לשבור את מעגל האימה

דיקטטורות גרעיניות כמו צפון קוריאה משתמשות בתדמיתן כמטורפות כדי להרתיע את המערב. במקום להתרפס בפניהן ולהשיג רגיעה לטווח קצר, ארה"ב ובעלות בריתה צריכות לשנות את כללי המשחק

סכנה לשלום העולם. מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונגֽ־און. צילום מסך

כיצד יכולה דיקטטורה כושלת לדכא באופן הטוב ביותר התנגדות פנימית, ובמקביל לזכות בתשומת לב עולמית, בהשפעה ובכסף?

ובכן, ראשית עליה לחתור בגלוי לנשק גרעיני. שנית, היא צריכה להישמע מטורפת ובלתי צפויה עד כדי כך שיתקבל הרושם שבכוונתה להשתמש בנשק גרעיני – ללא קשר לכוחות ההרתעה של הציוויליזציה הערוכים נגדה.

שלישית, עליה להציג עצמה כמי שנגררת בחוסר רצון למשא ומתן על מניעת הפצה של נשק גרעיני, ובכך להאריך את ההצגה המגוחכת ולאפשר לאויביה המונחים עמוק בכיסה להתרברב בכך שהדיפלומטיה המתוחכמת של 'סבלנות אסטרטגית' שנקטו – משתלמת.

ההיגיון המקובל של מדינות סוררות הוא שהעולם המערבי כל כך אמיד ומפונק וחייו כה טובים, שהוא יהיה מוכן כמעט לכל ויתור גאו־אסטרטגי או כספי בטווח הקצר, על מנת למנוע שיבושים רציניים בסדר הבינלאומי. הלוגיקה של ניסיונות הפיוס היא תמיד להתפייס עוד קצת – בפרט בעידן הגרעיני של פצצה אחת.

צפון־קוריאה נשמעת כאילו פיונגיאנג היא חור נידח ומיותר, אבל לא כך סיאול, אחד ממרכזי התעשייה והמסחר הגדולים בעולם, המייצאת אליו מוצרים של יונדאי, סמסונג, LG וקיה.

מדובר אפוא בהיגיון של שכן מטורף, שביתו וחצרו האחורית מבולגנים ועמוסי גרוטאות, ילדיו פושעים, והוא משמיע מעת לעת איומים להחריב את בתי השכנים, אלא אם כן ישלימו עם תעלוליו, יתנו לו תשומת לב ויתעלמו מעבריינותו הסדרתית.

הגיונו של השכן הסורר הוא שיש לך הרבה מה להפסיד בכך שתרד אל העולם שלו, עולם של אלימות וטירוף, בעוד הוא עצמו נמצא במגרשו הביתי ואינו צריך לוותר על דבר. א־סימטריה כזו מאפשרת שיהיה לו תמיד משהו נגדך, והופכת אותו למישהו אחר מכפי שהוא באמת: אידיוט נתעב ונחשל.

המקרה של סדאם חוסיין ומועמר קדאפי

ניסיון לפייס מפלצות מעורערות בטווח הקצר, נתפס תמיד כברירה בטוחה יותר ומסוכנת פחות מאשר פתרון הבעיה אחת ולתמיד; ופתרון כזה אפשרי רק אם נחשוף את התרמית ונבין שמדובר בישות קנאית המסוגלת להסב נזק רציני לסדר העולמי.

במהלך כחמישים השנים האחרונות מצאנו דרכים חדשות ויצירתיות להאכיל את הדרקונים הניאנדרטליים שלנו, מחשש שאם לא נעשה כן הם יעלו את הציוויליזציה שלנו באש. במילים אחרות, ההיגיון הוא "להותיר לממשל הבא את הטיפול במפלצת הזאת, כשהתיאבון שלה יתעורר שוב. כרגע היא שבעה".

במשך רוב שנות השמונים והתשעים, סדאם חוסיין נשמע ופעל כבריון קטלני ומעורער בנפשו: הוא תקף את איראן, איים על רוב שכניו, השמיד בנשק כימי אלפי כורדים בחלאבג'ה, התרברב במעשי הרצח שלו, ניהל מדינת משטרה בסגנון גסטאפו שקטלה מאות אלפים, פלש לכוויית, שיגר טילים לעבר ישראל, הפר את החלטות האו"ם – וכל זאת תוך הפרחת רמזים ערמומיים על כך שלעיראק יש ארסנל עצום של נשק להשמדה המונית.

עיראק כישות מטורפת ומסוכנת כיכבה בעמודים הראשיים של עיתוני העולם – בעוד שסעודיה, כוויית, בחריין ומדינות ערב האחרות המייצאות נפט נדחקו לשוליים.

אבל בסופו של דבר הגיעו אויביו השונים של סדאם למסקנה שלמעשה אין לו יכולת גרעינית, ואז פעלו לוודא שלעולם גם לא תהיה לו כזו. לאחר הפצצת המנע הישראלית על הכור הגרעיני באוסיראק שליד בגדד ב־1981, והתבוסה העיראקית המוחצת במלחמת המפרץ הראשונה, אויביו של סדאם העריכו שאין לו כל הרתעה גרעינית – לפי שעה. אשר על כן, האמריקנים הלכו על ראשו ב־2003, בתחושה כי התרברבותו בארסנל הנשק שלו להשמדה המונית אין פירושה שאכן עומדת לרשותו פצצה.

מועמר קדאפי אימץ גם הוא את אותו דפוס התנהגות מטורף: מימון טרוריסטים עולמיים, הפלת מטוסים ודיכוי בני עמו, תוך שימוש בפטרו־דולרים שצבר לצורך בניית צנטריפוגות ורכישת יכולת גרעינית.

במשך זמן מה כיכב שליט לוב במרכז הבמה העולמית (מרוקו ותוניסיה, לעומת זאת, היו 'סתם' מדינות חסרות ייחוד שלא זכו לכך), אבל אחרי הפלתו של סדאם ב־2003, קדאפי נבהל וחשש שגורלו יהיה דומה, ועל כן ויתר על תכנית הגרעין שלו. ללא נשק גרעיני ויכולת להוות איום מרתיע בעתיד, שיגעונו נשמע בסופו של דבר צווחני לעייפה, והוא הופל בתוך פחות מעשור לאחר מכן.

המדיניות הפסיבית־אגרסיבית של איראן

איראן הולכת גם היא בעקבות אותו תסריט צפוי לעייפה. היא מדברת על ישראל כמדינה שניתן לחסלה בפצצה גרעינית אחת, מאיימת להצית אש במפרץ הפרסי, שולחת טרוריסטים לכל קצוות תבל ומנהלת מלחמות באמצעות שליחים בסוריה, בתימן ובעיראק. איראן חוטפת ספינות, ונהנית לשגר טילי אזהרה לעבר נושאות מטוסים אמריקניות.

שלטון הדת המהפכני באיראן מוציא להורג אלפי מתנגדים למשטר; הוא לוקח בני ערובה מערביים ומנהל משא ומתן על שחרורם תמורת כופר. במקביל הוא ממשיך לבנות צנטריפוגות, כאשר מצד אחד הוא מתרברב בכך שאיראן תהפוך בקרוב לגרעינית, ומצד שני חוזר בו על רקע הביקורת נגדו ו'מסביר' שהאורניום המועשר ישמש "לצרכי שלום בלבד".

במילים אחרות, איראן הפסיבית־אגרסיבית למדה מזמן שאומה סוררת אך חסרת ייחוד, שאין לה צבא משמעותי או כלכלה יוצאת דופן, וגם לא השפעה תרבותית בקנה מידה של ארה"ב, אירופה, רוסיה או סין, איננה ממקדת לעברה בדרך כלל תשומת לב עולמית. היא בוודאי איננה זוכה ב־400 מיליון דולר כספי שוחד באישון לילה יחד עם ויתורים סדרתיים מתרפסים, אלא אם כן היא פועלת באופן שנראה אמין ומצטיירת כמדינה מטורפת שעוד רגע יש לה נשק גרעיני.

במה שנראה כמעשה אובדני, איראן מעמידה פנים שהיא מהווה סכנה קיומית, וכי איננה כפופה לא לכללי ההרתעה הטבעיים ולא לנורמות וחוקים בינלאומיים. עובדה היא שלא רבים מודאגים מכך שלמדינות דמוקרטיות כצרפת, הודו וישראל יש נשק גרעיני, ואפילו לא מכך שהוא מצוי בידיהן של רוסיה וסין, שהן מדינות גלובליות, מעורבות־כלכלית ובדרך כלל צפויות, אף ששתיהן אוטוקרטיות.

לעומת זאת, חִשבו על פקיסטן. מדי פעם התבטאו שם על מלחמה גרעינית עם הודו, קרצו והעלימו עין לנוכח פעולות טרור במומביי, העניקו מחסה לבן־לאדן, תמכו בטליבאן, ובאופן כללי הפיקו רווחים מטרור וסמים – כל זאת תוך הישענות על העובדה שיש לפקיסטן גב גרעיני ניכר, שהיא נחשבת מדינה בלתי צפויה, ושמדי פעם היא נוטה לפנטזיות אסלאמיסטיות אבדניות. ללא אסטרטגיה כזו, פקיסטן לא הייתה נהנית מתדמית של מדינה מרתיעה, לא הייתה זוכה בתשומת לב עולמית ובמיוחד לא הייתה מקבלת כספי סיוע בינלאומי, בהתחשב בכך שמעולם לא פיתחה כלכלה גלובלית מתוחכמת כשכנתה הדמוקרטית הודו.

יש מה לעשות, והרבה

אלא שאיש מכל אלה לא היטיב לשחק את המשחק כמו שני הקים־ג'ונגים של צפון־קוריאה, האב ובנו. כתוצאה מכך זכתה פיונגיאנג למיליארדי דולרים בכספי שוחד, בתשומת לב ועניין עולמי וביחסי ציבור ללא תמורה, אף שהמשטר שם מרעיב את אזרחיו והופך את ארצו למדינה המצורעת של אסיה.

מדינות דומות בגודלן, כמו סרי־לנקה או מלזיה, לבטח אינן ממקדות לעברן את תשומת לבו ואת נדיבותו של העולם בעת שהן עוסקות בשקט בענייניהן. תחת חוקי השיגעון והסחיטה הגרעינית, מדינות לא־גרעיניות שקטות המשחקות לפי הכללים זוכות להתעלמות, ואילו מדינות סוררות מחוזרות במרץ וזוכות בכספי אתנן.

מנהיגים עבריינים רואים במדינאות מעין זו מסלול להתעשרות משפחתית והמשך קיום שלטונם.

יש עדיין כמה דרכים לשבור את המחזור המסוכן הזה, אך כולן מתבססות על שתי הנחות: התרופות המידיות מסוכנות למדי, אך הסטטוס קוו בכל זאת אינו בר־קיימא, ואף מסוכן יותר מבחינה קיומית בטווח הארוך.

הנה כמה אפשרויות; הן כרוכות זו בזו, וניתן להחיל אותן באופן אוניברסלי על עוד אומות גרעיניות סוררות מלבד צפון־קוריאה.

צד שלישי

מדינות סוררות מתקיימות מפני שיש להן פטרונים; מעצמות שעושות בהן שימוש.

נראה שטראמפ, המגדיר מחדש את מה שבתקופת אובמה היה יחסים מסחריים "רגילים" עם סין ככאלה שהם לפתע א־סימטריים ואפילו מזיקים לארה"ב – משתמש בכך כקלף מיקוח במשא ומתן על מנת שהסינים ייכנסו לתמונה ויסייעו מול צפון־קוריאה. אם בתמורה לכך הוא יקבל לחץ סיני על פיונגיאנג, היתרון שבעסקה הוא שמצבנו מבחינת הסחר עם סין לא יורע בהשוואה למה שהיה ב־2009, וללא האיום הצפון־קוריאני.

בדרך כלל, פנייה אל האינטרס העצמי של מעצמה הנותנת חסות למדינה סוררת נדונה לכישלון. רוסיה או סין יודעות טוב מאתנו מדוע הקליינטים שלהן עושות דברים שמטרידים אותנו. אבל טראמפ ינסה כנראה לשכנע את סין – שבעצמה אינה מהווה עוד מדינה גרעינית נחשלת עם שיגעון בנוסח מאואיסטי – בכך שעִסקה עם דרום־קוריאה משגשגת המוותרת על נשק גרעיני, ועם המשך היריבות המסורתית עם יפן, היא עדיין עסקה טובה יותר מאשר עסקה עם פיונגיאנג גרעינית, בוגדנית ובלתי צפויה, שהפיצוצים הסוררים שלה יכולים לגרום לקרינה גרעינית כמעט בכל מקום.

סנקציות

אנו מלגלגים על הפעלת סנקציות ועל "עוצמה רכה", אבל במקרה של צפון־קוריאה ואיראן, היו אלה הן, לא אנחנו, שהתחננו, שידלו ואף איימו כדי שנסיר אותן. הבעיה עם סנקציות איננה בכך שהן לא יעבדו בסופו של דבר, אלא בכך שדרוש זמן רב כדי שהן יפעלו היטב – ובינתיים מטילי הסנקציות מאבדים את עשתונותיהם, את הסולידריות שלהם ולבסוף נכנעים, בין אם כדי לזכות בשבחים על שחתמו על עסקה 'לדורות', או מתוך תחושת אשמה על שדרדרו את האזרחים הצפון־קוריאנים לכדי אכילת עשׂב, או את האיראנים לכך שעליהם להסתדר בלי אקמול.

ברגע שמחליטים להטיל סנקציות, אסור בתכלית האיסור להסיר אותן לפני שיוכח באופן חד־משמעי שהמדינה הסוררת אינה מסוגלת לפרוס כלי נשק גרעיניים.

הרתעה

בהתחשב בכך שהן מקדמות בברכה מלחמת גוג ומגוג, למדינות סוררות לא אכפת מכך שקיימת א־סימטריה התקפית בינן ןבין בניין הכוח של ארה"ב, ובלבד שהדבר יביא לכך שעיר אמריקנית תימחק מעל פני האדמה או שתוהו ובוהו ישתרר בעולם המערבי שנוא נפשן.

לפי חשבון כזה, שהוא אמנם בלתי סביר אבל בכל זאת מסוכן, עשר פצצות גרעין בידי איראן או צפון־קוריאה הן שוות ערך לאלף פצצות כאלה כשהן בחזקתה של ארה"ב.

המפתח הוא אפוא יותר הרתעה הגנתית, או ביטחון מוחלט בכך שהגנה מפני טילים, לוחמת סייבר וכיוצא בזה יכולות להבטיח כמעט לחלוטין כי הנשק בידי צפון־קוריאה יהיה חסר השפעה על אויביה. תסריט השאיפה להתאבדות הופך להיות ריק מתוכן אם המדינה הסוררת יודעת כי לא תוכל לחסל באמצעותה איש, בדומה למחבל מתאבד היודע מראש כי הפצצה שברשותו היא נפל.

ברור שארה"ב ובעלות בריתה חייבות להרחיב – ולהציג – את יכולת ההגנה שלהן מפני טילים במהירות האפשרית.

מידת הטירוף

טירוף של מדינה סוררת עשוי להפוך במהירות לבנאלי ("שכֹּה אחיה, צפון־קוריאה שוב איימה לפוצץ אותנו אתמול"). יש גבול למספר הפעמים שצפון־קוריאה יכולה לאיים שתשרוף את ארצות הברית; יש גבול למספר הסרטונים שאיראן יכולה להציג בהם את אמריקה בלהבות.

טירוף מערבי הוא כבר סיפור אחר, בהתחשב בכך שמדובר במצרך נדיר שחומרתו ואי־סבירותו גדולות בהרבה. תהיה זו קריאה מוטעית של ההיסטוריה להניח שארה"ב הגיבה תמיד באופן צפוי ופרופורציונלי. הרקורד שלה בשתי מלחמות עולם ובמערכות עם וייטנאם וקוריאה היה לפעמים הרסני וחסר פרופורציות.

אנו נוטים ללעוג למשחק התפקידים של שוטר טוב/שוטר רע בסגנון ניקסון וקיסינג'ר, אבל הוא הביא לתוצאות בדיוק מפני שהיו אז בממשלה נִצים שבכל רגע נראו על סף פריצה מכלוביהם. נוכחותו הרעשנית של הגנרל הסטריינג'לאבי השש־אלי־קרב קרטיס לה־מיי הייתה יקרת ערך עבור נשיאי ארה"ב. ייתכן שיש מדי פעם ערך גם לנרטיב שלפיו גנרלים מפוכחים כמאטיס או מקמסטר חייבים להרגיע את האימפולסיביות של טראמפ.

אחדות של בעלות ברית

כאשר מגיע עימות מכריע, אסור שיהיו בעלות ברית כאלה השואפות לרצות במקביל את כל הצדדים, שיקטרו בפומבי על 'הפגנת הכוח' האמריקנית, בעודן מתחננות בסתר שתימשך. הרעיון הוא לתקוע טריז בין המדינות הסוררות לפטרוניהן, לא בין ארה"ב לבנות חסותה. כל מדיניות חייבת בראש וראשונה לשריין הרתעה שתערוב לביטחונן של כל מדינות החזית המאוימות, במקום לשדר איתותים סותרים לאויבינו.

התיישרותן של יפן, דרום־קוריאה, טייוואן ואוסטרליה לצד ארה"ב תהווה כוח רב עוצמה, שיוכל להשפיע על סין ולהבטיח למדינות הלא־גרעיניות שהן נמצאות תחת מעטפת ההגנה של אמריקה.

הליכה על הסף

כמוצא אחרון, ארה"ב יכולה תמיד להודיע לסין כי הפרה את הכלל הבלתי־כתוב שאין לאפשר למדינת חסות להפוך לגרעינית. היא תזכיר לבייג'ינג שאם טייוואן, יפן או דרום־קוריאה תבחרנה להתגרען כמו צפון־קוריאה, הגרעין שלהן יפעל היטב, כפי שמצופה מהיצרניות של הונדה וקיה, ולא יתפוצץ על כן השיגור.

דעת הקהל במדינות אלה מתנגדת כמובן להתגרענות, אבל ההתנגדות תתהפך כשצפון־קוריאה תשגר טילים למרחב האווירי שלהן. די בכך שבגבולותיהן של רוסיה וסין שוכנות מדינות חסות גרעיניות בלתי־יציבות כהודו, פקיסטן, איראן וצפון־קוריאה; מעצמות אלה אינן זקוקות גם לשכנות גרעיניות קרובות יותר בטייוואן, יפן, ודרום קוריאה.

לסיכום, כאשר מדינה גרעינית מטורפת, או מדינה השואפת להתגרען, הולכת רחוק מדי במאמצי הסחיטה שלה ונתפסת כאיום קיומי מיידי, הסיכונים לטווח ארוך הופכים למשברים בטווח קצר, וגוברים על האינטרס המיידי להגיע לפשרה של פיוס.

נראה שאנו צועדים בדיוק בכיוון הזה עם צפון־קוריאה.

____________

פרופ' ויקטור דיוויס הנסון הוא היסטוריון צבאי. המאמר פורסם ב'נשיונל רוויו'. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. כבר ראינו את ההתרפסות של צמברלין כלפי היטלר שחשב שעל ידי וויתורים יביא שלום בדורו.
    בזמן אמת כתב וינסטון צ'רצ'יל: "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה".
    כניעה למטורף או לטירוריסט לא יכולה לעשות טוב.
    צפון קוריאה היא אחד ממקורות הרשע בעולם וצריך להפסיק את זה.

  2. "כאשר מגיע עימות מכריע, אסור שיהיו בעלות ברית כאלה השואפות לרצות במקביל את כל הצדדים,"
    צרפת נשמעת מתאימה בדיוק להגדרה….

  3. איני חושב שאף רודן אינו מטורף.לא בטוח שמפקדי הרודן ישמעו לו.מה שכן קיים זה טירופו כלפי עמו.ועל מדינה חלשה יותר.או על מיעוטים.ולכן לא צריך להגזים בחשש.