די לפחד מרובוטים, הם ברכה לאנושות

עיתונאים וחוקרים מזהירים אותנו ללא הרף מהתפתחות הטכנולוגיה האוטומטית, שתעלים מיליוני מקומות עבודה. רוברט אטקינסון מסביר מדוע הם טועים

צילום: Humanrobo CC BY-SA 3.0

עד לא מזמן, רוב האמריקנים – כולל עיתונאים, אנשי עסקים, פוליטיקאים וחוקרים – תמכו בפה מלא בצמיחה טכנולוגית. הם הבינו כי באמצעות המיכון, האוטומציה וחידושים אחרים אנו יכולים לייצר יותר סחורות ושירותים טובים וזולים, וליהנות מהכנסות גבוהות יותר. היה ברור שחלק מהעובדים עלולים לאבד את מקום עבודתם כתוצאה מהיעילות הטכנולוגית, אבל רוב האמריקנים האמינו, אם לצטט את מיסטר ספּוֹק ב'מסע בין כוכבים', ש"צורכי הרבים גוברים על צורכי המעטים".

הימים הללו חלפו ואינם. הדעה הרווחת כיום משקפת בדרך כלל את גישתו של נֵד לוּד המיתולוגי מן המאה ה־19, שניפץ מכונות בבתי חרושת כתגובת נגד למהפכה התעשייתית; זרם גובר של ספרים, תזות אקדמיות, תחזיות שוק ומֹאמרי מערכת, מתריעים מכך שהטכנולוגיה מובילה אותנו לעולם של אבטלה המונית ויוצרת 'לומפן פרולטריון' (אנשים החיים בשולי החברה), ושמוטב לנו לחוקק 'חוק הכנסה בסיסית אוניברסלית'. לפי טענה זו, כדי להימנע ממהומות חברתיות ותסיסה המונית, המדינה צריכה לרשום צ'ק לפקודת כל תושב – ללא קשר לרמת הכנסתו או למצבו התעסוקתי.

דאגה מסוג זה, הגובלת ב'רובופוביה' – פחד מפני רובוטים, מייצגת היפוך מרשים לעומת תקופה ארוכה בהיסטוריה האמריקנית; משנות התשעים של המאה ה־19 עד לשנות השבעים של המאה העשרים, רוב האמריקנים היללו את הטכנולוגיה כמנוע קִדמה, שלא זו בלבד ששיפר את רמת חייהם, אלא אף העלה את אמריקה לגדולתה. בתקופה זו יצאו לאור ספרים רבים בשבח הטכנולוגיה החדשה העומדת לרשות האדם. כאשר הנרי אדמס ראה את הדינמו הענק להפקת חשמל בתערוכה הגדולה בפריז בשנת 1900, הוא הגיב על כך (בגוף שלישי):

 "כשהתרגל לגלריית המכונות הגדולה, הוא החל להרגיש את הדינמו בגובה ארבעים רגל ככוח מוסרי, כשם שהנוצרים הראשונים הרגישו את הצלב. כדור הארץ עצמו במתכונתו הישנה, על סיבוביו היומיים או השנתיים, נראה מרשים פחות מהגלגל הענק הזה, המסתובב במהירות מסחררת וכמעט שאינו מרעיש".

כלכלן מאוניברסיטת הרווארד, בנימין אנדרסון, ייצג במשך תקופה ארוכה את דעתם של רבים כשכתב, ארבעים שנה אחר כך, את הדברים הבאים: "אסור לנו לעכב או להפריע בשום אופן לתהליך הניצול המהיר של המצאות חדשות ותרגומם לשפת המעשה". לא רק מגיני הקפיטליזם ראו את הטכנולוגיה ככוח הקִדמה, אלא אף הסוציאליסטים; הסופר ג'ק לונדון עצמו שיבח את האוטומציה בהכריזו: "אל לנו להרוס את המכונות הנפלאות האלה שמייצרות ביעילות ובזול. עלינו לשלוט בהן ולצאת נשכרים מיעילותן וממחירן הזול. הבה ננהל אותן בעצמנו. זהו סוציאליזם, רבותיי".

בימים אלה נראה שכלכלני הרווארד מודאגים מכך שהאוטומציה פוגעת באנשים רבים מדי. לארי סאמרס כתב ב'פייננשל טיימס' על כך ש"רב החשש כי מחצית המשרות במשק עלולות להיעלם כתוצאה מחידושים טכנולוגיים כגון כלי רכב לנהיגה עצמית, קופות אוטומטיות ומערכות־מומחה, העושות את העבודה ביעילות רבה יותר מבני־אדם".

סאמרס, מאקרו־כלכלן שהביע בעבר אמון ביכולתו של ה'פדרל ריזרב' להביא למצב של תעסוקה כמעט מלאה, סבור כיום כי שליש מהגברים בגילי 25 עד 54 עלולים להפוך למובטלים עד אמצע המאה הנוכחית בשל הטכנולוגיה.

רובוטים לא יחליפו דוגמניות ומעצבי שיער

קולות מסוג זה הולכים וגוברים בעשורים האחרונים. מדען הבינה המלאכותית, נילס נילסון, היה הסנונית הראשונה כשהזהיר כבר ב־1984 כי "עלינו לשכנע את מנהיגינו לוותר על הרעיון של 'תעסוקה מלאה'… השינויים הטכנולוגיים מתפתחים בקצב מואץ". מאז ועד היום חשיבה מעין זו הפכה לנרטיב נפוץ ומקובל, שתהודתו הולכת וגדלה על ידי אמצעי התקשורת ולוח שנה עמוס באירועים של 'מובילי דעת קהל'. אי אפשר להשתתף במפגש בדאבוס, בפורום G20 או בשיחת 'טד' כלשהי מבלי שיזכירו לך שהטכנולוגיה הולכת ומשתנה בקצב מואץ, וכי ימיה של ה'עבודה' כפי שהייתה מוכרת לנו עד כה – ספורים.

קלאוס שוואב, ראש הפורום הכלכלי העולמי, צופה כי הרובוטיקה והאינטליגנציה המלאכותית יחסלו חמישה מיליון מקומות עבודה עד שנת 2020. פול קרוגמן מזהיר כי "גם עובדים עם הכשרה מקצועית מתקדמת עלולים למצוא עצמם ללא עבודה, לא פחות מעובדים בעלי השכלה פחותה". ה'אקונומיסט', עיתון שבעבר השמיע קול מאופק, כותב כי "עבודה המצריכה הפעלה של המוח עלולה ללכת באותה דרך של עבודת הכפיים". ואם לא די בכך, מרטין פורד, מחבר רב המכר 'עלייתם של הרובוטים', מזהיר מפני אבטלה בשיעור של 75 אחוז עד שנת 2100. אבל למה להסתפק בנתון זה? ויוק וואדווה, סגן נשיא לחדשנות ומחקר באוניברסיטת 'סינגולריטי' שבעמק הסיליקון, טוען כי בין 80 ל־90 אחוז ממקומות העבודה ייעלמו כבר בתוך עשר או חמש־עשרה השנים הבאות.

הלווייתן הטכנולוגי הזה, שאינו פוסק מלחסל עוד ועוד מקומות עבודה, הוא רב עוצמה עד כדי כך שאפילו עובדים בתעשיית המין מוזהרים כי הם עלולים למצוא עצמם חיים על הבטחת הכנסה, שכן רובוטים עולים בביצועיהם המיניים על הפרוצות המפתות ביותר. כפי שכתב משה ורדי, פרופסור למדעי המחשב: "האם אתם מתכוונים להמר נגד רובוטי מין? אני לא".

התחזיות הללו מצטטות ברובן אחד משלושה מחקרים: הראשון – של מייקל אוסבורן וקרל פריי מאוניברסיטת אוקספורד, המזהירים כי 47 אחוז מהמשרות בארה"ב עלולות להיעלם בתוך 20 שנה; השני – של מכון 'מקינזי גלובל', המעלה טענות חוזרות ונשנות שלפיהן 45 אחוז ממקומות העבודה יאוישו באופן אוטומטי; והשלישי – של חברת PwC, החוזה כי 38 אחוז ממקומות העבודה בארה"ב עלולים להתבטל עד שנת 2030.

נתחיל בקביעה שיש להכיר בכך שהרבה ממה שנשמע מפחיד עשוי להיות זניח למדי. לדוגמה, קלאוס שוואב טוען כי עד שנת 2020, רובוטים ואינטליגנציה מלאכותית יחסלו 5 מיליון מקומות עבודה ב־15 כלכלות מפותחות ומתפתחות. ובכן, מדובר בסך הכול באחוז ורבע מסך המשרות בכלכלות אלו.

ומה באשר לנתונים של אוקספורד ומקינזי? הם בוודאי יגרמו לנו להתחיל לחשוש מרובוטים, לא כן? ובכן, המחקר של מקינזי קובע למעשה כי פחות מ־5 אחוזים ממקומות העבודה יכולים להיות ממוכנים לחלוטין. הנתון המדבר על 45 אחוז עוסק בשיעור הזמן של העובד שהטכנולוגיה יכולה לחסוך. לדוגמה, מערכת המחשב של IBM ,'ווטסון', המבוססת על בינה מלאכותית, יכולה לסייע לרופאים לבצע אבחונים רפואיים מהירים ומדויקים יותר. באופן דומה, 20 אחוז מזמן העבודה של מנכ"ל טיפוסי יכולים להתפנות באמצעות יישום של טכנולוגיות בינה מלאכותית. במקינזי לא חושבים שהטכנולוגיה תתפוס את מקומם של רופאים ומנכ"לים, אלא שאופי עבודתם ישתנה, והם יוכלו לנצל את זמנם כדי לעשות עבודה מעניינת ודברים יצרניים יותר.

ומה בנוגע למחקר של אוניברסיטת אוקספורד? ובכן, הוא פשוט מוטעה. מחברי מחקר זה, שלא עבר ביקורת עמיתים, לא בדקו את כל 702 תחומי העיסוק השונים, ולא אמדו ביחס לכל אחד מהם את הסבירות שהטכנולוגיה תחליף בו עובדים אנושיים. במקום זאת, הם עשו קיצור דרך: הסתמכו על נתונים ממשרד העבודה האמריקני, שהעריכו תחומי עיסוק על סמך גורמים שונים, כגון באיזו מידה הם מצריכים מיומנויות ידניות ותפיסה חברתית. אם מדד הסיכון המחושב שלהם היה מעל נתון שרירותי מסוים, הם הניחו שתחום עיסוק זה עומד בפני כליה.

הבעיה היחידה היא שהמתודולוגיה שלהם מייצרת הבלים. איך בדיוק אמורים רובוטים להחליף דוגמניות אופנה, מניקוריסטים ופדיקוריסטים, מתקיני שטיחים וסַפָּרים, כשם שמכוניות החליפו כרכרות? ורסאצ'ה לא ילבישו שמלה בשווי 3,000 דולר על רובוטית סקסית ויצעידו 'אותה' על המסלול, וגם לא נראה שאי־פעם נפקיד את עיצוב השיער שלנו בידיהם של רובוטים.

כאשר הקרן לטכנולוגיות מידע וחדשנות, שאני עומד בראשה, ניתחה את 702 תחומי העיסוק הללו באופן ידני – מתוך נקודת מוצא נדיבה מאוד על האופן שבו טכנולוגיה יכולה להביא לחיסולן של משרות – הערכנו כי לכל היותר רק כ־10 אחוזים מהם לכל היותר נמצאים בסיכון. במקום להיות מודאגים מטכנולוגיה שמייתרת מקומות עבודה, מוטב שנפעל להעלות את התפוקה, שהייתה בעשור האחרון בשפל של כל הזמנים.

אשר למחקר של PricewaterhouseCoopers, הוא מסתמך בחלקו על אותה מתודולוגיה פגומה של אוקספורד, ותחזיתו מבוססת על ההנחה שמחירם של ה'רובוטים' יֵרד באופן משמעותי, בעוד הפונקציונליות שלהם תשתפר דרמטית. מדובר בשני הימורים לא בטוחים, בלשון המעטה.

 

אל תדאגו לנהגי המשאיות

סיבה אחת שפרשנים רבים כל כך שוגים בהערכת־יתר של השפעת הטכנולוגיה על מקומות העבודה, היא שכנראה רק מעטים מהם מודעים באמת למתרחש בתחומי העיסוק השונים. הם חושבים לעצמם: כמה קשה כבר ללמד רובוטים איך להתקין שטיחים? כמי שעשה זאת בעצמו, הרשו לי לומר שהתנועות וההתאמות הקטנות הנדרשות מבעל מקצוע בתחום זה אינן נופלות מבעיה מתמטית חמורה שקשה למצוא לה פתרון. למעשה, זו משימה שאפילו הרובוט המתקדם והיקר ביותר לא יוכל ללמוד לעשות באמינות המתבקשת.

חוסר ההיכרות עם אופי עבודתם של אנשים אחרים מצביע על היבט נוסף באופן החשיבה של ה'מומחים'. עבור רוב חברי האליטות, העבודה היא דבר מעניין ומספק, שלא לומר מתגמל. אבל שאר האמריקנים עוסקים לרוב בעבודות קשות ומעייפות, שהן לעתים משעממות או מסוכנות.

לדוגמה, נהיגה במשאית, מקצוע שמומחים רבים מנסים להגן עליו נואשות מפני האיום של מכוניות אוטונומיות. כמובן, יש נהגים שנהנים מהעבודה, במיוחד אם הם ברי מזל להיות המעסיקים של עצמם ולהעביר את זמנם בכבישים הפתוחים. אבל נהיגה במשאית גדולה למרחקים ארוכים איננה קריירה נהדרת בשום אופן. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ארה"ב, נהגי משאיות נהרגים פי שבעה יותר בתאונות עבודה בהשוואה לבעלי מקצועות אחרים, ונפצעים פי שלושה יותר. בהתחשב בזמן הרב שהם נמצאים על הכביש, רוב נהגי המשאיות נעדרים זמן רב מדי מחיק משפחותיהם.

מחקר אחד מצא כי "נהיגה במשאיות היא ללא ספק אחת העבודות הברוטליות ביותר שאדם יכול לעשות. באופן כללי, נהגי משאיות למרחקים ארוכים סובלים מהשמנת יתר, סוכרת, חרדה, דיכאון, מחלות לב וכלי דם, שימוש בסמים וגירושין, יותר מהאמריקני הממוצע".

על פי המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן, נהיגה במשאיות היא בין חמשת המקצועות שבהם שיעור ההתאבדות הוא הגבוה ביותר. ואם לא די בכך שתנאי העבודה מלחיצים וגרועים, ההכנסה השנתית הממוצעת של נהגי משאיות – 40,260 דולר – נמצאת 17 אחוז מתחת לחציון הלאומי של ההכנסה בכלל המקצועות. אין פלא שקיים מחסור בנהגי משאיות.

עם זאת, רבים סבורים שהבעת אהדה לעובדי הצווארון הכחול העלולים לאבד את מקום עבודתם מחייבת להתנגד (או לפחות לתהות) על היתרונות שבמשאיות ללא נהג. אנדי שטרן, לשעבר ראש האיגוד הבינלאומי של עובדי שירות, מזהיר כי "יהיו שיבושים במקומות שונים. אפשר להעלות על הדעת שאנשים יכתרו את ערי הבירה כאן עם המשאיות שלהם".

הכתב לשעבר לענייני טכנולוגיה של ה'ניו יורק טיימס', ג'ון מרקוף, שקל את היתרונות והחסרונות של כלי רכב אוטונומיים בעלי בינה מלאכותית, וכתב: "למעלה מ־34 אלף איש בארה"ב נהרגו בשנת 2013 בתאונות דרכים, ו־2.36 מיליון נפצעו. יש לאזן זאת מול 3.8 מיליון אנשים שהתפרנסו מנהיגה מסחרית בארה"ב ב־2012".

לאזן?… מה יש כאן לאזן? כלי רכב אוטונומיים יחסכו למעלה מטריליון דולר בשנה, הרבה מזה כתוצאה מכך שיהיו פחות תאונות דרכים, והחיסכון יתרום באופן ישיר לשיפור רמת חייהם של האמריקנים. אם נוסיף לכך את היתרונות הכרוכים בכך שעשרות אלפי אנשים ימשיכו לחיות ולהתפרנס מדי שנה במקום למצוא את מותם בתאונות, הנתון הזה פשוט אינו בר־השוואה לעלויות שיושתו על נהגי משאיות, שרובם יזדקקו לחודשים ספורים כדי למצוא עבודה אחרת, בשכר זהה או אפילו טוב יותר.

זהו מצב שכנראה יהיה שונה בתכלית מאובדן משרות־הייצור במהלך שני העשורים האחרונים, שנגרם מסיבות מסחריות וטכנולוגיות. השכר בייצור היה גבוה מהממוצע, כך שעובד הייצור נאלץ להסתגל לרמת שכר נמוכה יותר בתפקידו החדש. לעומת זאת, שכרם של נהגי משאיות נמוך מהממוצע, ולכן הם יוכלו כנראה למצוא עבודות בשכר זהה, אם לא גבוה יותר, ממה שהיו מורגלים בו בהיותם על הכביש; במיוחד כשהירידה בהוצאות ההובלה תפנה כסף שיוקדש לפעילויות אחרות (רק כדי לסבר את האוזן, מכונאֵי משאיות משתכרים 15 אחוז יותר מהנהגים).

לא מדברים על העובדים הזרים

סיבה נוספת להתמקדות בנהגי משאיות ובעובדים אחרים שמשרותיהם עלולות להיעלם בגלל האוטומציה, היא שהפרשנים מבקשים להסיט את האצבע המאשימה על אָבדן עבודה רחוק ככל האפשר מהגלובליזציה. עבורם, אחד מעיקרי האמונה הוא שהטכנולוגיה, לא הסחר, היא שחיסלה את משרות הייצור של עובדי הצווארון הכחול. לא משנה שכללי מסחר הנהוגים מעבר לים, ולא מחשבים, הם שאחראים לכך שמחצית ממשרות הייצור ירדו לטמיון בשנות האלפיים.

מבקרים אלה אינם ששים להודות כי העלייה הגדולה במספרם של מהגרים לא־מיומנים בשני העשורים האחרונים הייתה קשורה לקיפאון באותה תקופה בהיקף ההשקעה העסקית במכונות חדשות. מאיה קוסוף כתבה ב'ואניטי פייר' כי "האיום הגדול ביותר לטווח ארוך על התעסוקה והשכר הם הרובוטים, לא העובדים הזרים". לא משנה שכאשר כוח העבודה הזמין זול, אין הצדקה להשקיע בהתקנת מכונות אוטומטיות, למשל כאלה המשמשות לקציר חקלאי.

סיבה נוספת לגידול ב'רובופוביה' היא שרבים מאמינים כי הקצב הנוכחי של התקדמות טכנולוגית הוא חסר תקדים. שורה של מחברים מתארים את השינוי הגדול בספרים ששמותיהם 'הסינגולריות קרובה', 'עידן המכונה השני', 'הגל השלישי', 'המהפכה התעשייתית הרביעית' ו'המהפכה הטכנולוגית החמישית'. בחזונם הם רואים 'קִדמה אינסופית' – מצב של הרמוניה מאושרת שבו "האינטרנט והטכנולוגיה ישימו קץ לבּוּרות, למחלות, לעוני, לרעב ולמלחמות".

שלא תבינו אותי לא נכון, זה נשמע נהדר, אך זה לא יקרה. עבור ההוזים הדיסטופיים הכול מסתכם בקדמה מעריכית המופעלת על ידי 'חוק מוּר', שמנבא כי כוחם של מעבדי המחשב מוכפל מדי שנתיים. חובבי הז'אנר מספרים לנו בנשימה עצורה שעוד כמה הכפלות כאלה ואנחנו כבר שם, בתמורה הטכנולוגית הגדולה מכולם.

אבל האמת היא שבמקום להאיץ, ההתקדמות במהירות המעבדים רק מואטת, ומספר הטרנזיסטורים שאפשר לקנות תמורת דולר אחד למעשה יורד. כמו וודי אלן הפונה אל מרשל מקלוהן בסרט 'אנני הול', אינני יכול להתאפק מלצטט את גורדון מוּר עצמו, שמצהיר כי החוק הקרוי של שמו "אינו יכול להימשך לנצח. טבעם של מכפילים מעריכים שאתה דוחף אותם החוצה ובסופו של דבר קורה אסון".

אבל הרובופובים אינם נרתעים. לדבריהם הטכנולוגיה צועדת קדימה, ואחראים לכך חְנוּנים מעמק הסיליקון וקפיטליסטים תאבי בצע המעוניינים רק למקסם רווחים, כאשר אלה כמו אלה אינם רגישים לכאב ולמצוקה שהם זורעים.

כמו לחפור מנהרה בכפיות

למרבה המזל, לרובופובים יש עבורנו תוכנית הצלה מפני העתיד הנורא הזה: ועידת האו"ם לסחר ופיתוח (UNCTAD) מציעה לקדם את… ובכן, הסחר והפיתוח, באמצעות הטלת "מס רציני על רובוטים", צעד שבו מצדד גם ביל גייטס, שטען באחרונה כי "בשלב זה, אם עובד אנושי מייצר, נניח, תפוקה בשווי 50 אלף דולר בשנה במפעל, ההכנסה הזאת חייבת במס… אם רובוט עושה את אותה עבודה ממש, הדעת נותנת שיוטל על הרובוט מס בשיעור דומה".

אפילו כלכלנים שאמורים לדעת טוב יותר, כמו פרופ' רוברט שילר מאוניברסיטת ייל, הלכו שבי אחר השקפה זו. שילר טוען כי רובוטים כמוהם כאלכוהול, מוצר מזיק שהחברה צריכה למסות אותו כדי שנצרוך פחות ממנו. לכלכלנים יש מונח הולם לחשיבה מעורפלת כזאת: 'כשל כמות עבודה כוללת"; על פי תפיסה זו, הכמות הכוללת של עבודה שיש לעשותה היא קבועה, כך שאם העובדים מסיימים אותה מהר מדי, או אם נכנסים עובדים חדשים לשוק העבודה, או אם מכונות מחליפות עבודות שקודם נעשו בידי אדם – לא תהיה מספיק עבודה כדי לקיים תעסוקה מלאה.

אבל בתחילת המאה העשרים, כאשר חברות החלו להשתמש במכונות כתיבה בקנה מידה נרחב, חידוש שייעל את עבודתן של המזכירוֹת, איש לא קרא לממשלה הפדרלית להטיל מס על מכונות כתיבה כדי לפצות על אובדן הגבייה מהמסים האבודים על מזכירות מובטלות. זאת משום שלא היו מזכירות מובטלות. היעילות הגבוהה יותר של מכונות כתיבה אלה הביאה לירידת מחירי הסחורות והשירותים שנמכרו על ידי החברות שהשתמשו בהן, והצרכנים ניצלו את החיסכון שנוצר כדי לקנות עוד מוצרים ושירותים, שיצרו מקומות עבודה חדשים שהחליפו את משרות המזכירות ששוב לא היה בהן צורך. לכן, במהלך המאה האחרונה תמיד היה קשר שלילי, לא חיובי, בין הצמיחה בפריון לשיעורי האבטלה. במילים אחרות, התייעלות גדולה יותר פירושה אבטלה נמוכה יותר, שכן היא מעודדת יותר הוצאות ושפע רציונלי . העתיד לא יהיה שונה, אלא אם כן נשמיד את המכונות.

ועידת האו"ם לסחר ופיתוח, כמו גם גייטס, שילר ודאגנים אחרים, מוטרדים כל כך מרווחתם של העובדים עד שהם שוכחים את רווחתם של הצרכנים, היכולים לקנות עוד מוצרים ושירותים כאשר חברות משתמשות בטכנולוגיה כדי לשפר את היעילות.

עבור אנשים רבים, הדבר הנורא ביותר הוא שעובד יאבד את מקום עבודתו. האמירה שרובוטים עשויים לשרת את הקִדמה באמריקה, משולה בעיניהם לתמיכה בהמתת חסד אקראית. אבל אם רצוננו 'להציל' מקומות עבודה על ידי עצירה של חדשנות, מדוע שלא ניפטר מהטכנולוגיה לחלוטין ונשיב לחיים מקצועות ישנים, כפי שאלן סלואן מה'וושינגטון פוסט' היה רוצה שנעשה? סלואן למעשה קורא לטראמפ להפעיל לחץ על חברות שיוותרו על קופות לשירות עצמי בחנויות כדי להחזיר את משרות הקוּפּאים. הוא מצטט את ניו־ג'רזי כמודל המושלם, שכן זוהי אחת משתי מדינות שבהן החוק עדיין אוסר על מכירת דלק בשירות עצמי ללקוחות. כולנו יודעים כמה נהדרת היא עבודתם של מתדלקים, במיוחד כאלה שלא אכפת להם מהסיכונים הבריאותיים הכרוכים בשאיפת אדי בנזין במשך כל היום.

סלואן כותב שאם טראמפ ישתמש בכוחו כדי לגרום לכך שקמעונאים לא ייכנעו לטכנולוגיה, "נשמור על מקומות העבודה של קופאים במקום להניח להם לחיות בעוני, להתקיים על קצבאות רווחה, או להגיש תביעות לקצבאות נכות" (לא משנה שהשכר החציוני של קופאים גבוה רק ב־37 אחוז מקו העוני למשפחה בת שתי נפשות, כך שהם אינם רחוקים מעוני מלכתחילה).

סלואן ממשיך לספר שזה יהיה נהדר מפני ש"כולנו נרוויח". באמת? ממתי כולנו מרוויחים על ידי הפחתת התפוקה והאטה בצמיחת התמ"ג? סלואן ועמיתיו מזכירים את פקידי הממשלה שמילטון פרידמן פגש כשביקר בשנות השישים במדינה מתפתחת באסיה, בעת שנכרתה בה תעלה. פרידמן הופתע לראות שבמקום להשתמש בטרקטורים וציוד מכני כבד, היו במקום פועלים ובידיהם אתי עבודה. "מדוע יש כל כך מעט מכונות?", תהה פרידמן. "אתה לא מבין. זוהי תוכנית להגדלת מעגל העבודה", הסביר לו הפקיד הממשלתי הממונה. "חשבתי שאתם מנסים לבנות תעלה. אם זו תוכנית להוספת מקומות עבודה, עדיף שתציידו את העובדים שלכם בכפיות, לא באתים", סיכם פרידמן…

להשקיע בהסבה מקצועית

כדי להציל את העובדים מהגורל המצפה להם, מתרבות הקריאות לקונגרס לחוקק חוק שיקבע הכנסה אוניברסלית בסיסית. אבל צעד כזה יוביל בדיוק למה שהרובופובים מזהירים אותנו שהטכנולוגיה תביא בכנפיה: אבטלה בקנה מידה גדול, עם כספי מסים שיופנו לתמיכה במובטלים כרוניים במקום לצריכה שתיצור מקומות עבודה חדשים.

אין ספק, האלטרנטיבה איננה קריאה לעולם בנוסח הובס של מלחמת הכול בכול, שבו אם איבדת את מקום העבודה שלך נותרתָ ללא משענת. אנו יכולים וצריכים לעשות עבודה טובה בכל הקשור למתן תמיכה בדמות הכנסה זמנית לעובדים שאיבדו את מקום עבודתם שלא באשמתם. למשל, אפשר להרחיב את ביטוח האבטלה, אך יש לעשות זאת באופן שההטבות יפחתו מדי שבוע, כך שלעובדים יהיה תמריץ גדול יותר לחזור למעגל העבודה. כמו כן, עלינו להקים מערכת טובה יותר של הכשרה מקצועית שתאפשר הסבה קלה יותר במהלך החיים – למשל, באמצעות הקניית נקודות זיכוי ופטורים ממס להפרשות משותפות של העובד והמעסיק לטובת קרנות השתלמות מקצועיות מעין אלה

אם האליטות מעוניינות באמת ובתמים לסייע לעובדים בשכר נמוך, מוטב שיתחילו לתמוך בפה מלא באוטומציה מוּנעת טכנולוגיה ובהגברת ההתייעלות, כמו גם בהטלת מגבלות מחמירות יותר על הגירה של עובדים בלתי־מיומנים. זה מה שיסייע לכולם לצעוד קדימה, ולא הפחד מרובוטים.

________________

המאמר פורסם במגזין 'נשיונל רוויו'. תרגום: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

  1. האם תתנגדו לרובוטיקה מוחלטת? על פי המאמר רק נטען כי אנו עדיין לא קרובים למצב של מיכון מלא. ומה תאמרו על מיכון מלא? זה הרי בלתי נמנע?

  2. היה לי וויכוח בדיוק בנושא (טיפה יותר רחב מזה) אם חבר שלי לא מזמן, טוב למצוא טענות טובות לתמיכה בפיתוח טכנולגיה. יש המון אנשים שטוענים שטכנולוגיה וסחר בינלאומי והתפתחות של מדינות עניות לכיוון של הכנסה דומה לזו של מדינות מפותחות תקטין את ההכנסות של אנשים במדינות מפותחות ו/או תהרוג הרבה משרות.

  3. סבתא שלי תמיד מזכירה לי את ההפגנות הגדולות שהיו בשעתו שהמציאו את מכונת התפירה, מליוני התופרות חשבו שהעולם נהרס איך נפרנס את המשפחה. כל מי שטוען שאסור להפוך את המשאיות לנהיגה אוטונומית בטענה שצריך לדאוג לפרנסתו של נהגי משאיות. אני מציע להם להמשיך עם הנהיגה האוטונומית ומנגד לאסור לייבא בגדים מסין ולאסור על הפעלת מכונת תפירה רק ביד כך נדאג למאות אלפי חייטים, והמחיר של בגד יהיה בהתאם. עכשיו ננסה להסביר את הטענה לכאורה של הצד השני אם הכול יעבור לרובוטיקה איך יהיה לאנשים לאכול? והתשובה (החלקית) שבסופו של דבר הממשלה תדאג הם לבד יהפכו ליצרנים ורמת החיים יעלה פי מאה, עדיין יש בעיה מה עושה מובטל התשובה יהיה זמו לתחביבים (ההסבר הוא ארוך בנוגע לאיך אנשים יתפרנסו, אם הייתי מקבל כסף והיה מישהו שמתעניין בטענות שלי הייתי כותב).

  4. ההתקדמות הטכנולוגית לא זו בלבד שלא יצרה אבטלה המונית, היא למעשה יצרה מגוון מקצועות חדשים במספר גדול יותר ממספר המקצועות ש"נכחדו". למשל, על יועצי פרסום וגרפיקאים נוספו כיום בוני אתרים באינטרנט, יוצרי אנימציות, מומחים לפרסום באינטרנט וברשתות חברתיות, מהנדסי מערכות, תכניתנים, יוצרי אפליקציות, מנהלי אתרי אינטרנט, מעצבי קליפים של וידאו — ואני בטוח שיש עוד מקצועות רבים אחרים שאינני יודע על קיומם. וכל ההתקדמות הזאת דורשת בעלי מקצוע טכנולוגיים טהורים — מתימטיקאים, מהנדסי תוכנה, הנדסאים, מהנדסי אלקטרוניקה, בוני מחשבים, פיסיקאים.
    עוד מקצועות שנוצרים כתוצאה מההתקדמות הטכנולוגית הם מקצועות שעונים על הצורך בתעסוקת פנאי — בידור על כל גוניו, מסרטי קולנוע דרך סדרות טלויזיה (ואפילו סדרות ריאליטי), משחקי מחשב — תחום ענקי שדורש מספר גדול של בעלי מקצועות טכנולוגיים מגוונים — ספורט מקצועי, שבו יש ביקוש לא רק לספורטאים אלא למערך תמיכה גדול שכולל מאמנים, רופאים, פיזיותרפיסטים, יחצנים.
    העולם פשוט מתקדם לקראת התמקצעות גדלה והולכת, כך שבמקום מאסות של עובדים חסרי השכלה או הכשרה, יש צורך במאסות של עובדים משכילים שעברו הכשרה והתמקצעות.
    לדעתי אין שום חשש מאבטלה המונית כתוצאה מהתקדמות טכנולוגית, ורובוטים רק יביאו ברכה בכך שיחליפו עובדים במקצועות מסוכנים או משעממים.

  5. אני מסכים עם המאמר, אבל המשפט הזה קומם אותי מאוד: "…שיושתו על נהגי משאיות, שרובם יזדקקו לחודשים ספורים כדי למצוא עבודה אחרת, בשכר זהה או אפילו טוב יותר." הרי כמו שהצגת, וכמו שרוב האנשים עם ראש על הכתפיים יודעים, עבודה בתור נהג משאית זו עבודה לא אטרקטיבית במיוחד, ורוב האנשים שיש להם אלטרנטיבה יעדיפו לא לעבוד בזה. אז למה שנהג משאית יצליח פתאום למצוא עבודה דומה או בשכר יותר טוב בגלל שפיטרו אותו? במיוחד שבמקביל אליו פוטרו אלפי נהגי משאיות אחרים? כנראה שאם הוא יכל למצוא עבודה טובה יותר, הוא היה משיג אותה גם בלי הפיטורים.
    לא צריך להציג את הכל כטוב ונפלא. זה שהטכנולוגיה טובה, לא אומר שלא יהיו אנשים שיתרסקו כלכלית בתהליך. וכנראה שרוב האנשים שיפוטרו לא יצליחו להשתלב בתור "טכנאי מכוניות".

    הנקודה החזקה שציינת זה מערך התמיכה לעובדים שאיבדו את פרנסתם, ופחות בדגש על דמי אבטלה ויותר הכשרות. הבעיה שבדר"כ מדובר על אנשים מבוגרים עם הכשרה קצרה, ואילו הביקוש עולה לצעירים עם הכשרות ארוכות והשכלה של שנים. אין ספק שזה אתגר עצום, אבל בסוף היום זה טוב לכולם שההתפתחות הטכנולוגית תימשך.

    1. ישנו כמובן הגזמה שבתוך כמה חודשים הם ימצאו עבודה אבל אם מסתכלים על המאקרו הכלכלי כל מוצר בארצות הברית יהיה הרבה יותר זול עקב ירידת במחיר של השינוע מה שיגרום לכסף פנוי בציבור שיגרום לפתיחה והגדלת שירותים נוספים ועוד עבודה . העובדים שיש להם מוסר עבודה ידני ימצאו במקומות חדשים בניית תשתיות, דירות ועוד .

  6. "ואם לא די בכך שתנאי העבודה מלחיצים וגרועים, ההכנסה השנתית הממוצעת של נהגי משאיות – 40,260 דולר – נמצאת 17 אחוז מתחת לחציון הלאומי של ההכנסה בכלל המקצועות. אין פלא שקיים מחסור בנהגי משאיות."

    מחילה על האוף טופיק אבל זה מתבקש, איך זה יכול להיות שהמשכורות בישראל כל כך אבל כך כך נמוכות , נהג משאית בישראל יכול רק לחלום על משכורות שנתית כזו, במקרה הטוב הוא יקבל חצי מהשכר הזה

    מה הגורם המרכזי לפערים העצומים הללו, הרי ישראל מחשיבה עצמה כמדינה מערבית מתפתחת/מפותחת

    1. אני מניח שהמשכורת שנהגי המשאיות האמריקאיים מקבלים משולמת ע"י עסקים ענקיים כגון וולמארט וחברות הפצה גדולות. השוק האמריקאי הוא בסדר גודל של מאות מיליוני צרכנים, לעומת פחות משבעה מיליון פה בארץ. כשיש לך שוק ענקי כזה, שמייצר הכנסות בסדר גודל של ביליוני דולרים, אפשר לשלם משכורת גבוהה כזאת לנהג משאית.

  7. תעסוקה היא מנגנון ייצור מחד, ומשחק בין בני האדם לחלוקת התוצרת או הנכסים מאידך. הרובוטים כמו כלי או מכשיר ישפרו את יכולות הייצור, והמשחק ימשיך להשתנות ולהתפתח בצורות רבות בהתאם לתנאים ולטבע האדם.

  8. מאמר מעולה. טוב שיש "מידה". ככל שהטכנולוגיה תתפתח יהיו יותר מקומות עבודה. כך מאז המהפכה התעשייתית. נולדים מקצועות חדשים וצרכים חדשים. ככל שיותר רובוטים יחליפו עבודה אנושית, יהיה יותר זמן פנוי ליצירתיות, ועבודה שמצריכה חשיבה מסדר גבוה. ועוד לא דיברנו על רובוטים צבאיים שייתנו יתרון למדינות עתירות ידע על פני דעאש ואיסלם פרימיטיבי.
    אך נכון גם שלא יקרה מצב שרובוטים יחליפו את כל בני האדם. לא בקרוב. יש המון הגזמות. גם אם יהיה רובוט סקס זה יהיה כלי אוננות נוסף ולא במקום.
    רובופוביה מסוכנת יותר מכל הפוביות האחרות.

  9. לדעתי הבעיה הגדולה באמת היא לא בהסתכלות על העשורים הקרובים, אלא על בעוד מאה שנה ומאתיים שנה. מה יהיה אז? האנושות תהיה תלויה ברובוטים. זוהי סכנה שאי אפשר לאמוד אותה. בטח שמעתם חלקכם על הנקודה הסינגולרית(בנושא הנוכחי), שאומרת שמתישהו עם התפתחות הבינה המלאכותית נגיע למצב שהבינה הזו יכולה לבנות בינה חכמה יותר ממנה, והיא תוכל לבנות חכמה יותר ממנה וכו', שילוב של זה עם מחשבה עצמאית שבנויה על אינטרסים הוא ממש לא בדיוני. זה יכול לגרום למרד של בינות מלאכותיות שהן חכמות פי אלפים ומיליונים מאיתנו – להשתלט על כל רשתות החשמל העולמית ולשעבד את האנושות לפי רצונן שהוא שאיבת אנרגיה או כל דבר שהן תוכנתו לעשות על ידי מי שקבע להן את האינטרסים שלהן.
    בינה מלאכותית חכמה מדי + אינטרס הישרדותי = שיעבוד האנושות.
    אני חוזר להתחלה – העיסוק שלכם בעשורים הקרובים לא רלוונטי. המחשבה צריכה להיות לטווח של מאות שנים. צריך להיות רף מסוים של כמה אנו יכולים להסתמך ולהיות תלויים ברובוטים/מכונות/בינות מלאכותיות. אם לא – תרחיש הבינה הסינגולרית יתממש במוקדם או מאוחר, תוך עשר שנים, תוך מאה שנה, או תוך חמש מאות שנה. הראיה שלנו צריכה להיות נצחית ולא רק על ילדינו ונכדינו.

  10. הכנסת רובוטים, מחשבים ומכונות יכולה לשחרר מהקשר בין עבודה לפרנסה ולאפשר זמן לתחביבים.

    1. לכל המגיבים אבל בעיקר למביא המאמר.האם הרובוט יחליף אותכם במתן תגובות למאמר הראשי??או האם בכלל רובוט עם בינה יוכל להתייחס למאמרים או לכתוב מאמרים על נושאים??אתם שוכחים שעדיין יהיה צורך בפיתוח ייצור שיווק של האמצעים החדשים, או שהם יהפכו למכונית שתביא אותם ליעד הסופי??