השמאל לא מצליח להתגבר על מפלתו הפוליטית, והוא מאשים בכך את "מדינת ירושלים" ו"עיירות הפיתוח" שהפכו לסמל של מה שרע ומייאש בישראל: "אוטונומיה של פנאטיים בעיר שחורה"
בשבוע שעבר, בו ציינו 40 שנה למהפך 1977, העלה אתר "מידה" מארכיון "דבר" את כתבתם של הרצל ובלפור חקק על תגובות השמאל לדרמה הפוליטית. המאמר חושף את הבוז לשלטון הימין ("שלטון זר"), נבואות הזעם על סופה של המדינה ("אנחנו הולכים לקראת התאבדות"), וההתנשאות האופיינית ("אלה שהשתתפו בהפגנת 'שלום עכשיו' מאיישים את יחידות העילית… את האוניברסיטאות…"). מומלץ לקרוא את המאמר המלא.
לתסכול ולזעם העצום הזה היה גם ביטוי מרחבי. היכן יגורו אנשי הציונות הליברלית והמתקדמת? איזו עיר תהיה לביתם של אנשי יחידות העילית והאוניברסיטאות?
ההחלטה של השמאל הייתה ברורה: הם בחרו בתל-אביב ונטשו את ירושלים.
כך כתב למשל יאיר לפיד על תל אביב של שנת 1979, בה היא נוסדה בתור "הגולה הפנימית":
"בקיץ 79', לפני 25 שנה בדיוק הייתה כאן מהפכה. בקיץ ההוא החלטנו שאנחנו לא פה. הוקמה מדינת תל אביב… זו הייתה מסיבת הפרידה הקולקטיבית הראשונה של ישראלים צעירים מהמדינה שלהם. מהפוליטיקה שלה, מהמיתולוגיה של הקמתה, מהשתלטותה המציקה על חיינו. הזעם של אחרי מלחמת יום הכיפורים הוחלף בניתוק. שם, מול קולנוע פריז ייסדנו את הגולה הפנימית".
ואילו דורון רוזנבלום כתב על כך שתל אביב הפכה להיות עיר מקלט:
"תל אביב הפכה להיות ברירת מחדל של אלו שהארץ חמקה להן מבין האצבעות. תל אביב נותרה מעין מקום מפלט, מקום שאוהבים אותו לא בגלל מה שיש בו-אלא בגלל מה שאין בו: היא לא כמו "ירושלים" והיא לא "כמו ערי הפיתוח", ואין בה את כל אותם הדברים המזכירים לנו בבעתה גוברת והולכת – מבחירות לבחירות ומפיגוע לפיגוע –היכן אנו חיים".
זה לא נגמר במהפך 77'. לאחר המהפך המוניציפלי בו הפסיד טדי קולק, אחרון נפילי מפא"י ההיסטורית, לנסיך תנועת הליכוד, אהוד אולמרט, קרא יהונתן גפן להשאיר את ירושלים
"לזורקי אבנים ולמחרחרי הנצח. שלנו ושלהם… נראה לי שירושלים היא מקום טוב לסגור בו (לנצח!) את כל הרוצחים, האנסים בתשובה, המתפרעים, מציתי האנשים, אוהדי עונש המוות, אוהדי המוות, זורקי האבנים…שיכורי בקבוקי התבערה, הג'יהדניקים, נאמני הר-הבית, מחשבי-הקיצין, הסכינאים, בכייני הכותל, מרטיבי המסגדים, סגפני-החומה, המתאבדים, וכל שאר הפנאטיים.
פנאטי כל העולם התאחדו… יחיו להם שם ביחד, לנצח או אפילו לשני נצחים, אבנים עם לב עם אנשים מוגזי מוח – אוטונומיה של פנאטיים בעיר שחורה, ואנו נקים חומה גבוהה מסביבם, ונמשיך לחיות את חיינו הזמניים הבלתי קדושים בלי מורא ובלי להיות בני ערובה… תושבי ירושלים שאינם פנאטיים ואינם קדושים, יפונו לשפלה".
אחרי מפלתו של פרס בבחירות 96' קרא חיים חפר לחילוני ירושלים לרדת לתל אביב ולעזוב את שלטון ה"חרדוסים והליכוד" ואילו קניוק, שנואש כנראה מסיכויים למהפך פוליטי הציע תכנית חלוקה:
"קחו את הארץ מזרחה מכפר-סבא ועשו בה מה שתרצו. כבר היה מעולם: יהודה וישראל. קחו את ירושלים, ותנו לנו לקיים מדינת יהודים בשפלת פלישתים…באנו להיות עם חופשי בארצנו, ועם העצב האסתטי הכרוך בדבר, נחיה בלי ציון".
לא אלאה אתכם בעוד דוגמאות, אבל הסגנון הזה ממשיך לאחר ניצחונו של אהוד ברק בבחירות 1999 ("תל אביב הקפריזית ניצחה את היהדות של האייתולות", יורם קניוק) וכשפורצת אינתיפאדת אל אקצה הופך לדכאוני ממש.
צריך להודות על האמת, ראש הממשלה בנימין נתניהו צודק: קיימת בארץ תעשיית דכדוך. קשה לחברים בה לקבל את רצון הבוחר כאשר הוא בניגוד לדעתם. תעשיית הדכדוך הזו כמעט וחיסלה את ירושלים כאשר הציבה בחירה מדומיינת בין שתי אפשרויות קוטביות לזהות ישראלית.
שלטונו הממושך של הימין וחוסר האונים של השמאל להציב ולו רבע אלטרנטיבה ראויה, מביאים חלקים ממחנה זה לדבר על מדינת ישראל כפי שדיברו על ירושלים לפני 30 שנה. אם פעם הייתה זו רק ירושלים שתוארה כעיר גמורה, אבודה או שחורה הרי שהיום הטון המדוכדך והמיואש הזה מתייחס למדינת ישראל כולה.
נזקה של תעשיית הדכדוך הוא נזק כפול, היא יוצרת דימוי של מציאות שחורה, אפוקליפטית ומדומיינת ומאחר שהמציאות כל כך מייאשת – הרי שנמנע שיח אפקטיבי על התמודדות עם הבעיות האלו.
ירושלים הצליחה לבצע שינוי תדמית מסוים בשנים האחרונות, אבל האתגרים עוד רבים: הדמוגרפיה השלילית של העיר, מצבה הכלכלי הקשה והבעיות שנוצרות משילוב סוגי אוכלוסייה שונים מחייבים התמודדות אמיצה.
הבריחה של השמאל לגולה התל-אביבית לא פותרת דבר. 50 שנה אחרי איחודה של העיר, הגיע הזמן להפסיק ליילל ולהתחיל לעבוד.
עמית פוני הוא ראש מינהלת התחדשות עירונית בירושלים, כותב את הבלוג "ירושלים האחרת".
אכן השמאל נטש את ירושלים. עוד בשנות ה-80.
מה שלא משנה את העובדה שתחת שלטון ממשלה "לאומית" העיר הופכת להיות פריפריה נידחת.
העיר ננטשת גם על ידי משרדי ממשלה. הפעילות הממשלתית מתרחשת בתל אביב. ואחר כך עוד באים בטענות למה השגרירויות נשארות שם.
ירושלים זקוקה למקורות תעסוקה, תרבות ובילוי. וללא אלו, היא נידונה לניוון.
גילוי נאות:
אני איש שמאל. ירושלמי. אוהב את העיר הזו, ואין לי כוונה לנטוש.
ממתי מותר ליהודים לתקוע בשופר בראש השנה על הר הבית? כלומר הר הבית איננו בשליטתנו. הוא בשליטת טרוריסטים ירדנים. הנדר של מוטה גור שנתניהו הזכיר היום בכנסת לא לוותר לעולם על הר הבית הופר על-ידינו.
ממתי יהודים יכולים לרדת לים המלח בדרך יריחו? כלומר הכמיהה מהשיר של נעמי שמר איננה ממומשת בדורנו.
יותר נכון לומר שהיום מציינים יובל שנים לשחרור הרובע היהודי בעיר העתיקה והשיבה היהודית לעיר דויד. איחוד ירושלים איננו מתקיים.
אגב בין טדי קולק שפסגת זאב נבנתה בימיו לבין אהוד אולמרט המושחת עם פרויקט מגדלי ההולילנד שלו, אני בוחר בטדי קולק בלי לחשוב פעמיים.
ירושלים ננטשה על ידי שאר מדינת ישראל, כולל 90% מהציבור החילוני ומסורתי.
עובדות הן אויב מר של האמת.
אחרי שפתחו מחדש את הרכבת והרחיבו את כביש 443 בגלל הפקקים וסללו מנהרה מגוש עציון ומנהרה ממעלה אדומים והרחיבו גם את כביש 1 לשלושה נתיבים לכיוון + מנהרה מתחת לקסטל ובשנה הבאה תהיה רכבת מהירה וחצבו את ציר בגין שכולו מחלפים ומנהרות – ועדיין יש פקקים.
והקימו את סינמה סיטי ואת מתחם ממילא ואת מתחם התחנה וקניון חדש במבשרת ולפני שבוע מובילאי הודיעו שהם הולכים להקים מגדל של שלושים קומות וברכבת הקלה אין מקום לשבת ומחירי המלונות כפולים מבפריס. ואין חנייה. ומחירי הנדל"ן כפולים מבלונדון.
איזה נטישה – העיר פשוט שוממת – ריקה ממש כמו בשיר במערות אשר בסלע מייללות רוחות…
ומכיוון אחר:
בקיץ 2014, בין שלל המבקרים את החיילים על גבול רצועת עזה, זכור לי במיוחד ביקור אחד:
קבוצת אמהות של כיתה ה' מבי"ס בצפון תל אביב באו לבקר אותנו ולהביא מטעמים עם המון אהבה, איכפתיות ופטריוטיות.
שאלתי את אחת האימהות: "את שותה קפה הפוך בבית קפה ליד הבית כל בוקר?" "כמובן" היא ענתה לי. "מעולה", אמרתי לה. "לי כבר קצת נמאס מהקפה השחור של המילואים. מחר בבוקר תני גם שלוק אחד בשבילי."
היא חייכה חיוך רחב ואמרה "בשמחה!"
ישראל ננטשת לטובת תל אביב. לא רק ירושלים. יש כאן מאבק בין הפריפריה לבין מדינת תל אביב. עבור בכייני מדינת תל אביב העורגים על זיכרונות עבר היו או לא היו, הפריפריה מתחילה בצומת גלילות בצפון וצומת כנות בדרום, כל המדינה פריפריה, והפריפריה הזו היא אחלה שכפ"ץ בפני הברברים המקיפים אותנו, והם הבכיינים יש להם את הפריבילגיה לבכות לקונן על מר גורלם, יש מי ששומר עליהם מכל רע. הפריפריה.
הרי הם יודעים מה מתכננים ורוצים הברברים שמסביבנו, בלב ליבם פנימה הם יודעים מה מחכה להם ולנו לכולנו, ללא הבדל עיר, מוצא או צבע. אבל הם נח להם להתעסק בחלומות באספמיה, לדבר על שלום מדומיין עם אויבים, לקונן וליילל, ולקרוא קריאות ולהשמיץ ולהכפיש ולהעליל עלילות. החיים טובים ונח להם.
אם כבסיס של כותב המאמר הוא המאמר של הרצל ובלפור חקק (31/01/2016) כאן במידה,
אז חיפשתי את האמירה של ד"ר יאיר ומיסטר לפיד, ולא מצאתי.
ריפרוף דרך גוגל ברשת, לטקסט הרלוונטי של הד"ר, גם העלה חרס.
האם האתר יוכל להעלות את מקום ההתיחסות של ""ד"ר לפיד"" לסוגיה ? ("איר לפיד על תל אביב של שנת 1979…")
(חוץ מאנשי ימין שרוצים להעמיק) אני חושב ש-"מרכז" המפה הפוליטית הוא אוכלוסית היעד של אתר כמו 'מידה',
שם אולי אפשר למצוא אנשים שאולי ישתכנעו מהנימוקים וההגיון המובע במאמרים כאן,
ולא בני-דת-השמאל-ומשה, שהם כת לכל דבר ועניין.
אותם אי אפשר לשכנע, הם נעוצים עמוק באמונתם.
ולכן יאיר לפיד וצאן מרעיתו מנותקי הקשר, הם אולי ישתכנעו מהחומר המובא כאן.
חלק משמעותי מהאשמה בדרדור מצבה של ירושלים אכן מוטל על כתפי החרדים וההתחרדות. אולי תתייחסו גם לזה מתישהו? אני קורא כאן שנים, לא זוכר שאי פעם ראיתי כאן יחס ביקורתי כלפי החרדים (לפחות מצד הכותבים).
פוני אני אוהב אותך, אבל תכלס חוץ מכמה הזויים ביניהם אני ואתה, כולם כבר וויתרו על ירושלים.
איזה מטרה שירתת ברגע שבחרת להשתלח עם כמה ציטוטים בכל מי שמכנה עצמו שמאל ? זה מקדם את ירושלים ?