עסקים צריכים לעשות כסף, לא להיות "חברתיים"

אופנה חדשה כובשת את המערב: "אחריות חברתית וסביבתית" לעסקים. כשארגונים פוליטיים מפעילים לחץ על חברות ועל הממשלה תוך פגיעה בכלכלה, יש כאן בעיה חמורה

"אחריותו היחידה של עסק היא לפעול בהתאם לחוק ולכללי המוסר". אילוסטרציה. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

דמיינו לעצמכם לרגע את איש המונופול. אתם יודעים, הבחור הזה מהמשחק המוכר, עם הכובע והשפם הלבן. הוא עושה את כספו בתחום הנדל"ן ומסילות הרכבת. נסו לחשוב איך הוא כנראה השקיע את הכסף הזה.

עכשיו, תארו לעצמכם שלאיש המונופול הזה יש נכד, היפסטר בן עשרים ומשהו. כיצד לדעתכם הוא משקיע את ההון שקיבל בירושה? האם גם הוא ירצה למקסם את רווחיו כמו סבו? ואולי הוא דווקא ישאף "לחולל שינוי", בכך שינתב את כספו לפרויקטים של אנרגיה מתחדשת ופיתוח העולם השלישי?

יותר ויותר אנשים נוקטים בגישת 'הנכד האידאליסט', שבעיניהם היא מודרנית ונאורה, ומשקיעים בחברות השואפות להפוך את העולם למקום טוב יותר. העניין באפיקי השקעה כאלה מייצר "תעשיית קוטג'" (שבה המוצרים או השירותים מיוצרים בבית) בתוך העולם הפיננסי. חברות פיננסיות שוכרות את שירותיהם של מומחים, מְעַבּדות נתונים ויוצרות אפשרויות השקעה נוספות המיועדות לאלה הרואים עצמם "אחראים מבחינה חברתית".

לגישה זו ישנם שמות רבים, שהנפוץ בהם הוא 'השקעה בת קיימא' או 'השקעה משפיעה'. הטקטיקה יכולה להשתנות: היא עשויה להיות פשוטה כמו סירוב להשקיע בחברות או מגזרים הנתפסים כמשרתיהם של חברות ענק, כמו חברות טבק או מי שסוחרים ב"מינרלים מאזורי עימות"; והיא יכולה להיות מורכבת יותר, ולנווט באופן פעיל כספים לחברות הפועלות במדינות נחשלות, לתחומים כגון אנרגיה מתחדשת וחינוך, לחברות בראשותן של נשים, או לחברות העומדות באמות מידה אחרות של גיוון ארגוני. השקעות מעין אלה ידועות גם בכך שהן מיישמות קריטריונים "סביבתיים, חברתיים או ארגוניים" (ESG).

סגנון זה של 'השקעות של הרגשה טובה' נראה כמצוי במגמת התחזקות, אפילו בתקופת טראמפ. השוק בכללותו זינק בכ־10 אחוז מאז הבחירות, אך הממשל החדש מבטיח לסייע לתעשיות הישנות, שרבות מהן אינן אטרקטיביות בעיני משקיעים מהסוג החדש. "האם טראמפ ישבור את המומנטום של ESG?", תהה בחודש שעבר אנליסט מבית ההשקעות BlueBay Asset Management, והשיב: "טראמפ בהחלט משפיע, אבל ייתכן ש־ESG כבר גדולה מדי, אפילו עליו". אלה הן כבר חדשות מדהימות.

נכסים שמנוהלים באמצעות אסטרטגיות של "קיימוּת, אחריות והשפעה" יותר מהוכפלו מאז שנת 2012, והגיעו ל־8.7 טריליון דולר בשנת 2016, כך על פי הפורום להשקעות אחראיות ובנות קיימא בארה"ב (US SIF). סכום זה מהווה למעלה מחמישית מהכסף המנוהל בידי קרנות ניהול מקצועיות בארה"ב. על פי חברת המחקר המובילה 'מורנינג סטאר', ישנן כיום בארה"ב יותר מ־150 קרנות נאמנות המחשיבות קריטריונים "סביבתיים, חברתיים או ארגוניים" בבואן לבחון חברות להשקעה.

הטיוח הירוק

מובן שבחברה חופשית אנשים רשאים להשקיע את כספם בכל דרך שנראית להם, אם כי ישנו ערך בידורי מסוים בלצפות מן הצד ב'משקיעי צדק חברתי' הלומדים על המציאות הכלכלית דרך שפיכת כספים למפעל טורבינות רוח באפריקה שבראשו עומדת אישה. אבל ההשפעה הכללית רחבה הרבה יותר.

גל חדש זה של קבלת החלטות על השקעה המתחשבות בקריטריונים לא פיננסיים, מלמד כיצד אנשים עם כוונות פוליטיות יכולים להפעיל שכבת לחץ נוספת על תאגידים בארה"ב. חברות היו רגישות תמיד ללחצים מצד לקוחותיהן, אבל עכשיו הדרישות האלה מגיעות מלמעלה למטה, ממספר גדל והולך של בעלי מניות מוסדיים ומשקיעים פוטנציאליים. רוב הסיכויים הם שההעדפות הפוליטיות של אנשים אחרים מזדחלות גם לתוך תיקי ההשקעות שלנו.

כפי שניתן היה לצפות, חברות נענות לאתגר המבקש מהן להוכיח את אחריותן החברתית כלפי משקיעים שנושאים אלה חשובים להם. ארגונים חדשים רבים החלו לשפוט ולדרג חברות על סמך מדדים חדשים אלה. כ־81 אחוז מחברות ה-S&P 500 פרסמו ב־2015 דו"ח אחריות חברתית תאגידית, פי ארבעה לעומת ארבע שנים קודם לכן. אפשר פשוט לייחס זאת ליחסי ציבור מתוחכמים. פעילים מכירים באפשרות שתאגידים רק יוצרים תדמית של 'ידידותיים לסביבה', ומכנים זאת "greenwashing".

לדוגמה, אם העובדה שייצור משקאות אלכוהוליים אינו נתפס באופן חיובי מבחינה חברתית תגרום לך לחשוב פעמיים אם להשקיע בחברה לייצור בירה, מזקקת הבירה הגדולה בעולם 'אנהאוזר־בוש' רוצה שתדע שהיא בעצם הרבה יותר מאשר רק יצרנית 'באדווייזר' ובירות בינלאומיות אחרות. על פי דו"ח בן 45 עמודים שחיברה, בשם 'גדלים יחד למען עתיד טוב יותר', החברה בונה מגרשי כדורגל ומסייעת לכפריים למכור במבוק בסין. היא גם מתדלקת את משאיות החלוקה שלה בארגנטינה בביו־דיזל ידידותי לסביבה, שמקורו בשמן סויה. וכל זה בלי שהזכרנו את העובדה הראויה לציון שהחברה פועלת רבות כדי לסייע לחקלאים המגדלים שׂעורה, וכדי להבטיח אספקת מים נקיים ברחבי העולם.

וכאילו אין די בכך, ישנם אנשים מתחום ההשקעות בנות קיימא הדורשים מרשות ניירות הערך האמריקנית לאמץ דרישות דיווח מחייבות בנושאי ESG ביחס לחברות ציבוריות. לדעתם, התפתחות זו תגרום לאחידות בדיווח, ותסייע למשקיעים לקבל החלטות טובות יותר באשר לכדאיות לטווח ארוך של חברות.

דחף אובדני

השאלה המתבקשת בכל זה היא: באיזו מידה התשואות של אסטרטגיות השקעה בנות קיימא משתוות לתשואות של השקעות אחרות? כיצד עומדות התשואות של איש המונופול ביחס לאלה של נכדו המצפוניסט? אם תחום זה יכול להתבסס כאפיק השקעה ללא חסרונות פיננסיים, ובמקביל ליצור עולם טוב יותר, הוא באמת יוכל להמריא גבוה.

ההיגיון אומר שכסף שהושקע ללא מגבלות יתפקד טוב יותר מכסף שהושקע עם מגבלות. הואיל ורבות מקרנות ההשקעה הן חדשות כל כך, אין הרבה מחקרים המשווים בינן לבין קרנות בלתי מוגבלות. מחקר אחד מסוג זה, שערך מכון Global Impact Network בשנת 2015, מצא כי קרנות השקעה פרטיות שמטרתן 'להשפיע' השיגו תשואה שנתית ממוצעת של 6.9 אחוז בין השנים 1998 ל־2014, זאת לעומת תשואה של 8.1 אחוז מקרנות ללא הגבלות. ההבדל עשוי להיות גדול עוד יותר אם המשקיעים יתרחקו ממגזרים כלכליים שלמים. אף שניתן ללקט בפינצטה נתונים חיוביים יותר, התשואה הממוצעת נעה בדרך כלל בין 'גרוע יותר' ל'גרוע באופן משמעותי', ביחס לקרנות שאינן מסייגות את אפיקי השקעתן בפרמטרים לא־כלכליים.

לאורך שנים, זהו סיכון שישנם כמה משקיעים שמוכנים לקחת. מכללות סיכנו תשואות על השקעות בשנות השמונים כאשר נפטרו ממניותיהן של חברות שעשו עסקים בדרום אפריקה, בדיוק כפי שהקרנות העומדות שלהן צפויות כעת לתשואות נמוכות יותר אם יחדלו להשקיע בדלקים ממקורות מחצביים. מערכת הפרישה לגמלאות של עובדי הציבור בקליפורניה הצביעה בעד הפסקת ההשקעה במניות טבק ב־2002, והחמיצה תשואה של עד 3 מיליארד דולר ב־2014, על פי דו"ח של יועץ השקעות בשנה שעברה.

הוויכוח על גבולות אחריותו של התאגיד החל כבר לפני עשרות שנים. מילטון פרידמן טען כי אחריותו היחידה של עסק היא לפעול בהתאם לחוק ולכללי המוסר, ולהרוויח כסף עבור בעלי המניות שלו. מניע הרווח, כתב בספרו הקלאסי מ־1962 'קפיטליזם וחופש', מבטיח כי המשאבים הציבוריים יופצו ביעילות. עבור תאגידים, לאמץ יעדים לא פיננסיים שקשורים בצדקה משמעותו לדבר סרה בשורת הרווח, אמר, וזהו "דחף אובדני" שיסלול את הדרך להתערבות ממשלתית.

פרידמן הרחיב את היריעה בנושא ב־1970, במאמר שכותרתו "האחריות החברתית של עסקים היא להגדיל את הרווחים", ואשר מכל המקומות פורסם דווקא במגזין 'ניו יורק טיימס':

אנשי העסקים מאמינים כי הם מגינים על יוזמה חופשית בהכרזה שהעסק אינו מתעניין 'אך ורק' בשורת הרווח אלא גם בקידום יעדים 'חברתיים' רצויים; הם סבורים שלעסקים יש 'מצפון חברתי', והם לוקחים ברצינות את אחריותם לספק תעסוקה, להביא לביטול אפליה, להימנע מזיהום וכן כל ססמה אחרת של רפורמיסטים מודרניים. למעשה, הם מטיפים לסוציאליזם טהור. אנשי עסקים שמתבטאים כך, משמשים ללא ידיעתם בובות בידי אותם כוחות אינטלקטואליים שבעשורים האחרונים מערערים את יסודות החברה החופשית.

הדרך ה'בת קיימא' ביותר של עסקים היא להמשיך לחתור ללא בושה להשגת רווחים, ופעילים חברתיים ייטיבו גם הם לעשות אם יפסיקו להשתמש בחברות מסחריות ככלי להשגת מטרות פוליטיות.

______________

המאמר פורסם בכתב העת 'ויקלי סטנדרד'. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. הפמפלטים שמתארים את התמיכה במגדלי שעורה ומדדי החברתיות הם אכן מלאכותיות אמריקאית פתאטית. מצד שני, איני רואה שום פסול בכך שהמשקיע – פרטי או קולקטיבי – מנצל את חירותו לעשות עם כספו מה שבא לו, כדי לקדם ערכים נוספים שאינם בהכרח עשיית כסף.

  2. שהוויקלי יעשו כיוון פרונט ההגה מושך אותם ימינה חזק לשוליים הסהרוריים

    עם כל הכבוד לפרידמן ממתי להימנע מזיהום או מאפלייה זה פגיעה בכלכלה או בחברה החופשית..

    פירמה זה בסך הכל כמה קלסרים על המדף.
    כל השאר זה אנשים שמתנהלים לפי הנורמות הישרות בעיניהם.

    אני כמשקיע רוצה שהקרן פנסיה שלי תמקסם את התשואות אבל בתור אזרח שהחברות במשק יתנהלו לפי איזה קוד אתי מינימלי.

    1. הרי ברור לך שהחברות מוצאות דרך לרמות ולעקוף את הדרישות האלה, מדובר בסרבול מיותר שלא תורם ורק מביא להפסדים.. יש גבול לכמה תמים אפשר להיות..

  3. הכל היה טוב ויפה אם האדם היה יצור רציונלי כמו שהתיאוריות הכלכליות מניחות.
    מכיוון שלא זה המצב אז למען העתיד ולמען הסביבה ולמען בריאותנו צריך להטיל מגבלות על חברות מסחריות.
    מגיפת ההשמנה והסוכרת, השמדת הטבע והכחדת חיות הבר בקצב מבהיל לא קרו מעצמם
    אין לי מושג אם יש או אין התחממות גלובלית אבל הרס הסביבה החי והצומח הן עובדות ידועות ואחד האשמים העיקריים היא תרבות הצריכה

  4. הממשלה מסיתה את האש לעסקים ,וכך חומקת מאחריות.כי לדאוג לאזרחים זה תפקיד הממשלה,ולא המיגזר העיסקי.מזכיר את ביזיון השרותרום

  5. לא ראיתי כאן טיעון רציני נגד המגמה.
    הובאו נתונים ונימוקים למה השקעה ששוקלת נימוקים חברתיים וסביבתיים רווחיים פחות.
    יש אנשים שמעדיפים להרוויח פחות, ובלבד שכספם לא ישמש למטרות שליליות, כמו ייצור סיגריות שגורמות נזק חמור לאנשים.
    נטען שזה 'דחף אובדני', אבל הטענה הזו לא נומקה בצורה רצינית.

    הרעיון לדרוש דיווח שיאפשר לאנשים לבחור במה כספם מושקע, ולהימנע מהשקעת הכסף באפיקים שליליים ע"פ הבנתם, הגיוני ומתבקש. זכותם של אנשים להשקיע את כספם ע"פ שיקולים ערכיים, ולא רק ע"פ שיקולים כלכליים. זכותם גם להעדיף את השיקולים הערכיים, במקרה של התנגשות.

  6. "…עד הפסקת ההשקעה במניות טבק ב־2002, והחמיצה תשואה…" אולי זה בסדר להחליט לוותר על תשואה (פתאום אתה כותב בסכומים ולא אחוזים?!?) מסויימת, אם בתמורה אתה מחליש את חברות הטבק – שהן אחת מהתעשיות השטניות ביותר.

  7. עקרונית, אין לי שום בעיה עם גוף או אזרח פרטי שבוחר לקדם ערכים אחרים מלבד עשיית כסף. להפך, אני רואה את זה בתור משהו חיובי וחיוני. הבעיה מתחילה כשגוף פיננסי שם את הערכים האלה לפנים, ובכך גורם הפסדים לאנשים שלא הסכימו לזה.