כשהכניעה להסתדרות הופכת לשיטה

שוב ההסתדרות הורידה את מדינת ישראל כולה על הברכיים, וסחטה חסינות שערורייתית מפיטורים עבור עובדי הנמלים

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הייתם רוצים להיות בעלי מניות בחברה שבה אי אפשר יהיה לפטר אף עובד ב־15 שנים הקרובות, לא משנה כמה גרוע הוא יהיה או מה יעשה? ברכותיי, זה בדיוק המצב שלכם ושל כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל, לאחר שהממשלה התקפלה בפני ועדי הנמלים והסכימה להעניק להם חסינות מפיטורים ל־15 שנה.

כדי להבין את עומק הסחטנות המתגלגלת של ההסתדרות, ואת האופן שבו היא נסוגה בעזות מצח מהסכמות קודמות ומחזיקה את מדינת ישראל כולה בגרון, חשוב לחזור מעט לאחור: ב־2005, לאחר שביתת ענק בת 23 יום בנמלים שעלתה למשק כמעט 5 מיליארד שקלים, חתמו נציגי האוצר עם ההסתדרות על הסכם קיבוצי שהיה אמור לפתוח פרק חדש בנמל. המטרה הייתה יישום חוק הנמלים והספנות שעבר בכנסת בניצוחו של נתניהו כשר האוצר אז. החוק פיצל את המונופול הממשלתי של רשות הנמלים לשלושה נמלים נפרדים – חיפה, אילת ואשדוד – במטרה להפריט את התפעול שלהם ולמכור לציבור אחוזים ניכרים ממניות הנמל בהנפקה בבורסה.

כדי להעביר את הרפורמה ולסיים את השביתה בנמלים, שהטילה על ישראל מצור ימי לכל דבר ועניין, הובטחו לעובדי הנמלים העלאות שכר ותנאים מפליגים. בנוסף להעלאות השכר והגדלת הפנסיה לכל מי שהיה עובד נמל בעת החתימה, הובטח לכולם "מענק חד־פעמי" בסך 50 אלף שקלים, ועוד 50 אלף שקלים כשההפרטה תושלם. לעובדים הוותיקים, מעל גיל 52, הוצעה "תוכנית פרישה" שבמסגרתה יקבלו עד הפנסיה קצבת פרישה בסגנון צה"לי של למעלה ממחצית משכרם, וכן "מענק הסתגלות" בגובה של למעלה מחצי מיליון שקל בהתאם לוותק. סך העלויות למשלמי המיסים – כמיליארד שקלים.

כל אלה ניתנו לעובדי הנמלים עבור שתי מטרות: הראשונה, יצירת שקט תעשייתי כדי לאפשר את הנפקת הנמלים. השנייה, יצירת דור חדש של עובדים "חדשים" שיצטרפו לנמל אחרי חתימת ההסכם, שאותם יהיה ניתן לשכור ולפטר (גם אם לא בקלות), ובכך לאפשר לנמלים איזושהי גמישות תעסוקתית כדי להתייעל.

חמש שנים לאחר מכן, כשהתקרב סופו של ההסכם ומועד ההנפקה הצפוי, איימו הוועדים ב"מלחמת עולם" אם ההנפקה תבוצע בפועל. הם אכן שבתו, ובהסכם שסיים את השביתה ההנפקה נדחתה ולאחר מכן הוקפאה עד להודעה חדשה, אבל בלי לשכוח עוד תוספות שכר לעובדים. הודעה כזו לא הגיעה מעולם, ונראה שממשלת נתניהו ויתרה על הרעיון.

השבוע ראינו מה קרה למטרה השנייה, של ייעול והגמשת אופי ההעסקה בנמלים: לאחר שבית הדין לעבודה נתן לוועד יד חופשית בשביתה, נכנעה הממשלה ועובדי הנמלים כולם זכו בחסינות מוחלטת מפיטורים. על חברות הנמל נאסר לפטר אף עובד, חדש או ותיק, גם אם לא יוכלו לעמוד בכך כלכלית. מדהים לראות כיצד נתניהו ראש הממשלה משמיד את הישגיו של נתניהו שר האוצר, שכדי להעבירם שילמנו מיליארדים על גבי מיליארדים בעלויות שביתה ובתוספות לעובדים, שהם מהיקרים ביותר במגזר הציבורי.

לשבור את הריטואל ההרסני

זה קורה בכל פעם מחדש: פקידי משרד האוצר מנסים ליצור איזשהו הישג – "תוכנית הבראה", "הכנה להפרטה", "התייעלות כלכלית". בתגובה, וכדי לשמר את כוחם, ועדי הנמלים של ההסתדרות מכריזים על שביתה ויוצרים משבר בקנה מידה לאומי. כדי להעביר את הרפורמה ולסיים את השביתה, פקידי האוצר מבטיחים תוספות שכר והגנות מפיטורים בקנה מידה אדיר, מתוך אמונה שזה מה ש"ישביע את המפלצת" ויבטיח שקט תעשייתי לטווח ארוך. מה שקורה בהמשך הוא שפקידי האוצר מתחלפים, והריטואל חוזר על עצמו: ההסתדרות יוצאת לשביתה בגיבוי מלא של בית הדין לעבודה, מתעלמת מכל ההסכמות הקודמות, ומורידה את הממשלה – כלומר את הציבור – על ברכיה.

הוועדים מודעים לחלוטין לכוח שבידם, ולעולם לא ייתנו מרצונם ויתור שבאמת יפגע בו. מערכת התמריצים מעניקה לוועדים רווח אדיר מכל משבר שהם יוצרים בתכיפות גבוהה כל כך. כדי לסיים כל משבר (או אפילו משבר פוטנציאלי!), הממשלה תמיד מוכנה לתת להם משהו.

הניסיונות החוזרים לטפל בסימפטומים ולא בבעיה עצמה לא הוכיחו את עצמם, בלשון המעטה. הבעיה היא היכולת של הוועדים הגדולים, בנמלים ובכלל, לשבות וליצור משברים בלי שום השלכות או סיכון, ובכך למנוע רפורמות חשובות כמו פתיחה של הנמלים לתחרות. בית הדין לעבודה מגן על הוועדים מפני סנקציות, תביעות ופיטורים, לכאורה כדי "לאזן את יחסי הכוחות" שאינם שוויוניים בין המעסיק למועסק. אלא שכשמדובר במונופול ממשלתי (שבו אנחנו למעשה המעסיק) וכבמצב שבו בית הדין מאפשר לוועד לעשות כרצונו ולהשבית את כל המשק בלי שום סכנה שהיא, הרי שאכן יש יחסי כוחות לא שוויוניים, אבל הם מוטים לטובת הוועד.

אם לא תבוצע רפורמה בחוקי העבודה בישראל או הגבלת שביתות בשירותים חיוניים, הרי שזה תפקידה של הממשלה להיות המייצגת של הציבור ולהילחם על האינטרסים שלנו בטווח הארוך. ההתקפלויות והוויתורים החוזרים ונשנים מול ההסתדרות פשוט לא עובדים. אם הם רוצים "מלחמת עולם", המענה צריך להיות מלחמה נגדית וללא מורא.

הנזק שייגרם למשק משביתה בעקבות עמידה קשוחה של הממשלה על האינטרס הציבורי, ימנע שביתות ענק כאלה לאחר מכן, משום שהוועדים יידעו שזה פשוט לא משתלם להם. זה הבסיס של כל תאוריית הרתעה. במצב הנוכחי, ברור מדוע ממשיכים לעשות לנו נזק כשהם מרוויחים מכל משבר כזה. חבל שצריך לדבר במונחים של מלחמה והרתעה, אבל זוהי התוצאה הבלתי נמנעת של חוקי העבודה הקשוחים של ישראל במגזר הציבורי, ושל "רשת ההגנה" של בית הדין לעבודה על הוועדים של ההסתדרות. הגיע הזמן להפסיק עם ההתקפלויות ולהתחיל להתמודד עם הבעיה.

____________________

הכותב הוא חוקר ב'תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. לייחל ליום שבו תהיה מדינה שמקדמת את רווחת העובדים בלי הסתתדרות ובלי בית דין לעבודה!

  2. מה אפשר ללמוד מהשיטות של ת׳אצר ורייגן מול השביתות בהקשר הישראלי?

  3. מה שצריך לעשות זה להרים נמל נוסף (תל-אביב יפו ?) ולמכור אותו לגוף גדול ובלתי תלוי .. הסינים לדוגמא.
    בצורה כזאת תהיה תחרות ואפילו אם הם ישבתו הנזק לא יהיה כ"כ גדול.

  4. תפסיק לבלבל במח. מי שמחזיק את מדינת ישראל בגרון זה לא ההסתדרות זה בית המשפט. להסתדרות אין שום אפשרות לקחת נכסי מדינה. מי שנתן להם את זה – זה בית המשפט. הקביעה של בית המשפט שאסור למדינה להפעיל את הנמל על ידי עובדים אחרים בזמן השביתה בעצם נתנה להסתדרות בעלות על נכסי המדינה . אם בית המשפט יתן לי נכסי מדינה אני אקח אותם וכך יעשה כל אחד. צריך לטפל בבעיה מהשורש.

  5. היש זירה כלשהי במדינה שהשמאל לא מנצח בה חוץ מאשר בבחירות (בעצם בשביל מה לו?) האם הימין עד כדי כך רפה ידיים רפה אופי ורפה עמוד שדרה (כמעט כתבתי גם רפה שכל)? מדכא.

  6. דווקא בנמלים הזמן עובד לטובתנו, עוד כמה שנים יפתח נמל המפרץ, המופעל על ידי חברה סינית, בשביתה הבאה של הערסים בנמל יהיה להם הרבה פחות כוח.