צאו מהסרט: לא כל אישה רוצה להיות מנכ"ל

מהו פער השכר האמיתי בין נשים לגברים ומאין הוא נובע, ומדוע כל כך הרבה פמיניסטיות מתמקדות בדחיקת נשים למשרות לחוצות שאולי אינן מעוניינות בהן

פער של 20% או של 8%? לא ברור. סמנכ"לית פייסבוק, שריל סנדברג. צילום: CREATIVE COMMONS (CC BY-NC-ND 2.0) via flickr

ה־4 באפריל צוין כ'יום השוויון בשכר' – אותו טקס שנתי מפואר שבו מבהירים לנשים כי הן מהוות יעד לדיכוי נוראי במקומות העבודה, ומשתכרות רק 77 סנט על כל דולר שגברים מרוויחים, אף שהמספר הזה רחוק מאוד מהמציאות. השנה, רק כדי להעלות את ההימור, פמיניסטיות בולטות חיברו בין חשבון מפוקפק ל'עצות לחיים' מפוקפקות באותה מידה. נשים חכמות יתעלמו מהפמיניסטיות הללו.

נתחיל עם המיתוס על פער שכר עצום בין המינים, מיתוס שממשיך להתקיים אף שהופרך שוב ושוב באופן מהדהד. ב־2009, מחקר של משרד העבודה האמריקני הסיק כי הפער הנבזי לכאורה בשכר "עשוי להיות כמעט כולו תוצאה של בחירות אינדיבידואליות שעשו גברים ונשים כאחד", וכי הוא נע בין 4.8 ל־7 סנט לשעה בלבד. ב־2012, מחקר של האגודה האמריקנית לנשים באקדמיה הגיע למסקנה דומה, כשהוא נוקב בפער שכר של  6.6%  ומשאיר כמה הסברים אפשריים לקיומו של פער זה, שאינם קשורים  דווקא לדיכוי פטריארכלי.

אבל, כפי שלהקת נירוונה שרה פעם בצלילים מאוכזבים מאוד באמצע שנות התשעים באלבום Nevermind – "נו טוב, מה שזה לא יהיה, לא חשוב". בשבוע שעבר צייצה איוונקה טראמפ כי "יום השוויון בשכר הוא תזכורת לכך שנשים ראויות לשכר זהה לשכרם של גברים עבור עבודתן. אנו חייבים לעבוד יחד כדי לבטל את פערי השכר המגדריים!"

שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול הפטפטנית של פייסבוק, הביעה גם היא את דעתה בנושא, במאמר שפרסמה בעיתון 'יו־אס־איי טודיי': "היום הוא יום השוויון בשכר. משמעות הדבר היא שנשים בארה"ב היו צריכות לעבוד בממוצע במשך כל שנת  2016 ולהמשיך בכך עד היום, כדי להדביק את מה שגברים הרוויחו בשנה שעברה. ב־2016, נשים השתכרו בממוצע 80 סנט על כל דולר שהרוויחו הגברים".

פה הדברים מתחילים קצת להסתבך: שמונה פסקאות אחרי שהכריזה מלחמה על פער שכר של 20% לכאורה, סנדברג מוסיפה את הדברים הבאים, תוך שהיא מצטטת ניתוח שהתפרסם בשנה שעברה: "לאחר שקלול מרכיבים כמו הכשרה, ניסיון והבדלים תעסוקתיים וענפיים, המחקר של אוניברסיטת קורנל מצא כי פער השכר בין המינים נותר בשיעור של כ־8%". (יש לכם מספרים אחרים שימשכו את הנתון הזה למעלה כיד הדמיון הטובה עליכם? תרגישו חופשי לעשות זאת).

אז מה היה לנו שם? פער של 20% בהכנסות? 8% ? לא זה ולא זה? "נו טוב, מה שזה לא יהיה, לא חשוב". אף אחד ממילא לא קורא את פסקאות הפתיחה הסנסציוניות במאמרים, כולם מדלגים היישר לפסקה התשיעית. עם זאת, אם הקוראים ידלגו לסוף במאמרה של סנדברג, הם ימצאו הכרזה על השקת הקמפיין שלה, ששמו "20#_אחוז_נחשבים", ומטרתו "להדגיש את חוסר ההגינות בפער השכר שבין המינים". אני מניחה שקמפיין בשם "#משהו בין 4 ל 8 אחוז אבל אולי בעצם לא מפני שאי אפשר לייחס את השינוי המזערי הזה לדיכוי גברי אפל" – לא צלצל מספיק טוב.

שוויון מלאכותי

מה שמצלצל פחות טוב, לפחות לאוזניי, הוא הפזמון הפמיניסטי החדש שגם אותו שרים במקהלה ב'יום השוויון בשכר': כדי שהעצמה נשית אמיתית תתקיים באמת, נשים חייבות להיות שוות לגברים בכל דבר וכל הזמן, פשוטו כמשמעו. בכתבת פרופיל במגזין 'ניו יורק', הסנטורית קירסטן גיליברנד, שתוארה כ'פמיניסטית מגדרית', עומדת על כך שבאופן אידאלי הקונגרס צריך להיות מאויש במספר זהה של גברים ונשים. גם סנדברג מזדהה עם רוח הדברים: "לכולנו חשוב להשיג שוויון. עולם שבו נשים ינהלו מחצית מהחברות ומהמדינות שלנו, ואילו גברים ינהלו מחצית ממשקי הבית – יהיה עולם טוב יותר".

האומנם?… אינני בטוחה בכך, ולא רק משום שגרסת ארוחת הערב שבעלי מבשל לילדים כוללת 16 וריאציות של פחמימות פשוטות וכמעט אפס ירקות; אלא כי אינני מעוניינת לעמוד בראש חברה או מדינה. זה נשמע מתיש! כמו כן, אינני שואפת להיות מנהלת בכירה בשכר גבוה במחלקה הנדסית, ולא משנה כמה פעמים פמיניסטיות בולטות יטיפו לי ההפך. נשים רבות – במיוחד כאלה שיש להן ילדים, או שרוצות ילדים – מרגישות בדיוק אותו דבר.

ובכל זאת, למרבה הפלא, רבות מהפמיניסטיות הבולטות כיום אוהבות לדחוק בנשים להשיג לעצמן משרות עתירות לחץ בשכר גבוה, בין אם הן רוצות בכך ובין אם לא, ובכך מקדמות חזון מוזר של סוויטת מנהלים מפוארת כגן עדן עלי אדמות. מחקרים העלו כי רמות האושר של נשים צונחות מאז שנות השבעים, הפעם האחרונה שבהן היו גבוהות מאלה של גברים. עם כאלה 'עצות לחיים', מי צריך אויבים…?

אם את אישה, ואת רוצה לנהל חברה או מדינה, כל הכבוד לך! לכי על זה. אם אתה מעוניינת להגדיל את מספר הנשים במשרות הנדסיות בכירות (על פי 'יו־אס־איי טודיי', נשים תופסות רק 9 אחוז ממשרות אלה) – בראבו! אם את מחפשת עבודה גמישה ולו גם בשכר נמוך יותר, ובלבד שיישאר לך יותר זמן להקדיש למשפחה, או אם את מעדיפה להישאר בבית עם ילדייך במקום לצאת לעבודה – זה נפלא! בסופו של דבר, אני מקווה שתמצאי את הבחירה הכי טובה בשבילך. בסך הכול, זה הרי כל העניין עם הפמיניזם, לא?

בעצם, על מי אני עובדת? זה יותר מדי הגיוני.

______________________

המאמר פורסם בכתב העת 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. הפמיניסטיות ממש דוחקות נשים לא שאפתניות למשרות לחוצות שהם לא רוצות בהם.

  2. טור יפה מאוד.
    אהבתי את הנקודה שהפמניזם מנסה לגרום לאשה לשכוח מתפקידיה הנשיים ולנסות בכוח להנות ממה שגברים נהנים: כוח, שלטון, גבורה, עוצמה.

    מה מזכיר לי:
    לפני שנתיים בערך השתולל בארץ פסטיבל ההדרה.
    באו כל מיני גופים נחמדים-ליברלים-רדיקליים ואמרו: יש הדרה. גברים חרדים מפלים את נשותיהם. מדירים אותם מהמרחב הציבורי! אומרים להן שבו מאחורה! מסתירים את תמונותיהן בעיתונות החרדית!

    שוב ושוב ושוב הוצפנו ברעש התקשורתי הזה. פרשנים חמורי סבר ושדרניות צעירות הסבירו כמה חשוב לטפל בבעיית ההדרה.
    איך אומרים?
    גיוואעלד!

    אממה?
    שבכל הפסטיבל הגדול, נשכח פרט קטן…
    מה זה קטן? שולי ממש.
    שולי עד כדי שקשה לראות בו.
    אבל.. הנה הוא, לפניכם כאן:

    הנשים החרדיות- נחשו מה- לא רוצות להיות במקום אחר!
    הן לא רוצות לשבת מקדימה!
    הן לא רוצות שגברים ישמעו אותן שרות!
    הן לא רוצות שגברים יביטו בהן בהתלהבות!

    במקרה היום יצא לי לקרוא אשכולות רבים במערכת פורומים חרדית כלשהי.
    נדהמתי כמה הנשים שם עושות כל מאמץ כדי להימנע מכל קשר חברי עם גברים זרים. מכל מילה טובה ונעימה מבוס גברי.
    כן, מרצונן, מיוזמתן, לגמרי לגמרי מרצונן.

    אז לקרוא לזה הדרה? לרצון משותף של שני המינים לשמור על דיסטנס מסויים ביניהם?
    נו, באמת.

  3. טור יפה מאוד.
    אהבתי את הנקודה שהפמניזם מנסה לגרום לאשה לשכוח מתפקידיה הנשיים ולנסות בכוח להנות ממה שגברים נהנים: כוח, שלטון, גבורה, עוצמה.

    מה שמזכיר לי:
    לפני שנתיים בערך השתולל בארץ פסטיבל ההדרה.
    באו כל מיני גופים נחמדים-ליברלים-רדיקליים ואמרו: יש הדרה. גברים חרדים מפלים את נשותיהם. מדירים אותם מהמרחב הציבורי! אומרים להן שבו מאחורה! מסתירים את תמונותיהן בעיתונות החרדית!

    שוב ושוב ושוב הוצפנו ברעש התקשורתי הזה. פרשנים חמורי סבר ושדרניות צעירות הסבירו כמה חשוב לטפל בבעיית ההדרה.
    איך אומרים?
    גיוואעלד!

    אממה?
    שבכל הפסטיבל הגדול, נשכח פרט קטן…
    מה זה קטן? שולי ממש.
    שולי עד כדי שקשה לראות בו.
    אבל.. הנה הוא, לפניכם כאן:

    הנשים החרדיות- נחשו מה- לא רוצות להיות במקום אחר!
    הן לא רוצות לשבת מקדימה!
    הן לא רוצות שגברים ישמעו אותן שרות!
    הן לא רוצות שגברים יביטו בהן בהתלהבות!

    במקרה היום יצא לי לקרוא אשכולות רבים במערכת פורומים חרדית כלשהי.
    נדהמתי כמה הנשים שם עושות כל מאמץ כדי להימנע מכל קשר חברי עם גברים זרים. מכל מילה טובה ונעימה מבוס גברי.
    כן, מרצונן, מיוזמתן, לגמרי לגמרי מרצונן.

    אז לקרוא לזה הדרה? לרצון משותף של שני המינים לשמור על דיסטנס מסויים ביניהם?
    נו, באמת.

  4. שוויוניזם הוא מחלה חברתית. שוויוניזם הוא שקרי.

    זכויות הן תוצר של יכולת, עבודה קשה, בחירות אישיות, ודם ונסיון של אלו שיצרו ביטחון ושיגשוג והורישו לנו אותן. ברגע שיש אידאולוגיה שלמה שטוענת שזכויות מגיעות לאישה או איש כי 'דיכוי', היא בהכרח מגיעה לקידוש של שיוויון בתוצאה. ושיוויון בתוצאה משיגים אך ורק בדיכוי של כלל הפרטים החברה.

    מקרה קנאה קלאסי של קין שרוצח את הבל ומוביל לחברה שסופה במבול.

    מאמר טוב.