דויד גרוסמן מנסה להצחיק, ומוכיח שהשמאל איבד את ההומור

גיבור ספרו של דויד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר", הוא סטנדאפיסט ישראלי. הבעיה היא שהבדיחות שלו פשוט גרועות, וזה לא במקרה

דויד גרוסמן מקבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית. צילום: מרים אלסטר, פלאש 80

צחוק הוא התרופה לרחמים עצמיים, אבל רחמים עצמיים הם רעל להומור. ברגע שהשמאל העביר את תשומת לבו מקידמה חברתית לתמיכה ברחמים עצמיים, ההומור שלו אבד. השמאל הוא כעת חסר הומור עד כדי כך שחוסר ההומור שלו הפך בעצמו להיות מקור לבדיחות. למשל: "כמה פמיניסטיות נדרשות להחליף נורה? תשובה: אחת, וזה לא מצחיק".

תוכנית הסאטירה 'סאטרדיי נייט לייב' לא תעז להפיק שוב את המערכונים של אדי מרפי משנות התשעים, בתוכנית 'דקה על היסטוריה שחורה'. מרפי, הכישרון הקומי הגדול בדורו, שהתפרסם בחיקויי דמויות נלעגות – לוחמים למען תרבות שחורה, מטיפים נוצריים המבטיחים התעשרות מהירה וסתם נוכלי רחוב – הפסיק להצחיק אותנו למרבה הצער כבר לפני עשרים שנה. אך לא רק הוא: אפילו התסריטאים גסי הלשון של סאות'פארק היו חושבים פעמיים אם לחזור על החיקויים הטרנסקסואליים בפרק המפורסם Transpecies.

עדיין יש כמה צחוקים בסטנדאפ, והם נסחטים מקהלים תמימים; למשל כשהקומיקאי האמריקני לואי סי-קיי אומר ש"הפלות הן בסך הכול תנועת מעיים, אלא אם כן הפלה היא רצח – זה חייב להיות אחד מהשניים". אבל זהו הצחוק המכאיב של ייסורים קיומיים, לא צחקוק קליל לנוכח השתטות רגילה. ברגע שאנו מחליטים לענוד את הטיפשות כתג זיהוי ולהפריח הכרזות מלאות חשיבות עצמית, אנו הורגים את ההומור. הפכנו להיות דומים לאדם שיש לו כאב גרון והוא לוקח משלשלים כדי שאלה ירתיעו אותו מלהשתעל; אנחנו פוחדים מדי לצחוק.

הרהורים עגומים אלה עלו בדעתי כאשר ניסיתי לקרוא את "סוס אחד נכנס לבר", הרומן המהולל אך חסר-ההומור של דויד גרוסמן על אמן סטנדאפ ישראלי. גרוסמן הוא אייקון של השמאל הישראלי, פעיל שלום שדעותיו הפוליטיות מבצבצות מבין שורות הרומנים שלו. הוא גם חווה על בשרו את המצוקה הלאומית של ישראל, כשבנו החייל אורי נפל ברגעיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה.

למרות הזכייה בפרס מאן בוקר היוקרתי, "סוס אחד נכנס לבר" הוא ספר נורא. עלילתו מתרחשת על במה במועדון לילה בנתניה, שם הופך סטנדאפיסט מזדקן את ההופעה שלו לווידוי מכמיר-לב. יש הרבה הבטחה בטכניקה הספרותית, אך הביצוע שלה גרוע. האנטי-קליימקס הפתאומי של גילוי עצמי בסוף הספר היה יכול לעבוד, אילו הוצג בניגוד למשהו מצחיק שהיה בתחילתו. אבל הבדיחות לא מצחיקות; הן פשוט גסות או מגעילות. הנה קטע מתוך שגרת הסטנדאפ:

ליד שני מתנחלים בקסבה הולך ערבי. נקרא לו ערבוש, שם גנרי. השריקות והחבטות דועכות, פה ושם חיוכים. פתאום שומעים רמקול של צה"ל מודיע שעוד חמש דקות מתחיל עוצר לערבים. המתנחל מוריד את הרובה מהכתף, מכניס לערבוש כדור בראש. המתנחל השני קצת מתפלא: בחייאת רבק, תשמיש קודש, למה עשית את זה? ואז, תשמיש קודש מסתכל עליו, שמע, אני יודע איפה הוא גר, בחיים הוא לא היה מגיע הביתה בזמן.

זוהי בדיחה עם זקן. סיפרו אותה על זקיפים רוסים, על חיילים בריטים בצפון אירלנד, על הממשל הצבאי באתיופיה, על מי לא; היא לא הייתה מוצלחת במיוחד מלכתחילה, והיא עושה לגרוסמן שירות גרוע בזקנתו. אולי צריך להיות חוק שסופרים פוטנציאליים צריכים לעשות קודם התמחות ככותבי קומדיה.

הקומדיה התיאולוגית

מגוחך אף יותר הוא ניסיונו של גרוסמן להציג את הנושא של אלוהים בשואה. הסטנדאפיסט שלו מתלונן על כך שהנהלת המועדון לא טרחה לפרסם כרזות על הופעתו:

"אפילו פתק על עץ לא שמו הזונות. חסכת עלי, יואב. לבריאות, נשמה. פיקסו, הרוטוויילר שהלך לאיבוד, קיבל יותר זמן מסך ממני על עמודי החשמל פה. בדקתי, עמוד עמוד עברתי באזור התעשייה, סחתיין, פיקסו, שיחקת אותה, גם אל תמהר לחזור, תשמע ממני באחריות, הדרך הכי טובה שיעריכו אותך באיזה מקום היא לא להיות בו, לא ככה? לא זה היה הרעיון שעמד מאחורי הקמפיין של אלוהים בשואה? לא על זה מבוסס כל הקונספט של המוות?" הקהל נסחף איתו.

אני מסופק אם איזשהו קהל, שלא לדבר על קהל ישראלי, ימצא את עצמו "נסחף" לנוכח ניסיון מגושם ונוקדני שכזה לערבב קומדיה לא כל-כך מצחיקה עם הסוגיות התיאולוגיות של נוכחות האל במחנות ההשמדה. אולי בעיני חבר המושבעים של פרס 'מאן-בוקר' זה נתפס כמשהו עמוק; סביר יותר שהם חשו הזדהות עם הרחמים העצמיים של גרוסמן.

לא ממש סיימתי את הספר. נזכרתי בביקורת אחרת שכתבה בשעתה הסאטיריקנית דורותי פארקר: "זה רומן שאסור להניח מן היד סתם כך; יש להשליך אותו בחוזקה". צר לי מאוד שגיבורו של גרוסמן סבל מילדות טראומטית, אבל זה באמת יותר ממה שאני רוצה לדעת עליו.

רוב הבדיחות האחרות בשגרת הסטנדאפ של גרוסמן גם הן לא מצחיקות במיוחד, אבל אי אפשר לצטט אותן בעיתון לכל המשפחה. אף אחת מהן אינה יהודית במובהק. להומור יהודי על מצבים מחרידים יש תפקיד שונה לחלוטין: הוא מרחיק את נקודת המבט של המאזין מהשפעתה הבוטה של הזוועה. בנושא זה מומלץ מאוד ספרו של הרב יוסף טלושקין. ההומור בשואה הוא דוגמה טובה לכך.

למשל (וזו פרפרזה שלי על טלושקין): במהלך הקמפיין האנטי-ציוני של ממשלת פולין בסוף שנות השישים, בעוד המשטר הקומוניסטי רודף ומדיר יהודים ממשרות ציבוריות, אדם בשם כהן מתהלך לו ברחובות החורפיים של ורשה, קפוא ורעב. הוא פוגש מכר ותיק, סילברשטיין, לבוש מעיל פרווה ומעשן סיגר יוקרתי. "סילברשטיין", קורא כהן, "איך מסתדרים בזמנים נוראים כאלה?". סילברשטיין משיב: "זוכר את הזוג הפולני שהסתיר אותי בשואה והציל את חיי? אני סוחט אותם!"…

ההומור המר עוזר למאזין להתבונן על מצוקתו מבחוץ.

קידוש השבריריות

היו זמנים שהשמאלנים עוד ידעו לצחוק. הסופר האמריקני דשיל האמט, יוצר הרומן הבלשי המודרני, שהיה כל ימיו קומוניסט, כלל בספרו 'קציר הדמים' סיפור על חיסולים הדדיים בין גנגסטרים במכרות במונטנה, שאנדרה מַאלְרוֹ איפיין כמיטב ספרות האימה. ברטולט ברכט, קומוניסט משחר נעוריו ומעמודי התווך של המשטר במזרח-גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, כתב את אחת היצירות המצחיקות והמרושעות ביותר של המאה העשרים, 'אופרה בגרוש'. בתקופות אלה השמאל עדיין שמר על הסטנדרט האוטופי של 'האדם החדש' שאמור היה לגאול את האנושות, אפילו אם הדבר הצריך הרג מספר גדול של בני-אדם לא רצויים, כמו אצל האמט, או "לחבוט בראשם עד שישתפרו" אצל ברכט.

לעומת זאת, השמאל בתקופתנו מעסיק את עצמו בהגנה על הזהויות השבריריות של "קבוצות שוליים", מה שלא מאפשר לצחוק עליהם. בעבר, השמאל היה אומר ברוח וולטר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". כעת הוא אומר: "אם אדם מהשוליים חולק עליך, אהיה מוכן להורגך על זכותם של קווירים שלא לשמוע אותך כלל".

מתחת לעורו של כל לוחם-צדק חברתי המנסה להיאבק באסלאמופוביה באמצעות סינגור על מילת נשים תוך מאבק במיזוגניה (ובכלל, הרי צריך כללים כתובים לגבי קיום יחסי מין באוניברסיטאות) מסתתרת ישות מפוחדת ובודדה מאוד. ישות זו מטפחת תחושת זהות שברירית וקצרת מועד, שלעתים קרובות מסתבכת עוד יותר בגלל מה שמכונה כיום 'נזילוּת מגדרית'. השמאל מגן על קבוצות שוליים המתבוססות ברחמים עצמיים, משום שפרוגרסיבים אוהבים להתבוסס ברחמים עצמיים. זה לא נושא להלצה, וזה כנראה מסביר מדוע ספרו של דויד גרוסמן על הסטנדאפיסט גדוש ברחמים עצמיים, אבל אין בו ולו גרם אחד של הומור.

המאמר פורסם באתר 'אסיה טיימס'. תרגום: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. האיש מבין בהכל: בכלכלה, במוסיקה, בספרות! הוא נשוי?

  2. עזוב את דויד גרוסמן. הוא איבד בן. פשוט תניח לו. שיכתוב וידבר מה שהוא רוצה. אני בכלל מצדיע לו על כך שהוא עוד מסוגל לקום מהמיטה בבוקר.

    1. למה לעזוב? ספרים ראויים לביקורת בלי שום קשר למי שכתב אותם ו/או למה שהוא עבר בחייו. גרוסמן אינו הסופר היחידי בעולם שאיבד בן.

    2. עזוב את דוד גרוסמן, הוא איבד בן – מותר לו לתת לגיטימציה לכל האינתיפאדות שבהן אנחנו מאבדים את הבנים שלנו:

      http://www.the7eye.org.il/lexicon/47316

      אבל אל תעזוב את בנימין נתניהו שאיבד אח – אסור לו לדבר נגד הטרור כי בלי נפילת אחיו מי בכלל היה שומע עליו?

      https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2905800

    3. בעקרון אתה צודק. הבעיה הספציפית עם גרוסמן היא שהוא מנסה כבר שנים רבות לשלוח את כולנו לעולם שכולו טוב.

    4. לעזוב כי זו איננה ביקורת ספרותית – אלא התקפה פוליטית. כמובן שאפשר ומותר להתווכח עם גרוסמן, אבל אני בכל זאת הייתי מניח לו לנפשו. שיכתוב מה שהוא רוצה.

  3. דוד גרוסמן הוא סופר בינוני שאלמלא התגייס פוליטית ל"מחנה השלום" וקיבל על עצמו פעילות תעמולתית אינטנסיבית, לכרסום חוסנה של מדינת היהודים היה מוצא את מקומו בין אביגדור המאירי לבין אלכסנדר סנד. הספרים שלו משעממים והראיונות העיתונאיים איתו בנאליים וצפויים מראש:

    http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/articles/Article-96b4896d43e5c31006.htm

  4. באיזה עולם דמיוני אתם חיים? רוב כותבי הקומדיה היום בארצות הברית הם שמאלנים, וכך גם בישראל. מילא תגידו שזה לא מצחיק אתכם, אבל להגיד שהשמאל שכח לצחוק? אתם פשוט מדמיינים לכם מציאות וזורמים אתה.

    1. קראת את הכתבה? אתה בטוח??
      זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שכתוב בה:
      השמאל כותב הומור, אלא שזה פשוט לא מצחיק.

  5. הכותב התבלבל. הסטנדאפיסט מספר את הבדיחות, לא גרוסמן .
    וכדרכם של סטנדאפיסטים הוא גם ממחזר אותם.
    צפוי ,אגב , שלאדם עם רקע כשלו לא יהיה חוש הומור.
    המבקר טוען "שיש הרבה הבטחה בטכניקה הספרותית" .הוא צודק .יש גם קיום הבטחה.

  6. "כשהרבי אלימלך
    התבדח כמו מלך
    התבדח כמו מלך
    אלימלך!

    מיד חלץ את התפיליא
    וחבש מישקפיא
    וקרא לכנריא:
    כנר"

    כמה מתיקות יש בהומור היהודי.

    1. כותב המאמר מאוד מבולבל ובהרבה הקשרים. הביקורת שלו מתקשה מאוד להתכתב עם המציאות, זה הוא שפיספס פה בענק, לא גרוסמן הסופר. די לציין שכאשר ההצגה שהומחזה עפ' הספר יצאה לראשונה ב 2017 הוגיה ושחקניה ניבו לה חיי מדף של 30 הצגות, מקסימום. לאחרונה הם חצו את קן ה 350 הצגות, וזה תוך כדי שנתיים וחצי של קורונה, סגרים ותאטראות מושבתים.

      אז למרות הסיפור הקשה ולמרות הקושי בתרגום הספר למדיום של במה, הקהל מגיע בהמוניו והספר מבוקש.

      וכותב הביקורת, שמנסה מאוד להיות מקורי וקובע ש"אני מסופק אם איזשהו קהל, שלא לדבר על קהל ישראלי, ימצא את עצמו "נסחף" לנוכח ניסיון מגושם ונוקדני שכזה לערבב קומדיה לא כל-כך מצחיקה עם הסוגיות התיאולוגיות של נוכחות האל במחנות ההשמדה" ראוי שיאכל את הכובע ויעמוד קצת בפינה. בחלוף השנים ובדיעבד, מתברר למגינת ליבו שלא רק חבר המושבעים של פרס 'מאן-בוקר' ידע מדוע יש להעניק לגרוסמן את הפרס היוקרתי, גם הקהל מבין משהו שהמבקר עוד לא הצליח להבין.