מודי מתעלם מהביקורת הערבית ומתגאה ביחסים עם ישראל

אחרי עשורים של שיתוף פעולה אינטנסיבי אבל חשאי בין המדינות, ראש ממשלת הודו מגיע לכאן כדי להפגין בפומבי את היחסים החמים והחיוביים עם ישראל

מודי עם נתניהו, 2015. צילום: עמוס בן גרשם, לע"מ

רגע אחרי ביקורו אצל טראמפ, ולקראת ביקורו ההיסטורי הראשון של ראש ממשלה הודי בישראל שיתקיים מחר (שלישי), התקשורת בהודו מרעיפה שבחים על נרנדרה מודי ועל מדיניות החוץ הפרו־אמריקנית ופרו־ישראלית שלו.

טראמפ העניק מתנה קטנה להודו ערב הביקור, כאשר מחלקת המדינה הכניסה את מנהיג ה'חיזב אל־מוג'הידין' לרשימת הטרוריסטים המבוקשים. הסטירה הקלה לפקיסטן, שמאמנת ומממנת את הטרור בגבול הקשמירי, לצד הרעפת מחמאות הדדית בין המנהיגים, יצרה ביקור מוצלח ולבבי. הכעס הפקיסטני על כך שארה"ב – בעלת-ברית היסטורית של פקיסטן – החלה "לדבר הודית", היה החותמת הסופית לכך שטוב עשה מודי כאשר שם בצד את המחלוקות הכלכליות בין הודו לארה"ב, ואיפשר לזרקור המדיני־ביטחוני של המאבק בטרור האסלאמי לצבוע את הביקור כהצלחה גדולה.

ביקור מודי אינו מתנהל בדיוק לפי הפרוטוקול המוכר פה בישראל. בניגוד למנהיגים אחרים שמגיעים לישראל וקופצים גם לרמאללה לכמה שעות ופגישות כדי לסמן וי על "איזון", מודי מתעלם מהרשות הפלסטינית, והסתפק באירוח יו"ר הרשות הפלסטינית בניו-דלהי.

מכתף קרה לחיבוק חם

לא לחינם קוצר מודי שבחים בתקשורת בארצו. כפי שכותב אחד הפרשנים, הביקור מסמל את ביטחונה העצמי של הודו בתקופת מודי. בעשורים האחרונים המדיניות ההודית כלפי ישראל הייתה צבועה. מאז כינון היחסים הדיפלומטיים ב-1992 ישנו שיתוף פעולה אינטנסיבי בזירות שונות, אבל מצד שני, במישור הגלוי נהגו ההודים להפנות לישראל כתף קרה.

מבצע 'צוק איתן' החל זמן קצר לאחר שמודי תפס את רסן השלטון. ממשלת מודי נמנעה אז מגינוי ישראל, וסיעות האופוזיציה ההודית התחרו מי יביך יותר את הממשלה. אלה קראו להקפאת הרכש הביטחוני מישראל ושאלו איך הודו יכולה לרכוש נשק ממדינת ג'נוסייד, ואלה תבעו הצהרה פרלמנטרית של גינוי ישראל ופנייה הודית לכינוס חירום של מוסדות האו"ם – כביכול חזרנו לשנות ה-60 והודו מובילה מחדש את גוש המדינות הבלתי מזדהות.

"איך האופוזיציה שלנו העזה להשוות את ישראל הליברלית והדמוקרטית עם חמאס הקיצוני?" שואל עכשיו הפרשן באתר NDTV, ערוץ טלוויזיה המואשם בדרך כלל בעוינות למודי ובקידום האינטרסים של "מפלגת הקונגרס", שממנה ירש הימין את השלטון במאי 2014.

גם באתר 'Firstpost', שאף הוא איננו המגרש הביתי של הימין ההודי, זוכה מודי למחמאות. יש לו חוש היסטורי, נכתב שם, הוא מעז להטיל ספק באקסיומות, והביקור שלו מסמן תקופה חדשה ביחסי החוץ של הודו, שמשמעותה המעשית היא החלטה להצטרף באופן גלוי למחנה האמריקני בזירה הבינלאומית.

את ההצבעה ההודית בעד חקירה בינלאומית של המלחמה בעזה ביולי 2014, מסביר הפרשן בכך שלמודי לקח זמן "לחמם את הכיסא" ולנווט את המערכת לכיוון שלו. את ההצבעות המאוחרות יותר, שבהן סירבה הודו לגנות את ישראל, הוא רואה כטביעת אצבע חיובית של ראש ממשלת הודו. מודי מרענן את התפיסות האידיאליסטיות, המוסרניות והצבועות של הודו, ומחליף אותן בגישה ריאליסטית שרואה את הזירה הבינלאומית מנקודת מבט של אינטרסים, תוך הבנה שהוצאה מהארון של היחסים הקרובים עם ישראל לא באמת תפגע בהודו בזירה הערבית והמוסלמית.

מעבר למחמאות, יש פה ניסיון להיפוך השיח. השמאל מתואר כרגשני ונאחז באידיאולוגיה שאבד עליה הכלח, ואילו מפלגת ה־BJP שבראשות מודי מתארת כמי שמובילה מדיניות רציונלית המתחשבת ביחסי הכוחות הבינלאומיים. מודי סימל תמיד את הקוטב ההפוך; מהומות 2002 במשמרת שלו כראש ממשלת גוג'ראט, שבהן נרצחו למעלה מאלף איש, רובם מוסלמים, סימנו אותו במשך שנים כשחקן פוליטי פרוע וחם־מזג. כעת מדיניותו בזירה האמריקנית והישראלית, קושרת לו כתרים של שחקן מיומן וקר-רוח.

הודו צולחת בשלום את הנראות החדשה של יחסיה עם ישראל, אבל כמובן, יש לכך מחיר. המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, הביע בסעודת 'עיד אל פיטר' תמיכה בעמים המדוכאים של פלסטין, תימן וקשמיר. זה לא שלא שומעים לפעמים ממנהיגי ערב וארצות האסלאם הצהרות שהן לצנינים בעיני ממשלת הודו, אבל פה היתה יד מכוונת וביטוי של הידרדרות ביחסים. ההערה של המנהיג האיראני הייתה יותר מרמז לכך שהודו נסחפת למחוזות שלאיראן יהיה קשה לעכל. האיום המרומז ממשי, מפני שבמשך שני עשורים הצליחה הודו לשמור על יחסי עבודה טובים עם ישראל (אם כי מתחת לרדאר) ובמקביל גם עם איראן.

הביקור שיצר את האהדה לישראל

בזמן שעבור פרשנים הודים הביקור של ראש ממשלתם בישראל הוא ביטוי לריאל־פוליטיק טהור, יוצאי הודו בישראל רואים במודי אוהב ישראל שבא להפגין את תמיכתו והערצתו לפרויקט הישראלי.

בנוסף לפגישות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו (שהוזמן לביקור גומלין בהמשך השנה) והנשיא ראובן ריבלין, יערוך מודי אירוע הוקרה עבור הקהילה ההודית בישראל. מודי קיים אירועים דומים עבור המהגרים ההודים בביקוריו בבריטניה, ארה"ב ואוסטרליה, אבל יש הבדל בין הקהילות הללו, כפי שמסבירה רינה פושקרנה, מקימת רשת המסעדות ההודית 'טנדורי'.

"מודי לא מרוויח כלום מהאירוע כאן", אומרת פושקרנה. "בצפון אמריקה ובבריטניה חיה קהילה הודית גדולה שמעורבת בפוליטיקה ההודית ותורמת כספים נכבדים. לכן יש היגיון פוליטי לעשות שם אירועים גדולים. הקהילה היהודית פה מחוץ למשחק, ומודי עושה את האירוע פשוט כי הוא אוהב את ישראל ואת היהודים שעלו מהודו".

פושקרנה היא נציגת ה־BJP בישראל, ומציגה בגאווה את הכיסא שעליו ישב מודי ב'טנדורי' הרצליה, בעת ביקורו הקודם בישראל לפני למעלה מעשור. פושקרנה גם גויסה עתה להוביל את הצוות של מלון 'המלך דוד' כדי להבטיח למשלחת ההודית הגדולה אוכל כמו בבית.

לביקורו הקודם של מודי כאן היתה השפעה חיובית על יחסו לישראל. בראש המשלחת ההודית לביקור עמד שר החקלאות ההודי דאז שאראד פאוואר, שהיה גם שר הביטחון ההודי בזמן כינון היחסים הדיפלומטיים ב־1992, והוציא לאור את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. איתו הגיעו שני מנהיגים אזוריים בולטים, וואסונדהארה ראג'ה מרג'סטן ונרנדרה מודי מגוג'ראט. בצל חתימת הסכמי החקלאות בין פאוואר למקבילו הישראלי דאז שלום שמחון, שימשו המנהיגים האזוריים כינור שני לפאוואר.

היחס החם שהוענק למודי בביקורו הקודם, כאשר עתידו הפוליטי היה לוט בערפל בצל הפסד הימין בבחירות אז והאשמות שהופנו כלפיו כמי שהכשיל את מפלגתו, הכימיה הטובה שהייתה בינו ובין הישראלים שפגש, והיזמות והעוצמה הטכנולוגית שראה מודי חובב הטכנולוגיה במדינה קטנה מוקפת שכנות עוינות – מהווים מרכיב משמעותי בנחישותו להפגין באופן פומבי את היחסים החדשים בין הודו לישראל.

אחרי שני עשורים של קונצנזוס הודי מימין ומשמאל על הצורך בקיום יחסים ביטחוניים וכלכליים הדוקים עם ישראל, לצד שמירת היחסים בפרופיל נמוך ומוסתר, יוצר מודי באומץ יחסים גלויים וחגיגיים עם מדינת ישראל ועם הקהילה ההודית כאן. הידוק היחסים הזה חשוב ומועיל, ויש לברך עליו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. ברית עם הודו היא המתנה הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל במאה ה-21. הלוואי שהיחסים בין ישראל והודו יתהדקו כמה שיותר.

    1. כנראה שלחובבי "הבידוד המדיני" הידיעה הזו קשה לעיכול.

    2. כן. כולה המדינה עם התמ"ג השלישי בעולם (בערכים מוחלטים).

    3. דניאל, בהחלט לא איכפת לנו משכמותך. מקבלים בחום את בואו של מודי!

    4. נכון, כולה הודו, מדינה פיצפונת. אם היינו קושרים יחסים הדוקים יותר עם אנדורה, זאת באמת הייתה סיבה למסיבה.

    5. חוץ ממך, זה כנראה אכפת לכל מי שקרא את המאמר הזה. והאדישות והבורות שאתה מפגין, אומרות הרבה עליך; ומה שהן אומרות הוא לא הכי טוב.

    6. באמת לא אכפת , דניאל.
      מה זו בסך הכל הודו? המדינה עם האוכלוסיה השניה בגודלה בעולם, כלכלה שצומחת 6-7% בשנה כבר עשרים שנה ברציפות, הלקוחה מס' 1 של תעשיות הבטחון הישראליות וכו' וכו'.
      אה, שכחתי, להודו יש כיום גם הנהגה מאד מאד פרו ישראלית. כך שעכשיו ברור למה זה ממש ממש לא אכפת לך…

    7. לכלכלה, למערכת הבטחון, לאקדמיה וגם לתרבות הישראליים.

    8. אני מבין את דינאל.. כל תכלית קיומו של היהודון השמאלני הוא התרפסות, ליקוק ונסיון למצא חן בעיני הלבן האירופאי.. זו הסיבה שזה לא מעניין אותו . לא לבן, אין מה להתרפס וללקק אז למי אכפת!

  2. נפלא. שתי מדינות מפגרות עם מאגר ביומטרי מנדטורי.
    השלב הבא – כינון יחסים עם עיראק. (גם שם יש מאגר אז למה לא בעצם?)

  3. מה שחשוב שמפגש בין ראשי מדינות כמו הודו היה להכפיל את התלות במסחר בישראל(על ידי יצוא יבוא)!

    בצער רב, זה לא קורה או יקרה!

    הודו לא צריכה מאיתנו דבר מתעשיית יצור למעט התעשייה היצרנית(כמו טכנולוגיה חקלאית ומים) שלנו, חבל שלא ניתן ליצר הזמדנות חדשה לכלכלה והגיאו פולטיקה שלנו!

  4. הדגשת את תכונות המנהיג ההודי שאפשרו את השינוי ביחס הגלוי לישראל ובהעמקת שיתוף הפעולה. אולם יש למטבע שני צדדים. האם כל זה היה קורה עם ראש ממשלה ישראלי אחר? מסופקני. מודי בעצמו הדגיש אח חברותו האישית עם נתניהו. מגיעה מילה טובה לראש הממשלה שלנו שמתקבל בהתלהבות בבתי הקונגרס והנבחרים בארה"ב ומקומות אחרים

  5. ידיעות אחרונות, עיתונות ראויה? אתם תחליטו

    את חטאי אני מזכיר: הנני נמנה על קוראיו של עיתון זה, עוד מבית הורי. אלא שעכשיו לעיתים קרובות, קרובות מדי, אני מוצא את עצמי מעלעל ושוב מעלעל, ולא מאמין. יכולתו של העיתון לבנות מחדש את הווייתה היומיומית של המדינה על פי רצונו או רצונם של מנהליו, כאוות נפשם. מפתיעה מחדש.

    ומדוע אני משעמם אתכם בהקדמה הזו?

    ביום ג' הגיע ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, לביקור בישראל. זהו אירוע יוצא דופן. פריצה משמעותית מאד בהוויה של ישראל, בהרבה תחומים. לכל זאת יש להקדיש התייחסות נפרדת. והנה אין בחלק המרכזי בעיתון, קרי בכותרת ובקובץ הידיעות המצורף אליה באותה חוברת (שבה 36 עמודים), מילה, תקשיבו טוב: מילה, על ביקור ראש המדינה הגדולה (כמעט) בעולם, הודו.
    משחר נעורי למדתי מאבי מורי להתייחס לעיתון, הנקנה כל יום, דבר יום ביומו, או מגיע לביתנו, בעודו ריח הדפוס, נודף ממנו, כמעט בחרדת קודש.
    גם בזמנים בהם הפרנסה לא הייתה מצויה בשפע, לשון המעטה, דאגו הורי, שילדיהם יבינו את העולם סביבם, יתנו דעתם על המתרחש בו. לא יהיו כסומים בארובה.
    לימים, למדתי שחופש הביטוי, לב לבה של דמוקרטיה, כל דמוקרטיה, הינו הפן האחר של מטבע יקר מאד. הפן השני של אותו מטבע, והוא זכות הציבור לדעת. זו כוללת יכולת לאצור את הידע, לעבד אותו, לגבש תמונת מציאות נכונה. תהליך המאפשר לנו להיות ברי אוריין, להבין את המתרחש, ובתמצית, להיות 'לקוח' אמיתי של המשטר הדמוקרטי.

    זכות הציבור לדעת. מהווה אותו מרכיב מרכזי בידע הנצבר על ידי הציבור. ידע שנרכש במכוון, ועליו תיכון הדמוקרטיה. הוא הופך לתאומה, לאחות ממש, לחופש הביטוי, לא אחות חורגת. אלא צידו השני של אותו מטבע.

    ולכן אני שואל היכן הכתבים הבכירים של העתון? יש ביניהם מצויינים בתחומם. היכן הם? האם מתוך החבורה הזו אין אחד שיקום? ידיעות אחרונות, לא היה משך שנים רבות 'סתם' עיתון, עכשיו הופכים אותו, אלה השותקים, לכזה, בעל כורחם של קוראיו. אי אפשר שלא לשאול את השאלה האם הרצון להתעלם מנתניהו כה חזק, עד כדי כך שהוא מוחק את רצונם הבסיסי של כותביו, ומונע מהם מלייצר את הדבר שהוא משאת נפשם: עיתון הוגן, עיתון ראוי על פי ההגדרה של 'כתב עת', עיתון שקוראיו יבטחו בו?
    אני מניח שבימים הבאים יעסוק בכ"ז ידיעות אחרונות בנושא זה, ולא ימשיך להתעלם ממנו, אבל האם באמת לא ניתן היה להעניק לו את המקום הראוי מלכתחילה? אי אפשר שלא לומר לעורכי העיתון החשוב הזה: מעט חשבון נפש לא יזיק!

    …ולכן הגשתי את הטור שלי רק למחרת. יום רביעי (אל דאגה, ביקשתי מהעורכת להמתין עוד קצת…), אתמול, כי הלכתי שוב לעלעל בידיעות אחרונות (אולי בכל זאת עשו תיקון… גם אם מאוחר), והנה שוב העיתון בסורו… ביקור רה"מ הודו, בפינה קטנטנה בפינה השמאלית התחתונה של השער. ולעומת זאת, כל השער, אבל כולו, מוקדש לאירוע המרכזי במדינה – והוא, איך לא, הבחירות במפלגת העבודה… רק בעמ' 8, מקדיש העיתון, סופסוף, עמוד, מבוייש, לאירוע החשוב, רה"מ הודו ונתניהו נפגשים ולוחצים ידיים… עמוד 8…

    ואי אפשר לסיים פרק זה רק בסימני שאלה. הלכתי אל העיתון האחר, המתחרה. ישראל היום. אומר רק כי אותו חלק מקביל (חדשות, 46 עמ'), מתחיל בכותרת ראשית: "ישראל והודו: יד ביד לעבר עתיד משותף"… והלאה: העיתון עוסק בשלושת עמודיו הראשונים. בנושא הזה (ישראל והודו), שאין אקטואלי וחשוב ממנו ביום זה.
    יש לי ויכוח עם האמירה הנשמעת לעיתים קרובות בישראל היום, השוללת בתוקף את האמירה שישראל מצויה בבידוד מדיני. לא אכנס לדיון זה עכשיו. אבל לנוכח ההתעלמות המשונה של ידיעות אחרונות, מהביקור פורץ הדרך של ראש ממשלת הודו בישראל, (בו זמנית סירב האורח לבקר את הרשות הפלשתינית!), הרי שאת קרנה של העיתונות הישראלית, לפחות בימים אלה, הציל גם הציל ישראל היום.

    [email protected]

    1. מר ליפמן, כל מילה בסלע. אך אל דאגה. העיתונות המודפסת גוועת. היא יקרה, מסורבלת ומוטה. את מקומה נוחלת בסערה התקשורת האלטרנטיבית, כמו מידה, GPLANET, אלפי בלוגים, פודקסטים, עמודי פייסבוק, טוויטר. היא העתיד. היא חופש הביטוי וחופש הציבור, כל הציבור, לדעת, כל הדעת.
      יהי טורך מבוא לרקיים המיוחל לתשקורת ה-FAKE NEWS ולפשקווילים של ה-PC.
      תנצב"א.

  6. מודי מתעלם מכולם. הוא רואה את הודו כמעצמת על וככזו היא לא מתחשבת באף אחד.
    היחסים שלה עם אירן דווקא השתפרו ויש שותפות סחר רצינית. הוא לא התרגש מחוסר שביעות רצון ישראלית בדיוק כמו שלא התרגש מהאירנים בעניין ישראל