השבוע האנטי-ישראלי שלי בברלין

בשבוע האחרון הספקתי להתעמת עם עיתונאית המדווחת מישראל, להשתתף בדיון סוער על ה־BDS, ולבקר בבונדסטאג לרגל דיון על "זכויות האדם" בישראל. וזו רשימה חלקית. ההידרדרות ביחסי גרמניה־ישראל, מבט מהשטח

הפגנה אנטישמית בברלין. צילום: Boris Niehaus CC BY-SA 4.0

לא מספיק מדברים על זה, אבל בשנים האחרונות יחסי גרמניה־ישראל מצויים בהידרדרות חמורה. לכאורה, העסקים כרגיל; ביקורים הדדיים ושיתופי פעולה בכל התחומים ובמגזרים שונים של האוכלוסיות נמשכים כאילו דבר לא אירע. אך מתחת לפני השטח הר הגעש מבעבע. המדינה שעד לאחרונה הוצגה כידידתה הטובה ביותר של ישראל באירופה, הופכת בשנים האחרונות לחוד החנית של פעילות אנטי־ישראלית באירופה.

נדמה לי שהדרך הטובה ביותר לתאר את המצב הזה, היא להציג בפניכם כמה מהאירועים שחוויתי בשבוע האחרון בברלין. עבורי, כעיתונאי ישראלי החי בברלין, היה זה שבוע אופייני לחלוטין.

זה החל בעימות שקיימתי בשבת שעברה עם עיתונאית גרמנית מוכרת הפועלת וכותבת בישראל. היה זה במסגרת דיון שכינס השבועון ״Jungle World", בנושא יחסי גרמניה־ישראל. הוזמנתי להשתתף באירוע לצד סוזנה קנאול, כתבת יומון השמאל TAZ וה־Die Presse האוסטרי, המתגוררת בישראל מאז 1999 ומדווחת באופן שוטף על הנעשה בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית.

כפי שקורה כמעט בכל אירוע כזה, מהר מאוד גלשה השיחה מנושא הדיון – כאמור יחסי גרמניה־ישראל – לוויכוח על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. במקום לדבר על מה שקורה בינם לבינינו, נוהגים גרמנים רבים מדי בעזרתם של ישראלים רבים מדי להפנות את הזרקורים למתרחש ב״סכסוך במזרח התיכון", ולמתוח ביקורת על ישראל שמבחינתם היא הגורם היחיד המונע שלום באזור.

העיתונאית הגרמנית הסבירה לקהל שהסיבה היחידה ש״אב למשפחה או נער בן 14 לוקח סכין והולך לתקוף ישראלים בידיעה שהוא מסכן את חייו, היא הדיכוי והכיבוש״. להסתה האנטישמית המשתוללת ברשות הפלסטינית אין לדעתה כל השפעה על המפגעים. העיתונאית, שכאמור מתגוררת בישראל כבר קרוב לעשרים שנה ואמורה הייתה לקבל עם הזמן תמונה מאוזנת יותר, מבטאת את פרשנותה זו גם במאמריה.

כמה ימים לאחר פיגוע הדריסה שבוצע בשוק חג המולד בברלין בדצמבר האחרון, דרס פלסטיני חיילות וחיילים בטיילת ארמון הנציב בירושלים ורצח ארבעה מהם. אותה עיתונאית מיהרה לפרסם מאמר תחת הכותרת ״ירושלים אינה ברלין״, ובו הסבירה לקוראיה שבעוד המניע של המפגע הדורס מברלין היה ״שנאה לכל מי שאינו מאמין באללה ולכל מי שאינו מקיים את חוקי האסלאם כפרשנותו״, המפגע בירושלים פעל ״באופן ספונטני ותחת השפעת סביבה חברתית־פוליטית שבה טרור אינו רק לגיטימי אלא גם מביא כבוד, שכן מדובר במאבק נגד הכיבוש ואי־הצדק הנובע ממנו״. ״נתניהו בורח מאחריותו כשהוא מצייר תמונה ולפיה ירושלמים וברלינאים יושבים באותה סירה״, הוסיפה, בהתייחסות להשוואה שערך ראש הממשלה בין שני הפיגועים.

מעבר להבנה וההצדקה שעלו מדבריה לפיגוע בירושלים, הכותבת התעלמה לחלוטין מהעובדה שפלסטינים הם שהחלו בפיגועי דריסה, שיטה שאומצה אחר כך על ידי טרוריסטים באירופה. כלומר, קשר ״טכני״ קיים, וכמובן גם קשר רעיוני.

רבים מעמיתיה של קנאול, נציגי התקשורת הגרמנית בישראל, משתמשים במקצועם לצרכים אידאולוגיים ולפגיעה שיטתית בתדמיתה של ישראל, ויוצרים בכך דמוניזציה של ישראל ושל החברה הישראלית באמצעות הפצת מידע חלקי, לא מאוזן ולעתים שקרי על המתרחש בישראל ובשטחי הרש״פ.

תפקידם של הישראלים לשעבר

בערבו של יום שלישי שעבר עמדתי בפני דילמה קשה: האם ללכת לדיון שארגנה 'הקרן החדשה לישראל' בעיריית ברלין בנושא ״חמישים שנות כיבוש״, או לדיון על ה־BDS באוניברסיטת הומבולדט הברלינאית, עם משלחת של צעירי 'יש עתיד' בהשתתפות ח"כ עליזה לביא? את 'הקרן החדשה לישראל' מייצג בברלין עופר ולדמן – ישראלי, מוזיקאי לשעבר שהיה חבר בתזמורת 'הדיוואן' הישראלית־ערבית של דניאל ברנבוים.

בראיון למגזין האינטרנט 'שפיץ', המציג עצמו כעיתונם של הישראלים בברלין, אמר ולדמן לאחרונה: ״הגיע הזמן להציג כאן (בגרמניה) תמונה יותר מורכבת על מה שקורה בישראל ובשטחים״. כאילו שזה לא מה שנעשה בגרמניה כבר חמישים שנה. אבל זה הרושם שוולדמן, 'שפיץ' וישראלים נוספים בברלין מעוניינים ליצור, כדי להצדיק את נוכחותם בברלין: אם לא הצליחו כאנשי שמאל לסיים את "הכיבוש", לפחות ישנו את היחס כלפי ישראל בגרמניה.

בסופו של דבר בחרתי ללכת לאירוע של 'יש עתיד'. חברי המשלחת עברו תדרוך בטרם הגעתם לברלין, שבו הוסבר להם כי בהשוואה למצב בקמפוסים במדינות אחרות, מפגש עם סטודנטים גרמנים יתקיים באווירה מנומסת. המתדרכים רק לא לקחו בחשבון את נציגיו של השמאל הרדיקלי הישראלי, שהתנחלו בשנים האחרונות בברלין במסגרת מאבקם הבלתי נלאה בכיבוש. זמן קצר לאחר שחברת הכנסת לביא החלה בדבריה, התייצב באמצע האולם צעיר שלבש לגופו חולצה שחורה עם הכיתוב ״שחררו את פלסטין״, והחל בצעקות בהרצאה משלו על היותה של ישראל ״מדינת אפרטהייד גזענית״ המבצעת ״פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות״.

מארגני הדיון החליטו לתת לו להתבטא, אך משהתברר שהוא אינו מתכוון להפסיק בשלב מסוים אלא להביא לפיצוץ האירוע, הם ניגשו אליו כדי לפנותו מהמקום. בשלב זה החלה צעירה שישבה מאחוריו להשתלח במארגנים ולצעוק עליהם שהם לא רשאים לגעת במפריע. בעוד הראשון מפונה, תפסה השנייה את מקומו – ובאנגלית מהולה בעברית, תוך שהיא משמיעה צווחות היסטריות, היא המשיכה בהטחת האשמות ב״מדינת האפרטהייד״ ובמניית ״פשעיה״. היא המשיכה בצעקותיה גם לאחר שהוצאה החוצה.

בקצה האולם תיעד צעיר נוסף את המתרחש במצלמה. בסוף הדיון הוא ביקש לשאול שאלה, הציג עצמו כעיתונאי פלסטיני מעזה, והחל לשאת נאום המשך על פשעי ״מדינת האפרטהייד הציונית״ תוך שהוא מצטט את 'בצלם' ו'שוברים שתיקה' ומאשים את חברי 'יש עתיד' בשיתוף פעולה עם משטר האימים הציוני. מדובר היה בפעולה מאורגנת היטב, מהסוג שפעילי ה-BDS – ובראשם ישראלים – מארגנים כמעט בכל אירוע הקשור לישראל שמתקיים בבירת גרמניה.

ח"כ לביא התמודדה לאחרונה בברלין עם מופע צעקות והאשמות נוסף נגד ישראל. היה זה במסגרת מפגש של משלחת מטעם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עם יועצה המדיני הבכיר של הקנצלרית, כריסטוף הויסגן – הנחשב בירושלים כדמות המרכזית שגרמה להידרדרות היחסים בין גרמניה וישראל. הויסגן הדהים בעבר דיפלומטים ישראלים כשנזף בהם בפני דיפלומטים ערבים, והפתיע עיתונאים ישראלים ששמעו מפיו התקפות משולחות רסן נגד ממשלת ישראל. כעת, חודשים ספורים לפני שהוא עוזב את לשכת הקנצלרית לתפקיד שגריר ארצו באו״ם, התנפל הויסגן על חברי הכנסת, שעזבו את הפגישה עמו מזועזעים. בישראל חוששים שהויסגן יעביר את עוינותו כלפי ישראל מברלין לניו־יורק – במיוחד לנוכח העובדה שגרמניה עומדת לשוב למועצת הביטחון כחברה זמנית.

"דיאלוג ביקורתי" עם חמאס

גם למחרת, ביום רביעי, עמדה בפניי התלבטות דומה: באותה שעה בדיוק החלו בבונדסטאג שני דיונים שעניינו אותי. הראשון, שלו הוקצבה רק שעה, נערך באולם המליאה ועסק בדו״ח על האנטישמיות בגרמניה שהוגש לפני כחודשיים על ידי ועדת מומחים עצמאית, ומתריע על התחזקות באנטישמיות. כותבי הדו״ח וראשי הקהילה היהודית חששו שאם במהלך שעת הדיון לא תתאפשר הצבעה על אימוץ המסקנות המעשיות של המסמך, הוא ייקבר בארכיוני הבונדסטאג, כפי שקרה לדו״ח הקודם בנושא שחובר לפני חמש שנים. במקביל לדיון במליאה, באולם ישיבות קטן, ערכה ועדת זכויות האדם של הפרלמנט הגרמני שימוע בנוכחות ״מומחים״ על מצב זכויות האדם בישראל ובשטחי הרש״פ. אחד מחמשת ״המומחים״ שהוזמנו לדיון, והנציג היחיד של ארגון לא ממשלתי מהאזור, היה ג׳ף הלפר מ״הוועד הישראלי נגד הריסת בתים״. בין יתר השתלחויותיו בישראל בפני חברי הבונדסטאג השווה הלפר את ישראל לגרמניה הנאצית, והצדיק את פעולות הטרור של החמאס כ״התנגדות לקולוניאליזם״.

מטרידה יותר הייתה הופעתה של ד״ר מוריאל אסבורג, מומחית לענייני המזה״ת של מכון הייעוץ SWP, המשתתף באופן פעיל ביותר בעיצובה של מדיניות החוץ הגרמנית. אסבורג טענה שרוב הפרות זכויות האדם בשטחים נובעות מ״הכיבוש הצבאי הנמשך, סיפוח דה־יורה או דה־פקטו של שטחים ופעילות התנחלות״, אם כי בשלב מאוחר של דבריה התייחסה גם להפרות זכויות אדם שמבצעים הפלסטינים במסגרת ״מאבקי הכוחות״ בין פת"ח לחמאס. פיגועי הטרור נגד יהודים אינם נחשבים בעיניה של היועצת הגרמנית למשהו שצריך לראות בו הפרת זכויות אדם, לא כל שכן ההסתה הנוראה נגד יהודים וישראל.

אסבורג העלתה בפני חברי הבונדסטאג קביעה של האו״ם שלפיה תוך שנים ספורות לא ניתן יהיה לחיות ברצועת עזה בגלל הפגיעה במשאבים הטבעיים ובאיכות הסביבה. היא גם הביעה דאגה מ״הצרת מרחב הפעולה של החברה האזרחית וארגוני זכויות האדם בישראל״, וציינה בהקשר זה ״חוקים מגבילים ומערכות השמצה, שפוגעים בעיקר באלו שמתנגדים לכיבוש ומגנים על זכויות המיעוטים והלא־יהודים״. אסבורג כללה בדבריה המלצות מעשיות לממשלת גרמניה, שמסכמות בדיעבד את מדיניותה הנוכחית של ממשלת גרמניה ביחס לישראל: קידום המו״מ לסיום הכיבוש תוך שמירה על האינטרסים של שני הצדדים, הפרדה בין ישראל הריבונית להתנחלויות, פעולה נמרצת להסרת הסגר מעל רצועת עזה, והחמור מכל: ״דיאלוג ביקורתי״ עם ממשלת חמאס על קידום שלטון החוק, שמירת זכויות האדם ובנייתה מחדש של עזה לאחר הסרת הסגר.

מעבר לכך, היועצת קראה לממשלת גרמניה לפעול יחד עם האיחוד האירופי כדי למתוח ביקורת ישירה ומעשית על פעילות התנחלות וגירוש תושבים בשטחי C, בכלל זה מזרח ירושלים, דרום הר חברון וכביש A1, וגם ביחס ל״צמצום המרחב של החברה האזרחית״.

״הניסיון מראה שנוכחות וביקורת משפיעים באופן משמעותי״, סיכמה אסבורג את המלצותיה בעניין. ״נוכחות וביקורת״, אם יורשה לי, זו כנראה גם מטרת הכספים הרבים שמשקיעה גרמניה בארגונים שונים, גרמניים, ישראליים ופלסטיניים, הפועלים לשינוי המציאות בישראל.

סרט עם כוכביות

בערבו של אותו יום שידרה סוף־סוף תחנת הטלויזיה הציבורית ARD את הסרט ״נבחרים ומוקצים – שנאת יהודים באירופה״, שתחנות טלוויזיה ציבוריות בגרמניה ובצרפת סירבו לשדרו בשל התעסקותו בסוגיית אופייה האנטישמי של העוינות לישראל, ובממדי האנטישמיות בעולם הערבי־מוסלמי ככלל ובחברה הפלסטינית בפרט. הסרט שודר רק לאחר שגרסתו המקורית הועלתה לפני כן באתר היומון 'בילד'. עם זאת, התחנה הציבורית והממומנת מכספי מסים דרשה מיוצרי הסרט להכניס בו כמה שינויים ״מקצועיים״; הקדימה לסרט הודעה מטעמה שנתנה להבין שהסרט צריך להילקח בערבון מוגבל; פרסמה באתר האינטרנט שלה ״הסברים״ לסרט; וקיימה לאחר הקרנתו דיון לא מאוזן, שרוב משתתפיו הגדירו את הסרט כ״תעמולה״.

הביקורת המרכזית של תחנת הטלוויזיה נגד יוצרי הסרט הייתה ״חוסר מקצועיות וחד־צדדיות״ לטובת ישראל. טענה מפתיעה ביותר לנוכח העובדה שאותה רשת לא הפעילה את אותם קריטריונים מקצועיים על ״סרטים תיעודיים״ ו״כתבות״ ששודרו בה בשנים האחרונות וכללו מידע שקרי על ישראל.

דוגמא אחת מני רבות היא כתבה ששודרה בקיץ שעבר, על מחסור במים בגדה המערבית. כתב התחנה בארץ טען שלפלסטינים לא נותרו מים משום שכל המים מוזרמים להתנחלויות. בכתבה הופיעו רק מרואיינים פלסטינים, ואיש מהעורכים לא דרש איזון או בדיקת עובדות. ככה זה כשעיתונות מגויסת לאג׳נדה פוליטית מאוד ברורה, ולגרמניה יש ניסיון רב בתחום זה. לתקשורת הגרמנית אחריות רבה ביותר לדמוניזציה של ישראל בקרב האוכלוסייה הגרמנית.

לשים סוף לשתיקה

אפשר להתעלם מהמשבר הקשה ביחסי גרמניה־ישראל; לחשוב שמדובר בסערה זמנית, ולעצום עיניים בציפייה שהשמיים ישובו ויתבהרו מאליהם. ואפשר גם להתחיל סוף־סוף להתייחס ברצינות למצב הבלתי נסבל שנוצר בין שתי המדינות, ולחשוב על דרכים לשקם את שנהרס.

זמן רב מדי נתנה ישראל את ידה ליצירת התנאים הנוכחיים, שהופכים את גרמניה ואת בירתה ברלין למעוז התנגדות לישראל. מחשש שמא חשיפת התופעה תפגע במרקם היחסים העדין בין שתי המדינות, ומתוך תקווה שניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור, נמנעו גורמים רשמיים בירושלים, שהיו מודעים לחומרת המצב, מלדבר עליו בפומבי. אלה שהתריעו, ככותב שורות אלה, הושתקו בדרכים שונות. ההנחה הייתה ששקט יגרום לתופעה להיעלם. כביכול מה שלא מדברים עליו אינו קיים.

ועדיין, המשבר העמוק ביחסי גרמניה־ישראל עשוי לטמון בחובו הזדמנות חשובה, אם גורמים אחראים בשני הצדדים יחליטו לטפל בנושא ברצינות הראויה לו ולא להפקיר את היחסים הללו בידי גורמים שחותרים להורסם. ישראל וגרמניה צריכות להגדיר מחדש את מערכת הקשרים ביניהן, באופן שתהיה מושתתת על כבוד הדדי. במשך זמן רב מדי אפשרה ישראל לגרמניה להתערב באופן בוטה בענייניה הפנימיים. יש לשים לכך קץ.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. אני לא דואג, לגרמנים תמיד היתה היכולת המופלאה להרוס את עצמם ואת סביבתם הקרובה, אולי אם נתרחק מהם לא ניפגע בפעם הבאה שגרמניה תהרוס את אירופה.

  2. אל דאגה. לא רחוק היום ובו גרמניה תשקע במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם. אף אחד כאן לא יזיל דמעה כשזה יקרה ואף אחד כאן לא ירחם על גדודי חובבי המילקי וזכויות האדם (אם הוא ערבי) שיחזרו הביתה חפויי ראש.

  3. 1. מה זה לעזאזל "פלסטיני"?

    2. המילה פלשתינה מעולם לא נכתבה באותיות החלופיות שהערבים שינובכוונה, כדי להתרחק מהמילה העברית "פלשת" וממשמעותה הפולשנית. "פלשתינאים" ולא "פלסטינים"!! המרכאות באות כי לא היה ולא נברא דבר שכזה (חבל שביבי עצמו לא מבין את מה שאבא שלו ז"ל כן הבין).

    3. אפשר לבקר את הגרמנים, אבל כל עוד שהם שומעים מישראל פוליטיקאים ואנשי תקשורת שמקשקשים:"Palestinians, "Palestinians" (כאילו שיש עם או לאום שכזה) ו-"Occupation" (כאילו שכבשנו מדינה כלשהי בניגוד לחוק הבינלאומי), אז הם בטוחים שיש דבר כזה ומזועזעים עד לעמקי נשמתם העליונה. הם כמובן שלא ילכו לבדוק את העובדות, ממש כפי שלפני 70-80 שנה, הם לא טרחו לבדוק את הטיעונים של פריץ היפלר, בסרט התעמולה האנטישמי Der Ewige Jude, רק שכאן לצערי חלק נכבד מהתעמולה האנטישמית מגיעה מיהודים-ישראלים עצמם (במימון גרמני כמובן).

    4. כשאנטישמיות מתנגשת מול בג'יהאד האיסלמי (שהוא אנטישמי בעצמו), כל מה שנותר לי זה לאחל בהצלחה לכל הצדדים ולכאוב את המחיר שמשלמים הילדים, בגלל הטיפשות של ההורים שלהם.

  4. תודה על המאמר.
    גרמניה מתחילה לגלות שוב את פרצופה האמיתי מבעד לקמטים.
    ה"מלאכית" הגרמניה מתגלה כ"אכזרית מכל".

    אך נורא מכל, הוא האויב מבית – השמאל, השמאל היהודי המתרפס שלא יהסס לשתף פעולה עם הנוראים שבאויבי היהודים ולהקים שוב מחדש את התנועה הנציונל-סוציאליסטית הגרמנית.

    ישראל הציונית לא צריכה לתת דריסת רגל ליהודים המתנכלים ומחבלים בה. יש להשמיץ אותם בכל דרך אפשרית.
    על ישראל להפיץ את רשימת הבוגדים היהודיים ותמונותיהם, ולא להרשות את כניסתם לארץ.
    יהודי בוגד נורא עשרת מונים מכל אויב אחר.

  5. תודה.
    שווה לציין כי חברי משלחת יש עתיד, הגיעו לשם על חשבונם ומיוזמתם של צעירי המפלגה
    גל שפון
    ירדן רפופורט
    אלינה ביקבולטוב
    תומר וינר
    וניצולת השואה דבורה ויינשטיין

  6. ה"קלות" הנוראה הבלתי נסבלת, והאהדה בה יהודים מתיחסים לאויביהם המושבעים היא מקור הצרות.

    יהודים מתיחסים בסלחנות אין קץ לאויב התוקע את החרב בגבם, מאפשרים לו לעשות זאת שוב ושוב ואף שוכרים עורכי דין להגן על אויביהם.

  7. בסוף מתברר שהגרמנים הצליחו לעבוד גם עלינו. בערך לפני 20 שנה הם שכנעו אותנו שיש ארץ בשם גרמניה האחרת. בסוף מסתבר שאין דבר כזה גרמניה האחרת, יש גרמניה אחת ויחידה זאת הזכורה לרע.

  8. גרמניה מעולם לא השתנתה וגם לא תשתנה. מה שמצער זה החול שזרו לנו בעיניים בדמות צוללות וכסף. גרמניה בנתה את תעשית הצוללות שלה על שיער אדם שנלקח מקורבנות מחנות ההשמדה, ומכסף יהודי שניגזל. גרמניה עוד לא החזירה במלואו את הרכוש היהודי שהלאימה, גנבה ושדדה, שלא לדבר על פיצויים על הנפשות שרצחו. כל סכום שינקב עדיין לא מכסה ולו במקצת את הנזק שגרמה.
    אין תימה שזה שאלו הארועים כפי שהם.

  9. הגרמנים לא שמים לב שעל השאלה האם ליהודים יש זכות לחיות הם שוב עונים לא. כי אם הטרור מוצדק, זה אומר שמותר להרוג יהודים. וזה אומר שאין להם זכות לחיות. אנחנו משתדלים מאוד מאוד לא להרוג ערבים שלא מנסים להרוג אותנו. ובקשר לכיבוש, הוא בטח לא קולוניאליסטי כי הכיבוש נעשה במהלך מלחמת מגן כשעומדים עלינו לכלותנו, והוא היה כיבוש של שטח שלא שייך באופן מוכר כמעט על ידי אף אחד ובטח שמעולם לא היה שייך עצמאית לשום פלשתינים. הטעות שלנו שלא באמת רצינו למשול ולשלוט באוכלוסיה הערבית ולא אמרנו אף פעם בפה מלא שלנו יש זכות על השטח לפחות באותה מידה והשארנו את השטח תחת משטר צבאי, לפחות עד אוסלו, ואז זה נראה כמו כיבוש ויש זכות להתנגד ואין זכות לאוכלוסיה אזרחית להכנס. אף אחד לא זוכר שב48 השטח היחיד שהיה בו באמת טיהור אתני מוחלט הוא השטח שבצד הירדני של הקו הירוק. והטיהור האתני היה יודן ריין. אבל ליהודים אין זכות לחיות בשום מקום, זה דבר ידוע

  10. שוב העשירים הגרמנים רוצים לעשות עסקים עם צוררי ישראל.

  11. בעיניי זה אבוד. אתה מדבר על שנאה שלא חלפה מן העולם מאז תום המלחמה. הנאצים חזרו לבתיהם ולמשרדייהם. לא כולם גורשו או חוסלו, ואותם נאצים בתחפושת העבירו את האידיאולוגיה לדור הבא.
    יש פה המון אנטישמיים שאפילו לא יודעים שהם מחזקים בדעות שכאלה. מתי שהוא זה יתפרץ.
    אין לנו מה לחפש כאן יותר.

  12. הקריירה של אלדד בק מתקיימת על האנטישמיות בגרמניה, שהרי אילו לא היתה אנטישמיות בגרמניה אין לקיומו העיתונאי הצדקה. האם יכול להיות שיחסי ישראל גרמניה במשבר גם כי מדיותה של ממשלת ישראל הנוכחית אינה מקובלת על ממשלת גרמניה הנוכחית . נראה גם שמר בק, בדומה לדוברים ישראלים רבים, מבלבל בין ביקורת על מדיניותה של ממשלת ישראל ובין אנטי ישראליות. בלבול שהוא כנראה מאוד נוח גם לממשלת ישראל וגם ל"אנטישמים החדשים" .