הכינו את המקלטים: אהוד ברק בדרך לקאמבק ומוכיח שלא למד דבר

אהוד ברק חוזר לזירה הציבורית ומנסח את האג'נדה הביטחונית שלו. בדרך הוא מסלף את ההיסטוריה, משבש את העובדות ומוכיח שלא למד דבר

לפעמים קורה שתגובה על ספר חשובה מבחינת מה שהיא חושפת, יותר מהספר עצמו. זו התחושה שעולה מקריאת הביקורת המקיפה שפרסם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק על ספרו של מיכה גודמן ב'הארץ'.

כבר בתחילת הדברים צריך לומר כמה דברים לזכותו של ברק. הוא משקיע מאמץ אינטלקטואלי לנתח את טיעוניו, הנחותיו ומסקנותיו של גודמן בספרו 'מלכוד 67', ואז מנסה לתת להם תשובות. אבל מתוך התשובות של ברק למיכה גודמן עולות תמיהות על בסיס טיעוניו. למשל, כשהוא כותב כי "רוב אנשי הביטחון של ישראל לדורותיהם… רואים בהיפרדות מהפלסטינים… תוך הבטחת שליטה ביטחונית בכל השטח… חלק מכל הסדר ביניים… ו'שתי מדינות לשני עמים' חלק מכל הסדר קבע"; או האשמתו את גודמן כי "למעשה הוא מאמץ את הנחות היסוד של הימין… תורם להחדרתן אל המיינסטרים". אבל מתחת לכל השגותיו של ראש הממשלה לשעבר ניצבת ההנחה הנישאת בשנים האחרונות בפי ראשי מערכת הביטחון, בעיקר בדימוס, כי "אין על ישראל איום קיומי".

במסגרת מאמר ביקורת רציני, שנועד למעשה לבטא את עמדותיו המדיניות, הביטחוניות וההיסטוריות של איש ציבור כמו ברק, הטיעון המזהה כביכול את עמדותיו של גודמן כ"ימניות" הוא לא במקום. מאחוריו מסתתרת תפיסתו הבסיסית של ברק, שאם אמרת על מישהו שהוא "ימני", או אם חשפת עמדה רציונלית כ"ימנית", סיימת בזה את הדיון. אין צורך להתמודד.

לאותו סוג משתייך הטיעון שברק חוזר עליו במאמרו, לגבי רשימת רמטכ"לים מהוללים ואנשי ביטחון שתומכים בעמדות ה"שמאל". אבל הטיעון הזה פותח גם מבלי משים את האפשרות לחשוף כמה כשלים בסיסיים בדרך חשיבתו של ברק. בעניין רשימת הרמטכ"לים שהוא מונה כמתפקדי "שמאל", נראה לי שהוא מטעה בכוונה. על מי מדובר? משה דיין, יצחק רבין, חיים בר־לב, מוטה גור והוא עצמו. האם אין רמטכ"לים שתמכו בעמדות הימין? רפול, למשל. או לאחרונה בוגי יעלון. ובמידה רבה גם דן שומרון.

אך זוהי מלאכה שטחית מאוד לשים בסל אחד את שמות הרמטכ"לים שברק מונה. מתוך הרשימה המכובדת, למעשה רק בר־לב יכול להיות מסווג כאיש "שמאל" במובן הישן של המושג. משה דיין בוודאי נטה ימינה. יש על כך אין ספור עדויות, ומגוחך שברק מתעלם מהן. רק באחרית ימיו תבע דיין לקיים משא ומתן רציני על החלת אוטונומיה ביהודה ושומרון, אבל הוא לא היה מוכן לבצע מהלכים כמו הכנסת אש"ף לשטחים, חלוקת ירושלים או פינוי יישובים. הסכם השלום עם מצרים, שדיין היה דמות דומיננטית בהשגתו, הוא נושא שצריך לדון בו בנפרד. העמדות כלפיו בשעתו לא נחלקו בין "ימין" ל"שמאל".

רבין ומוטה גור "שמאלנים" – האמנם?

חשוב לחזור להשקפתו של רא"ל מוטה גור, שהיה מפקד חטיבת הצנחנים במילואים ששחררה את ירושלים ב־1967. ביום ירושלים של שנת 1995, נאם מוטה בכנסת. נאומו האחרון בנושא ירושלים. ביציע האורחים ישבו ותיקי הצנחנים מ־67', ומוטה, איש מפלגת העבודה, דיבר אליהם מעל דוכן הנואמים:

היינו ילדים כאשר אמרנו 'הר הבית בידינו'. היינו נאיביים אולי כשאמרנו שבזכות כל מה שאתם עשיתם, כל אחד בגבורתו האישית, במסירותו האישית – שבזכות זה ירושלים היא שלנו לנצח. אולי לא ידענו בדיוק מה אנחנו אומרים. אבל ברגע זה, הרשו לי התקלות חפוזה: אני צריך לשכנע, להוכיח – הר הבית בידינו, וירושלים היא בירת ישראל לנצח, ואתם עשיתם את זה. ואם יבוא מישהו וינסה לקחת – לא ייקח. לא ייקח כי לא תתנו, לא תתנו כי אין צדק לתת. כולה, בצדק, שלנו. לא שאלתם ולא בדקתם, והסתערתם, וזכיתם.

ומה אמר יצחק רבין, ראש הממשלה, באותו מעמד בכנסת? הוא פנה לכל חלקי הבית ואמר כי "אין לנו ויכוח בנושא אחד – שלמותה של ירושלים… אין שתי ירושלים… מבחינתנו ירושלים אינה נושא לפשרה".

דבריו של מוטה מבטאים קודם כול חשש. מה שהוא בעצם אומר, זה שהנאיביות היא באמונה שעצם הדבר שהחיילים הסתערו וכבשו את השטח, בזה הוכרע הנושא; כדי לאחוז בירושלים השלמה דרוש מאבק מתמיד – מאבק בשטח, ומאבק בתחום המדיני והאידאולוגי. דומה שכאשר אמר את דבריו כבר ידע שיש כוחות בממשלת רבין שחותרים לשים גם את ירושלים על השולחן, כדי להגדיל את הארוחה המדינית. כדי שיהיו עוד עצים למדורה. כי בתהליך המדיני "התפקיד של ישראל הוא לתת והתפקיד של הפלסטינים הוא לקבל", כפי שניסח שמעון פרס. עד כדי כך חשש מוטה גור באחרית ימיו, שהשביע את צנחניו: "ואם יבוא מישהו וינסה לקחת – לא תתנו".

דברי שני "השמאלנים" האלה מטעמו של אהוד ברק הם חד־משמעיים. מסתבר שלא רק ב־67' "היינו נאיביים". מוטה המבוגר, כמעט שלושים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, היה נאיבי לא פחות.

ו"השמאלן" האחרון ברשימה הוא ברק עצמו. בספרו 'בין רבין לערפאת: יומן מדיני  1993-94', כותב ז'ק נריה כי הרמטכ"ל אהוד ברק הסתייג מכל הנקודות המהותיות בהסכם אוסלו. כיוון שלא היה יכול להגיד בצורה פשוטה שהוא מתנגד, הוא ביטא התנגדויות נקודתיות. אבל השורה התחתונה היא שברק כרמטכ"ל ב־1993 התנגד להסכם אוסלו. רבין עצמו קבע כי יש לישראל זכות ואפשרות להחליט לצאת מהתהליך.

כן, יש איום קיומי

בלי קשר למה צריך ומה נכון לעשות היום, מה שעולה בבירור מבדיקת העמדות של מנהיגי מפלגת העבודה ושל אנשי שמאל אחרים, הוא שקיימת שחיקה דרמטית בתפיסות היסוד של מנהיגי "השמאל" ושל מנהיגי המדינה בכלל; יתר על כן, זו שחיקה שמבטאת הידרדרות. זה מקור פערי האמון בין עמדות הציבור ובין העמדות של "רוב אנשי הביטחון", שאותם מגייס ברק לתמיכה בעמדותיו. אני לא רוצה לטעון שהציבור איבד חלק מהאמון במי שמדבר בשם מערכת הביטחון; אבל הוא בוודאי הפך לספקן יותר. מנגד, בולט מאוד שראשי מערכת הביטחון בפרישתם מתפקידם, מביעים מידה של חוסר אמון וביקורתיות רבה כלפי הציבור.

דומה שאם נוסיף לסקירת עמדותיהם האמתיות של ראשי הביטחון בעבר את ניתוח הנחת היסוד האולטימטיבית כי אין היום איום קיומי על מדינת ישראל, אפשר יהיה להבין את הבעיה בכל מסכת השקפותיו של ברק. בעבר לא זכור שמנהיגי ישראל או ראשי הביטחון טרחו להכריז כי לא נשקף איום קיומי למדינה. זו כמעט הייתה הנחת יסוד שאין מדברים עליה, שקיומה של ישראל תמיד בסכנה. והנה, בשלוש השנים האחרונות אפשר להגיד שזה המוטו שמחבר את קברניטי הביטחון לאחר פרישתם: במאמרו ב'הארץ' פוסק ברק כי "בעיית הסיכונים הנובעת מאפשרות של הסדר מדיני (או הסדר ביניים) – היא 'כרונית' ולא 'קיומית'". בצורה כזו או אחרת המוטו הזה שזור בכתיבתו, בהבדל אחד – שהוא רואה בתפיסות "הימין" סכנה קיומית ודאית.

בקיץ של השנה שעברה (אוגוסט 2016) אמר בוגי יעלון, שר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר, החלוק על ברק בנושא ההסדרים עם הפלסטינים: "אין איום קיומי על מדינת ישראל. צריך להפסיק להפחיד את הציבור". דברים דומים אמר גם תמיר פרדו בפרידתו (ינואר 2016): "כולם יודעים שישראל מדינה חזקה מאוד. זאת כבר לא תקופה שבה ישראל, כמדינה צעירה, נאלצה להתמודד עם חשש קיומי". ערב הבחירות במרץ 2015 הספיק מאיר דגן להתריע: "כבר שנים אין מעלינו איום קיומי". האיום על עתיד המדינה, מבחינתו, הוא ראש הממשלה נתניהו.

העובדה היא שגם ראשי הביטחון שאומרים שאין איום קיומי, אומרים בעצם שיש איום קיומי – אבל מסוג אחר: איום דמוגרפי, הימין המשיחי, הנהגתו של נתניהו, השמאל הקיצוני. סכנה קיומית לא חייבת להיות בתחום הצבאי במובן של השמדה פיזית. היא יכולה לנבוע גם מתהליך חברתי־פוליטי־אידיאולוגי.

אבל גם אם מצמצמים את הגדרת האיום הקיומי לתחום הצבאי־ביטחוני, סקירה של המקרים הידועים שבהם נקלעה ישראל לסכנה קיומית חושפת את חולשת הטיעון האופנתי החדש: ברק מציג טענה שאני זוכר כבר מלפני הרבה מאוד שנים מצד כמה מומחי ביטחון, לפיה הקו הירוק המפותל איננו מסוכן: "וכי לא מהגבול הזה יצאנו לגדול בניצחונותינו?" התשובה פשוטה: וכי לא עברנו בתוך שבוע ימים ממצב של ביטחון עצמי וחיים לאומיים נורמליים, למצב של סכנה קיומית בגבולות שקדמו ל-5 ביוני 67'? הרי זה מה שקרה בין 15 במאי 67' ל־23 במאי. זה הדפוס שחוזר על עצמו כמה פעמים ב־69 השנים האחרונות. להבדיל ממדינות אחרות, קטנות כמעצמות, ישראל היא מדינה שהעולם סביבה מתהפך בתוך ימים ספורים.

נובמבר 1956, לפני מלחמת ששת הימים. מיד אחרי הניצחון הסוחף של מלחמת סיני, הונחת על ישראל אולטימטום משולב אמריקני־סובייטי. התביעה של הממשל האמריקני לסגת מכל סיני לוותה באיום מדיני, ואילו האולטימטום הסובייטי שגולם במכתב בולגנין לווה באיום להשמיד את מדינת ישראל. זו אחת הטראומות הנסתרות, שהכתיבה את התנהגות הצמרת המדינית לפחות עד מלחמת יום הכיפורים.

ב־1973 ראתה ישראל הבוטחת והשלווה, עם צבא שמצביאיו דיברו על יכולתו לרוץ ולכבוש את קהיר ואף את לוב, אם לא להגיע עד מוסקבה – כיצד בתוך 72 שעות הולך ואוזל כוח המגן שלה עד כדי חשש שיחדל להתקיים. וזאת במלחמה שבה יעדי האויב מוגבלים.

אך מה שההיסטוריה היותר חדשה מלמדת, זה שיכולה להיות התמוטטות גם בלי מאות הרוגים ואיומים מצד המעצמות. כך היה כאשר אהוד ברק כראש ממשלה ושר ביטחון ביצע נסיגה חפוזה בתוך לילה אחד, של כוחות צה"ל מדרום לבנון לפני 17 שנה; ובשילוב של פסגת קמפ־דיוויד כעבור חודשיים על ויתוריה, פרצה האינתיפאדה השנייה שהפכה לסכנה קיומית. האמירה של נסראללה על כך שהחברה הישראלית עשויה מקורי עכביש, באה על רקע הנסיגה מרצועת הביטחון. נעשה שקר בנפשנו אם לא נודה שאותה נסיגה מרצועת הביטחון, כפי שהתבצעה, חשפה סדקים במבנה של המדינה, צה"ל והחברה הישראלית. זו טראומה לא פחותה מטראומות אחרות שמלוות את החברה הישראלית – בגלל השילוב ההרסני שהתגלה בין הנהגה מדינית, חולשה צבאית וכוחות פוליטיים פנימיים שיחד הביאו לקריסה של עקרונות ועמדות. העובדה שאפשר להסכים על התבצרות מאחורי קו הגבול הבינלאומי ולא מוכרחים רצועת ביטחון בתוך לבנון, אינה משנה את העובדה שהתגלה שילוב קטלני במבנה החברה בישראל.

עוד "איום קיומי" שהתגלה בניגוד להשקפת קברניטי הביטחון, הוא רצועת עזה. גם הרמטכ"ל של 1993 לא העלה בדעתו שאותה רצועת שטח קטנה בדרומה של ישראל תגרום לשני סבבי מלחמה ארוכים ומתישים ולפעילויות נלוות כמו חטיפות ומשטים, שיהוו מערכה פסיכולוגית מזיקה ברמה האסטרטגית.

ברק מרבה לעסוק במאמר התגובה למיכה גודמן בחוסר החשיבות של תוואי קרקע, בעיקר תוואי קרקע שולטים. יש צדק אירוני בדבריו. הרי מהי רצועת עזה? שטח מישורי דרומי של שפלת החוף, שטח קטן וצר, ובכל זאת – הרצועה הקטנה הזאת הפכה לבסיס שיגור טילים ורקטות המאיים כמעט על כל שטח ישראל. זאת כאשר ב־2005, ערב ההתנתקות, אמרו הפרשנים על סמך תדרוכי מומחי ביטחון כי לכל היותר יהיה ביכולתו של חמאס לירות רקטות לפאתי אשקלון. חפירת מנהרות חודרות מתחת לשטח העירוני המיושב בעזה, הפכה לאיום פסיכולוגי חמור על האוכלוסייה בישראל ולאיום טרור מוחשי. על סף דלתה של ישראל, בפינה דרומית המרוחקת ממרכזי האוכלוסייה בישראל, מתפתחת לה צפון־קוריאה מיניאטורית.

העיקר בנושא הזה הוא לא הוויכוח בשאלת מהותו של "איום קיומי", אלא בסוגיית הנחות היסוד שמנחות את קברניטי הביטחון. ולא הזכרנו את "הסכנה הקיומית" המדוברת ביותר בעשור האחרון, הגרעין האיראני; מוסכם שכל איום על הגבול או בתוך המדינה יועצם בכמה חזקות מהרגע שהוא ילווה באיום גרעיני איראני.

השמאל הרדיקלי משתלט על השיח

שתי סוגיות נוספות שברק נדרש להן הן הערכת השמאל ואחדות העם. ברק חי עדיין בעולם הישן של השמאל הציוני, אם כי הוא מתעלם מהתהליכים שהוא עצמו עבר. הוא פוטר את דאגותיו של גודמן לגבי השמאל בכך שמדובר בשוליים רדיקליים בקצה של מרצ. אבל מה שמכניס חלקים בציבור לחרדות אלו בין השאר מאמרים מהסוג שברק עצמו מצא לנכון לפרסם בעיתון אמריקני מרכזי, שבו תרם למסע הדה־לגיטימציה של ישראל: "ראש הממשלה נתניהו אפשר למיעוט לאומני קיצוני … לחטוף את סדר היום הלאומי בשירות מסע משיחי לכיוון מה שמכונה 'מדינה יהודית אחת מנהר הירדן עד הים התיכון", כתב ברק ב'וושינגטון פוסט' בספטמבר 2016. "הדבר יוביל למלחמת אזרחים נוסח בוסניה או למציאות של אפרטהייד… חורבן החלום הציוני".

יכול להיות שהשמאל הרדיקלי הוא קטן במספר מתפקדיו, אבל העובדה שמנהיג בולט כל כך כמו ברק תוקף בצורה חריפה ביותר את ממשלת ישראל בעיתון אמריקני מרכזי, מטרידה את הציבור. זה דבר שלא נעשה בעבר, אלא על ידי אישים מסוגו של אברום בורג. גם אישים שהיו במרכז העשייה של מדיניות החוץ כמו אלון ליאל, אלי בר־נביא, קולט אביטל ואחרים ממפלגת העבודה, המתגייסים ללוחמה דיפלומטית חבלנית נגד ישראל – זו תופעה חדשה.

העיתון שבו פרסם ברק את ביקורתו על גודמן מקדיש עצמו להשחרת פניה של ישראל בעולם ולדמורליזציה בעם כלפי פנים. העובדה שברק הזהיר מפני פשיזם זוחל בישראל, כאשר מדד הדמוקרטיה של השבועון 'אקונומיסט' מעניק לישראל ציון של 7.85 מתוך 10, מלמדת על איזה שיבוש מחשבתי שבהחלט מעורר את דאגתם של אזרחים רבים. המציאות היום היא שהשמאל הרדיקלי שולט בשאר חלקי השמאל המתונים, קובע את השיח הלאומי במקרים רבים, ומראה יכולת פגיעה אסטרטגית. המקרה האחרון – משבר ביחסי ישראל־גרמניה.

איפה ברק כן צודק: נכונותה של קבוצת אוכלוסייה להקצין את עמדותיה עד כדי הפניית עורף לעם ולמדינה, מהווה איום. לכן יש מקום לשקול ברצינות הגעה להסכמה לאומית רחבה על נסיגה חד־צדדית באזורים מסוימים, ולו כדי להשיג מידה של רגיעה בעימות הפנימי. צריך לציין עם זאת, שמעשה כזה יתבצע תוך פגיעה בביטחון המדינה ביודעין ותחת סחטנות של השמאל. הניסיון מהעבר מלמד כי אותם מרכיבים בשמאל שברק מזלזל בהם חוזרים מהר מאוד לסורם, וכך גם הפלסטינים ו"הקהילה הבינלאומית"; האם לא יימצאו לנו חוות שבעא גם ליד ארמון הנציב? האם מעבר מנדלבאום לא יתגלה על ידי 'שוברים שתיקה' כשטח כבוש?

הציבור מודאג פחות משינוי התפיסות לגבי גב ההר, הבקעה וירושלים, והרבה יותר מעצם העובדה שהנהגתו ביצעה נסיגות אידאולוגיות עמוקות כל כך לאורך השנים. וכך, מה שהיה פעם ייהרג ובל יעבור, הופך ליסוד הכרחי בקיום העם והמדינה. הניסיון להציג את הספקנות כאילו מדובר בעמדות "ימניות" מוסוות, הוא לא רציני.

ברק מאשים את גודמן, ש"למעשה הוא מאמץ את הנחות היסוד של הימין… (ו)תורם להחדרתן אל המיינסטרים". אם זו תרומתו של מיכה גודמן, אז זו הצלחה גדולה. משום שככל הנראה ספרו השתלט על השיח הציבורי בדיוק ברגע הנכון של 50 שנה למלחמת ששת הימים. כאשר השמאל הרדיקלי מנסה לאכוף את הנרטיב שלו על שיח היובל, ספר אחד של מיכה גודמן מצליח לעשות חור גדול בבלון הסינרגיה של הרוויזיוניזם ההיסטורי מבית מדרשו של השמאל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. הנה שתי הערות מהירות:
    1. להתפלמס עם ברק פירושו לקחת ברצינות את הניתוח המדיני-פוליטי שלו. אין טעות גדולה מזו. בניגוד לתדמיתו, ברק הוא אדם בעל יכולות שכליות מוגבלות מאוד. מין צ'ונסי גרדינר החוזר ונכשל באופן מחפיר בכל עניין שהוא נוגע בו.
    2. אין טעם בפשרה של הימין הציוני עם השמאל של מר"צ ומפלגת העבודה מכיוון שההנהגות של שתי מפלגות אלו חוזרות ומצהירות על רצונן בביטולה של מדינת הלאום היהודית והחלפתה במדינת כל אזרחיה.

  2. שמאלנים רדו מישראל. מה לכם ולנו היהודים? קראתם פעם את התנ״ך? אנחנו התפצלנו לשני עמים אויבים! הגיב:

    אהוד ברק הוא הזוי ואין סיבה לעהתעמק בשטויות שהוא אומר ומצהיר. סתם אדם חסר משמעות כלשהי וגם מטורלל. נגד השמאל יש לפעול באופן שלא יאפשר לו עוד לפגוע בעם ובבטחון הלאומי. זאת נוכל לעשות רק לאחר שבג״צ שהפך למרכז פעילות פוליטית של השמאל כדברי פרופ מאוטנר יחוסל לחלוטין במתכונתו המוכחית וישוב להיות בית משפט בלבד ויהודי ציוני בלבד. אחרי שמתרס השמאל המסוכן שנקרא בגצ ימוגר נוכל להתחיל להגן על המדינה והעם מחדש ולמגר את כל אירגוני הקרן והמימון הזר לחיסול ישראל.

  3. אני קורא כל פעם את המאמרים שלכם, וממש מקווה לשמוע עמדה ימנית מוצקה וראויה. ובמקום זה אני קורא משפט וחצי עם הגיון והמון קשקושים. ציטטתם שאין איום בטחוני על ישראל מפי לא מעט אנשים, כולל מהימין, והטענה שלכם שיש. אבל מה מוכיח את זה? ש״הכל יכול להתהפך״. כן, נכון, גם מחר השמיים יכולים ליפול. אבל אם עושים הערכת סיכון מושכלת וסבירה – אין איום צבאי מוחשי על ישראל, לפחות לא כזה של השכנים הקרובים שלנו. אתם צודקים שהשיח מקצין – הן מבחינת השמאל – אבל גם ובעיקר מבחינת הימין. אתם מתלוננים על ברק ש״מלכלך על ראש הממשלה״ בחו״ל כשראש הממשלה בעצמו, נו מה אפשר לומר – תוקף את כולם מימין ומשמאל בארץ ובעולם. — יש הסכמה רחבה בישראל שהנסיגה מדרום לבנון הייתה אקט חיובי. נכון, זה נעשה בצורה מביכה, אבל תראה לי אדם אחד שרוצה שהבן שלו יהיה עכשיו באיזה רצועה מזוינת בלבנון. בקיצר, סטפ אפ, תביאו תוכן ימני ראוי.

    1. לאלון –
      מעניין שאתה עומד ודורש התייחסות רצינית, אך כל טיעוניך מבוססים רגש בלבד ומחוסרי בסיס לוגי באופן כמעט מוחלט, שלא לדבר על ראיות מתוך המציאות. אני יכול לנסות לפטור אותך בתור עוד שמאלן מטורלל בסך הכל, אבל אנסה במקום זאת להגיב אליך ברצינות. נעבור נקודה-נקודה:
      *** "ציטטתם שאין איום בטחוני על ישראל מפי לא מעט אנשים, כולל מהימין, והטענה שלכם שיש. אבל מה מוכיח את זה? ש״הכל יכול להתהפך״. כן, נכון, גם מחר השמיים יכולים ליפול." – לא רק שכנראה לא קראת, או לא הבנת את המאמר, מה שאתה עושה בהמשך הוא רדוקציה Ad absurdum. כלומר, אמנון לורד נותן סקירה מפורטת על איומים קיומיים מסוגים שונים ומצביע בבירור על הפגיעות העקרוניות, ברמה האסטרטגית, במרקם החברה הישראלית במשולש היחסים חברה-שלטון-צבא כתוצאה מפעולות שלנו ומתגובות של השטח (תגובות פנימיות וחיצוניות כמובן). משום מה אתה מתעלם מזה, נסה לקרוא שוב (סעיף שלם מתוך הכתבה מתייחס לכך באופן ישיר). והמסקנה שלך ש-"מחר השמיים יכולים ליפול" מתעלמת לחלוטין מהמציאות המזרח תיכונית – הן בהקשר ישראלי מיידי (ראה יום כיפור) והן בהקשר רחב הרבה יותר (ראה "האביב הערבי" מ-2010-2011 ועד עכשיו, ואלוהים יודע עד מתי, כנראה ל-100 שנים הקרובות). כנראה שלא נעים לך להתמודד עם המציאות הזו, אז אתה פשוט מתעלם ממנה. כמו כן, כמובן שאתה מתעלם מהגרעין האיראני, משום שאין לך שום טיעון סביר נגד אפשרות זו. אז לא רק שיש איום קיומי על ישראל, כנראה שיש יותר מאחד. לא צריך לחיות בפחד ובפרנויה, אבל בהחלט צריך לעשות, כפי שאתה מציע בעצמך, הערכת סיכון מושכלת וסבירה.
      *** "אתם מתלוננים על ברק ש״מלכלך על ראש הממשלה״ בחו״ל כשראש הממשלה בעצמו, נו מה אפשר לומר – תוקף את כולם מימין ומשמאל בארץ ובעולם" – בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל ומייצג את הציבור הישראלי. ברק אינו מחזיק בשום תפקיד רשמי, אך מנצל את מעמדו וקשריו על מנת לתקוף את ישראל ומתנהל כאילו הוא הוא מייצג את הציבור הישראלי. כמו מה שקורה בד"כ, כאשר השמאל אינו מצליח לזכות בשלטון בדרך הדמוקרטיה, הוא פשוט עוקף אותה. זה לא לגיטימי, בלי קשר לעמדה הספציפית הבאה לידי ביטוי. שנית, ועוד דרך פעולה אופיינית של השמאל הממוסד אותה מבטא ברק, היא פניה לגופים חוץ-ישראליים על מנת להפעיל לחץ על ישראל לשנות את דרכיה. דבר אחד הוא להעביר ביקורת על מדיניות ישראל, ודבר שונה לחלוטין הוא הפעלת לחץ מסוג זה (במקרים הקיצוניים ביותר, כגון חבירה לגופי BDS למיניהם ואף ארגוני טרור מוכרים, מדובר בלא-פחות מבגידה). גם זה לחלוטין לא לגיטימי ובלתי ניתן להצדקה. הניסיון הזה "להציל את ישראל מעצמה" על ידי חבירה לגופים העוינים אותה, בכלל זה רוב התקשורת העולמית, מזיק לנו ולא ניתן להכשיר אותו.
      *** "יש הסכמה רחבה בישראל שהנסיגה מדרום לבנון הייתה אקט חיובי" – כאן אתה כבר קופץ מעל הפופיק לגמרי. אם יש לך נתונים – נא להציג אותם. אני מוכן להתערב שאין לך, אז נא להרגע.
      *** "נכון, זה נעשה בצורה מביכה, אבל תראה לי אדם אחד שרוצה שהבן שלו יהיה עכשיו באיזה רצועה מזוינת בלבנון" – טיעון רגשי קלאסי. אף אחד בחברה הישראלית, ובעולם המערבי בכלל, אינו רוצה שהבן שלו יהיה בשום רצועת בטחון מזוינת. יחד עם זאת, הדמוקרטיה הישראלית חייבת להגן על עצמה מפני אלו הקמים נגדה. ברשותך, אצטט ממקור מהימן "גם אחרי בוא השלום ניזקק לצבא. כל עוד לא תִּתַּם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי ישא חרב – יהיה […] עלינו להבטיח שלום המדינה בכוח הנשק הישראלי." (דוד בן-גוריון, "צבא להגנה ולבניין"). אנחנו לא רוצים, אבל אנחנו צריכים.
      *** "בקיצר, סטפ אפ, תביאו תוכן ימני ראוי." – זה הנסיון שלי. ומכל הכותבים כאן, אמנון לורד הוא אחד הרציניים, השקולים והרהוטים ביותר. מציע לך לעבור בקלילות על כמה מהכתבות האחרות שלו כאן, ומיד תקבל נקודת מבט על רוחב היריעה בכתיבתו של האיש. אתה ממהר לזלזל, אבל לא מצאתי שהפרכת ולו אחת מהנקודות שלורד העלה.
      Step up and try again.

    2. זו לא השערה היפוטית או רעיון מופרך שהכל יכול להתהפך, כפי שאתה מציג זאת. הכל כבר התהפך וממשיך להתהפך על פניו במזרח התיכון, בימים אלו ממש. עיין ערך "האביב הערבי". ומי שמתעקש לטעון שהתמנון השיעי על שלל זרועותיו, לא מהווה איום קיומי עלינו, טומן את ראשו בחול בצורה כזאת, שהייתה גורמת אפילו לבת-יענה לגחך.

    3. לי. תמיר, האביב הערבי הוא דוגמא איך המצב האסטרטגי של ישראל השתפר ולא ההפך,
      סוריה התרסקה, חיזבאללה בבוץ הסורי, העולם המערבי למד להכיר את סיכון הטרור, העולם הערבי, אירן, רוסיה, סוריה והמערב עסוקים במלחמה בדעאש, יש שיתופי פעולה עם מדינות סוניות, אפילו החמאס מנסה להתרחק מהדימוי של איסלאם קיצוני ושינה את האמנה שלו, בקיצור מעולם מצבנו לא היה טוב יותר

  4. חבל מאוד שממשיכים לדון ולדוש באהוד ברק, מה שאהוד ברק עושה זו זריית חול בעיניים וקנאה תהומית במי שהיה פקודו בסיירת. האשראי היחיד שמגיע לאהוד ברק זו חשיפת ערוותו של יאסר ערפאת והפלשתינאים.

  5. אהוד ברק הוא פיגוע מהלך.
    כל דבר שהאיש נגע בו נגמר בפיצוץ ובנזקים סביבתיים.
    נכון שברבות מתכונות אופיי הוא דומה לביבי, אבל ביבי בעל אידאולוגיה, ואחרי הכל ביבי אדם ערכי.
    ברק אדם מסוכן, והכי גרוע: יהיר, מאוד מאוד יהיר.
    אולי אפילו באותה רמה של יאיר לפיד.

    1. נא לא לנסות ברמיה להפוך את ביבי לתאום של האידיוט ברק!!! הגיב:

      ברק לא דומה בשום דבר ובשום תכונת אישיות לטמבל ברק. איש מוחצן, ריקן, רודף כבוד, קשקשן, חנטרשן, מנופח אגו בלי כיסוי כלשהו, כשלון, אפסיות, חוסר עומק, חוסר יושר ובקיצור אפס מאופס. לא להשוות לעולם לביבי שהוא אידיאולוג, חכם, צופה פני עתיד, אינו רודף כבוד והכבוד רודף אחריו, משקיע בעתיד הלאום, גאון בכלכלה, גאון בניהול, גאון בהשמת אנשים לתפקידים, גאון בניסוח עמדותיו ורעיונותיו, מומחה באמירת הדברים בתמציתיות וההמחשה הרואייה והנחוצה. ביבי הוא יהוי אמיתי ולא תוצר של הקומוניזם והטמטום שלו.

    2. תכונותיו של ברק מול אלו של נתניהו אינן רלוונטיות כלל לדיון, מסיבה אחת בלבד – בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל ובשל כך מייצג את הציבור הישראלי ואת מדינת ישראל. אהוד ברק מייצג רשמית רק את עצמו, אבל מתנהג ומתנהל כאילו הוא ראש הממשלה הלגיטימי. כך תמיד פעל וכך ממשיך לפעול השמאל הממוסד. כאשר הוא נכשל במבחן הדמוקרטיה – הוא מתעלם ממנה. גם אם בראש ממשלת ישראל היה עומד השכן האנאלפבית שלי יעקב, עדיין היה בלתי-לגיטימי מצידו של ברק לעשות מה שהוא עושה.
      אפשר וכדאי לטעון לגופו של עניין, גם מבלי לרדת להתקפות אישיות מחד או להאדרת אחרים מאידך. אין בכך שום צורך או תרומה, אלא רק רידוד של העמדה הימנית, וחבל.

  6. ברק הוא סוחר נשק. איני בטוח שיש בעולם במדינה דמוקרטית ראש ממשלה לשעבר שעסק בסחר נשק, לא מטעם המדינה, מטעם חשבון הבנק שלו. עם סוחרי נשק לא צריך לנהל ויכוח אידאולוגי.

  7. השמאל השתלט על השיח והתודעה ומושך את כולנו שמאלה מהרבה סיבות אך בין היתר מסיבה פשוטה והיא שמאות אלפי ימנים מסבסדים ומממנים תקשורת שמאלנית.
    אני רק מדמיין אילו רק מצביעי הבית היהודי והפלג הימני אידיאולוגי בלכוד היו מפסיקים לצרוך 'ידיעות אחרונות'
    ובהקשר הנ"ל אני רק מדמיין אילו רק הדתיים והימנים היו מפסיקים להעסיק ערבים
    איזו הגירה מסיבית של ערבים הייתה למדינות המפרץ.

  8. מה שעושה את האיש הזה לאיום על מדינת ישראל אלו היהירות והאמונה שלו כי אין דבר שעומד בפני רצונו וכוחו וכי לכל בעיה ואתגר הוא ימצא פתרון, ׳כוחי ועוצם ידי׳ הוא המוטו שלו.

    1. להגיד אל ברק " כוחי ועוצם ידי" זה עלבון לאנטלגנציה ברק כיח כי הוא פחדן מדיני שר ביטחון הססן שמסכן כשר בטחון את המדינה

  9. מאמר מצוין-רהוט כדרכו של אמנון לורד ומצביע על התופעה המדאיגה ביותר: השתלטות השמאל הרדיקלי על מרכז השיח השמאלי. תמיכתו של עמי איילון ב"שוברים שתיקה"-תמיכה שאינה מלווה בגינוי מהמיינסטרים היא חלק מתופעה רחבה זו

  10. והנה ככה נראה הפחד שלי, מזוקן, נמוך עם שומה שהיתה ואיננה ובעיקר מלא את עצמו….

  11. הסיפור הוא הרבה יותר פשוט ממה שמתפלספים פה: השמאל מצוי בחיפוש מתמיד אחרי מועמד שיש לו סיכוי כלשהו להביס את המחנה הלאומי בקלפי. כשנדמה לשמאל כי יש לו מועמד כזה, מתחיל מבצע שיפוץ וטיהור: אם יש לאיש שומה – יסירו לו אותה, אם יש לו ילד מיחסים שמחוץ לנישואין – ימרחו את האמא של הילד בכסף כדי שהיא לא תדבר, אם יש לאיש עסקים שחורים – ילבינו אותם באמצעות "אנשינו". במובן זה אהוד ברק אינו גרוע יותר משאר המועמדים של מפלגת העבודה לדורותיה:

    http://www.hydepark.co.il/topic.asp?topic_id=577047&forum_id=99

    http://rotter.net/forum/gil/26967.shtml

  12. חבל שהמאמר לא מתייחס לספר עצמו ולטיעונים המעניינים המועלים בו משמאל ומימין. נראה שהכותב לא קרא את הספר אלא רק את הביקורת, מה שהופך את ההמאמר לשטחי בעיניי. להתווכח עם אהוד ברק זה לא כזה מעניין, סתם עוד מאותו הדבר.