בעזרת השילומים, לא בזכותם

השילומים מגרמניה היו משמעותיים מאוד עבור כלכלת ישראל הצעירה, בזכות שוק יציב ומוסדות שלטון אמינים. מבט על הכלכלה הפלסטינית מלמד מה קורה כשמשטר מושחת מתמכר לסיוע זר

מנחם בגין נואם בהפגנה נגד השילומים בתל אביב. צילום: הנס פין, לע"מ

הוויכוח על הסכם השילומים עם גרמניה הוא אחד האירועים הטעונים בתולדות מדינת ישראל הצעירה. היבטיו הפוליטיים, החברתיים והמוסריים של ההסכם דוברו רבות במהלך השנים, אך סוגיה מוכרת פחות היא השפעתו הכלכלית: לאילו מטרות הופנו הכספים? האם הם הועילו למדינה, או דווקא להפך? ומה קרה כאשר זרם התשלומים הופסק?

תחילה, המספרים הרלוונטיים: במסגרת ההסכם, שאושר בפרלמנט הגרמני במרץ 1953, התחייבה גרמניה המערבית להעביר לישראל 820 מיליון דולר (7.5 מליארד דולר במונחי 2017), בתשלומים שייפרסו לאורך 12 שנים. במונחי ישראל של ימינו מדובר בסכום קטן יחסית, אך ביחס לצורכי הכלכלה בשנותיה הראשונות של המדינה, היה זה סכום משמעותי מאוד.

במקביל ל־820 מיליון הדולרים שהופנו לצרכיה הלאומיים  של המדינה, שולמו כספי פיצויים לחלק מניצולי השואה בישראל. כדי להבין את משמעותו הכלכלית האדירה של ההסכם, די להביט בנתונים: בין השנים 1950־1971 נכנס לישראל הון זר בסך 11.6 מיליארד דולר; 23% מסכום זה הגיע מגרמניה.

הסכם השילומים היה אחד מגלגלי ההצלה המשמעותיים ביותר לכלכלת ישראל, שעמדה על סף קריסה בתחילת שנות החמישים. המדינה קלטה עולים רבים, ונאלצה לפתח תשתיות וצבא. התוצר השנתי לנפש עמד על כ־2,500 דולר, פחות מכפי שהוא בעזה היום. ד"ר יעקב טובי, חוקר הסכם השילומים, כתב כי "המשבר הכלכלי הקשה שבו היתה שרויה המדינה – תוצאה של מלחמת העצמאות והעלייה הגדולה – חייב את הממשלה להשיג בכל מחיר את כספי השילומים".

רכבות, כבישים והמוביל הארצי

כספי השילומים הכניסו הון זר למדינה, סייעו בצמצום הגרעון וביצירת השקעות, ושימשו  להקמת תחנות כוח ולמימון דלק, סחורות ושירותים. הם הניחו פסי רכבות, מימנו כבישים, רכבות ואוניות, וסייעו בפיתוח הנמלים, התקשורת והצבא. גם המוביל הארצי הוקם מכספי השילומים. חשובה לא פחות הייתה עצם ההתקרבות לגרמניה המערבית, שמשמעותה הייתה יציאה מהחרם הערבי ופתיחות ישראלית לשוק המערבי ולכלכלה המודרנית, בניגוד לכלכלה הסובייטית הנחלשת.

במאמרו "כלכלה מדינית" כתב פרופ' מיכאל שלו כי "[המדינה] הצליחה בכריתת בריתות פוליטיות מעבר לגבולות ישראל, בריתות שסיפקו לה את האמצעים הכספיים לנתב את הפיתוח הכלכלי. החשוב ביותר היה הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, שהניב כמות אדירה של חומרי גלם ומכונות שהוכוונו על ידי השלטון למפעלי תעשיה. ההון המיובא חולק בין שלושה מגזרים – הסתדרותי, ציבורי ופרטי".

פרופ' אורי ביאלר ציין כי הסכם השילומים אף הציל את ישראל ממשבר אנרגיה ב־1951. אחרי שהבריטים הפסיקו למכור נפט לישראל, מפני שנגמרו לה יתרות השטרלינג, ההסכם עם הגרמנים הציל את המצב: "בתוקף הסכמים אלה התחייבה ממשלת גרמניה לממן בשטרלינגים רכישות דלק של ישראל מחברות בריטיות לתקופה של כחצי עשור… ההסכמים הללו אמנם הקלו על ישראל מהותית בכל הנוגע להבטחת מקורות האנרגיה שלה".

בראיון שהעניק לאחרונה דוד ברודט – מי שהיה יו"ר בנק לאומי ומנכ"ל משרד האוצר – לסבר פלוצקר ב'ידיעות אחרונות', הוא טען כי העקשנות של בן־גוריון להשיג מטבע חוץ מכל מקור אפשרי, כולל גרמניה, הייתה קריטית ליציאת ישראל מהשפל הכלכלי.

מדינת ישראל הצליחה, בתנאים קשים ומאתגרים, לכונן מערכת משפט אמינה ומוסדות פיננסיים מקצועיים כמו משרד האוצר ובנק ישראל. ישראל אף התברכה בעולים משכילים רבים, שהעמידו לה הון אנושי איכותי. נתונים אלה אפשרו לקברניטי המשק לנתב את הכספים מחו"ל להשקעה ארוכת טווח, ולא רק לצריכה ומשכורות. ההיסטוריון יוסי גולדשטיין כתב כי לוי אשכול השכיל להשתמש בכספים לכיסוי החוב, דבר שהוסיף לאמינות האשראי של ישראל והקל עליה להשיג הלוואות עתידיות.

לעמוד על הרגליים ללא "מתנות"

ומה קרה כאשר הכסף נגמר, לאחר 12 שנה? הפסקת השילומים הייתה בין הגורמים למיתון במשק בשנים 1966-1965, מיתון שחייב את הממשלה לבצע רפורמות ולהנהיג מדיניות כלכלית חדשה. כך מתאר זאת ברודט באותו ראיון ל'ידיעות אחרונות': "השילומים החלו להיגמר, הסיוע של יהדות אמריקה הצטמצם, משקיעי חוץ נרתעו מישראל בגלל החרם הערבי. היה ברור שאסטרטגיית הפיתוח חייבת להשתנות מן היסוד. לעבור ממשק סגור, עתיר עבודה פשוטה יחסית, ממעט לייצא ושואף להחליף את היבוא בתוצרת מקומית – למשק פתוח לסחר בינלאומי, למשק המוותר בהדרגה על הגנה מוגזמת על ייצור מקומי, מחפש להתמחות בענפי היצוא המבוססים על חדשנות טכנולוגית־מדעית ומצמצם את ענפי החקלאות, הבנייה והטקסטיל".

לרגל חמישים שנה לאותו מיתון, פרסם ארכיון המדינה בשנה שעברה פרוטוקולים על ההחלטה שהובילה אליו. על פי הארכיונים, הצמרת הכלכלית של המדינה הייתה משוכנעת שכלכלת ישראל עומדת על סף משבר: גרעון הלך וגדל, שילומים מגרמניה שעמדו להיגמר, הסתדרות ומגזר ציבורי מנופחים ובלתי יעילים, ובעיקר בריחת המשקיעים, היצרנים והפועלים מייצור בכלל ומייצור לצורכי יצוא בפרט. הממשלה החליטה להגביל את התקציב, לעצור פרויקטים חדשים, להגביל את השכר, לחשוף את המשק לייבוא ויצוא באופן מוגבר ועוד. הצעדים הללו סייעו לליברליזציה של הכלכלה הישראלית, אך הובילו למיתון חריף, שהמדינה החלה להתאושש ממנו רק לפני מלחמת ששת הימים.

לנוכח התיאור הזה, האם אפשר לטעון שישראל "התמכרה" לשילומים ולכספים נוספים רבים שנכנסו מארה"ב, וכי אלה עיכבו את הליברליזציה של המשק הישראלי? התשובה מורכבת. צריך לזכור שבאותן שנים שלטה בישראל מפא"י הסוציאליסטית, וקשה לקבוע שללא השילומים תהליכי הליברליזציה היו מהירים יותר. מנגד, בשנות השישים התרחשו תהליכי גלובליזציה וליברליזציה ברחבי העולם ולא רק בישראל. בנוסף, למדינת ישראל היו צרכים ייחודיים בשל העלייה, המלחמות והחרמות הבינלאומיים – כך שייתכן שהכספים היו הכרחיים להצלחתה. ובכל זאת, ההיסטוריה מלמדת שהפסקת השילומים הייתה אחד הגורמים שאילץ את קברניטי המשק לחשוב מחוץ לקופסה ולבחון כיצד המשק הישראלי יכול להתקדם ולצמוח לאורך זמן, גם ללא "מתנות" מבחוץ.

בור ללא תחתית

השוואה מתבקשת היא בין ישראל למצבה העגום של הכלכלה הפלסטינית. למרות סכומי עתק שהרשות קיבלה מהעולם לאורך השנים – נכון לשנת 2015, סכום הסיוע הכולל מאז הקמת הרשות הפלסטינית בשנת 1994 הוערך בכ־25 מיליארד דולר – כלכלתה תלותית, חלשה ומקרטעת.

הסוגיה הכלכלית הפלסטינית טעונה מבחינה פוליטית. ההסברים המקובלים לכישלון הפלסטיני נוטים להאשים במצב את הפלסטינים שבחרו להילחם בישראל, או את ישראל שמפקחת באופן הדוק על הרשות ומונעת מהם סחר ומעבר חופשי.

אך ישנו הסבר חשוב ועקרוני שבדרך כלל איננו מושמע, והוא נוגע לאיכות המוסדות המכוננים של המדינה. מדינת ישראל הוקמה על בסיס המודל של הדמוקרטיות הליברליות של המערב, עם מוסדות ייצוגיים אמינים, מערכת משפט יעילה, בנק מרכזי וכלכלנים מקצוענים – כך שלמרות שליטת מפא"י הסוציאליסטית, המשק בכללותו היה בעל יסודות בריאים ויציבים, שאפשרו לנהל גם את הכספים שהגיעו מחו"ל באחריות יחסית, וחלקם נותבו להשקעות חכמות בתשתיות ומימון הגרעון. יסודות אלו גם הפכו את ישראל בסופו של דבר ליעד אטרקטיבי להשקעות.

המציאות הפלסטינית לעומת זאת הפוכה בתכלית. המודל השלטוני הפלסטיני דומה לזה הנוהג במדינות ערב הטוטליטריות. השחיתות פושה בכל פה, ומקורביזם, נפוטיזם ושרירותיות מאפיינים את המשטר ומוסדותיו. בתנאים אלו כספי הסיוע נשאבים למקומות הלא נכונים, הכלכלה הופכת לתלויה בסיוע זר, ונעדרת יכולת לפתח את עצמה באופן עצמאי ויציב.

השוואה זו מלמדת כי למרות חשיבותם הברורה של כספי השילומים הגרמניים לפיתוחה הכלכלי של מדינת ישראל, לא ניתן לתלות בהם את סיפור הצלחתה הכלכלית של המדינה. היהודים הצליחו בזכות עצמם – אולי בעזרת כספי השילומים, אך לא בזכותם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. כנראה שאינטלגנציה ומנטליות אינם ניתנים לרכישה בכסף , בהזדמנות זו צריך להיות הוגנים ולזכור לבן גוריון את החלטתו החכמה לקחת את השילומים ["פנינו אל העתיד"] – כמה שהוא צדק .

  2. קודם כך מאמר יפה ומעניין. גם התיזה בסוף מעניינת.

    אבל אם 'הסוציאליסטים' של מפא"י בראשות אשכול (שלמעשה ניווט את המדיניות הכלכלית שנים רבות לפני שנהיה ראש ממשלה) השכילה לנצל נכון את יתרות המט"ח ואף לסכן את בסיס הכוח הפוליטי שלה בתכנית הכלכלית של שנת 1965, ואפילו להקים מערכת משפט בלתי תלויה (באופן יחסי). אז אולי היא לא היתה כל כל 'סוציאליסטית'…

    אולי היא פשוט היתה מפלגת מרכז עם נטייה שמאלה (כן סוציאל דמוקרטים, כמו שהם ראו את עצמם אם נדרשו לבשוואה החוצה למערב) והיו בה גם אנשים עם השקפת עולם מאד שמאלית, אחרים עם השקפה די שמאלית, וכאלו שלא היו כל כך אינדוקטרינריים אלא פשוט ניווטו לפי מה נהראה להם נכון ?

    1. אכן, כפי שאתה מציין, המדינה מעולם לא הייתה סוציאליסטית בסגנון קומוניסטי-סובייטי (בניגוד למה שרבים נוהגים לחשוב). למזלנו, יש לציין.
      מה שכן – לרבים מראשי המדינה היתה אידיאולוגיה סוציאליסטית, ההסתדרות והקיבוצים שלטו בחלקים רבים מהמשק, והכלכלה הייתה מנוהלת ומתוכננת, בעלת התערבות ממשלתית עמוקה, ללא חשיפה למסחר בינלאומי.
      כפי שאתה אומר, הם לא היו נוקשים אידיאולוגית והם כן ניווטו לפי מה שנראה להם נכון, אבל לא נכון לדעתי לזלזל בתהליך הכלכלי שישראל עברה מאז ועד היום.
      יש חומר קריאה רב על הנושא, יצא לאחרונה הספר "המקורות הלאומיים של כלכלת השוק" העוסק בסוגיה.

  3. קודם כל כספי השילומים הם חלק קטן מהכספים והרכוש שנשדדו מיהדות אירופה. כספי השילומים הם לא תרומה ולא צדקה אלא השבת חלק מכספי הקורבנות שנשדדו ונרצחו לקהילה היהודית שקלטה ושיקמה את ניצולי הרצחנות האירופאית ששרדו היא מדינת ישראל.

    אם הגרמנים לא היו שודדים ורוצחים את יהודי אירופה הם היו עולים למדינת ישראל בזמנם החופשי עם ההון שלהם או משקיעים בה את הונם ולא בורחים אליה ונוהרים אליה תוך מספר שנים בודדות מתוך מחנות פליטים שהם יושבים בהם הלומים וחסרי כל (פרט לפשפשים שעל גופם).

    מבחינת ההשוואה לרשות הפלסטינית, למען ההגינות כדאי להזכיר שהואיל ומדינת ישראל על הממסד הפוליטי והבטחוני שלה היא שבחוכמתה האינסופית ייבאה דווקא ארגון טרור מושחת מתוניס שנוסד כארגון חסות של ידי ברית המועצות וארגוני הביון שלה, כפתה אותו על אוכלוסיית ערביי יש"ע בחסות כידוני צהל, והפכה אותו למוסדות המכוננים של הרשות הפלסטינית ואיפשרה לו לענות ולרצוח את מתנגדיו הפוליטיים בלי בגצ ובצלם ובלי בחירות חופשיות אין לנו לבוא בטענות אלא לעצמנו ובטח שזו לא האשמה הבלעדית של תושבי יש"ע הערבים שעברו כבר דור של אינדוקטרינציה פשיסטית פתחיסטית תחת העיניים העצומות לרווחה של כנסת ישראל בגצ ושלוש ממשלות בראשות ביבי.

    גם העובדה שישראל דואגת ובצדק לחסל כל הזמן את האליטה המשרתת הפלסטינית עקב אהבתה לרצח יהודים מנעוריה תורמת לעובדה שהמנהיגות הפלסטינית אינה אפקטיבית.

    וגם אם משווים להקמת המוביל הארצי ופרוייקטים לאומיים אחרים אין לרשות הפלסטינית ריבונות על שטחים רציפים ומספיק רחבים שתאפשר לה להקים פרוייקטים כמו המוביל הארצי, בקושי נתנו להם להקים עיר אחת שגם כן לדעתי צהל עדיין לא מרשה לחבר לכל התשתיות מכל מיני סיבות.

    לכן כדאי לישראל להעיף מהשטחים מיידית את פתח ואונרא, להוציא אותם מהחוק, לספח את יו"ש סיפוח מלא, לקחת את השלטון בידיים, להכפיף את הרשות למשרד הפנים ולהפריח ביו"ש שלטון יהודי עם אוטונומיה ערבית אולי כמו הבסקים והקטלונים בספרד.

    אולי נדרשים שינויים סטטוטוריים – למשל להקים ממשל נשיאותי פדרלי שיאפשר הקמת ממשלה יהודית למרות שאין רוב מוחלט ליהודים. (נשיא המדינה הגדולה יותר הוא נשיא הפדרציה הישראלית-פלסטינית – כמו שבארהב יש יותר אלקטורים למדינות הגדולות – ומופקד על כוחות צהל ומופקד על שני פרלמנטים שני סגני נשיאים ושתי ממשלות – אחת בישראל של היהודים השניה ביו"ש של הערבים – שנבחרות כל אחת על ידי תושבי אותו אזור)
    בהזדמנות הזו ניתן גם להקים חוקה ובית משפט לחוקה שיהיה מעל הבגצים הישראלי והערבי.

    1. לולא השואה כמו היום רוב היהודים שהיה להם כסף לא היו עולים.ובטח לא מצליחים בקלות להוציא כסף מארצות מוצאם

  4. א. הכלכלה הפלסטינית פועלת בתנאים שונים מאלו שהיו בשנות ה50. הגלובליזציה היתה פחותה, התעשייה מסורתית ועתירת כוח אדם.
    ב. תוכנית מרשל לשיקום אירופה היתה 25 מיליארד דולאר וזה הספיק למאות מליונים לשקם מדינות הרוסות. מעניין שזה לא מספיק ל 5 מליון פלסטינים.
    ג. היציאה ממיתון היתה בעקבות מלחמת ששת הימים.
    ד. מדינת ישראל היתה מגויסת ובודאי פחות מושחתת מהרשות הפלסטינית.
    ה. כלל לא ברור אם הפלסטינים רוצים לבנות כלכלה או להיות תלויים ונזקקים. במציאות הנוכחית יהיו תלויים לנצח.

    1. נקודות מעניינות, שתי הערות:
      1. שים לב שריאלית, 25 מליארד באותה תקופה שווים כמה מאות מליארדים של היום.
      2. אכן התקבעה תפיסה כאילו המלחמה הוציאה ממיתון. בפועל זה לא כל כך ברור כמה זה מדויק, בגלל שהיו סימנים בשוק התעסוקה ליציאה ממיתון עוד לפני המלחמה. לכן, עדיף לומר שהיציאה ממיתון הייתה לאחר המלחמה, ולא בגלל המלחמה.

  5. המאמר מעלה טיעונים מעניינים ומעגן אותם יפה במציאות, אבל ניסוח המסקנה בסוף פשוט לא קשור לשאר המאמר וחבל. בעוד שמגוף המאמר עולה תמונה ברורה שהשילומים ככל הניראה הצילו את השוק בישראל מקריסה, המסקנה בסוף היא ש״היהודים הצליחו בזכות עצמם״.
    אפשר לבצע תפיחה עצמית על השכם שהמדינה הצעירה ידעה יפה מה לעשות עם הכסף ובכך רוממה את עצמה (כניראה להבדיל מהפלסטינים), אבל מכאן ועד המסקנה הזחוחה כפי שנוסחה המרחק עצום. ברור שהבחירה לקחת את הכסף לא הייתה קלה, אבל כך הוחלט וצריך לקבל אחריות על המשתמע מכך. לפעמים פשוט צריך להגיד תודה ולשתוק.

  6. רק הם והם בילבד שנטבחו או סרדו את ‏השואות ,גיסו את ‏משאבים הממון והכוח !
    להשטיק את מצפונו של העולם לרגע , הגועל והרחמים המגועלים בדם . הפיצוי בו ‏יוכלו לקנות את ה התחבושת של הפצע שלא מגליד לעולם . כן ‏ראיתם טוב לא שואה שואות .המדינה החלום של להיות אם חופשי ארצנו .המדינה ,ְ שיכת להם הם שילמו בדמם לממן את המדינה . ואתם משיבים להם ,בשואה נוספת בארץ הקודש ! ? תחרות מלכת היופי ‏לניצולי שואה , תשואה תוצאה ‏צואה ְ ְצואה תצואה .

    Wiedergutmachung