"מרוקו, ארץ הדמים הלזו אשר לא שבעה מדם נקיים ולא אמרה די"

גם אתם שמעתם על "האידליה היהודית־ערבית" המופלאה במרוקו? דיווחיו בזמן אמת של עיתונאי יהודי מקומי חושפים תמונה שונה לחלוטין: "עשרה קבין של צרות ירדו לעולם, תשעה לקחו יהודי מרוקו"

"זה גורל יהודי מרוקו". הריסות ב'מלאח' של העיר פאס לאחר פרעות 1912. מתוך ויקיפדיה

בשנים האחרונות אנו קוראים ושומעים מכיוונים שונים על האידיליה היהודית־מוסלמית ששררה במרוקו. הדבר נכון בחלקו כשמדברים על התקופה שמאז שנת 1912, שבה השתלט על מרוקו הקולוניאליזם הצרפתי והספרדי. בנוסף, מרוקו של ימינו היא המדינה הערבית שיחסה ליהודים ולישראל הוא הטוב ביותר. אולם עד 1912 מצבם של יהודי מרוקו לא היה מזהיר בלשון המעטה. מי שהיטיב לתאר זאת הוא יצחק בן יעיש (או יעיס) הלוי.

הלוי (1895-1850) היה עיתונאי ואיש רוח יהודי שחי במוגדור שבמרוקו. מוגדור, הנקראת כיום בשמה הערבי א־סווירה, היא עיר נמל ששוכנת בדרום מערב מרוקו, על שפת האוקיינוס האטלנטי. במאות ה־18 וה־19 הייתה מוגדור עיר קוסמופוליטית שניהלה קשרי מסחר עם אירופה ואמריקה. רבים מסוחריה החשובים ביותר היו יהודים. משפחות יהודיות כמו קורקוס, אפריאט ואלמליח התעשרו מאוד מעסקיהן עם העולם המערבי, ובמיוחד עם אנגליה. כמה יהודים במוגדור שימשו קונסולים של מדינות באירופה ובאמריקה. השפה האנגלית התגלגלה בפי החברה היהודית הגבוהה.

בעקבות הפתיחות לעולם קמה במוגדור לקראת סוף המאה ה־19 חבורה של אינטלקטואלים יהודיים. החבורה עסקה בהגות יהודית, בחידוש השימוש בלשון העברית ואף בכתיבת מאמרים לעיתונים העבריים אשר החלו להופיע באותה תקופה באירופה, בהם היומון הוורשאי 'הצפירה', השבועון הווינאי 'המגיד', והעיתון הלונדוני 'היהודי'.

בין חברי החבורה ניתן למנות את ר' דוד אלקאים, רב, משורר וצייר, שכתב ל'הצפירה'; ר' דוד יפלח רב, משורר ופייטן, שכתב גם הוא ל'הצפירה'; רבי דוד כנאפו, רבה הראשי של העיר; יצחק בן יעיש הלוי השתייך גם הוא לחבורה הזו. הוא כתב ל'הצפירה', ל'המגיד"' ול'היהודי' בין השנים 1894-1891. גם מהעיר טנג'יר כתבו לעיתונים היהודיים באירופה עיתונאים כמו יוסף בנג'ו ויאודה אזנקוט.

מאמריו של יצחק הלוי מתארים נאמנה את מצבם של יהודי מרוקו, ובפרט של תושבי מוגדור. הוא הבין שיהודי אירופה, קהל היעד של העיתונים הללו, אינם יודעים דבר על יהודי מרוקו, והרבה לכתוב על המנהגים ועל המצב החברתי של היהודים במרוקו, ולהבהיר את המושגים שעשויים להיות בלתי מובנים ליהודי תושב ורשה או לונדון. בנוסף הוא סיפר על מצבה הפיזי והכלכלי של מרוקו ושל עירו מוגדור. אך מרבית פרסומיו היו על אירועים שקרו ליהודי מרוקו, והדיווחים שלו משקפים תמונה קשה.

להלן אביא בתמצית את דיווחיו בזמן אמת, המעניקים לנו תמונה אותנטית ואמינה, שאיננה מלבבת במיוחד.

איסור על נעליים ועל בתי מרחץ

במאמר ממרץ 1891 מספר הלוי על סוחר יהודי ממוגדור בשם יוסף בן סקרי, שנחטף בידי חמאד מבארך, שר מחוז חאחא. למרות תחנוניהם של בני משפחתו ואף של הסוחר היהודי העשיר ראובן אלמליח, השליט המקומי סירב לשחרר אותו, וטען שהוא מת. הוא סירב גם להראות כהוכחה את גופת המת, ובסופו של דבר פטר אותם בטענה שהאיש נרצח בידי אנשים שאינם תחת תחום שלטונו. כך הותיר את רעייתו של בן־סקרי עגונה. הלוי מסיים את דבריו בפנייה ליהודי אירופה, שיסייעו ליהודי מרוקו האומללים היושבים בין "הפראים במראקא".

ביולי 1891 מספר הלוי על מושל במחוז סוס בשם סידי מוחמד בן סידי אלחוסין, שבניגוד למרבית המושלים במחוז דיכא את היהודים במחוז שלטונו. סוחר זהב יהודי בשם ר' יצחק סויסא מהעיר איליג, אמר במהלך שיחה "אני מתעכב במכירת הזהב החרבן (בערבית הגרוע) הזה". "לשונות טובות" שלח את עבדיו האפריקנים והם תפסו את סויסא, ריתקו אותו לקרקע והיכו אותו 1,200 מכות במקלות ושוטים. בני משפחתו פינו אותו כשהוא פצוע וחבול. למחרת העמיד בפניו המושל את הברירה, עונש מוות או קנס של 5000 פרנק. כדי להציל את חייו שילם סויסה את הסכום הנ"ל.

הלוי מספר על האיסור שהוטל על יהודים להיכנס לבתי המרחץ בעיר מוגדור, ואף לבנות בתי מרחץ בעצמם. הוא מספר על בית מרחץ שנבנה בעיר בידי אזרח צרפתי, ונהרס בהוראת השלטונות משום ששימש יהודים ונוצרים.

השפלה אחרת שהוטלה על היהודים היא האיסור ללכת בנעליים. הלוי מציין שבעירו מוגדור בוטל האיסור בעקבות ביקור השר משה מונטיפיורי, אולם במרכש, פאס ותרודנט, היהודים עדיין מחויבים ללכת יחפים. הלוי מציין שמוטל על היהודים מס דרכים כשהם עוברים מעיר לעיר. באוגוסט 1891 מספר הלוי על יהודי שהלך ברחובה של מרכש כשהוא נועל נעליים. כעונש הוא הוכה בידי שריף (כינוי למוסלמי המיוחס לנביא מוחמד) פעמיים בחרבו. היהודי התלונן בפני המלך, וזה העניש את השריף בעונש מלקות ופיצה את היהודי בכסף על ימי מחלתו. באותו גיליון מסופר על צרפתי נוצרי שנרצח בידי מוסלמים משום שהעז לבקר באחד מקברי הקדושים בעיר מרכש.

בספטמבר 1891 מספר הלוי את סיפורו של הסוחר היהודי יעקב תדגי, שנרצח בידי ארבעה אנשים ביריות רובה, ראשו נכרת ורכושו נשדד. הלוי מקונן על האירוע במילים הבאות: "תעה לבבנו, פלצות אחזתנו, צירים אחזונו כצירי יולדה, על גורלנו המר, ארץ הדמים הלזו, עמק הרפאים אשר ישופך בקרבו דם צדיקים, ארץ אשר לא שבעה מדם נקיים ולא אמרה די, ארץ רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, ארץ זבת חלב ודם בני שם המוגרים ארצה כנהר שוטף וקולם זועק מן האדמה".

באותו חודש מספר הלוי על מקרה של ילד יהודי בן ארבע שנחטף במלאח (הרובע היהודי) של מרכש בידי קוסם ברברי, אולם חולץ ברגע האחרון בידי היהודים. הוא מדווח על מקרה נוסף של ילד שנחטף בידי הקוסם, אולם כשהקוסם נתפס על ידי היהודים העמיד פני מת. מיד נפוצה שמועה כי היהודים רצחו מוסלמי. ההמון הזועם התנפל על היהודים במלאח, הכה אותם ובזז את רכושם. ההמון נרגע כאשר הגיעה השמועה שהקוסם חי.

באוקטובר 1891, הלוי מספר על שני אחים יהודים צעירים בשם שלאם ומכלוף אבוחצירא, שנרצחו ונקברו בדרכם לשוק באיית־דאוד. מושל המחוז התעלם מתחנוניהם של היהודים לגלות מה עלה בגורל שני האומללים. בסופו של דבר, ותמורת כסף רב, הסכימו המוסלמים לגלות את מקום קבורת האחים אבוחצירא, אולם סירבו לאפשר את העברת הגופות לקבר ישראל. רק בהתערבות מושל המחוז ותחת אבטחה כבדה התאפשר סוף סוף להוציא את הגופות ולהעבירן לקבר ישראל. הלוי מתאר את המקרה במלים: "מצבנו האיום והנורא בארץ הזו, ארץ בה היהודים האומללים מובלים כצאן לבית המטבחיים… "

הסולטן הבטיח, המלקות נמשכו

באפריל 1892 מספר הלוי על שני סוחרים יהודים מהכפר תיזגין, האב שלמה מור־יוסף ובנו דוד, שנרצחו בידי מוסלמי שהיה חברו לעסקים של שלמה. האב ובנו באו לתומם לבית המוסלמי שהזמין אותם אליו ל"פגישת עסקים".

באותו חודש הוא מוסיף ומספר על מרד שפרץ באזור הדרא. במרד נרצחו יהודים רבים, ואחרים ברחו מהאזור. במהלך המנוסה, משפחה יהודית שמנתה בעל, אישה ושלושה ילדים פגשה בדרך אישה הרה שברחה גם היא מהמאורעות, והרכיבה אותה על חמור. למרבה הזוועה, הפורעים השיגו אותם והתנפלו עליהם, נטפלו לאישה ההרה, הוציאו את העובר מבטנה והרגו אותה. כל זה קרה לעיני המשפחה היהודית חסרת האונים. את האישה והילדים מכרו הפורעים לעבדים, ורק הבעל נמלט בעור שיניו ונאלץ לעבור בין כפרי היהודים ולקבץ נדבות כדי לשחרר את אשתו ובניו.

ביולי 1892 מספר הלוי על יהודי בסאפי שנכלא בעלילת שווא. באותו חודש הוא מספר על סוחר ממוגדור בשם אברהם בוגנים, שנרצח בדרכו לוואדנון. הלוי מסיים את המאמר במילים: "זה גורל יהודי מרוקו".

באוקטובר־נובמבר 1892 מדבר הלוי על חידוש עונש המלקות בידי מושל מרכש. יהודי היה מובל בידי שוטרים, מושכב על הארץ ומוכה בין מאה לאלף מלקות ואחר כך נכלא. הלוי מזכיר שהלקאת יהודי נוגדת את הבטחותיו של הסולטן מולאי חסן הראשון למשה מונטיפיורי בשנת 1864.

הוא מספר על מקרה שקרה במרכש, כאשר יהודי קיבל קנס פעוט ואמר שישלם אותו במועד מאוחר יותר. שישה שוטרים הכו אותו עד זוב דם, ואחר כך הובילו אותו לבית הכלא. המושל מנע ממנו טיפול רפואי. במקרה אחר, יהודי הוכה 500 מכות בהוראת המוחתסיב (המפקח על המידות והמשקולות בשוק) בגלל ויכוח על מחיר בשר. שני יהודים נשלחו לכלא בגלל מריבה שהייתה ביניהם ושהסתיימה בהשלמה ללא התערבות המושל.

הלוי מספר על השפלתם של יהודי מרוקו: "בסכסוכים בין יהודי למוסלמי תמיד יד המוסלמי על העליונה. כשהיהודי יצא אשם בדין, הוא נלקח מיד בידי ארבעה שוטרים שמלקים אותו. אם מוסלמי פוגש יהודי ברחוב, הוא מכה אותו בראשו. מחוץ לשכונה היהודית (המלאח) היהודים חייבים להתהלך יחפים".

הלוי מציין שבזכות ביקור מונטיפיורי במרוקו הייתה אמנם הקלה מסוימת, אך ברבות הימים העניין התמסמס והיחס כלפי היהודים שב להיות רע כבתחילה. הוא פונה ליהודי אירופה שיפעלו למען שיפור מצבם של יהודי מרוקו.

בפברואר 1893 מספר הלוי על סוחר יהודי מן הכפר איית־איוב בשם יעקב עיאש, שהובל במרמה בידי מוסלמים לבצע עסקה כביכול, נרצח וגופתו הושלכה לשדה. השלטונות לא עשו דבר כדי להעניש את הרוצחים.

"חיינו בין הפראים תלואים לנו מנגד"

באפריל 1893 מספר הלוי על מושל מרכש, לחאז מחמד וידא, שאותו הוא מכנה "המן המרוקי", שמירר את חייהם של יהודי עירו בהתנכלויות רבות מספור. עוד הוא מדווח על שופט שונא יהודים ממרכש בשם מוסטפא. בעיניו, השופט והמושל הם בבחינת "מצא מין את מינו". הוא מספר על מקרה של יהודי שהתאסלם, אולם גרושתו ובתו סירבו להתאסלם. השופט דרש מהקהילה היהודית להסגיר לידיו את האישה והבת, אחרת מרה תהיה אחריתם. הן נמלטו לאחת מערי החוף. צו שהגיע מהסולטן הורה למושל וידא לשנות את דרכיו. כך הלוי מסיים את דבריו: "הביטו וראו אחינו הקוראים את מצבנו בארץ הלזו מרוקו, שחיינו בין הפראים תלואים לנו מנגד והממשלה תשקיף עלינו בשאט נפש וכל יום ויום מרחפת עליו סכנה, הגם שמלכנו רחמן ולבו טוב… ".

במאי 1893 מספר הלוי על המשך מעלליו של מושל מרכש, וידא. יהודי הוכה מלקות, ושני יהודים הוכו אלף מכות. עוד הוא מספר על יהודי בשם משה חרוץ שהתאסלם אך התחרט על כך וחזר ליהדות, עבירה שדינה באסלאם מוות, אולם הוא ניצל בזכות אזרחות עות'מאנית (או בלשון 'הצפירה' – "חוסה בצל תוגרמא").

ביוני 1893 הוא ממשיך ומספר על מעלליו של וידא. במרכש, כאשר שני יהודים הלכו להישפט בפני בוררות מוסלמית, גם האשם וגם הזכאי היו מולקים. באחד המקרים הללו, יהודי שלישי שנכח במקום התלונן על מר גורלם של היהודים במרוקו, ובעקבות כך הולקה גם הוא. נכבדי היהודים במרכש העבירו מכתב תלונה על וידא לסולטן.

עוד מספר הלוי על מקרה שקרה בטטואן, ובו נער יהודי בן 13 נדרס במזיד תחת פרסות סוס בעת שצפה בתהלוכת הרמדאן. היהודים התלוננו בפני המושל, והושבו ריקם. בעקבות כך פרצו מהומות נגד היהודים בעיר. חייהם ניצלו רק בזכות שומריו של הקונסול הספרדי שהגנו עליהם בגופם ובנשקם.

בנובמבר 1893 ממשיך הלוי לספר על מעללי מושל מרכש וידא והקאדי מוסטפא, שהחלו להלקות גם נשים וילדים. מנהג היה במרכש, שלפיו יהודי שהיה פוגש מוסלמי ברחוב – מלבד אותה מכה בראש שהיה מקבל – היה חייב לעבור משמאלו. הבעיה הייתה כאשר היו באים שני מוסלמים מכיוונים שונים, או כלשונו של הלוי: "יפרח באוויר, הלא יתכן?!". לרוב זה היה מסתיים באגרופים שספג היהודי. עוד הוא מספר על יהודי בשם אברהם שהתאסלם, אך אשתו שזה עתה ילדה סרבה להתאסלם. היא הובלה ממיטת לידתה לחדר סגור, ומאז נעלמו עקבותיה.

בינואר 1894 מבשר הלוי שמשלחת יהודית ממרכש יצאה לבקר את הסולטן שביקר במחוז תפיללאת, וחזרה עם צו המחייב את המושל וידא להטיב דרכיו עם היהודים. משם נסע המלך למרכש "לטפל" בשר וידא. בדרכו למרכש שחרר הסולטן את משה מיזו הכהן, יהודי עשיר שנשבה בידי הברברים וזה בתמורה סיפק את המזון לפמלייתו. המלך הגיע למרכש, ולעיני קהל גדול השפיל את המושל וידא והורה לו להפסיק עם יחסו הרע כלפי היהודים. וידא נאלץ להסכים, לפחות למראית עין. הוראת הסולטן שלא להרע ליהודים הוקראה בידי האימאמים במסגדי מרכש.

בפברואר 1894 מספר הלוי על העלאה דרסטית במס הג'זיה בידי הסולטן (מס גולגולת שהלא־מוסלמים מחויבים לשלם לפי חוקי האסלאם), ומוסיף במילותיו: "עשרה קבין של צרות ירדו לעולם, תשעה לקחו יהודי מרוקו". עוד הוא מספר שהשר וידא התנצל בפני ראשי הקהילה במרכש, והתחייב לתקן את דרכיו.

במאמר ממרץ 1894 מספר הלוי על ההבדלים בגביית מס הג'זיה בין ערים שונות במרוקו. בעירו מוגדור נעשתה גביית הג'זיה בצורה מתונה יחסית, והמס נאסף והועבר במרוכז על ידי ראשי הקהילה. במרכש, לעומת זאת, הגבייה נעשתה באופן משפיל. כל יהודי בוגר נדרש לעמוד בפני שלישיה שמנתה את השר וידא, השופט מוסטפה (שאותו מכנה הלוי "אנטיסמיסטי") וראש הקהילה היהודית. היהודי משלם המס נדרש להגיע יחף ופרוע ראש, להשתטח בפני המושל ולהעביר לו את הכסף. המושל ספר את המטבעות, והורה לשוטר שיכה את "הכלב בן כלב היהודי כאשר הורה נביאנו" (הלוי מציין שלא מוכרת לו הוראה כזו מאת מוחמד). השוטר הכה את היהודי שלוש מכות מקל על ראשו, ועוד אחת על העורף. הלוי מספר על יהודי אחד שהוכה 400 מלקות בידי השר וידא, המתואר כשונא יהודים גדול.

באופן עקרוני, יהודים בעלי אזרחות זרה היו אמורים להיות פטורים ממס הג'זיה. עם זאת, הלוי מביא את סיפורו של יהודי מרכשי בשם אהרון חרוס, בעל אזרחות ברזילאית, ששוטר דרש ממנו לשלם את מס הג'זיה, הוא ביקש לשלם במועד מאוחר יותר, ובעקבות כך הוכה, הושפל ונעצר, למרות תחינותיו וטענותיו כי הוא מחזיק באזרחות זרה. בעקבות מעצרו הגיש חרוס תלונה לקונסוליות הברזילאיות במרכש וטנג'יר, ובהמשך ברח יחד עם בנו לברזיל. נראה אפוא שכל הבטחותיו של וידא היו מן הפה לחוץ.

ביולי 1894 מספר הלוי על יהודי במרכש שנעדר ומשפחתו דיווחה לשלטונות על מותו, אולם מאוחר יותר הוא נמצא חי. בעקבות כך נכלאו בהוראת וידא ארבעה יהודים, ושוחררו מאוחר יותר בהוראת הסולטן. מקרה אחר שעליו הוא מספר הוא על סוחר יהודי מפאס בשם סעידו מימרן, שהלך לגבות את חובו ממגדל החמורים של המלך במרכש, וגופתו המבותרת נמצאה במערה.

בספטמבר 1894 מספר הלוי במאמר, שנפתח במלים "אוי לנו כי שודדנו", על מצבם הרע של היהודים בדרום מרוקו בעקבות מרד שפרץ באזור. הוא מספר על תענית ציבור שהוכרזה במרכש, ועל רצח, אונס ושוד שנעשו ביהודים בדמנת, בסידי־רחאל ובמקומות אחרים. עוד הוא מספר על נשים יהודיות שנחטפו ונמכרו לשפחות, על חילול תשמישי קדושה ובתי כנסת, ועל יהודי מסאפי שנרצח לעיני שני חבריו בדרכו לעסוק במסחר. טור זה, שהוא כנראה האחרון שפרסם הלוי ב'הצפירה' (לאחר כשנה הוא נפטר), מסתיים בתפילה שה' יציל את יהודי מרוקו מגורלם.

______________

הכותב הוא ספרן, מידען והיסטוריון חובב, ובעל תואר שני בלימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. דור שני לעלייה ממרוקו (מוגדור), ומפעיל דף הפייסבוק והבלוג 'היסטוריה עולמית'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

24 תגובות למאמר

  1. תודה. חשוב להביא עוד ועוד מידע על הסבל שחוו היהודים שהתגוררו בארצות האיסלם. על היהודים ללמוד היטב ולהפנים שרק בודדים מבין הגויים הינם ידידי אמת של היהודים. כל השאר רק מחכים להזדמנויות למלא תאוותיהם (מין, כסף ואלימות) ביהודים

  2. הנה סיפור אישי קטן הממחיש את דפוס היחסים בין יהודים למוסלמים. הזמן: שנות החמישים במאה שעברה, המקום: העיר משהד באיראן – בתקופת השאה, אוהב היהודים (הרבה לפני חומייני). אני, ילד בן 7 הלכתי בשוק עם דודי – בן ה-17. מוסלמי בשוק קרא לעברנו "ג'הוד" (יהודון). פחדתי מאוד. דודי אמר לי "תהיה בשקט, תוריד את הראש, ונלך מהר". היום בראיה לאחור אני לא כל כך מתרגש מקריאת הגנאי של המוסלמי, אך התגובה של דודי ממחיש לי את הלך הרוח של היהודים באותה תקופה. נכון, מדי פעם נדרשת לשלם את המחיר של השפלות קטנות כאלה, אך יכולת להגיד שבסך הכול מצבם של היהודים באיראן הוא טוב מאוד.

  3. בזמן האחרון הציונות הדתית כל הזמן נותנת קונטרה למי שאומר שהיה לו טוב במרוקו. אנחנו מדברים על מה שההורים שלנו וההורים שלהם סיפרו. התקופה היא 1900 ומעלה ותמיד השווינו זאת לשואה. מה שכתבת תומך בזה,כי אין לנו סיפורים מ1800.

  4. המאמר מעניין מאד ואכן מביא מידע ידוע פחות.
    על איסור לנעול נעליים מחוץ למלאח קראתי כאן לראשונה.

    1. נכון. האמא היתה הטבחית של המלך והאבא הספר שלו

  5. אליחי, תודה על המחקר והפירסום. ותודה על שבחרת באתר מידה אשר מקריאה לקריאה מתגלה כאחד האתרים היותר רציניים ואמינים בישראל.

  6. על מה כל התלונות? זה היה תור זהב! מבחינת המוסלמים, כשהיהודים מוכים, מושפלים, נשדדים, מעונים, משלמים מיסי עושק והולכים יחפים – זה תור זהב. גם כשחברי הכנסת הערבים מדברים על ביטול המדינה היהודית ועל כינון "מדינת כל אזרחיה" בארץ, על מציאות כזאת בדיוק הם חולמים.

  7. מעניין מאוד, אבי עלה מעיראק וכשאני שואל אותו על מצב היהודים בבגדאד הוא מתעקש שהיה מצויין והחל להתערער רק כאשר התחילה התנועה הציונית להתערב בעניינם מול שליטי האיזור … הוא טוען שהפוגרום הידוע ביהודים בעירק היה בגדר יוצא דופן …

    1. כמובן. הפוגרומים תמיד היו יוצאי דופן. בדרך כלל, המצב היה ממש נפלא. ככה, בין פוגרום לפוגרום. בתנאי שידעת את מקומך הראוי – מתחת לעקב נעליו של השכן המוסלמי החביב.

  8. אגב העיר מוגדור, א-סאווירה, והאליטה היהודית שבה, הסנטור היהודי הראשון בסנט של ארה"ב היה דייויד לוי-יולי ומוצאו ממוגדור. ליותר מידע, פנו לוויקיפדיה.

  9. מאמר מצוין.
    להשלמת התמונה, מומלץ לעיין במה שנכתב לאחרונה ב"מקורות יודעי דבר" על הפרעות במרוקו בראשית המאה העשרים שנשכחו כליל:
    https://goo.gl/Rn1izM

  10. מאמר מצוין.
    להשלמת התמונה, מומלץ לעיין במה שנכתב לאחרונה ב"מקורות יודעי דבר" על הפרעות במרוקו בראשית המאה העשרים, שהסתיימו ב"תריתל". פרשיות שנשכחו.

  11. ובארצות אחרות לא היה פוגרומים במאה ה-19 וראשית המאה העשרים,האם הכתבה הזאת באה להעיב על היחסים בין היהודים והמוסלמים במרוקו שהיו מצוינים וגם היום הם מצוינים גם ללא יחסים דיפלומטים בין המדינות יחסית ליהודים בארצות אחרות "נאורות" החיים כיום מפחד,אין צורך להביא תקופות אפלות כדי להטיל צל עכור סע למרוקו ותתרשם לטובה.

    1. זה שהיו בארצות אחרות זה לא אומר שצריך להתעלם מהאמת. ובקרתי במרוקו ובאמת מדובר במדינה יפהפיה עם אנשים נחמדים

    2. סע לגרמניה או פולין. תתרשם לטובה.

      לא נראה לי שמטרת המאמר היא ההווה במרוקו, אלא ההווה בשיח הבונה תמונה אוטופית של מצב היהודים במרוקו.
      אם המצב של היהודים במרוקו היה "מצויין", לא היית שומע את הסיפורים הללו. כשהמצב מצויין, יהודים לא צריכים לפחד, לשלם מס מיוחד, לסבול מהתעללות כשלמישהו חסר כסף בארנק.

  12. היו גם פוגרומים גם שמרוקו הייתה תחת הקולוניאליזם הצרפתי, ה״תריתל״ בפאס למשל, אגב התרחש כשבוע אחרי חגיגות המימונה (למי שמתעקש לראות בחג זה חג של אחווה).

  13. מרוב שליהודי היה צרות.אז אם היה תקופה של שקט אז מבחינתו זה גן עדן.או שאם הצרות היו נסבלות יחסית אז כבר מבחינתו המצב היה טוב.וכן תמיד בני אדם מתרפקים על העבר גם כשהוא היה רע ומר.זה טבע אנושי

  14. לצערינו ההסטוריה היהודית שזורה בפרעות לאורך דורות, נזכיר את האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל וכן בגרמניה הנאצית שהביאה שואה על העם היהודי, ובעל זאת מדינת ישראל ואזרחיה מקיימים יחסים עם מדינות אלו, מדינות שהתנקלו ליהודים.
    מרוקו היום היא מדינה שמארחת ישראלים ויהודים מכל קצווי תבל וניתן לבקר בה בבטחון.
    כיליד מרוקו הספרדית זכיתי ליחס שווה כאזרח בעירי, יחס זה אכן השתנה עם הקמת נמדינה

    1. זה בדיוק מה שכתבתי במאמר ובאמת בקרתי במרוקו כולל בספרדית בטנג'יר, טטואן ושפשואן שהן ערים יפהפיות

  15. המקור להשפלת משלם הג'זיה בשעת תשלום הג'זיה הינו קוראני. והציטוט הוא: ישלמו את הג'זיה בעודם מושפלים.
    איך תבוטא אותה השפלה לגביה נחלקו חכמי הדת האסלאמית.

  16. אין הרבה מקומות בעולם שלא נשפך בהם דם יהודי האינקויזציה הגיעה גם לדרום אמריקה.פרעות וטבח היו בכל ישוב יהודי כמעט.אנטישמיות ושינאה נפוצה בכל העולם.זו גורל היהודי ואין לו לאן לברוח.פה בארץ ישראל העם היהודי עבר פרעות.טבח.הגלייה.וכל סוגי הזוועות.אין לזה תשובה.זה מה יש.ומתמודדים.וטוב שיש מדינה.

  17. גם לי ולאבי ז״ל היה מקרה של השפלה ואיום על חיינו ממשי וזה היה בשנת 1956 בזמן שהייתה מלחמת סיני בערך הישכמתי עם אבי ז״ל לסליחות בבקר מוקדם והיינו צריכים להעיר מתפללים לסליחות בעיר רבאט שבמרוקו באותו בוקר לאחר שסיימנו להעיר את המתפללים (במלח ) עיר העתיקה יצאנו מהמלח מחוץ לחומה להעיר את שאר המתפללים שעה ארבע לפנות בוקר חשוך עדיין בחוץ וניתקלנו בערבי מוסלמי עים סכין בגודל חרב וחסם חותנו אני ואבי וצעק לאבי תגיד יחי מולאי אלחמיש ואבי השיב בקריאות הרבה פעמים והמוסלמי התוקף לא מרפה מאיתנו ואני רק בן 9 – ל 10 עקפתי מאחורי התוקף המוסלמי קפצתי על גבו ונשכבתי אותו בצוואר התוקף צרח ווהחל ללכת לאחור אחזתי ביד אבי ז״ל והתחלנו לברוח לתוך המלח הסיבה שאבי היה לוקח אותנו האחים להעיר מתפללים בזמן הסליחות אבי היה כבד ומוגבל בראיה ולכן היה לוקח אחד מאיתנו לנווט בדרך וזו היתה מרוקו ולכן יצאנו ממרוקו ב 1956 וניתקענו בדרך לישראל במחנה מעבר בצרפת מעל 7 – 8 חודשים לארץ הגענו ביולי 1957 למעברה בבית שאן