הקאמבק הפתטי של אהוד ברק

במקום להודות בכישלונותיו, ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות ישראל ממשיך להטיף מוסר ולהפגין קוצר ראות ביטחוני, תוך התנשאות אופיינית על כל מי שלא חושב כמוהו

לא מסוגל להודות בטעות. אהוד ברק. צילום: תומר ניוברג, פלאש 90

לפני שניגש להתמודד עם עצם טיעוניו של אהוד ברק במאמרו האחרון ב'הארץ', תזכורת חשובה: אהוד ברק איננו רק מבקר ספרים והוגה דעות לעת מצוא, אלא מי שחתום על הקדנציה הגרועה ביותר של ראש ממשלה ישראלי, וזהו קונצנזוס מימין ומשמאל. ברק, שנבחר לראשות הממשלה ברוב גדול של 44-56 (בתקופת הבחירה הישירה), קיבל מבנימין נתניהו מדינה שבלמה את גל הטרור של 1996-1994. כעבור שנה וחצי בלבד הצביעו הסקרים על כך שהציבור משווע לחזרת נתניהו, והאמון הציבורי בברק שבר שיאים של חוסר פופולריות.

גם מי שתמך ביציאה מלבנון מוכרח להודות כי האופן שבו התבצעה הבריחה הלילית של צה"ל – תוך הפקרת אנשי צד"ל, מוצבים וציוד צבאי – ריסק את ההרתעה הישראלית. זו לא הייתה נסיגה אלא מנוסה. מי שראו את המנוסה והפנימו כי ברק הוא האדם החלש ביותר שישב אי־פעם על כיסא ראש ממשלת ישראל היו מנהיגי הרשות הפלסטינית ובראשם יאסר ערפאת, שזיהה בכהונת ברק הזדמנות פז להוריד את ישראל על ברכיה.

אף שלא יזם את תהליך אוסלו ועל כן אחריותו לאיוולת המקורית חלקית, כראש ממשלה התעלם ברק מכל סימני האזהרה וניהל משא ומתן מופקר, תוך שהוא רומס את כל הקווים האדומים של קודמיו ומציע לערפאת נסיגה כמעט מוחלטת מיו"ש, כולל ויתור על בקעת הירדן וחלוקת ירושלים. החולשה הטוטלית שהפגין בבריחה מלבנון ובחדרי המשא ומתן, דרבנה את ערפאת לפתוח בסבב האלימות שהפך לאינתיפאדה השנייה.

שני אירועים מבטאים את השפל המוסרי והמבצעי שאליו דרדר ברק את ישראל: לאחר הלינץ' ברמאללה התקשר ברק לפלסטינים והודיע להם כי מסוקי צה"ל עומדים להפציץ את תחנת המשטרה הפלסטינית שבה בוצע הרצח. תגובתו ללינץ' האכזרי הייתה הפצצת משרדים ריקים בטילים קטנים, שמא מי מהרוצחים ייפגע חלילה בהפצצה. השפל השני היה הפקרת מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף, שעה שמאות חיילי צה"ל – בהם מפקד אוגדת איו"ש בני גנץ ואלוף פיקוד המרכז יצחק איתן – ניצבים במרחק 800 מטרים בלבד. ברק סירב לאפשר לכוחות צה"ל לפרוץ ולחלץ את יוסף, ודרש מהרמטכ"ל לארגן את הפינוי על ידי ג'יבריל רג'וב. הפלסטינים מצדם הוליכו את ברק שולל שוב ושוב, עד שלבסוף מת יוסף כעבור ארבע שעות מאובדן דם.

תגובתו של ברק ללינץ' ברמאללה, והאמון לשקריו של רג'וב בפרשת מדחת יוסף, הם נקודות קצה החושפות את העיוורון הבלתי נתפס שגילה ברק להתפתחויות בשטח. גם לאחר שערפאת השיב להצעות הנסיגה שלו בהכרזת מלחמה, חשב ברק שביכולתו להחזיר את ערפאת לשולחן המשא ומתן. הוא הגיב ללינץ' אכזרי בהפצצת משרדים ריקים, וגרם לבכירי הפיקוד הצה"לי להפקיר לוחם מג"ב לדמם למוות במשך שעות. יחסי האמון של ברק עם הכנופיה של ג'יבריל רג'וב היו חשובים לו יותר מערכי הרעות, אחוות הלוחמים והמורשת הצה"לית שלפיהם לא מפקירים פצועים בשטח.

אך האיוולת והחולשה הצבאית היו רק הקדימון לעיוורון המדיני ולמדיניות הכניעה שהוביל ברק לכל אורך החזית. בספטמבר 2000 חשפו הפלסטינים במעשיהם ובדבריהם כי הסכמי אוסלו היו סוס טרויאני שמטרתו לסחוט מישראל ויתורים באמצעים מדיניים, כחלק מהשאיפה להשמיד את ישראל. אם באינתיפאדה הראשונה התמודד צה"ל עם יידויי אבנים, בקבוקי תבערה, פיגועי דקירה ומספר מצומצם של כלי נשק אוטומטיים, באינתיפאדה השנייה התמודדה ישראל מול כוחות חצי־צבאיים שמנו עשרות אלפי חמושים ב"מנגנוני הביטחון" הפלסטיניים, לצד אלפי מחבלים חמושים של התנזים, חמאס והג'יהאד האסלאמי. עיוורון אוסלו אפשר לארגוני הטרור להמיר את האבנים והבקת"בים באלפי פיגועי ירי ובמאות פיגועי התאבדות, שגבו את חייהם של מאות ישראלים. אולם גם לאחר שערפאת חשף את כוונותיו ויצא למתקפת טרור חסרת תקדים, סירב ברק להכיר במציאות, וכמו מהמר קזינו אובססיבי הגדיל את ויתוריו תוך שהוא מעודד את הפלסטינים להגביר את עוצמת הלהבות. הציבור הישראלי, שבמאי 1999 בחר בברק ברוב של 56 אחוזים מול 44, הקיא מתוכו את ברק וממשלתו.

מאדם שכהונתו כראש ממשלה ועמדותיו המדיניות התגלו ככישלון קולוסלי, מצופה לגלות ספקנות וזהירות בבואו לחוות דעה ולגבש המלצות לעתיד. עקרון האחריות מחייב אנשי ציבור שכשלו לערוך חשבון נפש ולתת דין וחשבון בפני הציבור על תוצאות מדיניותם. לא רק שאהוד ברק לא מסוגל לערוך חשבון נפש ולהתנצל, אלא שהוא מוסיף חטא על פשע וממשיך לקדם את מדיניותו ההרסנית, תוך התנשאות אופיינית על מי שהתריעו מראש מפני הנזקים והאסונות שאוסלו צפוי להמיט על אזרחי ישראל. "ההבדל בין שמאל לימין הוא כמו בין מאמצי האבולוציה למכחישיה", קובעת הכותרת הפרובוקטיבית של מאמרו ב'הארץ', שהרי הדבר היחיד שצריך לעשות כדי לצבור פופולריות בשמאל הוא לגדף ולהתנשא.

העיוורון של אנשי הביטחון

וכעת לטקסט עצמו, שהוא למעשה מאמר דעה במסווה של ביקורת על ספרו של ד"ר מיכה גודמן, 'מלכוד 67'.

הטיעון הראשון שמעלה ברק לוקה בכשל מובהק של אד־הומינם. כלומר, טיעון לגופם של אנשים ולא לגופם של דברים. לדבריו, "מי שמופקדים יומיום על ביטחוננו ומקבלים החלטות של חיים ומוות, חייבים לתכנן ולפעול על פי המציאות כמות שהיא, לא על פי משאלות לבם או 'אמונתם' הפוליטית. והעובדה שכמעט כל אלה מוצאים עצמם בצד שמאל של המחלוקת הזאת, 'סמולנים' רחמנא ליצלן — הייתה אמורה לאותת לנו בבהירות שאלו אכן פני המציאות".

במילים פשוטות: במקום לנסות ולשכנע בצדקתו באמצעות טיעונים ענייניים, פונה ברק לאלו המתרשמים מדרגות ומתארי אצולה, ומסביר כי מכיוון שרוב אנשי הצבא הבכירים תומכים בפתרון השמאל, עלינו להפנים כי עמדת השמאל נכונה.

ובכן, העובדות מלמדות שיוצאי מערכת הביטחון סיפקו אינספור הערכות מדיניות וביטחוניות כושלות, שהתרסקו בסופו של דבר אל קרקע המציאות. ברק עצמו, כפי שתיארתי לעיל, הוא כנראה הדוגמה הטובה ביותר לאיש צבא בכיר שהתברר כמדינאי כושל ועיוור באופן בלתי נתפס למתרחש בשטח. מה שמדהים הוא ששורת התחזיות הכושלות שהפריח בעבר אינן מערערות את יהירותו כהוא זה. כך, לדוגמה, גם הנבואה שהשמיע בסוף שנת 2011 ולפיה משטר אסד צפוי ליפול בתוך שבועות ספורים, איננה מונעת ממנו להמשיך ולהתייחס למשאלות לבו כאל "עובדות מקצועיות".

בהמשך מאמרו של ברק מגיעה היהירות הזו לכדי אבסורד. אף שהמדיניות שבה הוא מצדד כשלה שוב ושוב, הוא קובע בנחרצות כי בניגוד לעמדות הימין, עמדות השמאל הן למעשה כלל לא "עמדות" אלא "עובדות וטיעונים מקצועיים, לא דעות או עמדות פוליטיות". בתפיסת המציאות של אהוד ברק, האפשרות שהשמאל שוגה כלל אינה אפשרית מבחינה תיאורטית, שכן השקפת העולם שלו ושל חבריו בכלל איננה בגדר דעה פוליטית אלא "עובדה". ככה פשוט.

לעומת זאת, את מחבר 'מלכוד 67', ד"ר מיכה גודמן, מאשים ברק בכך שהוא מדלדל את עמדות השמאל לכדי מדיניות קיצונית ומסוכנת: "גודמן מצמצם את השמאל לשמאל רדיקלי שקיים, אם בכלל, בשוליים של מצביעי מרצ, וכך הוא משרת את טיעוני הימין ומפשט את ההוכחות (כביכול) שלהם".

ההאשמה הזו מוטחת בגודמן מכיוון שהוא מייחס לשמאל תמיכה בנסיגה לקווי 67', תוך הענקת משקל לערבויות בינלאומיות. הנקודה הזו מכריעה, מכיוון שברק מנסה לייצר כאן דיכוטומיה בין עמדות השמאל הביטחוניסטי ו"האחראי" שהוא משתייך אליו, לעמדות השמאל הרדיקלי, הקיימות "אם בכלל, בשוליים של מצביעי מרצ".

נזכיר: ויתוריו של ברק עצמו בוועידת קמפ־דיוויד, ומאוחר יותר בוועידת טאבה, כללו נסיגה כמעט מוחלטת מיו"ש, תוך ויתור מעשי על בקעת הירדן (נוכחות סמלית במספר מצומצם של נקודות על קו המים אינה נחשבת שמירה על בקעת הירדן). האמת היא שאפילו במיקרוסקופ יהיה קשה לאתר הבדל כלשהו בין ויתוריו של ברק בוועידת טאבה לעמדות אנשי מרצ, שהלא גם זהבה גלאון מכירה בכך שגושי ההתיישבות יסופחו לישראל במסגרת הסדר עתידי. אם ברק מבקש להציב עצמו מול גודמן כשמאל ביטחוניסטי, כזה שעמדותיו המדיניות שונות מהותית מעמדות השמאל הרדיקלי, הרי שעליו לחזור בו ממדיניותו שלו ומהוויתורים שהציע בוועידת טאבה.

אלא שברק איננו מחזיק במבנה אישיותי המאפשר לו להודות בטעות או לחזור בו בגלוי מעמדותיו בעבר. לפיכך הוא משבץ במאמרו רמזים עמומים שמהם ניתן להסיק – אם כי זהו עדיין עניין של פרשנות – כי הקשיח את עמדותיו וכי לא יסכים לוויתורים מרחיקי לכת כמו אלו שהציע בראשית המילניום.

"וכי לא מהגבול המצומצם הזה (שאכן חיוני לשנותו בהסכם לכשיבוא) יצאנו לגדול שבניצחונותינו מול שלושה אויבים?", שואל ברק ומודה במשתמע ובסוגריים כי שיקולי הביטחון אכן אינם מאפשרים לשוב לגבולותיה הצרים של ישראל מ־4 ביוני 1967. טיעונו של ברק קלוש במיוחד כאשר הוא זועם על כך שגודמן מייחס לשמאל "אמון בערבויות בינלאומיות", שכן ברק עצמו הציע בוועידת טאבה נסיגה בתוך שש שנים מבקעת הירדן, שאחריה כוח בינלאומי יפקח על האזור. גם כאן קשה לראות כיצד ברק יכול לבוא בטענות לגודמן, מבלי שיודה בגלוי כי ויתוריו בטאבה היו שגיאה מרה.

בשלב הזה עלינו לשאול: אם מיכה גודמן שוגה כשהוא מייחס לשמאל תמיכה באותן עמדות ובאותה מדיניות שבה צידד ואותה קידם ברק בשנת 2000, האם אין בכך כדי להודות שהביטחוניסטים השמאלנים שינו במרוצת השנים את עמדתם? כלומר שהם מודים בכך שטעו בעבר? האם אין בכך כדי להודות בכך שברק עצמו טעה בהצעותיו המופקרות לערפאת בקמפ־דיוויד ביולי 2000 ובוועידת טאבה בינואר 2001? אם עמדותיהם ודעותיהם של הביטחוניסטים משמאל אינן דעות כי אם "עובדות וטיעונים מקצועיים", כיצד ייתכן שאותן "עובדות וטיעונים מקצועיים" התבררו לבסוף כמשענת קנה רצוץ, שברק עצמו מתייחס אליה כעת כאל "שמאל רדיקלי שקיים אם בכלל בשוליים של מרצ"?

שטח אסטרטגי חסר תחליף

לאחר שנטרלנו את המניפולציה הדמגוגית שלפיה עמדות השמאל הן בכלל "עובדות וטיעונים מקצועיים" שאי אפשר לערער עליהם, ולאחר שהזכרנו כי אותם "גורמים מקצועיים" שגו בעבר וכי מדיניותם עלתה בקורבנות רבים – מדיניות הנתפסת כעת אפילו בעיניהם כ"רדיקלית" ומייצגת את "השוליים של מצביעי מרצ" – נבהיר נקודה פשוטה שעיניו של ברק טחו מלראות: בקביעת קו גבול עתידי, תהיה זו איוולת להתייחס למציאות הקיימת היום מעבר לגבול כאילו היא תימשך לנצח. בסוגיה כמו קביעת קו גבול יש לשקול לא חמש או עשר שנים קדימה, אלא בטווחי זמן של חמישים, שבעים ואף מאה שנים ויותר. העובדה שאהוד ברק מרשה לעצמו לזלזל בשכניה של ישראל ולקבוע כי אין עליה כל איום קיומי מבחינה ביטחונית־צבאית, וכי גם נסיגה מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלסטינית לא תציב איום קיומי על ישראל, הנה הבל מוחלט בהתחשב בכך שאין לנו כל דרך לדעת כיצד ייראו המדינה הפלסטינית בפרט והמזרח התיכון בכלל בעוד עשרות שנים.

שטחי יהודה ושומרון מהווים נכס ביטחוני אסטרטגי חסר תחליף, התופס את רוב רצועת הרוחב של ישראל באזור המרכז. בקו הרוחב של תל אביב, ממזרח למערב, כ־50 מתוך 70 קילומטרים נמצאים בשומרון. רוחבן של המותניים הצרות באזור נתניה וטול כרם ובאזור כפר־סבא וקלקיליה הוא 15 קילומטרים בלבד. רכסי יהודה ושומרון, הנישאים לגובה של כאלף מטרים מעל פני הים, שולטים לחלוטין על מישור החוף ועל גוש דן שבו מרוכזת כחצי מאוכלוסיית המדינה, ומרכז העצבים הכלכלי והתעשייתי שלה.

בקעת הירדן, המתנשאת מגובה של כ־400 מטרים מתחת לפני הים ועד לגובה 1000 מטרים מעל, מהווה קיר מגן בגובה 1,400 מטרים שיכול לבלום ביעילות כל פלישה צבאית ממזרח. הצעותיהם של אהוד ברק בוועידת טאבה ב־2001 ושל אהוד אולמרט בוועידת אנאפוליס ב־2008, היו מובילות את ישראל לגבולות שכל מי שעיניו בראשו מבין כי אינם ניתנים להגנה מול איום צבאי רציני ממזרח, העשוי לעמוד בפני ישראל בעוד עשורים בודדים.

מדינה המוקפת אויבים איננה יכולה להרשות לעצמה להתקיים כשמרכזי האוכלוסייה, התעשייה והכלכלה המרכזיים שלה נמצאים באזור שרוחבו 15 ק"מ, המצוי בשטח נחות. כל טענה אחרת נובעת מהתבוננות שטחית ומופקרת על חולשתם ויכולתם הצבאית הדלה של שכנינו נכון להיום, והשלכה מכך מכך על קו גבול שאמור להיות בר הגנה גם בעוד עשרות שנים ויותר. בהתחשב בכך שכל ויתור ונסיגה שביצענו עד היום מול הפלסטינים הסתיימו בהקמת בסיסי טרור, בדרדור מצבה הביטחוני של ישראל ובמאות קורבנות, המסקנה היא שאהוד ברק הוא אדם החסר שתי תכונות אלמנטריות שעלינו לדרוש מכל איש ציבור: חוש מוסרי ויושרה אינטלקטואלית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

31 תגובות למאמר

  1. בלי שום בושה, מר תדמור טוען שהרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה והחייל הכי מעוטר בצה"ל אי פעם לוקה בקוצר רואי בטחוני. איך אפשר להתיחס למילה אחת מהמאמר הזה באופן רציני? אתה לא מגיע לקצה הקרסוליים של האיש שאתה כותב עליו

    1. לפטריוט-זה שהוא קיבל הרבה עיטורים לא פוטר את אהוד ברק מביקורת. יש הרבה אנשים שמתעלמים מעובדות שסותרות את האג'נדה שלהם, זה הוכח מחקרית ובן דרור ימיני כתב על זה בעבר. לא מצאתי בתגובה שלך שום נסיון להתמודד ברצינות עם טענותיו של ארז תדמור.

    2. השמאל שמוביל לחורבן העולם כולו ובפרט ישראל היהודית!!! עליו נאמרת יום יום בירכת המינים!!! הגיב:

      החייל הכי מעוטר בצה"ל עוטר על ידי שמאלנים קצרי רואי ואידיוטים כמותו!!! זוהי היום כל הצמרת הבטחונית של ישראל. מינויים במשך עשרות שנים של אידיוט מביא אידיוט וקריטוריון החובה העיקרי: על האידיוט המובא להיות שמאלן כמו השמאלן המביא ולראות לא מעבר לקצה אפו.

      אותו תהליך בדיוק התרחש בכל מוסדות המדינה החטופים שלנו. השמאל גנב את מערכת המשפט, את צמרת צה"ל, צמרת הבטחון, המינהל האזרחי, משרד החינוך, משרד החוץ וכל השאר.

      כדאי שתבדוק כיצד הפך הקיבוצניק השמאלן הצבוע הזה למולטי מיליונר???

    3. אהוד ברק אכן היה הסרן המעוטר ביותר בצה"ל.
      לעומת זאת, כל אימת שתחת פיקודו ניתנו מגדוד ומעלה, כשל בכל קרב או ביצוע שניהל.

      (ראה: החוה הסינית. קרב סולטן יעקב. צאלים ב' (נכון, לא גדוד אלא רק צוות – אבל איזו איוולת!). הבריחה מלבנון. האינתיפאדה השניה.)

      ברק הגיע למיצוי יכולותיו בגיל צעיר, כמפקד סיירת מטכ"ל, ומאז רק הידרדר. רא"ל ברק ורה"מ ברק גם הם לא הגיעו לקרסולי סא"ל ברק. גם לא הפרשן ברק.

    4. גם אני הייתי החייל הכי מעוטר וגם מפקד נערץ.
      אמנם עשיתי כמה טעויות קטנות לאחר מכן, אבל זה זניח…

    5. בזכות הישגיו של ברק אסור לבקר אותו? ומה בנוגע לשלל כשלונותיו? אתה טוען ברצינות שיש אנשים שהם מעל לכל ביקורת? רק לברק מותר לבקר וללעוג לכל העולם ואשתו, ולאיש אין זכות לומר מילה רעה עליו?

    6. ברק אכן החייל הכי מעוטר בצה"ל ובתור שכזה אחד החיילים הטובים והאמיצים. אבל בתור פוליטיקאי (מכליל את תקופת הרמטכ"לות שלו כפוליטיקה) היה אפס וכישלון מוחלט.

      כמו כן – אפשר להוסיף גם את כושר "הנבואה" של הכוכב שהעריך שתוך 3 חודשים אסד יפול . מאז עברו כ 7 שנים של מלחמה …

  2. המאמר של תדמור מצויין ומנומק היטב. ממש כמו המאמר הדומה של אמנון לורד. יחד עם זאת, מצערת מאוד העובדה שאתר מידה מצא לנכון להתייחס להבלים של ברק ובכך להעצים את חשיבותו של האיש הזניח הזה. הבעיה עם ברק איננה העדר יושרה אינטלקטואלית. בשביל יושרה כזו צריך אינטלקט וזה בדיוק המצרך החסר לרפה השכל הזה.

    1. ברק ממש ממש לא רפה שכל. הבעיה העיקרית שלו היא שהוא צריך להתחרות באדם שהוא גאון, שקוראים לו נתניהו. במצב כזה גם אדם נבון כברק מתבלבל וטועה ודווקא ככל שהוא מנסה לנצח בתחרות הוא טועה יותר. אם מוסיפים לכך את העובדה שברק מכיר מקרוב את הגאוניות של נתניהו, בזכות השירות המשותף שלהם בסיירת מטכ"ל – מובן מהיכן נובעת הפאניקה של ברק. ברק לכשלעצמו היה יכול להיות שר ביטחון ראוי בהחלט בממשלת נתניהו אבל כיוון שהוא נתון למרותה של מפלגה שמעדיפה לפגוע במדינה ובלבד שלא לחלוק את השלטון עם מפלגה יריבה – ניאלץ להמשיך לצפות במאמציו לדמות לנתניהו עד שיחזור שוב לעשות לביתו.

  3. ברק הוא מקרה מובהק של יכולת צבאית מעולה ברמה הטקטית שאין מעבר לה שום יכולת ברמה האסטרטגית.
    הוא היה מעולה כקצין בסיירת מטכ"ל, ואולי אפילו כמפקד היחידה וכמג"ד. בשלב הזה הסתיימו כישוריו, מפני שבכל התפקידים מעל לדרג המג"ד יש צורך בראיה אסטרטגית, ואת זה, כאמור, אין לו.
    בעזרת מינוע (אמביציה) אדירה ולא מעט תככנות הוא המשיך להתקדם מעלה, ואת המחיר שילמנו כולנו.

  4. ציטוט מהמאמר: "העובדה שאהוד ברק מרשה לעצמו לזלזל בשכניה של ישראל ולקבוע כי אין עליה כל איום קיומי מבחינה ביטחונית־צבאית, וכי גם נסיגה מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלסטינית לא תציב איום קיומי על ישראל, הנה הבל מוחלט בהתחשב בכך שאין לנו כל דרך לדעת כיצד ייראו המדינה הפלסטינית בפרט והמזרח התיכון בכלל בעוד עשרות שנים."

    "עשרות שנים"? לאיש אין מושג איך ייראה המזה"ת בעוד שבועיים, או אפילו מחר בבוקר. מתי תיפול הממלכה ההאשמית? האם זה יהיה בעוד 10 שנים, בעוד שנה או בעוד שבוע? ולאחר התמוטטות הממלכה ההאשמית, כמה זמן יקח לדאעש להגיע לקלקיליה? יומיים? אולי 4 שעות? אין תחליף לגבול שעל קו נהר הירדן. נקודה. כל מטר שניסוג מגבול זה יסכן את חיינו וקיומנו, והסיכון יעלה בטור גיאומטרי בהתאם למרחק שאליו ניסוג. אם מתכוון מישהו לסגת לגבולות 67 עדיף לחסוך את המאמץ והסבל, ולקפוץ ישר למימי הים התיכון.

  5. ברק עשה שני דברים גדולים הוציא את צה"ל מלבנון ובנה ביהודה ושומרון. חוץ מזה הכהונה שלו הייתה קצרה מדי וההצעה שלו לערפאת הייתה מופרעת מדי. ועדיין בתור ראש הממשלה הגרוע ביותר אין אף אחד שמתקרב לאולמרט שבכהונה שלו הייתה אווירה של מדינה מושחתת במכירת חיסול.

  6. סמולנות היא מחלה ממארת, כל עוד הם חיים, הם לא יחדלו, נקווה שתוחלת החיים שלהם לא תהיה כמו של הבלתי נלאה.

  7. ארז שלום.
    שכחת את אחת הטעויות הקשות ביותר של ברק.

    ברק הכריז לאחר הנסיגה " אם תיפול שערה משערות ראשם של מי מחיילנו אדמת לבנון תבער"
    כחצי שנה לאחר הנסיגה מלבנון (אוקטובר 2000) נחטפו שלושה חיילים בהר דב.

    למותר לציין שאדמת לבנון לא בערה…

    אחד ממופעי העליבות הגדולים שהיו כאן.

  8. השמאל הסוציאליסטי הוא בעל מיליונים ומעניין איך עשה אותם? הגיב:

    אהוד ברק הוא אידיוט בתחפושת של עלאק גאון בהמלצת עצמו בלבד. לא גאון ולא נעליים. לאיש ההזוי הזה יש קוצר ראיית המציאות באופן מוחלט. הוא מנותק ממנה לחלוטין. אין לו מושג בשיפוט המצב כפי שאין לו מושג בשיפוט עצמו. עיוור לחלוטין.

    האיש הזה הוא הצגה מהלכת ותעמולן שמאל בלתי נלאה.

    בזמנו כשהתגלה בישראל קיומה של הקרן לישראל חדשה במימון זר ומעשי אירגוניה וקמה צעקה בכנסת להקים ועדת חקירה נגד הקרן הזרה האמריקנית המסוכנת לקיום המדינה – הוא הוביל את ההגנה על הקרן הזו.

    איש שמאל שטוף מוח וגולם מוחלט זה אהוד ברק הקיבוצניק המולטי מולטי מיליונר. עלאק סוציאליסט.

  9. אני מצטרף לתגובה 1, ומוסיף :
    לא הספיק האימרה "ברק לך הביתה"
    אמור מעתה:"ברק תעלם לנו מהאופק" !
    איש צר אופקים, חולה על עצמו, לא מבין השלכות ופועל יוצא של מוצא-פיו.
    סכנה לציבור ועם ישראל.
    על-כן עלינו להשתדל (בשם הדמוקרטיה! ) לא לפרסם דבריו, כי אלו מציעים אסונות על העם היהודי.

  10. מדהים איך האדם היחיד שמצליח להלחיץ את הימין לא מצליח לקושש מספיק תמיכה במחנה שלו עצמו. בניגוד למה שברק טוען, השמאל הישראלי דומה יותר לאוהדי כדורגל מאשר הימין, פשוט לאוהדי הפועל שיותר מכל אוהבים להפסיד.

  11. ברק, אומרים לנו, מצויין בהרכבת שעונים. טוב שירכיב שעונים בזמנו הפנוי מאשר יחולל נזק למבטחונה של ישראל. עברו הצבאי איננה ערובה לחוכמה יתרה או בעלת משקל יתר לכל אזרח אחר במדינה. האיש בסה"כ מביע עמדות פוליטיות שמאלניות וזה לגטימי. אבל לחשוב שהאיש יודע משהו שאחרים לא יודעים זו גאוותנות שאין מאחוריה ולא כלום. ראש ממשלה כושל שכמעט המיט קטסטרופה על המדינה לו רק החמור עראפת היה מקבל את ויתוריו של האדון ברק.

  12. לולא השם שהיה וב"ה עוד יהיה לנו , אזי חיים בלעונו "אהוד ברק" וחבריו הערבושים.

  13. מאמר מצויין.
    הייתי רוצה להוסיף עוד נקודה, ברגע שמדינה מחלישה את אחת מעמדות ההגנה שלה (כמו ויתור על גבול הביטחון של הרי יהודה ושומרון ובקעת הירדן) הדבר הזה לבדו יגרום למדינות האזור להתעצם בנקודה הזו כלומר לא רק שהמצב יכול להשתנות ללא קשר לויתורים אלא שהויתורים יזרזו את שינוי המצב

  14. "האמת היא שאפילו במיקרוסקופ יהיה קשה לאתר הבדל כלשהו בין ויתוריו של ברק בוועידת טאבה לעמדות אנשי מרצ," הקוראים יכולים להחליף את המילה ברק במילה נתניהו.
    ההגינות מחייבת לומר שמכיוון שאין לכותב אומץ למתוח ביקורת על התנהלותו של נתניהו- הלאומית והאישית- קל לו יותר לכתוב על מי שהיה ולא על מי שעודנו.
    אני לא מבין אילו ויתורים טריטוריאליים מייחס הכותב לברק ועוד יותר לא מובנת לי הביקורת כנגד הנסיגה מלבנון. אפשר לקרוא לה בריחה אבל הוגן יותר היה להציע שיטה אחרת שלא תראה כזו.

    1. הקוראים, והימין באופן כללי, הרבה יותר חכמים ממך ומשכמותך ורואים דרך כל החורים במסננת הזו שאתה קורא לה תפיסת עולם. לא יעזור לכם, תמשיכו להאשים את נתניהו, תמשיכו לנסות להסיט את הזרקור בכל פעם שפוגעים לכם איפה שכואב במקום להשיב לטיעונים. אין לכם תשובות, יש לכם רק שקרים ואג'נדה מטורפת שבשמה אתם מוכנים לשרוף את כולנו.
      "אני לא מבין אילו ויתורים טריטוריאליים מייחס הכותב לברק" – הנה דוגמא מצוינת. אתה שקרן, ואפילו לא מנסה להיות שקרן מתוחכם. רד בבקשה מהקו, אתה משעמם מאוד ולא מעניין אף אחד.

  15. ברק הסכים שיחטטו לו בתיק בוועידת שארם – מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול
    ברק הסכים להקמת וועדת אור – כי חשב שככה יקבל את קולות הערבים בבחירות

  16. מעניין – זה שכותב את הכתבה, מה אתה מבין בכלל?
    בסופו של דבר הוא אחד החכמים (כן האגוצנטרים ביותר) אבל בעל ראיה מדהימה של המצב.
    זה שזה לא תואם את האדיאולוגיה המשיחית שלכם לא אומר שבסוף הוא לא יהיה צודק
    ימים יגידו.

    1. למען האמת אתה צודק. לברק יש באמת יכולת ראייה מדהימה של המצב. למשל, בשאר אסד באמת הופל משלטונו וחוסל לפני שנים, בדיוק כפי שברק המבריק חזה שיקרה. הבעייה היא שאף אחד לא טרח להודיע לאסד שהוא כבר מת, ולכן גופתו ממשיכה לכהן כנשיא סוריה עד עצם היום הזה. ממש 'המתים המהלכים' בגרסת אהוד ברק הגאון האנליטי.

  17. ל-18:
    "ימים יגידו"? וגם שיריו, או ידקלמו, וייתכן וגם ישרקו? ואולי סתם יזמזמו?

  18. אולי בגלל שיודע "צדיק" נפש בהמתו. הוא יודע שיש מי שקונה את הסחורה. (אם זה יספיק בשביל להגיע לראשות הממשלה? ימים יגידו).

  19. הבן אדם מבלה חלק הולך וגדל של חייו בN.Y. עם זקן ומשקפי שמש. ומשער שאף אחד אינו מזהה אותו. גם שומר ראשו אינו יעיל מספיק. מקווה מאוד שלא נתבזה עם ראש ממשלה ירוי