איראן תמשיך לשקר, המערב ימשיך לשתוק

חסן רוחאני חייב את בחירתו מחדש לנשיאות איראן לא רק למיליוני האיראנים שהצביעו עבורו ביום שישי, אלא גם – ואולי בעיקר – לשירות החוץ של האיחוד האירופי ולמשרד החוץ הגרמני. הדיפלומטיה האירופית והגרמנית התגייסו יחדיו בחודשים האחרונים, וביתר שאת בשבועות האחרונים, כדי לשכנע את הממשל האמריקני החדש שלא לנקוט צעדים שיגרמו להסלמה מול איראן, יאיימו על הסכם הגרעין ויחלישו את מעמדו של הנשיא ״המתון״ רוחאני מול יריביו השמרניים.

יריביו של רוחאני נמנעו במהלך מערכת הבחירות מהבעת ביקורת חריפה על "הסכם וינה" בעניין תוכנית הגרעין האיראנית, אך טרחו להדגיש את מצבם הכלכלי של אזרחי איראן, שלא השתפר באופן משמעותי מאז הסרת הסנקציות הבינלאומיות על המדינה, כמתחייב מההסכם. הסיבה העיקרית לכך, שאותה יריביו של רוחאני לא ציינו, היא שחברות זרות רבות המתינו לראות אם הנשיא דונלד טראמפ יחתום, שעות ספורות בלבד לפני הבחירות לנשיאות איראן, על המשך השעיית הסנקציות, או שמא יממש את איומו ״לקרוע לגזרים את ההסכם עם איראן״.

החלטתו של טראמפ מהשבוע שעבר שלא להפעיל מחדש את הסנקציות המושעות התקבלה באנחת רווחה בבירות אירופה ובטהרן, בשל החשש כי חידוש העיצומים ישפיע באופן מיידי על תוצאות הבחירות, לרעת הנשיא ״המתון" רוחאני ולטובת מועמד השמרנים, איברהים ראיסי. בכירי שירות החוץ האירופי ומשרד החוץ הגרמני הפעילו את כל קשריהם בוושינגטון כדי לשכנע את כל מי שניתן היה כי האיראנים עומדים בכל מחויבותיהם, וכי על המערב מצדו לקיים גם הוא את התחייבויותיו, ולא לשחק לידי השמרנים ולחזק את טענותיהם כי נכונותו של רוחאני לוויתורים לא הניבה את הפירות המיוחלים ולא שיפרה את חייהם של אזרחי איראן. לאירופאים לא היה ספק שתבוסה של רוחאני בבחירות תעניק לטראמפ הזדמנות זהב לממש את הבטחת הבחירות שלו לבטל את ההסכם עם איראן, שאותו הגדיר מספר פעמים ״העסקה הגרועה ביותר בכל הזמנים״.

האירופאים והגרמנים יצאו מגדרם להציג את הסכם הגרעין כהצלחה של הדיפלומטיה שלהם, ושל גישתם הדוגלת במיצוי מסלולים של הידברות מדינית כדי למנוע מהסלמה צבאית. בבריסל ובברלין מדגישים בכל הזדמנות את העובדה שאיראן מיישמת ללא דופי את ״הסכם וינה״, וטוענים שאפילו ישראל אינה מביעה עוד ביקורת על ההסכם. מנגד, הם מצניעים את ההתפתחויות המדאיגות בתחום פיתוח הטילים הבליסטיים באיראן, ואת הניסויים שערכה בחודשים האחרונים. ״לפני ההסכם הייתה איראן יכולה להרכיב פצצה גרעינית תוך חודשיים, כעת טווח הזמן הנדרש הוא שנה״, מדגישים סנגורי ההסכם האירופיים, המתעלמים לחלוטין מתרחישי הצפי של מה שעלול לקרות יום לאחר תום ההסכם, בעוד תשע שנים – כאשר איראן תוכל תוך זמן קצר להרכיב פצצת גרעין ולהטעין אותה על טילים מתקדמים.

ככלות הכול, היה זה שר החוץ הגרמני לשעבר, יושקה פישר, שכבר לפני 14 שנים הבהיר כי אינו רואה כל דרך למנוע מאיראן להפוך למעצמה גרעינית צבאית. היה זה בתקופה שבה גרמניה, צרפת, בריטניה והאיחוד האירופי ניהלו ״דיאלוג ביקורתי״ עקר עם איראן במטרה למנוע את פיתוח תוכנית הגרעין האיראנית. האיראנים הוכיחו כבר אז לאירופאים שהם אינם עומדים במילתם, אך בבריסל ובברלין לא למדו את הלקח. כללי המשחק האירופי מול איראן מבוססים רק על תרגילי השהיה, לא על מניעת תוכנית גרעינית צבאית איראנית.

גורם אמריקני בכיר בממשל אובמה, שהיה מעורב בגיבוש הסכם הגרעין עם איראן, אמר לפני ימים אחדים כי לדעתו ״הקול האירופי בעד ההסכם עם איראן חשוב מאוד לקביעת המדיניות הנוכחית בוושינגטון מבחינת חברי הקונגרס ו׳המבוגרים האחראים׳ בבית הלבן – אותם גורמים החוששים מאוד למצוא עצמם עומדים לבד מול כוונותיו של טראמפ״. גם בברלין מודים שהם מאתרים המשכיות במשרד החוץ האמריקני בכל הקשור לאיראן, וכי אף שהרטוריקה של טראמפ כלפי איראן שונה מאוד מזו של קודמו, מעשיו של הנשיא האמריקני ״אינם כה מסוכנים כפי שחשבנו״.

מאחורי הקלעים של בריסל: ברלין

במרכז העצבים של פעילות ההגנה האירופית על "הסכם וינה״ ועל ״איראן הפרו־מערבית בהנהגת רוחאני״, כפי שהרפובליקה האסלאמית הוצגה בסוף השבוע בתקשורת האירופית, ניצבת הלגה שמיט, שקרוב לוודאי כי לא שמעתם עליה עד היום דבר. ולא במקרה.

שמיט, בת ה־56, דיפלומטית גרמנייה מקצועית, מכהנת מזה שנה וחצי כמזכירה הכללית של "שירות החוץ האירופי״ – משרד החוץ של האיחוד האירופי, שבראשו עומדת פדריקה מוגריני. "איש לא מכיר את שירות החוץ האירופי ואת עבודתנו טוב יותר מהלגה״, אמרה מוגריני, לאחר שמינתה את שמיט בספטמבר 2016 לתפקיד הבכיר של המנהלת בפועל את מדיניות החוץ של האיחוד האירופי. ואכן, הבחירה בשמיט לא הייתה מקרית: שמיט נמצאת יותר מעשור בלב העשייה המדינית של האיחוד האירופי, היא מתמצאת בכל רזי המאמצים להפוך את אירופה ממעצמה כלכלית בלבד למעצמה מדינית בינלאומית, והיא בעלת קשרים הדוקים ביותר בבירה שהפכה בעשור האחרון לבירת אירופה האמיתית: ברלין.

שמיט מייצגת, אם תרצו, את השתלטותה השקטה של גרמניה על מדיניות החוץ הכלל־אירופית. בראש הפירמידה של ״משרד החוץ האירופי״, שהפך במסגרת רפורמת האיחוד ל״שירות החוץ האירופי״, הוצבו בשנים האחרונות חוויאר סולנה הספרדי, הברונית קת׳רין אשטון הבריטית וכעת מוגריני האיטלקייה. אלה היו פניה הייצוגיות של מדיניות החוץ האירופית, אך המושכים בחוטי העשייה המדינית האירופית היו פקידים גרמנים בכירים.

תחילה היה זה כריסטוף הויסגן – בעבר מנהל לשכתו והמטה הפוליטי של חוויאר סולנה – שמכהן מאז 2005 כיועצה הפוליטי הבכיר של הקנצלרית אנגלה מרקל. בעיני רבים בירושלים, הויסגן עומד מאחורי ההרעה ביחסים בין גרמניה וישראל מאז חזרתו של בנימין נתניהו ללשכת ראש הממשלה ב־2009. הויסגן, שעומד להתמנות בספטמבר הקרוב כשגריר גרמניה באו״ם, נתפס כנציג העמדה האירופית המסורתית העוינת את ישראל ומעוניינת לכפות עליה מדיניות לא מציאותית של ויתורים ופשרות, כדי לרצות את הצד הערבי.

שמיט, שהתגייסה לשורות משרד החוץ הגרמני סמוך לאיחודה מחדש של ארצה ושימשה כיועצת פוליטית של שני שרי חוץ גרמניים – קלאוס קינקל (מהמפלגה הליברלית) ויושקה פישר (ממפלגת ״הירוקים״) – החליפה את הויסגן בבריסל לאחר שזה נקרא ללשכת הקנצלרית בברלין. שמיט הייתה יד ימינם של סולנה, אשטון ומוגריני. אין החלטה מדינית של האיחוד האירופי ששמיט לא הייתה מעורבת בגיבושה באופן עמוק, ובתיאום מוחלט עם ברלין. כלומר, עם יועצה המדיני של מרקל, הויסגן.

גרמניה עמדה עד לאחרונה בפני דילמה קשה, שאותה הגדיר בפניי פעם פקיד ממשלה בכיר בברלין: אומות האיחוד האירופי דורשות מגרמניה לגלות הנהגה, אך בכל פעם שגרמניה מעזה לעשות זאת, עולה צעקת מחאה מקרב אותן אומות אירופיות שביקשו מגרמניה להנהיג: ״הנאצים חוזרים״. תחת הנהגתה של מרקל, ולנוכח המשברים הבלתי פוסקים שעמם התמודד האיחוד האירופי בשנים האחרונות, נמצאה נוסחת הפלאים שפתרה את הדילמה: ההשפעה הגרמנית על מדיניות החוץ האירופית עברה אל אחורי הקלעים, שם היא מתבצעת ללא חשיפה לעיני הציבור הרחב. בעוד ש״שרי החוץ״ האירופיים התחלפו אחת לכמה שנים, שמיט הבטיחה שמירה על המשכיות ויציבות.

"הקשר הגרמני בבריסל״ הוכיח את יעילותו גם בכל הקשור לישראל: בשנים שבהן ממשלות מרקל פעלו לפתח את הקשרים הבילטרליים עם ישראל בתחומים החשובים לגרמניה, הועבר הטיפול ב״צעדי ענישה״, בעיקר על מדיניות ההתנחלות, לטיפול משרד החוץ של האיחוד האירופי. שם גובשה מדיניות ״הענישה״ באופן שהסתיר את טביעת האצבעות של ברלין על גיבוש אותן החלטות. נוצר מצב שבו קשה להעריך מי משפיע על מי יותר: האם הרוחות האנטי־ישראליות הנושבות מבריסל מעכירות גם את האווירה בברלין, או שמא ברלין היא שתורמת, מפאת צרכיה ושיקוליה, לחיזוק הקו האנטי־ישראלי של האיחוד האירופי. בדיעבד נוצר שיתוף פעולה למופת, שאפשר לגרמניה עד לאחרונה להימנע מיצירת מתח ביחסים הבילטרליים עם ישראל, באמצעות הפלת אחריות בנוגע להחלטות בעייתיות על בריסל.

ביטוי בולט לשניות הזו היה בתקרית הבאה, לפני כשנתיים: עם פרסום החלטת האיחוד האירופי על סימון המוצרים מההתנחלויות, יצא נשיא הבונדסטאג הגרמני וחבר מפלגתה של הקנצלרית מרקל בהתקפה חריפה על ההחלטה. דובר שגרירות האיחוד האירופי בישראל מיהר להגיב: ״הרי האיחוד האירופי אינו מקבל את ההחלטות הללו על דעת עצמו, אלא לבקשת המדינות החברות בו״. כמה חודשים לאחר מכן חשף השבועון הגרמני 'דר שפיגל' כי ליועצה של מרקל, הויסגן, הייתה יד בגיבוש החלטת סימון המוצרים. מאוחר יותר הייתה שמיט מעורבת במגעים חשאיים שנועדו לפתור את המשבר המדיני שנוצר בין ישראל והאיחוד האירופי בסוגיה.

האומות ה"אריות"

מגזר פעילות מרכזי ורגיש אחר, שבו היה ל״קשר הגרמני בבריסל״ השפעה מכרעת מאחורי הקלעים והרחק מזעמה של ישראל, היה קידום היחסים עם איראן וגיבוש הסכם הגרעין עם טהרן. לגרמניה יש יחסים היסטוריים הדוקים עם איראן – מסחריים, כלכליים, מדיניים ותרבותיים – המבוססים גם על רעיון ״הקשר הגזעי״ בין שתי האומות ״האריות״. התעשייה הגרמנית, וכן הממסדים הפוליטיים והאקדמיים בגרמניה, הקפידו לשמור על קשרים הדוקים עם איראן גם לאחר המהפכה האסלאמית, וגם לאחר שהמשטר בטהרן מצא עצמו מול בידוד בינלאומי הולך וגובר. גופים כלכליים גרמניים מצאו דרכים שונות לעקוף את העיצומים הבינלאומיים שהוטלו על איראן בשל סירובה להפסיק את תוכנית החימוש הגרעינית שלה. זיגמר גבריאל, שר החוץ הגרמני הנוכחי ועד לאחרונה שר הכלכלה, היה השר המערבי הראשון שמיהר לבקר באיראן מיד לאחר חתימת הסכם הגרעין בקיץ 2015, ועוד לפני שברור היה אם איראן עומדת בכלל בתנאיו.

גם אם לקנצלרית מרקל היה תפקיד משמעותי בגיבוש חזית אחידה במועצת הביטחון של האו״ם בדבר הטלת סנקציות על איראן – מתוך מחויבותה העמוקה לביטחונה של ישראל – הממסד הגרמני גרר את רגליו בכל הנוגע לגיבוש מדיניות עיצומים נגד איראן, בניגוד לצרפת ובריטניה שגילו עמדות ברורות ונחושות בעניין. מנגד, גרמניה – בדמותה של הלגה שמיט כמנהלת בכירה בשירות החוץ האירופי – גילתה פעילות רבה ביותר בגיבוש ״הסכם וינה״ שנחתם עם טהרן לפני כשנתיים, למרות התנגדותן הקולנית של ישראל ומדינות המפרץ. ההסכם נתפס אמנם כהישג של מזכיר המדינה האמריקני הקודם ג׳ון קרי ושל ממשל אובמה ככלל, ואין ספק, שהמו״מ החשאי שהתנהל בין וושינגטון וטהרן קידם באופן משמעותי את השגתו, אך שוב – מאחורי הקלעים נחשבת הלגה שמיט כשושבינה האמיתית של ההסכם.

כעת מוטלת על שמיט המשימה להציל את ההסכם. באירופה יעקבו השבוע בחשדנות רבה אחרי ביקורו של נשיא ארה״ב דונלד טראמפ בסעודיה ובישראל. האירופאים חושדים מאוד שטראמפ הבלתי צפוי יושפע מעמדותיהן של ישראל ומדינות המפרץ, הממשיכות לראות באיראן גורם מאיים ומערער יציבות. טראמפ נמנע אמנם בשבוע שעבר, ערב סיבוב הבחירות הראשון לנשיאות איראן, להטיל מחדש על איראן סנקציות שהושעו במסגרת ״הסכם וינה״. אך הנשיא האמריקני חתם על עיצומים חדשים הנוגעים לפיתוח תוכנית הטילים האיראנית – נגד אישים איראנים הפעילים בתחום ההתחמשות, ונגד חברה סינית המעורבת בפיתוח טילים איראניים.

בישראל סבורים שבעוד איראן מעמידה פנים כי היא משתפת פעולה עם הקהילייה הבינלאומית בכל הקשור להסכם הגרעין, היא פועלת במלוא הקצב לפיתוח טילים בליסטיים, שעליהם ניתן יהיה להרכיב ראשי נפץ גרעיניים בשלב מאוחר יותר, עם פוג תוקפו או ביטולו של הסכם הגרעין. ״הסכם וינה״ אינו רואה בפיתוח תוכנית טילים בליסטיים הפרה של הסיכומים עם טהרן.

במקביל להרגעת ממשל טראמפ, האירופאים והגרמנים בונים על הידוק הקשרים שלהם עם איראן לנוכח ההתקרבות בין הממשל האמריקני ליריבותיה של טהרן במפרץ הפרסי. להידוק הקשרים הללו יש כבר השלכות משמעותיות עבור הכלכלה האירופית, המצויה במשבר: מאז כניסתו לתוקף של ״הסכם וינה״ בינואר 2016 הוכפל היקף הסחר האירופי עם איראן מ־7.68 מיליארד יורו ל־13.74 מיליארד יורו. לנוכח תנופת הצמיחה בכלכלה האיראנית מאז הסרת הסקנציות, רואים האירופים באיראן שוק מבטיח ביותר. מנגד, להתקרבות בין אירופה ואיראן יש גם השלכות כלכליות שליליות: ערב ביקורה האחרון של הקנצלרית מרקל בריאד, באפריל, הודיעו הסעודים כי החליטו שלא לרכוש יותר נשק מגרמניה בשל הבעייתיות הנובעת מהאיסור החוקי בגרמניה למכור נשק למדינות המפרות זכויות אדם. מנגד, עומדים הסעודים לחתום על עסקאות נשק ענקיות עם האמריקנים.