נזכור אותם בגבורתם

זכרון לאומי שמדגיש את השכול, האבל וההחמצה, אינו מכבד את הנופלים. עלינו לזכור אותם כגיבוריה וכבוניה של מדינת ישראל, שהותירו אחריהם מסורת של נכונות ואומץ לעמוד כנגד האויב

זכרון גבורה. צילום: הדס פרוש /פלאש90

(פורסם לראשונה ב-2014)

הדגלים כבר ירדו לחצי התורן, ועם ישראל מתייחד עם זכרם של חללי המערכות שנפלו על תקומת והגנת מדינת ישראל.

נדמה שבשנים האחרונות לבש יום הזיכרון פנים אחרות. מה שהיה חשוב לנו לזכור ולהדגיש בעשורים הראשונים של המדינה, ירד זה מכבר מתשומת הלב הציבורית. על המסכים השתלטו מסרים אחרים לגמרי, עם דגשים חדשים: האבל והשכול. אנו שטופים בתמונות של משפחות מתייפחות על קברי יקיריהן, ומתמקדים בסיפורי השכול, ההחמצה והחיים שנגדעו. זאת לצד ביקורות אינסופיות על כך שהמלחמות הללו היו בכלל מיותרות, או שצה"ל הוא צבא כושל ובלתי-מקצועי.

לא כך היו צריכים להיות פני הדברים.

בנוסח 'חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל' שהתקבל בכנסת ב-1963, ניכרת הרוח המקורית שנשבה במחוקקים בבואם לעצב את הזיכרון הלאומי:

ד' באייר הוא יום זכרון גבורה ללוחמי צבא-הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל, וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם.

אם כן, לא יום עצב, שברון-לב ואבל לאומי רצו להשיג ביום הזיכרון, אלא יום העלאה על נס של גבורת הלוחמים, והתייחדות כללית עם חייהם – ומותם – למען העם והארץ. ההבדל הוא תהומי: מתן כבוד והבעת תודה לאומית לאלו שחירפו נפשם למעננו והקריבו את הקרבן הקשה מכל, במקום שקיעה קולקטיבית בדיכאון ובייאוש, והתבוססות באבדן הפרטי.

מזיכרון לעצמאות

יום הזיכרון ויום העצמאות באים תמיד יחדיו, ולא בכדי; עצמאות לאומית והבטחת שלום מדינת היהודים ושגשוגה דרשה ודורשת מחיר דמים. מבט היסטורי מפוכח מלמד כי מלחמות הן חלק מחייה של כל אומה, ואין כל סיבה לחשוב שדווקא המדינה היהודית השוכנת במזרח התיכון תהיה פטורה מהן. מלחמות הן מאבק על עצם הקיום, והן דורשות הקרבה ומוות. קשים ומצערים ככל שיהיו הדברים, הם כאן כדי להישאר. הרצון לחיות חיים לאומיים חופשיים מאלץ אותנו להילחם כתף אל כתף ולהקיז דם יחדיו.

ההתרכזות בשכול ומיקוד כל תשומת הלב בכאב החריף ובאבל – בלא נחמה על הבניין הלאומי שנבנה כאן בזכות הנופלים, ובלא מתן פומבי אמיתי לגבורה ולעוז הרוח של הלוחמים – מחלישה ומדכאת את הרוח הלאומית. אין לה מקום ביום הזכרון. לא כאב השכול בנה את המדינה, לא הצער מקיים אותה. ישראל מיוסדת בזכות אומץ רוחם, עוז ליבם, מאמציהם והקרבתם של מיטב בניה לאורך הדורות. הערכים הללו הם לוז יום הזכרון, ואותם יש להעלות על נס לקראת יום העצמאות.

מובן מאליו שיש לנו חוב עצום למשפחות, חוב שמוטל עלינו לקיימו יום יום. אסור להתעלם מן האבל והכאב, אסור לטשטש אותם, אסור להזניח אותם. אך יום הזכרון איננו מיועד לאלו. ביום הזה – כאיש אחד בלב אחד – עם ישראל מתחזק דרך זכרון הגבורה של הנופלים. התחזקות זו איננה מנותקת מנחמת המשפחות, שמורשת יקיריהן וזכרון התמסרותם והקרבתם מקבלים בו ביטוי חשוב כל כך והוקרת תודה מלאה מצד אומה שלמה.

חובנו המוסרי לזכרון הנופלים הוא לקיים את רוחם ולהמשיך את מעשיהם. כדי לעשות זאת אנו זוכרים אותם כגיבוריה וכבוניה של מדינת ישראל, כאנשים אציליים שהותירו אחריהם מסורת של התמסרות וגבורה בהתייצבות כנגד הקמים עלינו לכלותנו. רק בזכותם, אלו שהגשימו ערכים אלה בחייהם, מתקיימת כאן מדינה משגשגת ופורחת – מלאת קולות של ילדים צוהלים, קשישים שמגיעים לשיבה טובה, ועם תוסס וחי.

עם ישראל שואף אל קרבו ביום זה את רוח הגבורה, המסירות והעצמאות שפיעמה בבניו­, ושואב תעצומות נפש וגבורת רוח לקראת כל מה שעוד נכון לו. הם שומרי חירותנו הלאומית, ולחובנו אליהם אין שיעור. כדי שלא חלילה נשכח זאת, אנו מייחדים להם את יום הזכרון, לפני שאנו פונים לחגיגות העצמאות המתאפשרות רק בזכות גבורתם.

יהי זכרם ברוך.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. קטונתי – אבל –
    הבעיה היא לא ביום הזיכרון
    אלא בתפיסה הלאומית
    וברגע שחלקים גדולים בעם – חושבים שהמלחמות מיותרות
    או שהיה אפשר למנוע חלק מהן,
    יהיו גם משפחות שכולות שיחשבו כך.
    זה בלתי נמנע.

  2. דווקא ביום הזה ראוי שנזכור שקיומה של מדינת ישראל אינו דבר מובן מאליו. המחיר ששולם והמחיר שעוד נשלם הוא מחירה של החרות הוא מחיר קיומו של מקלט בטוח לעם היהודי הנרדף כבר 2000 שנה.

  3. אולי אפשר להציג תמונה מורכבת שמכילה את שני הגורמים?
    אולי זה חלק מהאבל של המשפחות וחלק מהחיבור של העם אליהם דרך סיפורם האישי? וכן תחושת החמצה של חיים נפלאים שיכלו להיות להם לצד הערכה עמוקה והוקרה על הקורבן האדיר שהקריבו?
    לא הכל חייב להיות שחור לבן חבר'ה, ואין בפניה לאבל אישי וסיפור אישי של אנשים נפלאים שנקטפו מאיתנו דבר שמחליש בהגדרה את הרוח הלאומית. זה נשמע יותר כמו הדחקה של הכאב ושל האבל ברמה הלאומית כדי להצדיק את הקורבן.
    גם חיים של יצירה וגם מתן מקום לאבל אישי הם שילוב שנראה לי די בריא ברמה האישית והלאומית.

    1. כן, אבל סליחה על ההשאלה. זה כמו להכין מיץ פטל עם 3/4 כוס תרכיז ורבע מים. יש מקום לכאב אבל צריך להבליט את ההערכה וההוקרה על הגבורה בהשלכת החיים מנגד.