אירופה מעולם לא התלהבה מהברית עם ארה"ב

בניגוד להיסטריה שהתקשורת האמריקנית מנסה לשדר, היחסים עם אירופה לאורך השנים היו מורכבים ביותר. בהקשר הזה, טראמפ לא שונה מנשיאים רבים לפניו

ראשי מדינות ה-G7 במפגש פסגה השנה. צילום: Italian G7 Presidency 2017 CC BY 3.0 IT

לפני כחודש שחררה קנצלרית גרמניה הצהרה דרמטית לאטמוספירה הבינלאומית, בעקבות מפגשיה עם צמרת הממשל האמריקני החדש. "חלפו הזמנים שבהם יכולנו לסמוך על אחרים, אנו האירופים חייבים לקחת את גורלנו בידינו", הכריזה מרקל. הצהרה זו ביטאה את עמדת הקנצלרית לנוכח התנגדותו של הנשיא טראמפ להסכם פריז למניעת התחממות כדור הארץ, והצהרותיו הבוטות שבהן האשים את מדינות נאט"ו בהשתמטות ממילוי חובותיהן לברית הטרנס־אטלנטית.

העיתונות האמריקנית העניקה כותרות דרמטיות למה שנראה כקרע טרנס־אטלנטי. ה'ניו־יורק טיימס' תיאר את המצב כ"בעל פוטנציאל לתנודה סיסמית", וה'וושינגטון פוסט' הצהיר על "פרק חדש ביחסי ארה"ב־אירופה".

האומנם כצעקתה? האם מדיניותו המוצהרת של טראמפ אכן מבשרת תמורה דרסטית ביחסים הטרנס־אטלנטיים? האם לאורך השנים עולמה התרבותי־פוליטי של ארצות הברית חפף את זו של אירופה? האם האינטרסים האמריקניים תאמו את אלו של אירופה מאז ומתמיד? ומאידך גיסא, האם אירופה, ככל שניתן להתייחס אליה כיחידה פוליטית־תרבותית, הזדהתה עם המדיניות האמריקנית?

ובכן, התשובה שלילית. מה שנתפס במשך עשרות שנים כגוש מערבי מונוליטי, לא היה אלא אשליה אופטית שנוצרה מכוח תזוזות טקטוניות במערכת הבינלאומית במאה העשרים, אם נמשיך את המטפורה של ה'ניו יורק טיימס'. גרמניה הקיסרית בתקופתו של הקנצלר ביסמרק לא הייתה "מערב", כשם שגרמניה של הרייך השלישי לא הייתה "מערב", אם בכלל היה קיים מין "מערב" כזה, כפי  שהוא נתפס בעיני העולם בתקופת המלחמה הקרה.

רק התפשטותה האימפריאלית האכזרית של ברית המועצות, אשר בסערת שחרור ארצות מזרח אירופה מהנאצים כבשה אותן לעצמה, יצרה עניין אמריקני במדיניות בלימה, וכתוצאה מכך זכו מדינות אירופה המערבית במטריית הגנה אמריקנית מסיבית. לפני כן, העניין האמריקני באירופה היה קלוש ביותר.

אדרבה, כבר בראשית המאה העשרים ראה הנשיא רוזוולט את גרמניה כמדינה מסוכנת, ובכל זאת אמריקה נכנסה למלחמת העולם הראשונה רק ב־1917, כשלוש שנים לארחר פריצתה וכשאינטרסים שלה נפגעו. למלחמת העולם השנייה היא נגררה על ידי היפנים במתקפת פרל־הרבור בדצמבר 1941. "העולם החדש" של אמריקה לא רצה לשאת על גבו את "העולם הישן" של אירופה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה יזם נשיא ארה"ב וודרו ווילסון את הקמת חבר הלאומים, אך הקונגרס דחה זאת. הוא לא רצה לדאוג לעולם, ונקט בגישה הטראמפיסטית של "אמריקה תחילה".

עם תום מלחמת העולם השנייה חזר הווילסוניזם בהצלחה גדולה יותר לנוכח האיום הסובייטי כאמור, אך גם כתוצאה מלקחי הלאומנות האירופית. מדינות אירופה לא האמינו ביכולתן להשכין שלום בר־קיימא ביבשת שלהן, ועל כן קיבלו את הנהגתה של ארה"ב, שדחפה לאינטגרציה אירופית בתחום הכלכלי והביטחוני. ניתן לומר כי אינטגרציה זו היוותה למעשה אימוץ של הווילסוניזם האמריקני. במובן מסוים היא הייתה תשלום עבור מטריית ההגנה של ארצות הברית, אך במרוצת הזמן העניין התפתח לדרגת דוגמה אירופית המהווה את העיקרון המארגן של מדיניותה הבינלאומית.

התרעומת העכשווית של אנגלה מרקל על מדיניות טראמפ, עשויה אפוא להתנסח כך: "אתם עיצבתם אותנו ברוח האידיאליזם הווילסוני, ועתה אתם נסוגים ממנו".

האם גרמניה היא חלק מ"המערב"?

בתקופת המלחמה הקרה הצטיירה הברית האטלנטית כברית טבעית בין שני גושים בעלי ערכים ואינטרסים גאו־פוליטיים משותפים, אך זאת לא הייתה המציאות האמיתית. הרושם של ערכים משותפים נובע מכך שגם האומה האמריקנית המתהווה בשלהי המאה ה־18 ובמאה ה־19 עיצבה את הפוליטיקה שלה לאור ערכי הנאורות והרעיונות הדמוקרטיים שעלו באירופה, אך דווקא ביבשת מוצאם לא הכו ערכים אלה שורשים חזקים.

הברית הגאו־פוליטית שנאט"ו הייתה ביטויה המובהק גם היא לא שיקפה אחדות דעים – לא בין אמריקה לאירופה, ולא בין המדינות האירופיות עצמן. העיתון הצרפתי 'לה מונד' למשל, שנוסד ב־ 1944 מיד עם שחרור צרפת, הטיף לאירופה חמושה אך ניטרלית הניצבת בין ארצות הברית לברית המועצות. קריאה כזו נשמעה מאוחר יותר מפיו של קורט שומאכר, מנהיג הסוציאל־דמוקרטים בגרמניה, שהסתייג מהמדיניות הפרו־מערבית של קונרד אדנאואר.

בסקר דעת קהל שנערך בגרמניה ב־2014 בעקבות משבר אוקראינה, כמעט חצי מהנשאלים סברו כי ארצם חייבת לנקוט בדרך האמצע בין מזרח למערב. האוריינטציה הבינלאומית של מערב־גרמניה בתקופת המלחמה הקרה מאז הקנצלר ווילי ברנדט, גם היא לא הייתה מערבית מוחלטת. כאשר הנשיא רייגן נאם בפני הבונדסטאג הגרמני ב־1982, צעדו ברחובות ברלין כ־400 אלף מפגינים במחאה על הצבת טילי שיוט אמריקניים על אדמת ארצם.

ב־2001 הודיע הממשל האמריקני לרוסיה על כוונתו לסגת מהסכם בן שלושים שנה שהגביל פיתוח מערכות ליירוט טילים בין־יבשתיים. קברניטי האיחוד האירופי נפגשו עם קונדוליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי בבית הלבן, על מנת לשכנע את הממשל להמשיך ולדבוק בהסכם. כריס פאטן, נציב האיחוד האירופי דאז למדיניות חוץ, שהשתתף בפגישה, תיאר את תגובתה היהירה של רייס, שאמרה כי אין זה מעניינו של האיחוד האירופי להטיל ספק בשיקולי ההגנה של ארצות הברית. אמריקה יודעת מה עליה לעשות, ואין היא זקוקה לעצות מאחרים.

גם במלחמת עיראק ב־2003 דיבר הקנצלר גרהרד שרדר על "הדרך הגרמנית" לעומת "הדרך האמריקנית". מאז הדגישה גרמניה כי כוחה הוא "כוח השלום" ולא "כוח המלחמה". בסקר שערך המגזין הגרמני 'אינטרנשיונל פוליטיק' עלה כי חלק לא מבוטל בציבור הגרמני איננו מבכר שיתוף פעולה עם המערב על פני קשרים עם רוסיה, סין או הודו. ביטוי חד לכך ניתן ב־2012 על ידי השגריר גרמניה בסין, שאמר בראיון כי "איני סבור שיש עדיין דבר כזה הנקרא מערב".

אכן, הגדרתה של גרמניה (המערבית, בעת המלחמה הקרה) כחלק מגוש המערב הייתה פרי מלחמות ומהפכות המאה העשרים. מבחינה פוליטית־תרבותית, גרמניה שלפני רפובליקת ווימאר לא הזדהתה עם סיסמת "חירות, שוויון ואחווה" הצרפתית, ולא עם הדמוקרטיה נוסח אדמונד ברק הבריטית. האתוס הפוליטי־תרבותי של גרמניה היה "חובה, משמעת, חוק וסדר". עצם עליית הנאציזם, טוען הנס קונדנני, חוקר גרמני, הייתה ביטוי לדחייתה של גרמניה את העולם המערבי על ערכיו הפוליטיים והמוסריים.

מימין: נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון, נשיא גרמניה המערבית היינריך ליבקה, ונשיא צרפת שארל דה גול, בהלווית קנצלר גרמניה אדנאואר, 1964

אמריקה עשתה את שלה, אמריקה יכולה ללכת

עמדתה העוינת של צרפת כלפי מעמדה ההגמוני של ארצות הברית בנאט"ו ידועה גם היא, ושיאה היה עם כינון הרפובליקה החמישית. נשיא צרפת דאז, הגנרל שארל דה־גול, ששאף להחזיר את עטרת צרפת לתקופתה הנפוליאונית, תיעב את ההגמוניה האמריקנית. גם התנהלותו ביחס להתפתחות השוק האירופי המשותף, כגון הטלת וטו ממושך ועקשני על הצטרפות בריטניה לשוק, ביטאה את שאיפתו להעצמת מעמדה של צרפת באירופה, תוך החלשת ההגמוניה האמריקנית.

במרץ 1966 הכריז דה־גול על פרישת ארצו מהפיקוד הצבאי המשותף של נאט"ו. באיגרת ששלח לנשיא ג'ונסון ציין דה־גול שצרפת מבקשת "להחזיר לעצמה את מלוא ריבונותה על כל שטחה היא, ריבונות שצומצמה עקב הנוכחות הקבועה של גורמים צבאיים של בעלות הברית". אמנם, הסכים דה־גול, צרפת תמשיך להיות חברה בברית הצפון־אטלנטית, אך כוחות הצבא הצרפתיים לא יהיו עוד תחת פיקוד ושליטה של נאט"ו. הוא גם דרש שנאט"ו (קרי, ארה"ב) לא תוכל להציב כוחות על אדמת צרפת, ואכן ארצות הברית פינתה מצרפת את 30 בסיסיה ו־26 אלף חייליה. גם מפקדת הברית הועברה למקום מושבה הנוכחי, בבריסל.

בצעד זה גילה דה־גול כפיות טובה כלפי הכוחות האמריקנים, ששחררו את צרפת במלחמת העולם השנייה. דין ראסק, מזכיר המדינה האמריקני דאז, שאל את דה־גול בסרקזם האם על ארצות הברית לפנות גם את האמריקנים ההרוגים מבתי הקברות הצבאיים. קריקטורה באחד מעיתוני צרפת הראתה חייל אמריקני היוצא את צרפת ומטלפן לדה־גול: "אם תזדקק לנו שוב, מספר הטלפון שלנו הוא…". רק כעבור 43 שנים החזיר נשיא צרפת סרקוזי את המצב לקדמותו, אך גם צעד זה לווה במחאה פוליטית.

גם הבריטים לא התלהבו כל כך מהפטרוניות של אמריקה. בספרו America in the British Imagination מצטט ההיסטוריון האמריקני ג'ון ליונס את הדיפלומט והסופר הבריטי הרולד ניקולסון, שכתב לחבר אמריקני ב־1953 כי האירופים "חוששים שגורל העולם יהיה נתון בידי ענק בעל איברים של סטודנט, רגשות של בתולה זקנה ומוח של טווסה", והכוונה כמובן לאמריקה.

אירופה הסתייגה גם מההרפתקה האמריקנית הממושכת בווייטנאם בשנות השישים, כפי שארה"ב של אייזנהאואר הגיבה בדיפלומטיה אגרסיבית מאוד להרפתקה האנגלו־צרפתית ב־1956 בסואץ, הלא היא "מלחמת סיני" הישראלית. את ההרפתקה האמריקנית בוויטנאם ראתה אירופה כביטוי לאגרסיביות צבאית שאינה עולה בקנה אחד עם וילסוניזם אידיאליסטי. את ההרפתקה האנגלו־צרפתית בסואץ ראה ממשלו של אייזנהאואר כחוצפה ויהירות של מדינות, שלמרות העובדה שהן חוסות בצל מטרייה ביטחונית אמריקנית, מעזות לנהל את העולם ללא רשותה של הפטרונית. ארה"ב תבעה מבעלות בריתה האירופיות קונפורמיות ללא סייגים לא רק במדיניות גלובלית, אלא גם בכל הנוגע לארגון התעשייתי האמריקאי.

לא באמת הפתעה

החלטתו של טראמפ בעניין הסכם פריז למניעת התחממות כדור הארץ אינה צריכה להפתיע את אירופה. ב־1997 נחתם פרוטוקול קיוטו למטרה דומה, והוא אושרר על ידי 180 מדינות למעט ארצות הברית. בשנת 2001 הודיע ממשל בוש על דחייתו הסופית של פרוטוקול זה על ידי ארצות הברית.

נראה אפוא כי הצהרותיה הדרמטיות של מרקל נובעות בעיקר מהבחירות הכלליות לבונדסטאג שתתקיימנה בספטמבר הקרוב. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, יריבתה החשובה ביותר של מפלגתה של מרקל, ידועה עוד משנות השבעים, תקופת הקנצלר ברנדט, כמי שמבקשת לשמוט עצמה מאחיזה אמריקנית חזקה ולהתוות מדיניות של יחסים טובים עם מוסקבה. מאז משבר אוקראינה ב־2014 יש בדעת הקהל הגרמנית מגמה של "להבין את הצד הרוסי", כפי שמציין פרופ' יורג בברובסקי מאוניברסיטת הומבולדט.

עד לאחרונה הצליחה מרקל לשמור על אחידות מסוימת בפוליטיקה הגרמנית בנושא משבר אוקראינה, אבל עתה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית קונה לה תומכים בשל הבטחותיה למדיניות מאוזנת יותר כלפי רוסיה. מרקל מעוניינת להציג עמדה המציבה אותה כמנהיגה שאינה נתונה בכיסו של ממשל טראמפ, גם אם הוא עצמו ישנה את כיוון המדיניות האמריקנית כלפי רוסיה. היא גם מבינה כי יישום ה'ברקזיט' ישנה את מבנה האיחוד האירופי, ומעוניינת לרכוש לארצה את מעמד הבכורה בצמד ההנהגה הגרמנית־צרפתית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. נהוג לאמר שהצרפתים לעולם לא יסלחו לאמריקנים על כך שהם הצילו אותם פעמיים…

  2. להגדיר את בטהובן ומוצרט ובאך וניטשה ומרקס ופרויד וקאנט וובר והגל כלא מערביים? שטויות במיץ עגבניות.

    ארה"ב גרמניה אנגליה וצרפת שייכות לאותה משפחה למרות ההבדלים בינהן.
    מלכת אנגליה ממוצא גרמני – האנגלים דוברים ניב גרמני – במלחמת העולם הראשונה קיסר גרמניה ומלך אנגליה היו בני דודים – האמהות שלהם היו אחיות והיו להם סבא וסבתא משותפים.

    גרמאנים הם הקבוצה האתנית הגדולה בארה"ב (יותר מהאנגלים). טראמפ נשיא ארה"ב ממוצא גרמני אשתו ילידת סלובניה שבאירופה.
    הקיסרות של ביסמארק אכן לא היתה דמוקרטית אבל היתה מתועשת ומודרנית – היא המציאה את המוסדות הסוציאלים המודרנים את מערכות הבריאות הציבוריות את תנאי העבודה וזכויות העובדים את חינוך החובה חינם הממלכתי ואת הצבת המדינה מעל הדת והאתניות.

    ובאשר לצרפתים – צרפת פראנס היא ארץ הפראנקים שהיו עם גרמאני – בלגיה היא בחלקה צרפתית ובחלקה גרמנית (פלמית היא ניב גרמני). שוויץ בחלקה גרמנית ובחלקה צרפתית (ז'נבה) חבל הריין היה בעבר בשלטון צרפתי ואלזס לוריין היו חלק מגרמניה. בצפון אמריקה מדברים צרפתית בסנט לואיס ובמונטריאל פסל החרות הוא מתנה צרפתית.

    כל המדינות הנ"ל ביחד מהוות את העולם המערבי – הם כולם ביחד אם הם חפצים חיים אמורים להתאחד כדי להתמודד אל מול האיומים החיצוניים – שעיקרם התוקפנות הסינית הכלכלית, התוקפנות האיסלמית, הצבאית והתוקפנות האפריקאית הדמוגרפית.

    החשש הוא שהאירופאים לא באמת חפצים חיים – הם מעדיפים לוותר להזדקן ולמות מאשר להאבק על דרכם.

    1. העם הבריטי הוא בעצמו גרמני למחצה.
      אסור לשכוח מאיפה הגיע הסכסונים.

  3. הארופאים לא יכולים לשכח שהאמריקאים הם שהצילו את אירופה במלחמת העולם השנייה.

  4. האירופיים מזויפים. לכן האמריקאים לקחו את האוניות למערב. לא בכונה לחזור. בנוסף בתור מעצמה מובן כמובן שאחוד אירופאי הוא קריאת תיגר על הגמוניה אמריקאית. אין לארהב צורך באירופה חזקה. שום צורך!!

  5. ידוע שאדם המקבל עזרה.מרגיש מבויש
    מושפל.ונחות כלפי המסייע.
    ומתחושת הבושה.והנחיתות.קל להגיע לשינאה.
    כך בנוי האדם.