50 שנה להתיישבות בגולן: יזמות, ציונות וניצחון

כך הפכה "הרמה הסורית" לרמת הגולן: יהודה הראל, מחלוצי ההתיישבות בגולן, חוזר אל ימי הבראשית ואל קבוצת "אוספי הבקר" שסללה את הדרך לעשרות יישובים פורחים

הר בנטל בגולן ומאגר המים לידו. צילום: און להב, ויקיפדיה

היום, 14 ביולי, אנו מציינים חמישים שנה להקמת קיבוץ מרום גולן, שהוא ראשון היישובים היהודיים שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים, בגולן ובשטחים שמעבר לקו הירוק. היום, כאשר הגולן הוא חלק בלתי נפרד מישראל, מעניין וחשוב לשחזר את הימים הראשונים של הגולן הישראלי.

עד מלחמת ששת הימים

במשך רוב ההיסטוריה הייתה רמת הגולן אזור ספר בין ארץ ישראל שבעמקי הירדן והכנרת ובין סוריה שבאגן נהרות דמשק. לא היה שום קו גבול מוגדר, מסומן או טבעי, שהבדיל בין ארץ ישראל לסוריה.

בתקופה ההלניסטית התפתחו קהילות יהודיות בסוסיתא, סלוקיה וחיספין. אלכסנדר ינאי בנה את גמלא כעיר יהודית.

לאחר חורבן ירושלים והבית השני ובמשך התקופה הביזנטית, היו בדרום הגולן ובבשן יישובים יהודיים רבים, גדולים ומשגשגים, כחלק מהגליל היהודי. מהמאה השישית לסה"נ הידלדל היישוב היהודי בגולן, ושרידיו האחרונים חדלו להתקיים בסוף המאה ה-15.

בתקופה העות'מאנית הייתה ארץ ישראל חלק ממחוז סוריה, ולא היה כל גבול בין סוריה וארץ ישראל.

בשנות השמונים של המאה ה-19, בימי העלייה הראשונה, נעשו ניסיונות להקים יישובים יהודיים בגולן, כחלק מארץ ישראל. בעזרת "אגודת חובבי ציון" הוקמו שתי מושבות בגולן על ידי בני היישוב הישן מצפת. הברון רוטשילד רכש עשרות אלפי דונמים בחורן, והחל בניסיון ליישבם. התנאים הפיזיים, הפוליטיים והביטחוניים הקשים הכשילו את מאמצי ההתיישבות ההרואיים. ב-1920 נרצחה בידי ערבים המשפחה היהודית האחרונה במושבה בני יהודה שבדרום הגולן.

הסכם סייקס-פיקו ב-1916 הפריד בפעם הראשונה בין ארץ ישראל, שנועדה להיות מנדט בריטי, ובין סוריה ולבנון שהובטחו כמנדט לצרפת. לא היה תקדים לגבול בין ארץ ישראל וסוריה, והמשא ומתן על קו הגבול נמשך קרוב לחמש שנים. הגבול נקבע בחודש מרץ 1923.

משנות העשרים של המאה העשרים, ארץ ישראל הלכה והתקבעה בתודעת היישוב היהודי כפי שהייתה בגבולות המנדט. הגולן כחלק מארץ ישראל התפוגג ונמחק במהירות מתודעת היישוב ומהתודעה הישראלית. אפילו בסמל האצ"ל ותנועת החירות, הגולן אינו חלק מארץ ישראל. בסוריה נקראה הרמה "אל ג'ולן", אך בשפה, בתקשורת ובתודעה הישראלית היא נקבעה כ"הרמה הסורית".

הממשלה והגולן מיוני עד ספטמבר 1967

מיד עם תום מלחמת ששת הימים, ב־15-14 ביוני 1967, התכנסה ועדת השרים לביטחון וקבעה כי אם יסכימו הסורים לשלום יהיה הגבול עם סוריה הגבול הבינלאומי, כלומר ביטול ההשתלטות הסורית על האזורים המפורזים בחמת גדר, תל עזזיאת, ורצועת החוף הצפוני-מזרחי של הכנרת.

ב־19-16 ביוני 1967 דנה מליאת הממשלה בהצעת ועדת השרים, וקיבלה החלטה בנושא הסורי: "ישראל מציעה כריתת חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל… עד לכריתת השלום עם סוריה תוסיף ישראל להחזיק בשטחים שהיא מחזיקה בהם היום".

החלטות הממשלה שהתקבלו פה אחד, כולל השר מנחם בגין, הועברו באמצעות האמריקנים לסוריה ומצרים. כעבור ימים ספורים הגיעו התשובות מוושינגטון, ובהן נאמר כי מצרים וסוריה דוחות בשתי ידיים את הצעתה של ישראל: "נסיגת ישראל חייבת להיות בלא תנאי"…

עוד בחודש יוני נקטו הממשלה והמחלקה להתיישבות של הסוכנות שורת צעדים המעידים על מגמה לקבוע במהירות עובדות שיקַבעו את הגבול הבינלאומי כגבול בין ישראל וסוריה, וישאירו בידי ישראל את האזורים המפורזים. בהתאם למגמה זו הוחל בתכנון שורת היאחזויות לאורך צדו המערבי של הגבול הבינלאומי ישראל-סוריה.

ההנחה שתידרש חזרה מהירה לגבול הבינלאומי באה לביטוי גם בהריסה המזורזת, על ידי צה"ל, של העיירה הסורית בניאס הצמודה ממערב לגבול הבינלאומי. ב-25 ביוני העלה מנחם בגין בישיבת הממשלה תמיהה ומחאה על הריסת בניאס. ההריסה נעשתה, כנראה ביוזמתו של שר הביטחון משה דיין, בדומה להריסת הכפרים באזור לטרון והיוזמה להרוס את קלקיליה.

ב-16 ביולי הוחלט בצה"ל ובסוכנות על הקמת שלוש היאחזויות: בחמת גדר, בבניאס ובמטה עוז (דרומית לכפר הנשיא), שלושתן מצדו המערבי של הגבול הבינלאומי.

קיבוץ מרום גולן בשנת 1974. צילום: ניסים גבאי, לע"מ

ובאותו זמן בקיבוץ גדות

החלטת הממשלה מ-19 ביוני על חזרה לגבול הבינלאומי עם סוריה במסגרת הסכם שלום נשמרה בסוד, אך ההכנות להיאחזויות לאורך הגבול הבינלאומי וזכר הנסיגה המהירה מסיני ומרצועת עזה אחרי מלחמת סיני, הביאו לחרדה מהסכמה ישראלית מהירה לחזרת הסורים למרומי הרמה. המתנגדים לנסיגה הישראלית מהגולן היו  קיבוץ גדות שנהרס שוב ושוב בהפגזות הסורים במלחמה ובשנים שקדמו לה, קיבוצי עמק החולה שגם הם חיו וסבלו לרגלי הרמה וקראו לעצמם "ארגון המשתמשים ברמה הסורית", ופיקוד הצפון של צה"ל בראשות אלוף הפיקוד דוד אלעזר (דדו), וראש המטה וחבר קיבוץ יד מרדכי, האלוף דן לנר.

קיבוץ גדות, ביוזמת חבר הקיבוץ איתן סט, הזעיק את נציגי הקיבוצים של הגליל העליון לישיבת חירום. הישיבה התקיימה ב-22 ביוני (עשרה ימים מתום המלחמה) במועדון ההרוס של קיבוץ גדות. משתתפי הישיבה דנו בהצעה המפתיעה להקים מהר, לפני שיהיה מאוחר, קיבוץ במרומי הרמה הסורית. נציגי הקיבוצים, שהיו אמונים על האידאולוגיה של קביעת הגבולות על ידי יישובים, אישרו ליוזמים לבחון את ההצעה, ואלה פעלו במהירות. למחרת, ב-23 ביוני, התקיים בקיבוץ דפנה כנס של קיבוצי הגליל בהשתתפות יצחק טבנקין, שקרא להתיישבות מהירה והמונית בכל "השטחים ששוחררו". במהלך הכנס נוצר קשר בין היוזמים ובין ראש מטה פיקוד צפון, האלוף דן לנר. הרמה הייתה סגורה לאזרחים ובשליטה מוחלטת של הצבא, ולכן צירוף פיקוד הצפון ליוזמה היה חיוני.

ב-30 ביוני כבר נערך סיור בגולן לאיתור מקום מתאים ליישוב, והחלה פעילות מזורזת להשגת תקציב ולגיוס הקבוצה הראשונה של המתיישבים. דן לנר הבטיח, בתיאום עם דדו, רישיונות כניסה לרמה, קבלת עבודה מצה"ל באיסוף וריכוז בקר נטוש, שמירה ואספקת מזון.

ב-9 ביולי כינסו היוזמים את המועצה האזורית של הגליל העליון, שהחליטה על "איסוף בקר נטוש עבור צה"ל והכשרת שטחי עיבוד בגולן". המועצה הקציבה לשם כך עשרת אלפי לירות ישראליות, וג'יפ של המועצה בהשאלה.

שר העבודה יגאל אלון היה מודע לפעילות של קיבוצי הגליל ופיקוד הצפון, וב-3 ביולי הגיש לממשלה הצעת החלטה: "מאשרים הקמת שניים או שלושה מחנות עבודה ברמת הגולן. מקומם ייקבע בהתאם לצורכי עיבוד שטחי המרעה ובתיאום עם צה"ל. המחנות יאוישו על ידי אזרחים (אם יש צורך בכיסוי, כחיילי מילואים) מתושבי המועצות האזוריות הגליל העליון ועמק הירדן. המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית תקים את המחנות ותעמידם לרשות המועצות האזוריות"…

ובהמשך: "עיבוד הקרקעות ברמת הגולן, קציר, חריש וזריעה, מחייבים הקמת מחנות עבודה לאכסון העובדים, כלי עבודה, זרעים ודשנים. מוצע לכן להקים מחנות מתאימים שיישאו אופי ארעי, אך ישמשו גם ניסיון לתקיעת יתד התיישבותית אם יוחלט על התיישבות כזאת בעתיד".

ב-14 ביולי 1967 עלתה הקבוצה הראשונה לגולן, באישור הצבא, והחלה לנקות מבנים במחנה הצבאי הסורי הנטוש בנפח. ב-19 ביולי היא עברה  לגור במחנה הצבאי הסורי הסמוך בעלייקה. הקבוצה הראשונה כללה כמה צעירים מקיבוצי הגליל העליון, וכמה בני קיבוצים שהשתחררו לאחרונה מהשירות בסיירת הצנחנים. ההתיישבות בגולן, שהחלה כך ב-14 ביולי, נעשתה בלא אישור הממשלה, אך בידיעתו ובתמיכתו של שר בכיר (יגאל אלון), בסיוע פיקוד הצפון של צה"ל והמועצה האזורית גליל עליון, ובתמיכה לא רשמית של המחלקה להתיישבות של הסוכנות בראשות המנכ"ל יחיאל אדמוני. תנועת הקיבוץ המאוחד סייעה בהפניית אנשים לקבוצה.

קבוצת "אוספי הבקר" קראה לעצמה "קיבוץ גולן" ובהמשך, לדרישת ועדת השמות, "קיבוץ מרום גולן", שחוגג החודש חמישים שנה להקמתו.

ההצעה של יגאל אלון הובאה לממשלה רק ב-27 באוגוסט (למעלה מחודש אחרי הקמת היישוב בגולן). הממשלה אישרה עיבוד קרקעות בגולן, והפקידה את הביצוע בידי ועדה שכללה את שר הביטחון דיין, שר העבודה אלון ושר החקלאות גבתי. הועדה התכנסה ב-1 בספטמבר, החליטה על הקמת שתי היאחזויות בבניאס ובאל-על, וקבעה: "בקוניטרה יישאר הגוף הקיים מבין תושבי הגליל העליון"…

קיבוץ מרום גולן כיום. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

כעבור כמה חודשים

ב-10 בספטמבר 1967 אמר השר ישראל גלילי בישיבת הממשלה: "אני בטוח שכל חברי הממשלה חזרו בהם מההחלטה שקיבלנו בעניין רמת הגולן… אני שמח לציין את העובדה שכל אחד מחברי הממשלה שביקר ברמה הסורית חזר משם מתוך הכרה שאין להחזיר את הרמה הסורית לידי הסורים, אלא יש להחזיק בה לצמיתות".

כעבור שנה, ב-29 באוגוסט 1968, הגיש יגאל אלון לראש הממשלה הצעת חוק לסיפוח הגולן: "הגיעה העת, לדעתי, להשלים את איחודה של רמת הגולן עם מדינת ישראל באמצעות החלת החוק הישראלי על שטחי הרמה. ברמת הגולן קיימים כבר תשעה היאחזויות ויישובים בשלבים שונים של התפתחות, וארבעה יישובים נוספים יוקמו בתקופה הקרובה ביותר… האזרחים הישראלים אשר כבר התיישבו ואלה העתידים להתיישב זכאים להיות כלולים במסגרת החוק הישראלי".

אשכול לא הביא את הצעת החוק לממשלה, וחוק כזה נחקק רק כעבור שלוש-עשרה שנה, ב-1981, ביוזמת ראש הממשלה מנחם בגין.

שישה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, בינואר 1968, כבר היו בגולן שלוש היאחזויות נח"ל – נחל שניר, נחל גולן ונחל אל-על, ושלושה יישובים אזרחיים – הקיבוצים גולן (בהמשך "מרום גולן"), מבוא חמה ועין זיוון.

כבר בשנה הראשונה שלאחר המלחמה התארגנו היישובים במסגרת הוולונטרית של "ועד ישובי הגולן", שבמשך עשרות השנים הבאות ייצג את כל היישובים מול מוסדות המדינה, יזם את הקמת היישובים ואת העיר קצרין, ועמד בראש המאבקים המנצחים למניעת הסכם עם סוריה שיכלול ירידה מהגולן. הוועד גם יזם והביא לחוק סיפוח הגולן ב-1981, וב-2014 לחוק היסוד המחייב משאל עם בוויתור על שטח שחלה בו הריבונות הישראלית.

כל יישובי ומתיישבי הגולן, מכל הזרמים הפוליטיים וההתיישבותיים, דתיים וחילוניים, שמאל וימין, שמרו על אחדות ועבודה משותפת ללא "עשבים שוטים", לאורך כל המאבקים והבניין של הגולן העברי.

בתום חמישים שנה, "הרמה הסורית" נעשתה לרמת הגולן, חלק אהוב ובלתי נפרד מארץ ישראל וממדינת ישראל.

עוד משהו

"האמת ההיסטורית היא שמי שהחליט על יישוב רמת הגולן זו לא הממשלה, אלא הקבוצה שהלכה לעלייקה וקיבלה סיוע מקיף שלנו" (יחיאל אדמוני, מנכ"ל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בשנים 1977-1967).

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. מרתק!
    תודה ליהודה הראל.
    נראה שהתיישבות המהירה בגולן (וגם בסיני ובבקעת הירדן) היו מין עוית אחרונה של השרירים הציוניים של תנועת העבודה. החלקים הציוניים הללו המשיכו לפעות בתנועת העבודה עד 1973. אחר כך חלקם פשוט מתו בשקט, חלק אחר הפכו לא-ציוניים, כמו חלק ממפלגת העבודה כיום, ועוד חלק הפכו לממש לא ציוניים, כמו מרצ.
    למרבה השמחה תנועות ציוניות אחרות, ובראשן התנועות הדתיות לאומיות החליפו את מפלגת העבודה וידעו להמשיך את מסורת ההתיישבות הציונית.
    שבת שלום.

  2. יהודה, ביום חגכם – חגנו:

    ישר כח לך, ולכל חלוציי ההתיישבות בגולן.
    בניתם מפעל לתפארת, בחבל ארץ מקסים.
    הגנתם עליו בהצלחה מפני המאיימים להחריבו.

    נעים להיזכר מה ידעה והעזה לעשות, בימים אחרים,
    התנועה הקיבוצית, שפעם השתייכתי אליה.

    שתזכו להרחיב עוד את המפעל המשגשג הזה.

  3. יש במה להתברך, וברכה ודאי תחול על ראש המתיישבים.
    אבל חשוב לזכור שאחרי חמישים שנה אין רוב יהודי בגולן הישראלי. רק קצת פחות מחצי מתושביו ישראלים, והוא מיושב בדלילות אפילו לעומת הגולן הסורי, שגם הוא לא צפוף אוכלוסייה. זה כישלון – ולא של המתיישבים. הגולן מעולם לא היה משימה מרכזית בעיני המנהיגים של מדינת ישראל. תנועת העבודה כשלה בו, כשם שכשלה בבקעת הירדן. הימין לא היה מסוגל ליישב אותו, מפני שהגיון השוק החופשי החביב על יהודה הראל בגלגולו הנוכחי אינו מוביל יהודים לגולן בהמוניהם. הוא מוביל אותם לפרברים של ירושלים, בני ברק ותל אביב. התוצאות ניכרות.

  4. כל זה טוב ויפה. אבל האם נדע לשמור על יפי הגולן? על נופי הבראשית? על שכיות החמדה? על המרחבים הפתוחים? האם נדע לעמוד בפרץ מול כרישי הנדלן? מול תעשיינים שמזהים הזדמנות? מול אינטרסנטים צרים? הגולן עדיין אי של שפיות סביבתית בתוך מדינה צפופה שהולבשה שלמת בטון ומלט. כל זה יכול להשתנות ברגע אחד. האם אנו ערוכים לקראת המתקפות שבוודאי תבאנה?

  5. השמאל החל לאבד את השלטון לאחר "התיפיפות" יתר של ההנהגה.

    רמת הגולן היא דוגמא מובהקת להצלחה של האליטה הישנה – הקיבוצים וההתישבות העובדת.

    דוגמא רעה היא אי פנוי מירב יהודה ושומרון לקו הבקעה – אם כיום ביו"ש פחות מחצי מיליון ערבים אף אחד לא מדבר על "כבוש" או "שטחים" או עם פלשתיני. בפעולות נכונות לאחר ששת הימים היה אפשר להגיע לעזיבה של 70% מערביי יו"ש.

    בתקופה שבן ששת הימים ליומה"כ האליטה הישנה איבדה את עצמה לדעת.

    המהלך של 1977 הוא צעד חכם של הצבור ההדיוט בישראל שראה בדיוק מי הם ההנהגה.

    האליטה הישנה עדין שולטת לדעת רבים בבית המשפט העליון, בפרקליטות ובקרב הפקידות הבכירה – או כפי שיש שמכנים: פורום מר"ץ.

    האליטה הצומחת בישראל היא יותר יהודית, יותר ישראלית ופחות גלותית.

    רמת הגולן היא דוגמא מצויינת לפעולה מצויינת של האליטה הישנה.

    וכן, גמלא, סוסיתא ואדמות הברון מעבר לגבול אסור ששישכחו.

    אגב, כשכוחות השחרור הצה"ליים נכנסו לקוניטרה חצי מהחיילים ידעו לקרוא ערבית. נתפס ספר הטאבו של רישום הקרקעות – בספר מצויינות קרקעות יהודים שנותרו בידי הכבוד הסורי וחלקן עדין מעבר לקווי הגולן הישראלי.

    למען הסר ספק, הכותב עדיין משרת במילואים ביחידת שדה כך שאל תלינו שאני מבקש לסכן את מנדהו בהרפתקאות.

  6. יהודה, ביום חגכם – חגנו:

    ישר כח לך, ולכל חלוציי ההתיישבות בגולן.
    בניתם מפעל לתפארת, בחבל ארץ מקסים.
    הגנתם עליו בהצלחה מפני אלו בקירבנו,
    שניסו להרים עליו יד.

    נעים להיזכר מה ידעה והעזה לעשות, בימים אחרים,
    התנועה הקיבוצית, שפעם השתייכתי אליה.
    התנועה שפעם היתה ציונית ומיישבת.

    שתזכו להרחיב עוד את המפעל המשגשג הזה.

  7. לדעתי היה צריך להכפיל את הישובים בגולן.
    ולהקים שדה תעופה.ולהביא למאה אלף יהודים בגולן.וכן להכפיל את הישובים ביוש.
    את ההתנחלויות בחבל עזה לא היו צריכים להקים.
    כי זה היה בלתי אפשרי להשאיר מעטים בתוך רבים.