לזהות בעיות מבניות ביחסה של החברה הצרפתית ליהודים, הקיימות כבר עשרות שנים ואינן צפויות להיעלם.

ב־16 ביולי 1995, נשיא צרפת דאז, ז'אק שיראק, הודה סוף־סוף בתפקיד שמילאה צרפת ברצח יהודים, כאשר במקום לגונן עליהם היא מסרה אותם לידי תלייניהם. קודמו הסוציאליסטי של שיראק, פרנסואה מיטראן, סירב להודות באחריות ארצו לפשעים שביצעה ממשלת וישי. יורשיו של שיראק, הנשיאים ניקולא סרקוזי ופרנסואה הולנד, חזרו על עמדותיו בפומבי.

מצד אחד, הודאה באמת הבסיסית על עברה הנורא של צרפת במלחמת העולם השנייה. מצד שני, מצבם הנוכחי של יהודי צרפת – שמספרם נאמד בחצי מיליון – הידרדר ביותר. הדה־לגיטימציה למעמדה של ישראל בצרפת גם היא רצינית ביותר, ולשיראק יש בכך תפקיד מרכזי.

מעידות הלשון התכופות של אישים צרפתים מעידות על כך שהם אינם מתייחסים ליהודים בארצם כאל צרפתים אמתיים. טריגנו מזכיר ששיראק אמר באחד מנאומיו בשנת 2004 כי "האזרחים־השותפים שלנו – יהודים, מוסלמים או אחרים, ולפעמים גם צרפתים מן השורה – הם היעד לאלימות". את הפיגוע בבית כנסת ליברלי בפריז בשנת 1980 כינה ראש הממשלה דאז, ריימונד באר, כ"התקפה מכוערת שכוונה לפגוע ביהודים שהלכו לבית הכנסת, אך פגעה בצרפתים תמימים שחצו את הכביש".

שם הספר נלקח מתוך התבטאות ידועה של שר החוץ לשעבר אבא אבן, שאמר לאחר מלחמת ששת הימים כי קווי שביתת הנשק של ישראל מ־1949 היו "קווי אושוויץ" – בשל הקושי להגן עליהם, ולנוכח תכניותיהם הרצחניות של אויבי ישראל הערבים. אלו הם אותם קווים שפוליטיקאים אירופים רבים מעדיפים כי ישראל תשוב אליהם ותקבלם כקווי הגבול שלה, בתמורה להבטחות שלום מפוקפקות ביותר מצד ממשל פת"ח השולט בגדה המערבית. אילו התקיימו שם בחירות חופשיות, קרוב לוודאי שממשלת פת"ח הייתה נוחלת מפלה, ואת השלטון היה תופס חמאס, המפלגה הפלסטינית הגדולה ביותר, המקדמת רצח עם. אחרי שלום מפוקפק שכזה, אותם פוליטיקאים אירופיים היו מכנים גבולות אלה בשם "גבולות בטוחים ומוכרים", עד שאויבי ישראל היו קוראים עליהם תגר פעם נוספת.

היהודי חייב להישאר קורבן

שני מונחי המפתח בספר הם "החובה לזכור" ו"קורבנוּת". בשנות השמונים, החובה לזכור את השואה הפכה למרכזית בחברה הצרפתית, בהקשר של גישתה כלפי היהודים. טריגנו טוען כי כתוצאה מחשיבה נוצרית מושרשת, יהודים יכולים להיראות באור חיובי רק אם הם נתפסים כקורבנות. במצב כזה, סבלם יכול להיות מקושר לסבלו של ישו על הצלב. טריגנו משער כי מציאות שבה יש ליהודים זהויות מורכבות מעבר להיותם קורבנות היא בלתי קבילה עבור החברה הצרפתית. היהודי, המזוהה אך ורק כקורבן, הופך בכך ליצור חד־ממדי. משם, הדרך למושג מופשט אינה רחוֹקה.

להשקפתו של טריגנו, המונח "גבולות אושוויץ" מגלם גם את הרעיון שיהודים – שהקורבנוּת שלהם ייחודית – חיים, בעיני אירופים רבים, בגטו הומניטרי. ככל שהדברים אמורים בישראל, זהו גם ההפך ממצב של ריבונות מדינית – שהרי כיצד תוכל להיות ריבון כאשר אתה קורבן נצחי?  טריגנו טוען גם כי לאיחוד האירופי יש צורך לראות עצמו כמי שממלא תפקיד מקודש של מגן הקורבן, ואת הצורך הזה מילא יחסו המעוות להנצחת השואה וגישתו הפטרונית כלפי ישראל.

במקום אחר היטיב טריגנו להגדיר עיוות נוסף – תהליך ה'דה־יהודיזציה' של קורבנות השואה: "מה שזכור כיום בתמונת הקורבן הוא המצב האנושי כפי שבא לידי ביטוי בסבל היהודי. זהו תפקיד אמביוולנטי. כדי שיהיה מקובל בחברה כולה, חייבים לעשות 'דה־יהודיזציה' ניכרת של הסבל. אישי ציבור ומחנכים רבים אומרים כי הנחלת השואה לדור הנוכחי מצריכה מתן דגש על ההיבט האוניברסלי שלה. פירוש הדבר שיש לחשוף תוקפנות ברברית, חוסר אנושיות וסבל באופן כללי".

משם ועד להעברת תפקיד הקורבן מיהודים לפלסטינים הדרך קצרה. כדי לעשות זאת, צריך להתעלם מהעובדה כי הפלסטינים דחו ב־1947 את התכנית השנייה של האו"ם לחלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית ופלסטינית. במקום זאת, הם ובעלי בריתם הערבים ניסו להשמיד את ישראל המתהווה. בשנת 1921 פיצלו הבריטים שלושה רבעים מהמנדט שלהם בפלסטינה לירדן, שהייתה אז ישות בשם 'האמירות של עבר הירדן'. צריך גם לחפות על העובדה שאחרי מלחמת ששת הימים, הערבים והפלסטינים לא רצו לנהל משא ומתן על החזרת שטחי הגדה המערבית לידיים הערביות ששלטו אז בירדן.

הרוצחים האומללים

הוגה צרפתי בולט נוסף, הפילוסוף הלא־יהודי פייר אנדרה טאגיף, הקדיש גם הוא תשומת לב מרובה לתהליך ההפיכה לקרבן. הוא חשף כיצד פשעים שביצעו אנשים הנתונים במצוקה נמחלים להם, כולל תפקידם של אמצעי התקשורת בהצדקת אלימות ובהפיכת הפושעים עצמם לקורבנות. הדבר מתבצע כאשר מכריזים על כך שהפושעים אינם אחראים למעשיהם, בגלל הרקע הסוציו־אקונומי שלהם. זה כרוך גם בקביעה שמוסלמים או ערבים מהווים יעד להשפלה ולתוקפנות. טאגיף גם מדגים כיצד המיתוס החדש של "פלסטיני שהוא טוב מיסודו" מגיע יחד עם אנטי־ציונות שמטרתה השמדת ישראל.

כאשר עוקבים אחר ההיגיון של טריגנו וטאגיף, לעובדה שישראלים אינם מתכוונים להיות קורבנות של פלסטינים ומסיתים מוסלמים אחרים יש השלכות ברורות: אנשים מערביים, פרוגרסיבים־כביכול, צריכים להשמיץ את ישראל. אלה הם בעלי בריתם הטבעיים של ה'קורבנות', גם אם יש בהם פושעים.

טריגנו מזכיר כי כאשר צעירים ניסו לשרוף את בית הכנסת במונפלייה, התובע לא כינה פשע זה בשם "מעשה אנטישמי", אלא פעולה ש"התבצעה על ידי מובטלים". בשנת 2016, בית משפט גרמני לא החשיב זריקת בקבוקי מולוטוב לעבר בית כנסת כמעשה אנטישמי, וקבע שמדובר בפעולה אנטי־ישראלית שהרחיקה לכת יתר על המידה.

טריגנו היה הראשון שניתח באופן שיטתי את ההתפרצות העצומה של אנטישמיות צרפתית אחרי האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. שנה לאחר מכן הוא החל לפרסם סדרת חוברות בשם "תצפית על העולם היהודי", שראתה אור במשך למעלה משנתיים וחצי. הוא הצליח להשיג שיתוף פעולה של מגוון מחברים, שניתחו היבטים רבים של התפרצויות על רקע שנאה.

טריגאנו, כמעט לפני כל השאר, הבין מה רקוב ברפובליקה החמישית ביחס ליהודים ולישראל. הוא ראה את האופי האנטישמי הקיצוני של העובדה שיהודים, אזרחים צרפתים לכל דבר, הוחזקו כמי שאחראים למעשיה של ישראל, מדינה שלא היו אזרחיה ולא הייתה להם בה זכות בחירה. שר החוץ הסוציאליסטי של צרפת, הובר ודרין, אף הביע הבנה לאלימות המוסלמית נגד יהודים וקבע: "לא צריך להיות המום מכך שצעירים צרפתים בני מהגרים מגלים חמלה כלפי הפלסטינים ונסערים למראה המתרחש".

הסיק את המסקנות

מאז כתב טריגנו את ספרו אירעו התפתחויות קיצוניות נוספות בצרפת. ב-2006 נחטף הצעיר היהודי אילן חלימי, ועונה במשך 24 יום לפני שנרצח. בראש החוטפים עמד יוסוף פופנה. כאשר משפטו החל, ב-2009, יצא פופנה בקריאות 'אללה אכבר'. הוא שייך עצמו ל"צבא סלפי, ערבי, אפריקני, מורד, חמוש וברברי". רצח ארבעה יהודים בטולוז – שלושה מהם ילדים – בוצע על ידי מוחמד מראח. בשנת 2016 התבצעו מעשי רצח על ידי מוסלמי נוסף בסופרמרקט 'היפר כשר' בפריז.

ב-2014 נרשמו התקפות רצחניות של צעירים ערבים נגד שני בתי כנסת, בפריז ובסארסל. כנען ליפשיץ, שליח ארגון המדיה Jewish Telegraphic Agency, סיפר לי במהלך ראיון: "בקיץ 2014, ברובע הפריזאי סארסל, עמדתי בתוך ענן של גז מדמיע עם יהודים שהגנו על בית הכנסת שלהם מפני אספסוף בסגנון פוגרומיסטי. המון ערבי שמנה מאתיים איש מצוידים באלות ובאבנים ניסה לתקוף את בית הכנסת. הם הבעירו פחי אשפה וצעקו 'איטבח אל יאהוד'. תופעה כזאת לא נראתה במשך עשרות שנים באף מדינה אחרת".

ישנם עוד נושאים מאתגרים רבים שטריגנו מעלה בספרו. לא בכולם מוכרחים להסכים איתו כדי לקחת את דבריו ברצינות. זהו תפקידו של האינטלקטואל. בינתיים, טריגנו הסיק באופן אישי את המסקנות הנובעות מגישתו הציונית ומדעותיו השליליות על החברה הצרפתית, ועלה לישראל.

_______________

ד"ר מנפרד גרסטנפלד הוא חוקר אנטישמיות והיו"ר לשעבר של 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה'. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

16 תגובות למאמר

  1. מקריאת המאמר הבנתי שהאנטישמיות היא הבעיה של מר שמואל טריגנו, לא שלי. אני בבית!!

  2. הייתי רוצה לראות אצלכם כתבות על המעורבות היהודית בביצוע השואה הקומוניסטית שגבתה עשרות מליוני קורבנות. היתה מעורבות עמוקה ויש להודות בכך

    1. לאלעד האנטישמי,
      הייתי רוצה לראות אצלכם כתבות על המעורבות הגרוזינית בביצוע השואה הקומוניסטית שגבתה עשרות מליוני קורבנות. היתה מעורבות עמוקה ויש להודות בכך – הרי סטאלין היה גרוזיני

    2. קודם כל המונח "שואה" יוחד לשואת היהודים בלבד. אפשר לאהוב את זה או לא אבל זה המצב. כך זה בעברית וכך גם באנגלית ובשפות נוספות. פשעיהם הנתעבים של הקומוניסטים אינם "שואה".
      האם בגלל שיהודי כלשהו היה קומוניסט יש לקשר בין פשעי הקומוניזם לבין יהדות ויהודים?(אגב כל היהודים הללו התרחקו מיהדותם וניסו ככל יכולתם למחוק כל קשר אליה).
      יוסיפ סטאלין היה גאורגי. האם יש להאשים את העם הגאורגי בזוועות הקומוניזם הסובייטי?
      היטלר הצורר היה צמחוני אדוק:
      http://www.telegraph.co.uk/history/world-war-two/9859294/Hitlers-food-taster-speaks-of-Fuhrers-vegetarian-diet.html
      אולי ניזום איזו כתבה ב"מידה" על מעורבותם של צמחונים בהשמדות עם?

    3. האמת?
      לגבי העניין עם הצמחונים אני דווקא לא הייתי פוסל על הסף.

      תשמע כיצד שחלק נרחב מהם מתבטא.

    4. הבעייה בטיעון שלך היא שלא הייתה מעורבות "יהודית" בפשעי הקומוניזם. הייתה מעורבות של מיעוט קטן מתוך כלל העם היהודי. ואותו מיעוט שנא שנאת מוות את שאר בני עמו, את היהדות עצמה ואת כל מה שהיא מסמלת.

    5. תשובה לי. תמיר
      "אותו מיעוט שנא שנאת מוות את שאר בני עמו"
      נראה לי שהמיעוט הזה עדיין חי בתוכנו פה במדינת ישראל.. ואני מוכן להיות אמיץ ולקחת אחריות למעשים שעשו חלק מעמי גם אם משפחתי בכלל לא לקחה חלק בכך

    6. לא הייתה שואה קומוניסטית, היה רעב בעקבות תהליכי האינדסטרליזציה הסובייטית, והיו הטיהורים של סטאלין. בזכות האינדסטרליזציה הרוסים אחר כך יכלו לייצר טנקים ונשק כדי לבלום את היטלר, ובזכות הנ.ק.ו.ד שירה בעריקים מהצבא האדום המנוסה של הרוסים הפסיקה והם עברו למתקפה.

      סה"כ הטיהורים של סטאלין גבו כ30 מיליון בני אדם ובתוכם נמנים גם קומוניסטים יהודים רבים שנרצחו בשל הפרנויה של סטאלין. מאו צה טונג לעומתו רצח 60 מיליון בני אדם, ונשאלת השאלה האם גם תושבי בייג'ין צריכים לקחת אחריות למעשים שעשה מאו צה טונג כי מאו יצא מתוכם, למרות שהם גם היו בין קורבנותיו?

      במלחמת העולם השנייה המדיניות הבריטית גרמה לרעב בהודו שבו מתו 7 מיליון הודים ממחסור במזון, עקב הצורך להפנות משאבים לטובת המלחמה. האם הבריטים גם צריכים לקחת אחריות על הרעב שנגרם בשם המדיניות שלהם?

  3. מקריאת המאמר הבנתי שהאנטישמיות אינה בעיה שלי, אלא בעייתם של מר מנפרד גרסטנפלד, בעל המאמר, ושל מר משה טריגנו, הפילוסוף.
    אני בבית.
    והם, ירצו, יבואו. לא ירצו, שאלוהים יעזור להם…

    1. כדאי לקרוא עד הסוף. שים לב מה נכתב בסוף המאמר על טריגנו:
      "בינתיים, טריגנו הסיק באופן אישי את המסקנות הנובעות מגישתו הציונית ומדעותיו השליליות על החברה הצרפתית, ועלה לישראל."
      וזה מה שנכתב על מנפרד גרסטנפלד:
      "ד"ר מנפרד גרסטנפלד הוא חוקר אנטישמיות והיו"ר לשעבר של 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה"
      כן כן, המרכז הירושלמי.
      חג שמח.

    2. צודק, מרוב חיפזון פרח מקריאתי.
      ובכן, לבסוף רצו ובאו.
      אלוהים עזר להם.

  4. נדמה לי שפרופ' מנפרד גרסטנפלד נפטר בשנת 2016. צריך להתייחס לעובדה זו.

  5. תודה על המאמר המצוין.
    העולם המערבי הנאור עומד בפני משימה ענקית –
    עליו להדוף את הפלישה הברברית החדשה של הערבים
    המוסלמים הנחושים להשתלט על העולם.

    לערבים החדשים יש את המספרים ואת הנחישות החיתית-סדיסטית חסרת העכבות, להשתלט ולהתעמר במערב שנוא נפשם. אלה הם ממשיכי דרכם של הנאצים.

    המערב המנוון המפוצל והקרוע באידיאולגיה התאבדותית אף מזמין אותם לעשות זאת.

    יש לקוות שהנשיא טראמפ יעמוד בכבוד במשימה הענקית החדשה.

    1. אין ספק שזהו האתגר הגדול של העולם החופשי בימינו. במאה שעברה הנאציזם, במאה הזו, האיסלמיזם.

  6. העניין הוא שלא מדובר בתופעה צרפתית. זה נכון באותה מידה לגבי כל החברות האירופאיות. רבים מן האירופאים נהנים, מתרגשים וממש מזילים ריר, למראה קורבנות יהודים. יהודים קטנים, מפוחדים, מוכים, מסכנים, חלושים, עלובים, אומללים וחסרי ישע, פשוט עושים להם את זה.
    לעומת זאת, כשהם נתקלים ביהודים חזקים שמסוגלים להגן על עצמם, כאלה שאפילו, שומו שמיים, הורגים את מי שתוקף אותם, תגובתם הטבעית של אותם אירופאים היא בלבול גמור, ומייד לאחר מכן זעם נורא ושנאה בוערת. רק כך ניתן להסביר יצורים כמו קן ליוינגסטון, ג'ורג' גלאווי וג'רמי קורבין.