הורים, שימו גבול להתמכרות הדיגיטלית של ילדיכם

דמיינו את עצמכם יושבים במסעדה עמוסה. ברקע, קול שקשוק הכוסות ורחש השיחות. אתם מוּבלים אל מקומכם, מעיפים מבט נונשלנטי סביבכם, ואז, במבט שני, הנה הוא שם: האסטרונאוט שבשולחן הסמוך.

אינני מתכוונת לאסטרונאוט אמתי כמובן, אלא לנוסע מהסוג הדיגיטלי: הילדים הקטנים האלה (לפעמים לא כל כך קטנים), שכל הזמן מחוברים למשהו ומנותקים מכל השאר, ומרחפים להם במקום כלשהו באינטרנט.

התופעה של 'אסטרונאוט בארוחת הערב' הופכת יותר ויותר נפוצה. למעשה, ישבתי ליד אחד כזה במסעדה לפני כמה ימים. הוא היה בן עשר, אולי אחת־עשרה. הוריו שוחחו ביניהם, והוא שוטט לו אי־שם, עיניו המזוגגות נעולות על מסך האייפד. האוזניות המרשימות שלו נראו כאילו ניתן להשתמש בהן לניווט במשימה למאדים, אך בינתיים הן הותירו אותו נטוע בחוזקה במקומו, חסר תנועה כמו ספינקס במגפי עור.

זו לא הגזמה: במשך השעה שלאחר מכן היה עדר פרוע של באפלו יכול לדהור מחוץ למטבח, ואחריו להקת הצועדים של אוניברסיטת UCLA בהרכב מלא, ומשתתפי המחזמר 'המילטון' כשהם עושים שמיניות באוויר – והילד האסטרונאוט לא היה מבחין בדבר או מרים גבה.

ברור, הרי שום דבר מרגש לא קורה שם; בסך הכול ארוחת ערב משפחתית, שהיא אחת ההזדמנויות החשובות ביותר ללמד ילדים משהו באופן יזום. ארוחת ערב היא הזמן שבו ילדים לומדים את אמנות הסבלנות, השליטה העצמית, הנימוס והשיחה – דברים שאי אפשר ללמוד כאשר בוהים במסך.

כל זה מוביל להמלצה הבאה, שהיא צעד קיצוני ושנוי במחלוקת, העלול להטריד ואפילו להרגיז רבים: למעט מקרים חריגים ספורים ביותר, לילדכם היושב לארוחת הערב לא צריך להיות ביד לא אייפון ולא אייפד ולא איי־כלום.

הנה מבחן משעשע ומעט מטריד: לכו למסעדה עם ילדים שיכולים ליצור קשר עין, להזמין לעצמם מנה, לומר 'בבקשה' ו'תודה', ותופתעו מהמחמאות המעריצות שתקבלו מהמלצרים המופתעים. אלה מיומנויות בסיסיות שאינן צריכות להיחשב כהישג מדהים ויוצא דופן, אבל כיום הן בהחלט נראות כך.

ישנה סיבה לכך שביל גייטס אסר על בני משפחתו להשתמש במסכים למיניהם בשעת ארוחת הערב. גם סטיב ג'ובס ניהל בית עם מעט מאוד גאדג'טים. "מדי ערב הקפיד סטיב שילדיו ישבו לארוחת ערב ליד השולחן הארוך שבמטבח, בעוד בני המשפחה דנים יחד בשלל נושאים – ספרים, היסטוריה ועוד. אף אחד לא שלף מעולם אייפד או מחשב נייד", דיווח הביוגרף של ג'ובס, וולטר אייזקסון.

ניק בילטון, שכיסה תחום זה ב'ניו יורק טיימס', ציין מגמה דומה: "פגשתי כמה מנכ"לים בחברות הייטק וראשי קרנות הון־סיכון שאמרו דברים דומים: כולם מגבילים מאוד את זמן המסך של ילדיהם, לעתים קרובות אוסרים על שימוש בגאדג'טים לסוגיהם באמצע השבוע, ובסוף השבוע מקצים זמן מוגבל לשימוש בהם. נראה שהמנכ"לים האלה יודעים משהו שאנחנו לא".

אבל אם להיות כנים, זה לא קשור רק לידע. הנה עובדה: להתארגן לארוחת ערב מסודרת כשיש לכם ילד בן שלוש – בלי מסך, בלי אוזניות ובלי סרטים, רק אתם והילד וטיפת השפיות האחרונה שעוד נותרה לכם – זו כלשעצמה עבודה קשה. כולם יודעים זאת. זו הסיבה שכל כך הרבה הורים מותשים מעבירים אותה במיקור חוץ למסך הקטן.

אבל גם הוֹרוּת טובה היא לעתים קרובות עבודה קשה. כשיש ילדים קטנים, לא חייבים לקיים ארוחות ערב משפחתיות כל יום, וכשיוצאים לאכול בחוץ זה לא חייב להיות עינוי: צבעי קריון מעודדים מעורבות ואינטראקציה, וכך גם צעצועים קטנים ופשוטים כמו חיות או מכוניות. כשמדובר בפעוטות, כנראה לא תשוחחו על "ספרים והיסטוריה ומגוון נושאים"; אם יש לכם מזל, תוכלו להחליף כמה מילים על דינוזאורים ויצורים קדומים למיניהם – אבל לפחות תטמנו את הזרעים לקראת העתיד, כאשר שיח כזה יתאפשר.

עם זאת, כיוון שאזורים נטולי מסך הולכים ונעשים נדירים יותר ויותר, צפו לכך שהקריזות רק יחריפו. "הילד שלי רוצה שאמות כדי שיוכל לקבל עוד זמן על הטאבלט, ואינני מאשימה אותו" – זו לא בדיחה אלא כותרת אמתית של מאמר שפורסם לאחרונה במגזין האינטרנטי 'סלון'. אולי תופתעו לגלות שהפתרון של המחברת לסיטואציה המופרכת הזאת, שבה בנה מאחל לה שתמות רק כדי שיתאפשר לו לשחק עוד קצת בטאבלט שלה, כמו גם לבעיות הכרוכות בכך שילדיה "הופכים למפלצות מסוממות בכל פעם שאנו לוקחים את הדבר הזה מתוך הידיים הדביקות שלהם", הוא – אתם מחזיקים חזק? – לתת להם עוד זמן מסך!

למרבה הצער, ההתמכרות הדיגיטלית נמצאת בכל מקום. בערים כמו אוסטין שבטקסס דוחפים אייפדים לידיהם של ילדי גן באזורים אמידים; בבתי הספר הציבוריים בשיקגו, נציגים של גוגל תוהים מדוע בכלל צריך ללמוד מתמטיקה בסיסית וגאומטריה. ג'ונתן רושל, העומד בראש חטיבת האפליקציות החינוכית בגוגל, שלפי העיתון 'שיקגו טריביון' השתלטה כבר על בתי הספר הציבוריים בעיר, התבטא במילים אלה ממש ביחס למשוואות ריבועיות: "אני לא יודע למה הם בכלל לומדים את זה, שפשוט ישאלו את גוגל".

וואלה. אם כבר מדברים על זה, למה לחשוב בכלל? זוהי תמצית מזוקקת של אובדן עניין בפרטים הטכניים. זהו חוסר הבנה שתהליך הלמידה – הכולל פתרון בעיות, חשיבה ביקורתית ויצירתיות – חשוב באותה מידה כמו המטרה הסופית. החברים שאוכלים במסעדות – זה נשמע לכם מוכר, נכון?

הנה החדשות הטובות: תרבות הנגד מתחילה בארוחת הערב.

___________________

המאמר פורסם במגזין 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: שאול לילוב