החירות עובדת: מדינות קפיטליסטיות משגשגות יותר

דו"ח חדש המשווה בין מדינות ארה"ב השונות מלמד: מדינות המקדמות חופש כלכלי ותחרות נהנות בעקביות מביצועים טובים יותר, ומושכות אליהן תושבים ועסקים

מצליח במבחן התוצאה. קפיטליזם, אילוסטרציה. צילום: Haugh Photography CC BY-NC-ND 2.0

בימים אלה פרסם הארגון האמריקני ALEC, המקדם את הרעיון של ממשל מוגבל, את המדד השנתי העשירי של "מדינות עשירות, מדינות עניות". ממדד זה עולה כי יוּטה ממשיכה להופיע בראש הרשימה, עם התחזית הכלכלית הטובה ביותר בהשוואה לכל מדינה אחרת בארצות הברית.

הדירוג מבוסס על 15 משתנים משוקללים של מדיניות כלכלית, הכוללים שיעורי מס, מדיניות עבודה ואקלים רגולטורי. הדירוג מוסיף ומצביע על כך שמדינות המעריכות חופש כלכלי ותחרותיות נהנות מביצועים טובים יותר לעומת מדינות הדבקות במודל של מיסוי והוצאה ציבורית. למדיניות הכלכלית של המדינה יש השפעה משמעותית על המקום שבו עסקים ואנשים פרטיים בוחרים להקים חנות.

מסים הם גורם חשוב בתחרות הכלכלית. אנשים ועסקים מחפשים לעתים קרובות נטל מס נמוך יותר במדינות אחרות. נתוני דו"ח "מדינות עשירות, מדינות עניות" מראים כי מדינות המקפידות לשמור על מסים נמוכים, נמנעות מרגולציית־יתר הפוגעת ביצירת מקומות עבודה, וממלאות אחר נהלי תקציב זהירים, נהנות מביצועים כלכליים טובים יותר משל שכנותיהן, שבהן יש מיסוי גבוה ויתר רגולציה.

הטבלה המצורפת (הערת המתרגם: ראו במאמר המקורי) מונה את עשר המדינות הראשונות ועשר האחרונות מבחינת התחזית הכלכלית ל־2017. במהלך העשור האחרון, שתי מדינות הופיעו בעשירייה הראשונה באופן עקבי: ויומינג ויוטה. למעשה, לאחר שהוציאה לפועל חקיקה המקצצת מסים, הנהיגה מס אחיד וביצעה רפורמות בשוק הפנסיה, זכתה יוטה במקום הראשון בכל אחת מעשר המהדורות של "מדינות עשירות, מדינות עניות" – הישג מרשים בהחלט. בצד השני של הספקטרום, ניו יורק וּורמונט נחתו בעשירייה התחתונה מדי שנה בעשור האחרון.

ישנן כמה מדינות שזכו השנה בדירוגן הטוב ביותר במדד זה מאז ומעולם. אינדיאנה, שרק בשנת 2012 דורגה במקום ה־24, דורגה השנה במקום השני, זאת לאחר שחוקקה את תקנת "הזכות לעבוד" (המאפשרת לעובד שלא להצטרף לאיגוד עובדים; הערת המתרגם) וקיצצה באופן אגרסיבי את שיעורי המס. טקסס וניו־המפשייר רשמו גם הן שיפור משמעותי בדירוגן, שהיה הטוב ביותר עד כה.

כשבוחנים את מגמות ההגירה לפי מדינות, קל לראות אילו מדינות מחוקקות מדיניות המעודדת צמיחה. בסופו של דבר, האמריקנים הוכיחו שהם מוכנים "להצביע ברגליים" למען הזדמנויות כלכליות טובות יותר, גם אם הדבר כרוך במעבר למדינה אחרת בארה"ב. עשר המדינות המדורגות השנה בראש הרשימה גדלו ביותר מ־3.7 מיליון תושבים בעשור האחרון. במקביל, עשר המדינות שבתחתית הרשימה איבדו באותה תקופה יותר מ־3.78 מיליון תושבים.

בנוסף לנטישת תושבים, מדינות עם שיעורי מס מופרזים כמו ניו־יורק, אילינוי וקליפורניה, איבדו הזדמנויות כלכליות עצומות והפסידו הרבה מעושרן. בעשור האחרון היה הגידול במספר מקומות העבודה בעשר המדינות העשירות, גדול כמעט פי שלושה מאשר במדינות שבתחתית הרשימה.

כאשר ממשלות מוציאות אל הפועל באמצעות חקיקה מדיניות גרועה, יחידים וחברות מגיבים באופן רציונלי. הם עובדים פחות, משקיעים פחות, או עוברים למדינה ידידותית יותר לעסקים. מדינות מוכוונות־צמיחה נותנות באופן עקבי עדיפות לשירותי ליבה בתקציביהן, תוך צמצום נטל המס על התושבים. מדינות שדירוגן במדד זה נמוך, חונקות בעקביות את הצמיחה עם מסים גבוהים יותר והגדלת הרגולציה.

כמובן, מדיניות מס ומדיניות פיסקלית אינם המנבאים היחידים של צמיחה כלכלית. דמוגרפיה, אקלים, משאבי טבע ונוחיות גאוגרפית עדיין נותרו גם הם גורמים חשובים המשפיעים על צמיחה כלכלית של מדינה. אבל גם אם נעשה התאמות לפקטורים האחרים הללו, ניווכח כי מדינות המאמצות מדינות כלכלית יציבה עוברות בביצועיהן באופן מכריע מדינות שאינן עושות זאת. קליפורניה שלחופי האוקיינוס השקט נהנית אמנם מאקלים נוח יותר מזה של טקסס, אך צמיחה כלכלית ודפוסי הגירה מצביעים על כך שלטקסס נשקף עתיד מזהיר יותר.

אף כי שווקים חופשיים ומסים נמוכים מאפשרים למשאבים לזרום באופן יעיל יותר כדי לעמוד בדרישות הצרכנים, שווקים הסובלים מעיוות באחריות ממשלתית (שסיבתו העדפת מקורבים, הטלת מסים ורגולציה) מייצרים תפוקה נמוכה יותר וחונקים השקעות.

בדו"ח "מדינות עשירות, מדינות עניות", חמישים 'מַעְבְּדוֹת הדמוקרטיה' מציגות בפנינו דוגמאות ברורות לכך מדי שנה. החירות פועלת, והמדד מוכיח זאת.

המאמר פורסם במגזין 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: שאול לילוב

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות למאמר

  1. עם כל הרצון הטוב שלי לקבל את המסקנות האלה, חסרות לי כמה עובדות חשובות.
    קודם כל, המאמר מדרג את המדינות לפי אימוץ מדיניות כלכלית מסוימת — אלה שמאמצות את המדיניות שכתב העת מטיף לה, זוכות לדירוג גבוה יותר בעוד שמדינות שמדיניותן כוללת יותר רגולציה וכו' זוכות לדירוג נמוך יותר.
    כלומר, הדירוג תלוי באימוץ המדיניות ולא בבחינת התוצאות של המדיניות המאומצת.
    לכן, חסרים לי נתונים נוספים שישכנעו אותי שהמדיניות הזאת אמנם עובדת. האם הבדלי ההכנסה לנפש (משוקללים ולוקחים בחשבון גם גורמים אחרים כגון מזג אוויר וכו' שהוזכרו בחטף) מראים קורלציה בין המדיניות לבין תוצאותיה? האם יש הבדלים בין נתוני התוצר הגולמי בין המדינות, שמראים קורלציה כזאת? ובכלל, על פי מה מודדים ומשווים בכתב העת הזה את מידת השגשוג הכלכלי?

  2. לא שאני לא מסכים, אבל על מנת להוכיח השערה, דרושה עבודה יותר רצינית. מה התפלגות הגילאים, מוצא אתני וכדומה. כשתומאס סואל עשה זאת, הוא הראה שאין *בכלל* אי שוויון בארה"ב, והכל זה פיקציה סטטיסטית מהסוג הגרוע ביותר – פרוגרסיבית. אבל לטעון שהצמיחה נבעה בגלל הסיבות הספציפיות האלה זה לא מקצועי. אני למשל אוהב שוק חופשי, בדיוק מהסיבה שהוא באמת הוכיח את עצמו מבחינה סטטיסטית שנעשתה בצורה רצינית.

  3. הייתי מנתח את האוכלוסיה של המדינות האלה
    לפני שהייתי קופץ להתלות ב"שיטה" כסיבה.
    האם הן הומוגניות יותר ? מה מצב הילודה שלהן ?
    האם הן דתיות יותר או פחות ? האם ה"שפע" שלהן
    נוצר על"י תקצוב ממשלתי או הגדלה משמעותית
    של החובות ?
    ארהב היא מדינה שבה יש הנדסת נתונים ושימוש בסטטיסטיקה כעלה תאנה לשקרים,כמו בכל מדינה
    בולשביקית אחרת.

    כמה מהמדינות ברשימה הן מדינות שבהן מפותחת
    תעשיית הנפט בשיטת הפראקינג ?

  4. אם כל הכבוד למסקנות המדהימות האלה שוכחים פה פרט חשוב ביותר! עזרה הדדית… האם אנחנו רוצים להיות אגואיסטים פרזיטים שחושבים רק על עצמם או אנשים אנושיים? עד כמה שידוע לי מדד עובד בד"כ לפי ממוצע, אם יש בנאדם עם מליארד דולר ולידו אדם אם חובות של 20,000 דולר הממוצע שלהם יאמר שהם עשירים. במקומות כמו ארצות הברית הדאגה לחלשים עומדת בתחתית העניינים של הממשל וזורקים בכך מיליוני אנשים לפח, מליוני אנשים שגורלם לא שפר עליהם בשוק העבודה ו/או שנולדו למשפחה הלא נכונה, סוציאליזם זה רעיון זוועתי, וראינו איך הרס את ברית המועצות (ואת הקיבוצים), אני מודה שקפיטליזם טוב פי כמה בפועל (גם אם לדעתי גרוע בהרבה באידיאל) אבל עדיין קפיטליזם מלא גורם לאגואיזם ואיבוד היחס האנושי לאחר, לכן כמו ברוב הדברים הדבר הכי טוב הוא איזון, לאזן בין קפיטליזם לסוציאליזם, האיזון שבו ארה"ב נוהגת לא גורם לי להעריך את המדינה הסוציומטית הזאת, וכן גם אם זה אומר לשלם מעט יותר מיסים זה שווה את זה.
    בפועל למחקר הזה אולי המדינות הקפיטליסטיות יותר הם יותר עשירים, אבל לדעתי זה מתייחס לחלק קטן ביותר לאוכלוסייה ורוב האנשים יעדיפו לגור במדינות היותר פרו סוציאליסטיות…

    1. זה ממש לא נכון לומר שקפיטליזם הוא לא נכון כאידיאל, משום שקפיטליזם היא השיטה שדוגלת בחופש הפרט באופן המרבי ביותר, זאת שיטה שלא מתערבת לאנשים בחיים ומכריחה אותם (באיומי כלא או כל אמצעי אחר שיש למדינה) למי "לתרום" את כספם שהרוויחו ביושר ע"י עבודה קשה, וזה גם אם נניח שהסוציאליזם באמת דואג לחלשים. בנוסף שבפועל הסוציאליזם לא ממש דואג לחלשים אלא למקורבים, לדוגמא הלובי החקלאי לוחץ על ח"כים סוציאליסטים להגביל את ייבוא היבול החקלאי מחו"ל כדי להגן על עצמם מתחרות, התוצאה המתקבלת היא מחיר גבוה שמשפיע בעיקר על החלשים בחברה, וזו רק דוגמא קטנה. והאמת אין סיבה שזה לא יהי כך, הרי הסוציאליזם נותן בעצם שליטה לפוליטיקאים על נתחי שוק למינהם מה שמביא שחיתות וסיאוב הרי קל יותר לשחד פקיד שיחסום את האופציה להתחרות בחברה מסוימת מאשר להשקיע בסחורה איכותית. בכל מקרה הקפיטליזם נותן לכל אדם את החופש שלו לבחור האם ולמי לתרום את כספו מכך שכאידיאל זו השיטה היותר מוסרית.

  5. מצחיקים
    המחקר מוכיח שמדינות שמקטינות רגולציה
    משפרות את מעמדן במדד הרגולציה

  6. לא יודע למה האתר לא נותן לי להגיב לתגובתו, אבל הוא צודק ב100%. העובדה ששוק חופשי עדיף על ריכוי לא צריכה לגרום לנו לעצלות אינטלקטואלית כזו. לא צריך לתמוך בטיעון מעגלי מפגר וחסר משמעות (מדד שחוזה הצלחה על פי מיעוט רגולציה חוזה הצלחה למעוטי הרגולציה, ולכן מיעוט רגולציה הוא טוב) רק כי "מסקנתו" זהה לדעתנו. בושה למערכת מידה שהביזיון הזה פורסם כאן. מתאים יותר להתפרסם בonion.

  7. החירות שאתם מתכוונים אליה היא החירות של החזקים לנצל את החלשים בחסות החוק; החירות של טייקוני הון שלטון להשתלט על משאבים ציבוריים ולקפח את רוב האוכלוסיה מהנאה מפירותיהם; החירות של העשוקים לרעוב והחירות של העשירים לקנות שירותים פרטיים ולדרדר את רמת השירותים הציבוריים שנועדו למי שידו אינה משגת.
    אם רוצים להבטיח לרוב האוכלוסיה חירות מהחרדה לפת הלחם של המחר, חירות מהפחד שמא אחלה ולא אוכל לשלם לרופא, חירות מפקקים אינסופיים ומתאונות דרכים- צריך מיסוי פרוגרסיבי ושירותים מהעריסה ועד הקבר, שגם מעמד הביניים יהנה מהם וכך ידאג לאיכותם. כמו משפחתונים ציבוריים בצרפת, כמו תחבורה ציבורית באירופה, כמו שירותי בריאות בישראל, כפי שהיו לפני ששלטון הימין דרדר אותם לצפיפות ולעומס הבלתי נסבל על הצוותים הרפואיים, שקיים היום.