לא ממש הצבענו ימין, לא באמת קיבלנו שמאל

ממשלות הימין לדורותיהן פעלו בתוך זירה של אילוצים פוליטיים, ובכל זאת רשמו שורה של הישגים לא מבוטלים. תגובה לארז תדמור

תומכי הליכוד חוגגים במטה המפלגה במוצאי בחירות 2015. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

ספרו של ארז תדמור "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל" כבר הספיק לעורר לא מעט סקרנות ותגובות מכיוונים שונים של המפה הפוליטית, כולל שלושה מאמרים מעניינים באתר זה. הספר קולח וקריא, מגובה בעובדות ומחקרים, ומציע פתרונות פרקטיים לבעיות ולא רק תלונות על המציאות הקלוקלת.

מטרתי במאמר זה איננה בהכרח לערער על תובנותיו של תדמור, שעם רובן המוחלט אני מסכים בהחלט, אלא לחדד ולהבהיר כמה זוויות שלדעתי לא זכו להתייחסות מספקת בספר, ושבעיניי הן חיוניות להצלחת השאיפה שהימין באמת ישלוט במדינת ישראל.

את הביקורת החריפה ביותר מכוון תדמור לעבר ראש הממשלה הימני הראשון במדינת ישראל, מנחם בגין. על פי תדמור, בגין אכן חולל את המהפך ב־1977, אך אז זרק את הניצחון לפח. חוסר ההבנה הבסיסי של בגין בפוליטיקה ובשלטון הביא אותו להשאיר על כנם את הפקידים הבכירים שמונו על ידי השמאל, ולחזק את "שלטון החוק" – מהלך שאת תוצאותיו האנטי־דמוקרטיות אנחנו חווים היום. בכך, טוען תדמור, בגין למעשה בגד בבוחריו.

בעיניי, ספק רב עד כמה טענה זו נכונה, ואסביר.

עולם הרעיונות השמרני, שיש בו עושר ועומק רב, הצליח להכות שורשים במקומות רבים בעולם, כולל בישראל. אך כפי שההיסטוריה מלמדת, היישום של הרעיונות הללו בעולם הפוליטי הריאלי והממשי הוא תמיד עניין מסובך ומורכב בהרבה.

לעתים עשוי להתקבל הרושם שרייגן בארה"ב, תאצ'ר בבריטניה ובגין בישראל עלו לשלטון על כנפי נשרים, בתמיכתו המלאה של עם שמאס בשמאל דומיננטי והגיע למסקנה ששמרנות היא הדרך הנכונה ואין בלתה. אך העובדות מורות אחרת.

אם נתבונן למשל על המפלגה הרפובליקנית שרייגן הוביל בשנות השמונים ואשר חוללה שינויים חשובים בארה"ב, נראה שהיא עברה כברת דרך ארוכה ומסובכת כדי להגיע לנקודה זו, וגם אז עשתה זאת רק באופן חלקי.

ארוכה הדרך לניצחון

סיפורנו מתחיל ב־1924. המפלגה הרפובליקנית הייתה אז בשיא כוחה, ונהנתה משליטה מושלמת בבית הלבן ובבתי הנבחרים השונים. המפלגה דאז, שדגלה בשוק חופשי (אם כי האמינה במסי מגן גבוהים; לא הכול מושלם), הביאה לתקופה של שגשוג ופריחה בארה"ב, לאחר הקשיים וההקרבה של מלחמת העולם הראשונה.

כמה שנים אחר כך, עם בוא השפל הגדול ב-1928־1932, הכול קרס. הרפובליקנים ספגו מכה אנושה כמעט מבחינת כוחם הפוליטי. למעט תקופות קצרות, הדמוקרטים היו עתידים לשלוט בבית הנבחרים עד 1994 (לא, זו לא טעות הקלדה), ונשיאים דמוקרטים היו עתידים לשלוט עד 1952. הדרך חזרה לשלטון חייבה חשבונות לא פשוטים, וגם פשרות פוליטיות לא מעטות.

בשנות החמישים, כשנשיא רפובליקני (לפחות באופן פורמלי) נכנס לבית הלבן בדמות אייזנהאואר, האגף ה"שמאלי" של הרפובליקנים הוא ששלט במפלגה. אגף זה תמך במדינת רווחה מתונה יותר מהדמוקרטים, אבל בהחלט לא בחיסולה. השמרנים מהסוג שאנחנו חושבים עליהם היו מוקצים מחמת מיאוס (כתב העת השמרני 'נשיונל רוויו' הוקם בתקופת אייזנהאואר, כדי למחות נגד ה'ניו דיל' וכניעתו לפרוגרסיביות). כאשר שמרן טהור כמו בארי גולדווטר זכה במועמדות הרפובליקנית ב־1964, הוא נוצח באופן מוחץ בבחירות הכלליות. הנשיא ניקסון שניצח ב־1968 וב־1972 בשם המפלגה הרפובליקנית היה אמנם ימני יותר מיריבו, אבל שמרן גדול הוא לא היה.

ואז בא רייגן ב־1980. סיפורו של רייגן, כמו גם בנייתו מחדש של האגף השמרני במפלגה הרפובליקנית, הוא מורכב ומרתק ועשוי להעניק השראה לימנים ישראלים כמו תדמור, אבל גם הוא חייב פשרות. השוו למשל בין נאום רייגן לטובת גולדווטר ב־1964, לנאומו בעת השבעתו ב־1981. הגישה העקרונית זהה אבל הדגשים שונים מאוד, עם הבנה והתחשבות במה שה"עם" מוכן לקבל ומה לא, במיוחד לנוכח העובדה שהדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים במשך כל נשיאותו. רייגן – ואחריו בוש האב והבן – אכן משכו את העם ימינה, אבל בוודאי לא מספיק לשביעות רצונם של בני בריתם האוונגליסטים, הליברטריאנים והשמרנים. כפי שרייגן נהג לומר, הוא מעדיף לקבל 80% ממה שהוא רוצה מאשר 100% של כלום.

קואליציה של ניגודים

מנחם בגין הוא לא רונלד רייגן, זה ברור. אבל הוא וחבריו עמדו בפני אתגרים לא פחות גדולים כשהקימו את מפלגת החרות ב־1948, והיוו אופוזיציה לוחמת למפא"י. תהיה ההצדקה לפרישה הרוויזיוניסטית אשר תהיה, היא לא עשתה טוב למפלגה או להשפעתה ביישוב. מודרת מרצון מכל תפקיד בסוכנות היהודית או במנהיגות היישובית, כוחה והשפעתה של חרות היו כל כך קטנים, שאם היית שואל פרשן פוליטי באמצע שנות החמישים מי עשוי להחליף את מפא"י, התשובה הייתה מן הסתם הציונים הכלליים – מפלגה ימנית־בורגנית מתונה ונטולת גב אידאולוגי של ממש, אבל עם ציבור בוחרים לא קטן.

כדי להגיע בסוף לשלטון ב־1977, בגין וחרות היו חייבים להיאבק קשה כדי להשיג שני דברים: לגיטימציה, ובני ברית. וזאת לא רק כדי "לשאת חן בעיני השמאל", אלא בעיקר כדי לשכנע את הציבור הרחב שיו"ר האופוזיציה הוא אדם רציני שרוצה ויכול לשלוט, ולא סתם נואם מעורר ריב כפי שרבים ראו אותו. את הלגיטימציה בנה בגין באמצעות הצהרות חוזרות ונשנות על מחויבות לחוק ולשלטון החוק (הוא אפילו היה צריך לדכא כוחות במפלגתו שרצו לשמר את אופציית האלימות הפוליטית כפתוחה); ואילו בני ברית הוא גייס באמצעות כריתת "ברית מקופחים" עם כל הקבוצות שהרגישו מודרות על ידי מפא"י, או שלא קיבלו את מבוקשם דרך השמאל.

כל ברית כזו חייבה פשרות מעשיות ואידאולוגיות. יצירת גח"ל והברית עם הציונים־הכלליים שהפכו בהמשך לליברלים, חייבה חלוקה שווה של תפקידים בין חרות לליברלים (ואפילו עם יתרון מסוים לליברלים). היא גם חייבה את בגין למתן מאוד את הטון הלוחמני שלו בעד ארץ ישראל השלמה ו"שתי גדות לירדן", והפיכתה לעניין תאורטי בלבד.

כך היה גם בהקשר של הברית עם המזרחים. בגין אמנם היה נואם בחסד, ואין ספק שהצליח לסחוף אחריו את הקהלים שגם כך לא ליקקו דבש תחת שלטון השמאל, אך זה לא היה מספיק כדי לזכות בגל הקולות המזרחי שהליכוד קיבל ב־1977 ואחר כך ב־1981. לשם כך היה בגין צריך לבטא דאגה אמיתית לרצון הבוחרים ולתת להם כוח של ממש – מה שמסביר את החלטתו להקים סיעת ליכוד בהסתדרות (כן, אותה הסתדרות שסימלה את כל השנוא בשלטון מפא"י), כדי לאפשר למעמד הפועל המזרחי לדאוג לזכויותיו באמצעות מפלגתו.

מהפך משני חשוב נוסף יצר יצחק שמיר כשאפשר לפעילי ליכוד מזרחים להיכנס לא רק לסניפים אלא גם לעמדות הנהגה במפלגה. לא הוא ולא בגין דקדקו בציציות המצטרפים כדי לבדוק אם הם תומכים בכל המצע המפלגתי המקורי, מבחינת מדיניות פנים או חוץ. כל זה נכון גם למצטרפים נוספים לקואליציית הימין – תומכי ארץ ישראל השלמה, דתיים, והגנרלים שבגין צירף למפלגתו ולממשלתו.

המפלגה שבגין הקים ושניצחה ב־1977 וב־1981, הייתה אפוא מתחילתה מפלגת קואליציה של קולות סותרים, שאמנם היו מאוחדים באופן כללי נגד השמאל ובעד ניציות, מסורת יהודית ושוק חופשי יותר, אבל ממש לא בהתאמה מלאה להשקפת עולם שמרנית כפי שתדמור מתאר. ייתכן שבגין עשה טעויות חמורות לאחר שסוף סוף עלה לשלטון, אבל גם אם היה ממנה את אנשי שלומו במקום פקידי השמאל, התוצאה לא הייתה ממלאת את שאיפותיו של תדמור.

לשון המאזניים של המרכז

גם תחת האילוצים הללו, ממשלות הימין בכל זאת הגיעו להישגים, כפי שגם תדמור מודה. מנחם בגין היה ראש ממשלה בסך הכול קדנציה וחצי, אבל הקואליציה שבנה הגיעה להישגים, וכך גם ממשלות הימין הבאות תחת יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואריאל שרון. נכון שה"מציאות" הכתיבה את הרפורמות הכלכליות של 1985, אבל לא מעט מהרפורמות הבאות, כמו הפרטות של חברות ממשלתיות, שחרור נוסף של המטבע הזר והישגים דומים נוספים, היו ביוזמת ממשלות הליכוד הבאות. גם בתחום המדיני, למרות המעידות בעקבות ניצחון השמאל ב־1992 ו־1999, הצליח הימין לבלום הרבה יוזמות מסוכנות. מזרחים, דתיים, חרדים ורוסים השתלבו לא רק בעמדות כוח אלא גם במקומות השפעה על התרבות הישראלית, על אפה ועל חמתה של הגוורדיה הישנה, אם בזכות השלטון הימני ואם בזכות האווירה הכללית שיצר.

נכון, הניסיונות של הימין להביא לביזור התקשורת המונופוליסטית לא עלו יפה, כמו גם הרפורמות בתחום המשפט. גם הימין האמריקני לא תמיד הצליח בתחום זה, והיה צריך ללמוד בדרך של ניסוי וטעייה מה עובד ומה לא. אין זבנג וגמרנו. אלא שבתחומים הללו, שתדמור מציין בצדק כנקודות התורפה העיקריות של הימין, יש מרכיב נוסף שעלינו להכניס לתמונה: קואליציות.

כל ממשלות ישראל לדורותיהן היו מפלגות קואליציה בין סיעות המייצגות עמדות ואינטרסים שונים, ולפעמים אף מתנגשים. גם כשהשמאל "שלט" הוא אף פעם לא היה שחקן יחיד, גם לא בשיא כוחה של מפא"י ב־1969. תמיד הוא היה חייב לכרות בריתות עם הדתיים על תביעותיהם השונות והמשונות, ועם גורמים שונים בבורגנות המתונה (הפרוגרסיבים, הציונים הכלליים והליברלים העצמאיים). גם בתוך השמאל היו כוחות "ימניים" יותר, בדיוק כפי שב"ימין" ישנם חלקים יותר "חברתיים" ופופוליסטיים שאינם בדיוק חסידי השוק החופשי. תרצו או לא, זה העם שלנו.

רוב ממשלות הימין מאז 1977 היו או ממשלות אחדות לאומית (במיוחד תחת שמיר, אך גם תחת שרון ונתניהו) או ממשלות ימין־מרכז (בשיתוף ד"ש, יש עתיד, כולנו, וכיוצא בזה). לפעמים הדבר נעשה בכוונה תחילה כדי להגיע לקונצנזוס רחב שיאפשר להניע מהלכים חשובים (הבראת הכלכלה, טיפול באינתיפאדה השנייה), ולפעמים מתוך רצון להימנע מסחטנות יתר.

גם השמאל וגם המרכז הפוליטי בישראל הם תומכי בית המשפט העליון והסתעפויותיו, וכך גם לעניין התקשורת. אמנם המרכז הוא קצת פחות מובהק בעניין זה, אבל לפחות לפי מדדי המכון הישראלי לדמוקרטיה לאורך השנים, דעותיו של ציבור זה ברובו קרובות יותר לשמאל מאשר לימין. גם בלי נסיכי הליכוד למיניהם, שגם תדמור מודה שכוחם יורד (שוב, תהליך דומה קרה בימין האמריקני), כדי שרפורמות משמעותיות יזכו לתמיכת רוב נציגי הציבור ושל הציבור באופן כללי, יש להשיג לפחות את תמיכת המרכז, לשון המאזניים של העם היושב בציון, שבלעדיה אין על מה לדבר.

אם ברצוננו שאנשי מרכז "חלשים" יעמדו מול לחצי התקשורת והפרקליטות, עלינו להביא את מצביעיהם לעמדות קרובות לימין, כדי שנציגיהם לא יחששו מהתאבדות פוליטית בבואם לקצץ בכנפי המערכות החזקות האלה.

האם ישראל צריכה 'פוקס ניוז'?

איך בדיוק נעשה זאת? תדמור מציע לבנות שכבה עבה של אליטות מייעצות לממשלות ימין, ולפעול כדי לשכפל את הצלחת 'ישראל היום' גם בעיתונות המשודרת והדיגיטלית. לדידו אנחנו צריכים פוקס ניוז, דראדג' וברייטבארט ישראליים, שיהוו ימין לוחמני נגד הממסד והגוורדיה הישנה.

אולם אליה וקוץ בה: שבירת המונופול השמאלני בנתחים חשובים של התקשורת היא עניין חשוב ואף חיוני, אבל פוקס ושות' הן דווקא דוגמאות מובהקות איך לא להקים תקשורת ימנית. אף שכל אחת מהפלטפורמות הללו הוקמה מתוך כוונה טובה, הם הידרדרו מזמן למחוזות הקונספירציה הטבלואידית. הקוראים מוזמנים להיכנס לאתרים הללו ולהיווכח ברמות ההזויות של תחושת הנרדפות והשנאה. מעין 'הארץ' בגרסתו הארסית העדכנית אך במהופך, וללא יומרה אפילו להיות בעלי רמה גבוהה.

יפה סיכם זאת ברט סטיבנס במאמרו על פוקס ניוז, עם פטירתו של המנכ"ל המפורסם והשנוי במחלוקת של הערוץ, רוג'ר איילס:

בערוץ ('פוקס ניוז') ישנם עיתונאים אמיתיים, תוכניות רציניות ודוברים חשובים ובעלי ערך לימין, אך אף אחד לא יטעה ויחשוב שזוהי ליבתה של פוקס. לרשת אין אפילו מערכת קבועה של רעיונות שהיא רוצה לקדם, מעבר לפטריוטיזם צעקני עם ניחוח חזק של קמפיין מסחרי.

מה שפוקס עוסקת בו בעיקר הוא לשנוא את השמאל… אמונותיה נובעות מטינותיה, ומשתנות בהתאם. היא תומכת בהתערבות צבאית כשהשמאל נגדה (עירק), ומתנגדת לה כשהשמאל בעד (לוב); היא נגד רוסיה כשאובמה מושיט יד לרוסיה, ובעד רוסיה כשאובמה התחיל לשחק קשוח עם הקרמלין.

על הימין הישראלי להיזהר ממצב כזה. שנאת שמאל אולי תשלהב את המשוכנעים ותשיג רייטינג ואולי אפילו קולות בקלפי, אך היא לא תשכנע אף איש מרכז או שמאל מתון שאנחנו זקוקים לו כדי להשיג את מטרותינו (אחת הסיבות שישראל נוטה יותר ויותר לשוק החופשי, היא שגם בשמאל יש כוחות לא מעטים התומכים בו, לפחות במידה חלקית). ומה שגרוע יותר, היא תגרום לכך שכל מחשבה על עקרונות כלשהם – דמוקרטיים, לאומיים, כלכליים – תידחה מפני השאיפה "לדפוק את הסמולנים האלה".

נטישת העקרונות לטובת שנאת שמאל, תעכב את המטרה של שכנוע קואליציית הימין על צדדיה השונים בצדקת הדרך השמרנית והריאליסטית. שנאה שעובדת עבור אופוזיציה וניצחון בבחירות, היא מכת מוות לקואליציה שמנצחת בבחירות הללו ורוצה לעשות משהו חיובי, שכן מלבד ציד "בוגדים" אפשריים היא לא יכולה לשכנע ולקדם צעדי מדיניות אמיתיים. תעיד על כך "קואליציית טראמפ": המפלגה הרפובליקנית נמצאת עכשיו בעמדת כוח שלא ידעה מאז 1924, אך סיכוייה לקדם חקיקה משמעותית נמוכים, שכן הדבר היחיד שמסכימים עליו הוא שהדמוקרטים הם האויב.

סכנת הפופוליזם

שלהוב הפופוליזם והשנאה ברוח 'פוקס ניוז' יסכן חלק לא פחות חשוב של הפרויקט שמציע תדמור: בנייתה של אליטה לאומית. לכל אורך הספר תדמור מציין, ובצדק, שללא גב אינטקלטואלי חזק בנושאי מדיניות, ובהיעדר קבוצות חזקות בחברה האזרחית שיכולות להשיב לשמאל בזירת הרעיונות, גורלו של הימין יהיה תמיד לרעות בשדות זרים ולאמץ רעיונות של השמאל, גם אם בגרסה מרוככת יותר.

אכן, בניית אליטות ימניות היא משימה חשובה ממדרגה ראשונה. ברם, מפעל כזה של 'פוקס ניוז' ו'ברייטבארט' ישראליים יהרוס הכול. מדוע? כי פופוליזם מהסוג שאנחנו רואים היום בעולם איננו מבדיל בין אליטות שמאל לאליטות ימין, בין מומחים לאומיים ומומחים פוסט־לאומיים. עבור סוג זה של מחשבה פוליטית, שערוצי תקשורת מהסוג שתדמור מזכיר תומכים בה בכל לב, כל מה שהוא לא "העם הפשוט" – הרי הוא נגד העם; הוא ה"ממסד" המנוכר, וה"פרופסורים" האלה שסתם מבלבלים את המוח.

אנחנו בימין השמרני לא נגד אליטות באשר הן, ובוודאי לא בעד "מות המומחיות", שבה אמירה של פרופסור מנוסה היא שוות ערך לזו של האיש ברחוב. אמנם, אנחנו רוצים אליטות מסוג אחר: אליטות המכבדות את העם במקום לבוז לו, המשרתות את העם ומייעצות לנציגיו במקום להכתיב מדיניות ממרום מגדל השן המנותק, והמשמשות השראה לציבור בתחומים ערכיים שונים במקום לירוק עליו ולכנותו בשמות גנאי. ובכל זאת, אנחנו רוצים אליטה: קבוצה מגוונת של אנשים המתמחים בנושאים שונים מעבר לידע מגוגל או מ"שכל ישר", ושבלעדיהם אי אפשר לקדם את רעיונותינו בצורה אפקטיבית.

יותר מזה: לא כל מה שפופולרי בציבור הוא בהכרח טוב בשבילו או בשביל הימין. לא מעטים ב"עם" היו רוצים בסוג של פופוליזם ימני, מרכזי או שמאלני. ההיגיון האליטיסטי והלא־פופולרי מחייב דברים כמו חוק הנומרטור ורפורמות מורכבות ואיטיות. מנגד, ה"עם" כבר הראה שהוא מוכן לנסות כל מיני פתרונות "סופיים" לבעיית שטחי יהודה ושומרון, כולל משא ומתן להסדר סופי או יציאה חד־צדדית. האמת האליטיסטית והלא־פופולרית מחייבת בינתיים סטטוס־קוו שנוא ומעצבן.

ה"עם" בימין מן הסתם היה רוצה לראות את בית המשפט מלא כאן ועכשיו בשופטים ימניים או שמרנים מובהקים. אליטיסטים המכירים קצת היסטוריה יודעים שבארה"ב, עם שיטתה הבריאה הרבה יותר לבחירת שופטים, לקח הרבה זמן לעבור מבית המשפט האקטיביסטי של וורן באמצע המאה, לבית המשפט המתון של רנקוויסט בזמן ניקסון, ועד בית המשפט הנוכחי והחצי־שמרני של רוברטס.

ערוצי תקשורת שכל כולם שנאה ופרנואידיות וציפיות לפתרונות מיידיים (מה לעשות, שמרנות משעממת ומביאה פחות רייטינג), יכרתו את העץ שאותו מנסים תדמור ואחרים לנטוע, ויגרמו למצביעי הימין למאוס בשיטות מורכבות תמורת פתרונות שווא.

תשובות אמיתיות לאתגרי השמאל

עניין נוסף שחשוב לשים לב אליו: לא כל מה שהשמאל אומר חסר ערך, רק בגלל שהוא בא מהשמאל. לא כל שאלה שהם שואלים היא פסולה או לא ראויה להתייחסות, אפילו אם התשובות שהם מציעים הן בעייתיות ואפילו הרסניות.

אמנה שתי דוגמאות לכך.

הראשונה היא האתגר של רוּבָּנוּת בדמוקרטיה. כלומר, הסכנה שכל מי שיש לו רוב לאחר הבחירות, ידרוס ויכה במיעוט. נכון, השמאל לוקח את העניין הזה למחוזות הזויים, ונטייתו לתאר כל הכרעה של הרוב המנוגדת לאינטרסים של המיעוט כשוות ערך לגרמניה הנאצית – היא כמובן חסרת כל שחר. נכון גם שיש כאן לא מעט מזעקת הקוזק הנגזל, שהרי כשלשמאל היה רוב הוא לא היסס להשתמש בו כדי לדרוך ולרמוס. כזכור, כשמוטה גור חשב ב־1981 שהשמאל ינצח, הוא הבטיח "לדפוק אתכם [את המזרחים] כמו שדפקנו את הערבים".

ובכל זאת, השאלה במקומה עומדת: מה בדיוק מונע מהרוב לרמוס את המיעוט במדינת ישראל? רצון טוב? לא כל האנשים בימין הם ליברלים כפי שהיינו רוצים שיהיו, ומול התביעה ל"משילות" צריך לזכור שבשיטה הישראלית עומדות לרשות המיעוט אפשרויות מוגבלות להיאבק על צרכיו וזכויותיו. אין בכנסת חוקים או תיקוני חוקה המחייבים רוב מיוחס, או מנהגים כמו הפיליבסטר בארה"ב המחייבים פשרות עם חלק מהמיעוט כדי להעביר חוקים או מינויים פוליטיים.

אם רוצים, אפשר להסתכל על כל זה גם מזווית תועלתנית ולא רק ערכית: כמו שהניסיון האמריקני מלמד, אין דבר כזה "רוב קבוע" בדמוקרטיה. כך טעו לחשוב הרפובליקנים ב־1924, וכך חשבו הדמוקרטים בזמנים אחרים, ושניהם למדו את הלקח בדרך הקשה. הציבור משתנה, החברה משתנה, והאילוצים והאתגרים החיצוניים משתנים. בעשורים הראשונים של מדינת ישראל רוב העם תמך בשמאל ובקואליציות שלו. אחר כך התמיכה עברה לימין, ובהמשך הקולות התפצלו לכל מיני כיוונים. גם ללא הטעויות של הימין ב־1992 ו־1999, הרעיון כאילו הימין ישלוט לתמיד הוא היבריס שלא ראוי לאנשים המגדירים את עצמם ריאליסטים. מפָּצים כמו 2006 כבר קרו בעבר, ואין סיבה להניח שלא יקרו שוב בתנאים המתאימים. וכאשר הימין ימצא את עצמו במיעוט, איך הוא יגן על עצמו?

התשובה של השמאל לשאלה הזו היא כמובן המערכת המשפטית ובית המשפט העליון. אני מסכים שזהו עניין בעייתי. הפוליטיזציה של מערכת שאמורה להיות הוגנת ואובייקטיבית, והפיכתה למכשיר מדיניות בידי המפסידים בשמאל הקיצוני, היא עניין גרוע. אכן צריך לצמצם את כוחה של מערכת המשפט, ולהחזיר אותה לתקופה שלפני עידן אהרן ברק. אבל האם יש לימין פתרון אחר לבעיית הרובנות?

הדוגמה השנייה היא נושא שהשמאל מדבר עליו לא מעט: הערבים אזרחי ישראל. כשקראתי על הנושא לקראת כתיבת מאמר שפורסם באתר זה, הפתיע אותי מאוד שהימין פשוט לא רואה ממטר חמישית מאוכלוסיית המדינה. חוץ מקמפיינים נגד הפרות חוק, הסתה, בעיות פשיעה לאומנית וכדומה, נראה שהאוכלוסייה הזו היא פשוט לא פונקציה עבור הימין.

נכון, הבעיות שהזכרתי אכן חשובות ומצריכות טיפול רציני, והנטייה של השמאל להתעלם מהן או להציע דילול של הלאומיות בוודאי לא באה בחשבון מבחינת הימין. אבל להתייחס לחמישית מאזרחי המדינה רק דרך הקנה של "בעיה דמוגרפית", הסתה או פשיעה, זה לא רציני ולא צודק.

אינני אומר זאת כדי לשאת חן בעיני מישהו מהשמאל או מהאליטות, אלא מסיבה בסיסית יותר: ימין שרוצה למשול חייב לדעת איך למשול עבור כולם – גם השמאל הטורדני, גם הדתיים והחרדים עם טענותיהם המוזרות, וכן, גם הערבים. כולם אזרחים בעלי זכויות לא פחות מאחרים. וכדי להראות שאנחנו שולטים עבור כל המדינה ולא עבור רוב שהיום קיים ומחר או בעוד עשר שנים יחלוף, צריך להתחיל לספור אותם ולחשוב הרבה יותר ברצינות איך עושים זאת באופן שמשרת את המטרות הלאומיות בצורה הטובה ביותר.

הלוחש לפילים

במאמר חשוב, שבו הוא מנסה להסביר למה תאצ'ריסטים מובהקים צריכים לתמוך בתרזה מיי למרות התזוזה שלה שמאלה כדי לזכות באמון הצווארון הכחול בבריטניה, הליברל הקלאסי דניאל חנאן משווה את העם הבריטי לפיל גדול המונע על ידי "האינסטינקטים הנשגבים של עם עתיק" יותר מכל אידאולוגיה סדורה. לפיכך הוא קורא לשמרנים טהורים:

אל תדחף את המלמד לתוך החיה הגדולה הזאת, סופך לא יהיה טוב. במקום זאת דרבן אותו, תעודד אותו, תלחש לתוך אוזנו הגדולה, ואם טענותיך טובות כמו שאתה חושב, הוא יגיב.

ארז תדמור צודק. זוהי מלחמת רעיונות, והגיע הזמן שנלמד להכין את כלינו למאבק. אבל העם – ימנים ושמאלנים; דתיים, חרדים וחילונים; ערבים ובדואים – הוא חלק חשוב מהסיפור, ולא מעמסה מעצבנת או יריבים מרים שיש להעלים חלילה. פנינו לכבוש לבבות ולא "לדפוק אנשים", לכרות בריתות ולא לדרוס כל מי שעומד בדרכנו.

אם ברצוננו להזיז את הפיל לכיוון שאליו אנו שואפים, עלינו להבין שהמציאות ההיסטורית איננה תומכת בפנטזיית השינוי המיידי, לא של העם ולא של הממשל. להפך, ניסיונות של שינוי דרסטי כמעט תמיד הביאו למפח נפש, גם עבור השמאל. שינוי אמיתי כרוך בעבודת שכנוע קשה ומתמדת, בפשרות המניבות כל פעם 80, 60 ואפילו רק 40 אחוזים מהרצונות שלנו, ובהבנה שהדמוקרטיה, הפוליטיקה והעם חזקים מכל נוסחת פלא.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

30 תגובות למאמר

  1. ארז תדמור כתב ספר מצויין והמאמר לא מצליח להתמודד עם הטענה המרכזית בספר.

  2. 1)"מה שפוקס עוסקת בו בעיקר הוא לשנוא את השמאל… אמונותיה נובעות מטינותיה, ומשתנות בהתאם. היא תומכת בהתערבות צבאית כשהשמאל נגדה (עירק), ומתנגדת לה כשהשמאל בעד (לוב); היא נגד רוסיה כשאובמה מושיט יד לרוסיה, ובעד רוסיה כשאובמה התחיל לשחק קשוח עם הקרמלין." העתק הדבק ניו-יורק טיימס עוסקת בו בעיקר הוא לשנוא את הימין אמונותיה נובעות מטינותיה, ומשתנות בהתאם. היא ומתנגדת בהתערבות צבאית כשהימין בעדה(איראן ), ותומכת לה כשהימין נגדה בעד (לוב); היא בעד רוסיה כשאובמה מושיט יד לרוסיה (בניגוד לרומני שהזהיר על כך ), ונגד רוסיה כשאובמה התחיל לשחק קשוח עם הקרמלין (ביגוד לטראמפ שהחליט ללכת בגישה ליברלית ומתונה ) ." ואפשר להמשיך …. קובה, צפון קוראיה ועוד.
    2)ובכל זאת, השאלה במקומה עומדת: מה בדיוק מונע מהרוב לרמוס את המיעוט במדינת ישראל? השאלה הוא בכל מקום דמוקרטי בשוויץ, באוסטרליה, ואני לא רוצה להזכיר כמובן את גרמניה. (רוסיה תורכיה).
    לכן אתה (כנראה) דוגל בבית משפט העליון שימנע לשיטתך את רמיסת המיעוט אבל השאלה האם בגלל הצורך בבית המשפט בכדי למנוע את רמיסת המיעוט האם הם ייקחו את התירוץ (הצורך) וישתמשו בזה בכל מקום לצורך רמיסת הרוב ? איפה בדיוק עובר הגבול ? לדוגמה בקליפורניה המדינה הכי ליברלית ( ומוסרית לשיטתם ) אסור על פי החוק אפילו צד אחד להקליט את השני מדובר בפגיעה בחופש אדם וכו' ובישראל רצו לעשות כך וכל עיתוני השמאל צעקו שזה פגיעה בדמוקרטיה וחופש הביטוי ונניח שהיה עובר חוק כזה ובית המשפט העליון היה פוסל זאת עקב "בכדי למנוע את רמיסת המיעוט" וזה רק דוגמנית קטנה מאוד שאינו מקיפה בכלל את הנושא לעומקה.

  3. מאמר מאוד מעניין אבל לוקה בחסר – כלומר בחוסר הבנה בתורת במשחקים. כאשר צד א' (מנחם בגין, במקרה הנוכחי) מגלה חוסר ביטחון עצמי משווע – ולכן ממנה, מיד אחרי המהפך, את משה דיין, איש המפלגה היריבה(!) לתפקיד הרם של שר החוץ – צד ב' (כלומר השמאל הישראלי) קולט מיד עם מי יש לו עסק. ומאותו הרגע ואילך המצב יכול רק להתדרדר (לרעת הימין). כך שארז תדמור צודק. ועוד איך צודק!

  4. אבל במצבנו הנוכחי מי יודע האם איננו במצב של הגיעו מים עד נפש. צעדים דרסטיים לפני שיהיה מאוחר.

  5. איכשהו המרכז הנוטה לימין הוא סוציאליסטי יותר מהמרכז הנוטה לשמאל. אולי זה כי המרכז הנוטה לשמאל (לא השמאל-מרכז) הוא מבוסס וליברלי ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו (כלומר גם בפן הכלכלי וגם בפן החברתי) ואילו המרכז הנוטה לימין (לא הימין-מרכז) הוא פופוליסטי ועני יותר. במדינה מתוקנת היה אפשר להחליף את השיוכים, אבל בישראל הימין והשמאל מבולבלים קצת. אולי אפשר ל"התנחם" בכך שגם בעולם השמאל והימין מתחילים להתבלבל בשנים האחרונות.

  6. ממש הצבענו לימין וממש ממש ממש… קיבלנו שמאל.

    ההקפאה בשטחי יהודה ושומרון נעשות על ידי ממשלות ימין

    בהסתר ועל דרך הרמיה של המצביעים שלהם.

  7. בין השורות – דווקא את עמדות המפלגות הדתיות לדורותיהן במו"מ קואליציוניים מכנה הכותב כ 'משונות' ו'מוזרות'. הוא מתעלם מכך שהן הענף שרק עליו יכולה לשבת כל אידיאולוגיה שמרנית-ישראלית אותנטית, אשר באמת ובתמים משמרת את הזהות, התוכן והתרבות היהודית שהיא, מה לעשות, שונה מאד מהשמרנות הנוצרית, אירופאית או אמריקנית.
    אם המחשבה הימנית-ניאו ליברלית לא תפנים זאת, היא צפויה לגלוש שוב במדרון החלקלק של טשטוש הזהות הייחודית לעם היהודי, ולהגיע למבוי סתום מבחינה לאומית, תרבותית ומדינית.

    1. יתרה מכך הכותב לא מעלה בדעתו קואליציה של מסורתיים ואמוניים למיניהם שתחליף את הליכוד.
      המוזרים והמשונים עלולים לגלות שהם רוב המחנה ולהעמיד את הליברלים במקומם.

  8. כללית אני מסכים עם הכותב. המצב יותר מסובך מאשר נראה מעיון שטחי. למרות שארז תדמור צודק בתזה הכללית שהעלה.
    לגבי פוקס ניוז, המטרה של רשת חדשות בכבלים היא להביא חדשות ופרשנות לצופה העסוק בענייניו ואינו מומחה מדיני. לרשת כזאת לא צריכה להיות "מערכת קבועה של רעיונות שהיא רוצה לקדם" זו בדיוק הבעיה עם המדיה הישנה בארה"ב שהיא מנסה לקדם את רעיונות השמאל בנוסח הפוליטבורו הסובייטי. בפוקס ניוז יש מספר קטן של מגישים בעלי אג'נדה – בניגוד למדיה הישנה הם מודים בכך בגלויי ולא מנסים לתאר את עצמם כאובייקטיביים.
    מכיוון שמדיה פועלת על פי סקרי צפייה ומטרתה רווח, פוקס ניוז הגיע למסקנה שיש בקוש לסוג זה של פרשנות, אם ייווצר בקוש לפרשנים יותר סמולניים, הם ללא ספק יביאו אותם כמו שהם מביאים אותם כמעט בכל תכנית דיונים פוליטית.

  9. קשה להאמין! בעיה רובנית???!!! בסופו של דבר צריכה להתקבל החלטה, והיא יכולה להתקבל או על ידי הרוב או על ידי המיעוט. עדיף שתתקבל על ידי הרוב מאשר על ידי המיעוט, האין זאת? האם זו לא משמעותה של דמוקרטיה??? ואם הכותב דואג שמא רוב יכול להיות דורסני, הרי שבית המשפט העליון לא פותר את הבעיה כלל וכלל. למשל, כשרוב הכנסת הצביעה בעד ההתנתקות, שהייתה רמיסה מאורגנת של זכויות אדם, בית המשפט העליון דווקא לא מנע את הרוב מלרמוס את המיעוט. את פוגרום עמונה בית המשפט העליון יזם. חוץ מזה, הימין דווקא כן מציע אלטרנטיבה: בית משפט עליון, ששופטיו נבחרים על ידי העם (למשל, על ידי הכנסת).
    ובעניין אחר, הכותב מכפיש את פוקס ניוז, רק שוכח להזכיר שהוא ערוץ החדשות הלאומי הנצפה ביותר בארה"ב, ובהפרש ניכר לפני ה CNN, CNBC, ודומיהם. לאור כתיבה כל כך מקוממת, נראה שמשאר המאמר צריך ללמוד מאד מאד בזהירות, שכן הכותב רחוק מאד מלהיות אמין.

  10. הפסקתי לקרוא בטענה שערביי ישראל הם "אזרחים שווי זכויות כמו כולם". כמובן שאנחנו בימין ציוני לא רואים אותם כך אלא אנחנו חושבים שדוד בן גוריון (!) צדק כשהתנגד לביטול הממשל הצבאי עליהם ובוודאי שאין לנו שום כוונה לתת "זכויות" לאוכלוסייה שמגוייסת כמעט כאיש אחד למען החמאס (חנין זועבי) והחיזבאללה (עזמי בשארה).

    אני לא יודע מי זה הכותב אבי וולף, מעולם לא שמעתי עליו עד היום, אבל איש ימין הוא לא.

    1. יהושע
      הרשה לי להבטיח לך שאני ימני לא פחות ממך, אבל לדעתי אתה מחמיץ נקודה מרכזית:
      להיות ימני אין פירושו לשנוא ערבים, למנוע מהם זכויות בסיסיות או לרצות "להכנס בהם".
      אני לא הראשון שעושה הפרדה בין זכויות הערבים כפרטים לבין זכויותיהם כציבור. ראש וראשון לכך היה אבי הימין בארץ זאב ז'בוטינסקי ז"ל.
      כל ממשל שיהיה כאן, גם אם הוא יהיה ימני לעילא, יצטרך להתמודד עם ערבים שחיים בתחומי המדינה היהודית. מסיבות מוסריות ומעשיות גם יחד הם לא ייעלמו מפה. צריך יהיה לקיים את המשוואה הברורה: מלוא הזכויות הפרטיות (בכפוף כמובן למילוי החובות האזרחיות הבסיסיות) ובמקביל אפס זכויות ציבוריות ולאומיות.

  11. ארז תדמור טועה בכך שהוא מתחיל את התזה שלו מבגין. שתי נקודות זכות עומדות לו לבגין. 1. התמימות הממלכתית. אנחנו האופוזיציה הבזויה והנצחית, לא נהיה כמו מפא"י. אנחנו לאומיים. אנחנו ממלכתיים. כל ישראל חברים. גם יריבים פוליטיים שבזו לנו.
    2. עמדות השמאל והימין התחדדו מאד בעקבות הסכם השלום עם מצרים. השמאל שניבא עתיד אפוקליפטי אם הימין יעלה לשלטון, חטף הסכם שלום היסטורי שהממשלה האפוקליפטית הביאה. הדבר גרם לכך שהשמאל התנער מהנציות שהייתה חלק מהמרקם שלו והפך ליונה צחורה בתכלית כדי להבדל כאלטרנטיבה עם סדר יום אחר. הזוי ומשוגע אבל אחר.
    בגדול הצבענו ימין וקבלנו שמאל מבחירות 96. מאותה עת לימין לא הייתה דרך שמשלבת בין יכולתו המוכחת להביא שלום לבין עמדתו האידאולוגית כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, נקודה. על האג'נדה הברורה הזאת השתלטה הכדאיות המדינית והביטחונית, דעת הקהל, העייפות מהמלחמה והפוליטקלי קורקט. ייתכן שהיינו נדרשים בכל מקרה לעבור את המסלול הזה עד שדעות שהציג ארז תדמור יהיו לגיטימיות במרחב הציבורי, בלי להיחשב קנאי חשוך או מסית. ובעיקר "בזכות" ההזיה וההפקרות שהתבררו מהאג'נדה השמאלנית שהביאה לנו את אוסלו.

  12. כתבה רצינית וריאלית. זו האמת שלא מוכרת עיתונים וספרים: פוליטיקאים חייבים להתפשר.

  13. ״פוקס ניוז״ לא אנטי-ממסדית, לטעון זאת זו בורות מחפירה
    הנ״ל שופר של הGOP שהוא כשלעצמו מאוד מסואב ובעד שימור הestablishment
    ניתן לראות זאת בברור באופן שבו הGOP ניסה לחסל את טראמפ מספר פעמים במהלך הבחירות (השיא – ההדלפה של הקלטת ה "grab her by the pussy״ על ידי לא משפחת בוש, ולאחריה הכרזה מתוזמרת לעילא של כל אנשי הGOP על כך שהם זונחים ומגנים את טראמפ).
    פוקס נמנעה מלקדם את טראמפ ועסקה כל הזמן בקידום מועמדי הממסד של הGOP.

  14. מספר הערות והערות :
    1. מנחם בגין נהג נכון כאשר יצר קואליציות עם אנשי מרכז, קואליציות שסייעו לו לעלות לשלטון. אבל מנחם בגין טעה טעות גדולה מאד כאשר עלה לשלטון אבל השאיר את השלטון בפועל בידי השמאל. פקידי השמאל כבר ארזו את חפציהם והתכוננו לנטוש את משרותיהם. אלא שאז שמעו את בגין מדבר על "סיביל סרוונט" והבינו שבגין הוא אוויל פוליטי שאין לו מושג מהו שלטון ואיך שולטים. הם מיהרו להשתלט על מוקדי הכח במדינה והם נמצאים שם עד היום. אתה צריך להבין שלא מספיק לעלות לשלטון, צריך גם לדעת לשלוט. הפקידים הבכירים חייבים להיות כאלה שיתמכו בדרכך ויסייעו לך למשול וליישם את רעיונותיך. פקידים שהאג'נדה שלהם מנוגדת לחלוטין לאג'נדה שלך לא יאפשרו לך למשול ואף יכשילו אותך.
    2. ההתבטלות של מנחם בגין בפני גנרלים ובפני אנשי חוק היא מהמפורסמות. בגין לא ירש מהמערך בית משפט לעומתי ואקטיביסטי. בגין באיוולתו החליט להכניס את אהרון ברק ורעיונותיו המסוכנים לבית המשפט העליון. ואת התוצאות אנו רואים במצב האנומלי השורר כיום, מצב שבו "בית המשפט העליון הוא משפחה ולמשפחה לא מכניסים כל אחד"(אהרון ברק). "מלוא כל הארץ משפט" היא אימרה שקסמה לג'נטלמן הפולני מנחם בגין, אבל הצמיחה מפלצת בדמות בית משפט עליון אקטיביסטי ואליטיסטי המורכב מאותו זן של אנשים. בית משפט שלקח לעצמו סמכויות שאיש לא התכוון לתת לו ולקח על עצמו את הסמכויות לניהול המדינה מבלי לשאת באחריות לתוצאות.
    3. "רובנות" בדמוקרטיה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. הרוב צריך להתחשב במיעוט אבל לא להתבטל לפניו. כאשר השמאל נמצא בשלטון הוא כוחני , אינו מתחשב במיעוט בכלל ומחזק את כוחו באמצעות מניפולציות מכוערות וקניית אנשים אופורטיניסטים ו/או חלשים באופוזיציה (מישהו אמר גונן שגב ואלכס גולדפרב). כך בדיוק העביר השמאל את הסכמי אוסלו ואת ההתנתקות. ההתנתקות היתה סמל לדיכוי כוחני של המיעוט (האוטובוסים שנעצרו בדרכם להפגנות).
    4. ביחס לערביי ישראל אתה טועה לחלוטין. תחת שלטון השמאל התקיים ממשל צבאי על ערביי ישראל. תחת שלטון השמאל בוצע טבח בכפר קאסם. תחת שלטו השמאל נהרגו 13 ערבים במהומות אוקטובר 2000. השמאל הזניח את הטיפול במגזר הערבי. דווקא הימין הוא זה שהביא לפיתוח והתפתחות של המגזר הערבי. רק לאחרונה התבשרנו על הקצאה של סכום חסר תקדים של 13 מיליארד ש"ח למגזר הערבי. השמאל הוא זה שמתסיס את המגזר הערבי , מגזר שמסרב אפילו לחתום איתו על הסכם עודפים. דבריו של איש הרשימה המשותפת ח"כ זחאלקה על ח"כ סתיו שפיר שאפילו לא טורחת לענות על ברכת שלום שלו לעומת אנשי ימין שנוהגים לברך אותו לשלום , הם המאפיין הבולט ליחס של השמאל למגזר הערבי.
    5. לרשת פוקס יש רייטינג שגבוה מהרייטינג של כל הרשתות האחרות גם יחד בארה"ב. כאשר מדברים על הקמת רשת פוקס ישראלית מתכוונים לרשת פוקס כמשל וכאנטי תזה לרשתות השידור האחרות. כל שצריך הימין לעשות הוא לפתוח את ערוצי התקשורת לכל דכפין. והקהל ? הוא יצביע ברגליים (או באצבעות). אסור להרשות שיהיה מצב שבו ערוץ תקשורת כמו ערוץ 10 שהוא ערוץ בעל רייטינג נמוך במיוחד, אינו עומד בהתחייבויותיו הכספיות ו/או החוזיות והממשלה מצילה אותו שוב ושוב מנפילה על חשבון משלם המיסים.

  15. אבי תודה על ההתייחסות הרצינית והמנומקת. יש כמה נקודות חשובות במאמר שיתכן ואגיב עליהן בהרחבה, אבל יש כמה נקודות שחשוב לי לחדד.

    1. אני חושב שאתה מבין ושהתכוונת שבגין לא חיזק את "שלטון החוק" ששמת במרכאות, אלא את שלטון המשפטנים, אבל לא בטוח שכל קוראי המאמר ישימו לב לניואנס הזה. המהפכה השיפוטית הובילה לכך שהשופטים והיועצים המשפטיים יכולים לפסוק בשרירותיות בניגוד ללשון החוק ולכוונת המחוקק, ולרוקן מתוכן את המושג שלטון החוק.

    2. עיקר הבעיה בהתמודדות עם זה היום איננה "מנחם בגין", אלא העובדה שהימין לא מצליח לגבש רוב לנטרל את נזקי המהפכה השיפוטית, בין היתר בזכות היוקרה וההון הפוליטי של "מורשת בגין" והעמדות שנוקטים ממשיכיו הנסיכים כמגני "שלטון החוק" (שכבר התייחסתי למשמעותו האמיתית בהקשר הזה) – כלומר, חלק מרכזי מהבעיה בהתמודדות עם סמכויות היתר של מערכת המשפט איננה בגין אלא מורשתו וההון הפוליטי-סמלי של ממשיכיו שאמורים לייצג את הימין הרוויזיוניסטי והליברלי.

    3. זה מחבר אותי להערה נוספת – חלק מרכזי מהטיעון של הספר הוא שלב הבעיה של הימין לא היו המפלגות-התנועות והאג'נדות שהשתלבו בו, אלא הבנה לקויה של משנת ז'בוטינסקי ועקרונות היסוד השמרניות על ידי מי שהיו אמורים להיות ההנהגה עצמה. הבעיה לא היתה שהליכוד נאלץ לעשות פשרות בעצם הקמת הליכוד באיחוד חרות עם כוחות נוספים או בהקמת קואליציות עם מפלגות אחרות, אלא מצד מנהיגי פלג חרות עצמו – דן מרידור, בני בגין, רוני מילוא, ציפי לבני ורובי ריבלין. כשאלו שאמורים להיות המנהיגים הרעיוניים-אידאולוגיים נכנעו להנחות היסוד הפרוגרסיביות ברור שזה שורש הבעיה, ולא הכוחות שהצטרפו כחלק מהפשרות או הקואליציות.

    4. אתה כותב: "ייתכן שבגין עשה טעויות חמורות לאחר שסוף סוף עלה לשלטון, אבל גם אם היה ממנה את אנשי שלומו במקום פקידי השמאל, התוצאה לא הייתה ממלאת את שאיפותיו של תדמור". בהחלט יש מידה של צדק בטענה הזו, אבל בהקשר הזה הטענה המשמעותית יותר של הספר היא שהעובדה שהשינויים הללו לא נעשו גרמה להנצחת ההטיה, ההדרה, ההשתקה והחסימה של אנשי ימין במוקדי הכוח. בגין בזבז את האנרגיה של המהפך, ממשיכיו היו נסיכים כושלים שנכנעו לשמאל (רעיונית או פוליטית או גם וגם), וכתוצאה מכך כלי התקשורת הציבוריים (שהם במידה רבה אלו שמצמיחים את השדרה המרכזית של יתר כלי התקשורת), האקדמיה, מוסדות התרבות ומערכת המשפט עודם מוטים וחלקם חוסמים בכוחניות כניסה של אנשי ימין.

    5. לגבי הטענה על הקמת פוקס ניוז ישראלית וכדומה: כוונתי בספר היתה שעלינו להקים ולפתח מוסדות בכלל הזירות של מלחמת הרעיונות, ובין היתר ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו, והבאתי כדוגמה את פוקס ניוז בארה"ב. כמובן שאין הכוונה שצריך לשבט את פוקס ניוז לישראל מבחינת התוכן. ביחס לפסקה החשובה הזו: "נטישת העקרונות לטובת שנאת שמאל, תעכב את המטרה של שכנוע קואליציית הימין על צדדיה השונים בצדקת הדרך השמרנית והריאליסטית. שנאה שעובדת עבור אופוזיציה וניצחון בבחירות, היא מכת מוות לקואליציה שמנצחת בבחירות הללו ורוצה לעשות משהו חיובי, שכן מלבד ציד "בוגדים" אפשריים היא לא יכולה לשכנע ולקדם צעדי מדיניות אמיתיים" אני חותם על כל מילה.

    6. אני מסכים גם עם הפסקה הזו: "ימין שרוצה למשול חייב לדעת איך למשול עבור כולם – גם השמאל הטורדני, גם הדתיים והחרדים עם טענותיהם המוזרות, וכן, גם הערבים. כולם אזרחים בעלי זכויות לא פחות מאחרים. וכדי להראות שאנחנו שולטים עבור כל המדינה ולא עבור רוב שהיום קיים ומחר או בעוד עשר שנים יחלוף, צריך להתחיל לספור אותם ולחשוב הרבה יותר ברצינות איך עושים זאת באופן שמשרת את המטרות הלאומיות בצורה הטובה ביותר", אבל מהאופן שבו המאמר ערוך ומוגש אפשר להבין שזה נכתב בניגוד למשהו שכתוב בספר בעוד אני רואה בזה הבהרה שבעיניי נכונה ומובנת מאליה. יתכן והייתי צריך להדגיש את זה בעצמי בספר אבל בכל אופן אין בספר משהו שניתן להבין ממנו כי אני טוען את ההיפך. בכל אופן שוב תודה על ההתייחסות הרצינית, נדון בכך בשבוע הבא.

  16. צופה ב Fox וכן ב CNN ואחרים. מי שמפיץ שנאה ןחדשות כזב (פייק ניוז) זה ה CNN הFox הרבה יותר מתון, עיניני וקרוב לאמת!

  17. אתה לא בכיוון.. העם ימני ורוצה ליישם רעיונות בהתאם.. הפקידות הבכירה מונעת יישום מדיניות וחלק מהנבחרים אינם נחושים מס9יק. פשוט וקל ולא צריך מאמר טרחני שסוקר את המפלגה הרפובליקנית מראשית המאה ה 20

  18. איך שהוא רק ממחוזות הימין הכמו-ליברלי עולים מונחים פסיכיים כמו הבעיה הרובנית.
    כשהשמאל בשלטון, חותמים על הסכמי אוסלו באדיבות חברת מיצובישי ומבצעים טרנספר אנטישמי ב 10,000 יהודי גוש קטיף בלי להניד עפעף ותוך רמיסת כל עיקרון מוסרי ודמוקרטי אפשרי.
    בכנות, המאמר הזה דוחה יותר מהפמפלטים הבוטים של השמאל.
    הוא דוחה יותר כי הוא ספוג בצביעות שמתחזה לשיקול דעת.

  19. מר. וולף

    בקשר למות המומחיות. זה בדיוק מה שקורה. תראה לי מומחה אחד בעשורים האחרונים שנתן תחזית מועילה אחת על העתיד וצדק (למעט ד"ר גיא בכור). בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי-ערבי, אין ספק שנהג מונית היה נותן לך תחזית נכונה יותר מאשר כל פרופסור שחי בתיאוריה. לדוגמה, ימנים לא-מומחים רבים חזו את מה שקורה היום באירופה לפני עשרים שנה ויותר (בלי הגזמה).

    איבדת אותי גם כשכתבת על רובנות. אנו מדינה שיש בה ממשלת קואליציה בהגדרה (מעולם לא היה רוב מוחלט, גם למפא"י), ודמוקרטיה כמעט ישירה (אין סינון באמצעות בחירות אזוריות). דווקא הסכנה היא מיעוטנות (שליטה דרך פקידות ומשפטנים). קשה, ויהיה קשה, להילחם נגד המיעוטנות, וייקח עשרות שנים. תנוח דעתך. הרובנות זו סיסמת הפחדה מובהקת של השמאל, כדי להמשיך לשלוט במדינה אף שדרכו לא נבחרת דמוקרטית.

  20. אם עמדות שמרניות הן לא פופולריות (טענה שאני מסכים איתה), זה אומר שלאורך זמן הן לא יובילו לנצחון בבחירות, המבוססות על פופולריות.

    ואולי צריך לחשוב על מונרכיה מוגבלת (קצת ויקטוריאנית למי שמתעקש למצוא מודלים באירופה במקום במחשבת ישראל הענפה)? כזו שתאפשר הזדהות רעיונית עם מוסד חברתי יציב וארוך טווח, כזו שבה תהיה חשיבה ארוכת שנים יותר, בלי חרב הבחירות המונפת מעל ראשי הממשל? ז"א, יהיו בחירות, אבל מלוכה חצי אקטיבית שמבטאת תפיסות שמרניות יכולה למתן את אפקט הבחירות.
    (למי שישאל – ואם יהיה מלך שמחזיק בעמדות שמאליות? אומר לו – מלוכה היא בהגדרתה מוסד שמרני ולאומי)

  21. לא נראה לי שיש מחלוקת בינך לבין ארז תדמור. גם הוא טוען שמדובר בתהליך. כדי להניע אותו כדאי להיות מודעים לו. כי לא ניתן לחולל שינוי בבית המשפט העליון אם השיטה למינוי שופטים בנויה כך שהם ממנים את עצמם ולא מאפשרים לאף אחד להשפיע על התהליך. ולא ניתן לשנות את האליטה האקדמית אם הם אחראים לתקציבים של עצמם, והם מדירים באופן כמעט אלים כל מי שדעתו לא קיצונית מספיק כדעתם.
    כדי לחולל את השינוי, יש בשלב ראשון לחולל שינוי במנגנון שמונע את האפשרות לשינוי, ואת זה לפחות צריך לעשות בבת אחת, כי בשיטה אין הדרגתיות. או שהיא מאפשרת שינוי או שהיא חוסמת אותו.

  22. מאמר מצוין, מר וולף. רק, אם תרשה לי, אעלה תיקון בעברית, שהוא תיקון חשוב לטעות נפוצה מאוד.
    בפרק "לשון המאזניים של המרכז" כתבת "ניסוי וטעייה".
    אכן, רבים חושבים שהפעולה שביטוי זה מתאר היא ניסוי של פתרון מסוים שלאחר שניסינו אותו, מתברר שטעינו בפתרון ואז מנסים שוב עם פתרון אחר.
    ולא היא, כי כתיב זה של הביטוי שולל את האפשרות שננסה ונצליח, אלא גוזר עלינו שתמיד ננסה ונטעה.
    לכן, הביטוי הנכון הוא "ניסוי ותהייה", דהיינו שמנסים פתרון מסוים ותוהים על קנקנו, דהיינו שמסתכלים בו ובוחנים אותו לראות אם הצלחנו אם לאו. אם טעינו, מנסים שוב. אם הצלחנו, אין צורך בניסוי נוסף ויוצאים לחגוג.

    1. לדעתי אתה גם טועה והכתיבה הנכונה היא "ניסוי ותעיה", כששני המילים הם בעצם בעלי משמעות קרובה ובאים לבטא גישוש ב'מקום' שעוד לא מוכר

  23. מבלי להסכים עם כל מילה, אני חושב שזה מאמר מצוין, ולא פחות חשוב: שמרן שחושב בשמרנית, ולא ברדיקלית…

  24. הנקודה היא שהשמאל הוכיח לאורך כל השנים שאין לו שום בעיה עם אמצעים מלוכלכים כלשהם. אז צריך לאמץ תובנות שונות, אבל במובן המעשי של המילה של מה יעזור לנו. לא במובן של כפיפות לשיקולים מוסריים. כי אין מקום להוגנות ומוסריות מול יריב מלוכלך כמו השמאל. פשוט אין.