המיעוט הנרדף של אמריקה: העסקים הגדולים

לאנשי עסקים בארה"ב מערכת חוקים משלהם: הם לעולם לא ידעו מתי יאשימו אותם ובמה, והם נרדפים לא בשל כשלונותיהם אלא דווקא בשל הצלחתם. מי מרוויח מהרדיפה הזו?

דמם מותר. הפגנה נגד אנשי עסקים בארה"ב | צילום: א. קרל

הספר "קפיטליזם: האידאל" ראה אור לאחרונה בהוצאת סלע מאיר. הספר הוא אסופת מאמרים פרי עטה של איין ראנד, בהשתתפותם של אלן גרינספן ורוברט הסן. לפניכם קטע מהפרק השלישי בספר, המתפרסם כאן באדיבות ההוצאה.

אם קבוצת אנשים קטנה הייתה מוחזקת תמיד כאשמה בכל עימות עם כל קבוצה אחרת, ללא קשר לנושא או לנסיבות, האם הייתם מכנים זאת רדיפה? אם קבוצה זו הייתה נדרשת לשלם תמיד עבור חטאיהן, שגיאותיהן וכישלונותיהן של כל הקבוצות האחרות, האם לכך הייתם קוראים רדיפה? אם קבוצה זו הייתה נאלצת לחיות תחת משטר של טרור שקט, תחת חוקים מיוחדים, שכל שאר האנשים היו חסינים מפניהם, חוקים שאותם נאשמים לא היו יכולים להבין או להגדיר מראש ואשר התובע היה יכול לפרשם כרצונו – האם לכך הייתם קוראים רדיפה? אם קבוצה זו לא הייתה נענשת בשל מגרעותיה, אלא בשל מעלותיה; לא מפני שהיא אינה מוכשרת, אלא מפני שהיא מוכשרת; לא בשל כישלונותיה, אלא בשל הישגיה – וככל שההישג היה גדול יותר, כך העונש היה חמור יותר – האם לכך הייתם קוראים רדיפה?

אם תשובתכם היא "כן", שאלו את עצמכם מה טיבו של העוול המפלצתי שבו אתם תומכים, העוול שאתם מנציחים או מעלימים ממנו עין. הקבוצה הזו היא אנשי העסקים האמריקנים.

ההגנה על זכויות המיעוטים נישאת היום כמעט בפי כל כעיקרון מוסרי מן המעלה הראשונה. אך עיקרון זה, האוסר על אפליה, מיושם בידי מרבית האינטלקטואלים "הליברלים" באופן מפלה: מחילים אותו רק על מיעוטים גזעיים או דתיים. לא מחילים אותו על אותו מיעוט קטן, מנוצל, מבוזה וחסר ההגנה – אנשי העסקים.

יתר על כן, כל אחד ואחד מן ההיבטים המכוערים והאכזריים של חוסר הצדק כלפי מיעוטים גזעיים ודתיים מיושם כלפי אנשי העסקים. למשל, תנו דעתכם על העוול שבהרשעתם של אנשים מסוימים, בעוד לאחרים מוחלים, ללא שימוע, ובלי להתייחס לעובדות. "הליברלים" של ימינו רואים באיש העסקים את האשם בכל סכסוך עם איגוד מקצועי, ואין זה משנה מה הן העובדות או הנושאים שעל הפרק, ומתפארים בכך שלא יפרו שביתה "בצדק או שלא בצדק". תנו דעתכם על העוול שבחריצת דינם של אנשים על פי מוסר כפול, ועל העוול שבשלילת הזכויות שאנשים מסוימים הקנו לאחרים. "הליברלים" של ימינו מכירים בזכותם של העובדים (זכותו של הרוב) לפרנסה (שכרם), אך שוללים את זכותם של אנשי העסקים (זכותו של המיעוט) לפרנסה שלהם (רווחיהם). אם עובדים נאבקים להעלאת שכרם, משבחים זאת כ"הישגים חברתיים"; אם אנשי עסקים נאבקים להגדלת רווחיהם, מוקיעים זאת כ"תאוות בצע אנוכית". אם רמת החיים של עובדים היא נמוכה, "הליברלים" מאשימים בכך את אנשי העסקים; אך אם אנשי העסקים מנסים לשפר את יעילותם הכלכלית, להרחיב את שוקיהם ולהגדיל את התשׂואות הכספיות של חברותיהם – ובכך מאפשרים לשכר לעלות ולמחירים לרדת – אותם "ליברלים" מוקיעים זאת כ"מסחריות". אם ארגון לא מסחרי – כלומר קבוצה שלא נדרשה להרוויח את הונה – מממן תוכנית טלוויזיה המקדמת את תפיסותיו, "הליברלים" מהללים זאת כ"נאורות", "חינוך", "אמנות" ו"שירות לציבור"; אם איש עסקים מממן תוכנית טלוויזיה ומעוניין שתשקף את התפיסות שלו, "הליברלים" מזדעקים ומכנים זאת "צנזורה", "הפעלת לחץ" ו"שלטון רודני". כששלושה סניפים של "האחווה הבינלאומית של נהגי המשאיות" עצרה את אספקת החלב של ניו יורק למשך חמישה עשר יום, לא נשמעו מחאות או גינויים מוסריים מן האגפים "הליברליים"; רק דמיינו מה היה קורה אילו אנשי עסקים היו עוצרים את אספקת החלב לשעה אחת, וכמה מהר היה פוגע בהם אותו לינץ', או פוגרום בחסות החוק, המכונה "שבירת מונופולים".

בכל פעם שאתם נתקלים, בכל תקופה, תרבות או חברה, בדעה קדומה, אי צדק, או רדיפה ושנאה עיוורת וחסרת פשר כלפי קבוצת מיעוט מסוימת – חפשו את הכנופיה שיש לה משהו להרוויח מן הרדיפה הזו, חפשו אחר אלו שיש להם אינטרס מיוחד בהרס הקורבנות המסוימים האלה. תמיד תגלו כי המיעוט הנרדף משמש שעיר לעזאזל עבור תנועה כלשהי שאינה מעוניינת שטיב מטרותיה יתגלה. כל תנועה השואפת לשעבד מדינה, כל דיקטטורה או דיקטטורה בפוטנציה, זקוקה לשעיר לעזאזל שאותו תוכל להאשים בצרותיה של המדינה, ותוכל להשתמש בו להצדקת תביעותיה לקבל סמכויות דיקטטוריות. ברוסיה הסובייטית היו השעיר לעזאזל הבורגנים; בגרמניה הנאצית היה זה העם היהודי; באמריקה אלו הם אנשי העסקים.

הפועל העני והקומיסר העשיר

אמריקה לא הגיעה עדיין לכדי דיקטטורה. אולם כדי לסלול את הדרך לכך משמשים אנשי העסקים, זה עשורים רבים, שעיר לעזאזל לתנועות אטטיסטיות מכל הסוגים: קומוניסטיות, פשיסטיות או כאלו התומכות במדינת הרווחה. באילו חטאים ועוולות הואשמו אנשי העסקים? הם הואשמו בחטאיהם ועוולותיהם של הבירוקרטים.

הוגי האטטיזם כפו עלינו במרמה עסקת חבילה אינטלקטואלית הרסנית – הזיהוי של כוח כלכלי עם כוח פוליטי. בוודאי שמעתם את הדיה באמרות נדושות כגון "אדם רעב אינו חופשי", או "אין זה משנה לעובד אם מצווה עליו איש עסקים או פקיד". מרבית האנשים מקבלים את האמירות הדו-משמעיות הללו, ועם זאת הם יודעים שהפועל העני ביותר באמריקה חופשי יותר ובטוח יותר מן הקומיסר העשיר ביותר ברוסיה הסובייטית. מהו העיקרון היסודי, המהותי וההכרחי המבדיל בין חופש לעבדות? זהו העיקרון של פעולה רצונית וכנגדו כפייה פיזית.

ההבדל בין כוח פוליטי וכל סוג אחר של "כוח" חברתי, בין ממשלה לבין כל ארגון פרטי, הוא במונופול החוקי שמחזיקה הממשלה על השימוש בכוח פיזי. זוהי הבחנה חשובה ביותר, ובימינו מכירים בה רק לעתים נדירות. על כן עלי להפציר בכם לזכור אותה. הרשו לי לחזור על כך: ממשלה מחזיקה במונופול חוקי על השימוש בכוח פיזי.

לשום יחיד, קבוצה פרטית או ארגון פרטי אין את הכוח החוקי ליזום שימוש בכוח פיזי כלפי יחידים או קבוצות אחרות ולאלצם לפעול נגד בחירתם הרצונית. רק ממשלה מחזיקה בכוח כזה. טבעה של פעולה ממשלתית הוא כוחה הכפייתי. טבעו של כוח פוליטי הוא יכולתו לכפות ציות באמצעות איום בפגיעה פיזית – איום בהפקעת רכוש, מאסר, או מוות.

מטאפורות מעורפלות, דימויים מרושלים, שירה לא ממוקדת ואמירות דו-משמעיות – כגון "אדם רעב אינו חופשי" – אינם משנים את העובדה שרק כוח פוליטי הוא כוח של כפייה פיזית, ושלחופש, בהקשר הפוליטי, יש משמעות אחת ויחידה: היעדר כפייה פיזית.

התפקיד הראוי היחיד של הממשלה במדינה חופשית הוא לשמש רשות המגינה על זכויותיו של הפרט, כלומר מגינה על הפרט מפני אלימות פיזית. לממשלה כזו אין זכות ליזום שימוש בכוח פיזי כנגד איש – זכות שאין לשום אדם יחיד, ועל כן איש אינו יכול להקנותה לרשות כלשהי. אך היחיד כן מחזיק בזכות להגנה עצמית, וזוהי הזכות שהוא מקנה לממשלה למען אכיפה מסודרת ומוגדרת בחוק. לממשלה מתוקנת מוקנית הזכות להפעיל כוח פיזי רק בתגובה ורק כנגד אלו שיזמו את הפעלתו. התפקידים שראוי שממשלה תמלא הם: המשטרה, לשם הגנה מפושעים; הצבא, לשם הגנה מפולשים זרים; ובתי המשפט, לשם הגנה על רכושם של אנשים ועל חוזיהם מפני הפרה בכוח או במרמה, ולשם יישוב סכסוכים ביניהם על פי חוקים המוגדרים הגדרה אובייקטיבית.

אלה היו העקרונות הפוליטיים הסמויים שהונחו בבסיסה של החוקה האמריקנית; במשתמע, אך לא במפורש. בחוקה היו סתירות, שהתירו לאטטיסטים לתקוע בה טריז, להרחיב את הפרצה ולהרוס, בהדרגה, את המבנה.

אטטיסט הוא אדם המאמין כי ישנם אנשים ששמורה להם הזכות להכריח, לכפות, לשעבד, לבזוז ולרצוח אחרים. כדי להביא אמונה זו לידי מעשה יש ליישמה באמצעות הדוקטרינה הפוליטית לפיה לממשלה – כלומר למדינה – יש הזכות ליזום הפעלה של כוח נגד אזרחיה. באיזו תדירות להפעילה? מה יהיה היקפה? לאיזו מטרה ולתועלתו של מי? – שאלות אלו אינן רלוונטיות לאטטיסט. העיקרון הבסיסי והתוצאות הסופיות של כל הדוקטרינות האטטיסטיות הן זהות: רודנות והרס. השאר הוא רק עניין של זמן.

כוח כלכלי וכוח פוליטי

מהו כוח כלכלי? זהו הכוח לייצר ולסחור במה שאדם יצר. בכלכלה חופשית, שבה לאף אדם או קבוצת אנשים אין זכות להשתמש בכפייה פיזית כנגד איש, אפשר להשיג כוח כלכלי אך ורק באמצעים של בחירה: באמצעות הבחירה וההסכמה הרצוניות של כל המשתתפים בתהליך הייצור והמסחר. בשוק חופשי כל המחירים, השכר והרווחים אינם נקבעים על פי גחמתם של העשירים או של העניים, על פי "תאוות הבצע" של אדם כלשהו או צרכיו, אלא על פי חוק ההיצע והביקוש. מנגנון השוק החופשי מבטא ומשקלל את כל הבחירות וההחלטות הכלכליות שעושים כלל המשתתפים. בני אדם סוחרים במוצרים ובשירותים שלהם על פי הסכמה הדדית למען תועלת הדדית על פי שיפוטם העצמאי והחופשי. אדם עשוי להתעשר רק אם יוכל להציע ערכים טובים יותר – מוצרים או שירותים טובים יותר – במחיר נמוך מזה שאחרים מסוגלים להציע.

בשוק חופשי, עושר מושג בהצבעה חופשית, כללית ו"דמוקרטית" – באמצעות מכירות ורכישות של כל יחיד המשתתף בחייה הכלכליים של המדינה. בכל פעם שאתם קונים מוצר מסוים ולא אחר, אתם מצביעים בעד הצלחתו של יצרן מסוים. ובסוג כזה של הצבעה, כל אדם מצביע רק על נושאים שהוא מוסמך לשפוט בהם: העדפותיו והאינטרסים והצרכים שלו עצמו. לאיש אין את הכוח לקבוע עבור אחרים או להחליף את שיפוטם בשיפוטו; לאיש אין את הכוח למנות את עצמו ל"קולו של הציבור" ולהותיר את הציבור ללא קול וללא זכויות.

כעת הרשו לי להגדיר את ההבדל שבין כוח כלכלי לכוח פוליטי: כוח כלכלי מופעל באמצעות דבר מה חיובי, באמצעות ההצעה להעניק גמול, תמריץ, תשלום או ערך; כוח פוליטי מופעל באמצעות דבר מה שלילי: איום בענישה, פגיעה, מאסר או הרס. כְּלִי העבודה של איש העסקים הוא ערכים; כלי העבודה של הפקיד הוא פחד.

ההתקדמות התעשייתית של ארצות הברית, בפרק זמן קצר של מאה וחמישים שנה, הייתה לאגדה: מעולם לא הייתה לה מקבילה בשום מדינה, ובשום תקופה בהיסטוריה. אנשי העסקים האמריקניים, כמעמד, הפגינו את הגאונות היוצרת הרבה ביותר ואת ההישגים המופלאים ביותר שתועדו אי-פעם בתולדות הכלכלה האנושית. לאיזה גמול הם זכו מן התרבות והאינטלקטואלים שלנו? למעמד של מיעוט שנוא ונרדף. למעמד של שעיר לעזאזל עבור עוולותיהם של בירוקרטים.

מערכת של קפיטליזם לֶסֶה פֶר טהור ובלתי מפוקח לא התקיימה עדיין בשום מקום. הכלכלות שכן התקיימו היו רק אלו המכונות "כלכלות מעורבות", כלומר: תערובת, בדרגות משתנות, של חופש ופיקוח, של בחירה רצונית וכפייה ממשלתית, של קפיטליזם ואטטיזם. אמריקה הייתה המדינה החופשית ביותר בעולם, אך המרכיבים האטטיסטיים התקיימו בכלכלתה מראשיתה. המרכיבים הללו הוסיפו לגדול, בהשפעת האינטלקטואלים שלה – שהיו מחויבים בעיקר לפילוסופיה האטטיסטית. האינטלקטואלים – האידיאולוגים, הפרשנים, האנשים האחראים להערכתן של התרחשויות ציבוריות – התפתו בשל ההזדמנות להשיג כוח פוליטי, שעליו ויתרו מרצונן כל שאר הקבוצות בחברה, כדי לכונן את הגרסאות שלהם לחברה "טובה" באיומי נשק, כלומר באמצעות כפייה פיזית בחסות החוק. הם הוקיעו את אנשי העסקים החופשיים בטענה שהם פועלים מתוך "תאוות בצע אנוכית", והיללו את הבירוקרטים כ"משרתי ציבור". כאשר עסקו בהערכת בעיות חברתיות הם הוסיפו לגנות את "הכוח הכלכלי" ולהעניק הכשר לכוח הפוליטי, וכך העבירו את נטל האשמה מן הפוליטיקאים אל אנשי העסקים.

כל מעשי הרוע, הניצול והעוול, שנהוג לייחס לאנשי העסקים ולקפיטליזם, נגרמו לא בעטייה של כלכלה ללא פיקוח או שוק חופשי, אלא בשל התערבות ממשלתית בכלכלה. ענקי התעשייה האמריקנית, כג'יימס ג'רום היל, קומודור ואנדרבילט, אנדרו קרנגי וג'"פ מורגן, היו אנשים שעשו את הונם במו ידיהם הודות ליכולתם האישית, באמצעות סחר חופשי בשוק חופשי. אך היה סוג נוסף של אנשי עסקים – תוצריה של כלכלה מעורבת, אנשים בעלי השפעה פוליטית, שעשו את הונם באמצעות זכויות יתר מיוחדות שהעניקה להם הממשלה, אנשים כמו "ארבעת הגדולים" של חברת הרכבות "סנטרל פסיפיק". היה זה הכוח הפוליטי מאחורי פעילותם – כוחן של זכויות יתר כפויות, שלא היו פרי מאמציהם, ללא הצדקה כלכלית – שגרם להפרעות בכלכלת המדינה, לסבל, לתקופות שפל ולמחאות ציבוריות הולכות וגוברות. אך האשמה הוטלה על השוק החופשי ועל אנשי העסקים החופשיים. כל השלכה הרת אסון של הפיקוח הממשלתי שימשה להצדקה של הרחבת הפיקוח ולהגדלת יכולתה של הממשלה להשפיע על הכלכלה.

אילו הייתי מתבקשת לציין את התאריך המסמן את נקודת המפנה בדרך המובילה אל החרבתה הסופית של התעשייה האמריקנית ואת החקיקה המבישה ביותר בתולדות ארצות הברית, הייתי בוחרת בשנת 1890 וב"חוק שרמן" (Sherman Act), שהחל בגידול הבזוי, הלא-רציונלי והממאיר של אותן סתירות שאי אפשר לאכוף, לציית להן או לדון על פיהן, המכונות "חוקי הגבלים עסקיים" (anti-trust laws).

אשם עד שתוכח חפותו

על פי חוקי ההגבלים העסקיים, אדם נהפך לפושע מן הרגע שהוא פותח עסק, ואין זה משנה מה יעשה. אם הוא מציית לאחד החוקים הללו, הוא חשוף לתביעה פלילית על הפרה של כמה מן החוקים האחרים. למשל, אם הוא גובה מחירים שלדעת כמה בירוקרטים הם גבוהים מדי, אפשר לתבוע אותו בטענה שהוא מפעיל מונופול, או לחליפין בטענה שיש לו כוונה "ליצור מונופול"; אם הוא גובה מחירים נמוכים מאלו של מתחריו, אפשר לתבוע אותו בגין "תחרות בלתי הוגנת" או "הגבל עסקי"; ואם הוא גובה מחיר זהה לזה של מתחריו, אפשר לתבוע אותו בגין "קנוניה" או "קשירת קשר".

אין דרך שבה יכול איש עסקים לדעת מראש אם הפעולה שבה הוא נוקט היא חוקית או בלתי חוקית, אם הוא אשם או חף מפשע. פירוש הדבר, שעל איש העסקים לחיות תחת איום של אסון פתאומי ובלתי צפוי ולהסתכן באובדן כל רכושו או בעונש מאסר, בעוד אין לו דרך להגן על הקריירה, המוניטין, הרכוש וההון שלו, על כל מה שהשיג בחייו, מפני בירוקרט צעיר ושאפתן כלשהו, שבשל סיבה מסוימת, פרטית או ציבורית, עשוי להחליט לפתוח בהליכים נגדו.

החוק הרטרואקטיבי (או חוק בדיעבד), כלומר חוק המעניש אדם על פעולה שלא הוגדרה כפשע בעת שביצע אותה, נשלל על ידי מסורת המשפט האנגלוסקסית כולה, והוא אף סותר אותה. זהו סוג של רדיפה הנהוג רק בדיקטטורות, ואסור על פי כל שיטת חוק תרבותית. הוא נאסר במפורש בחוקה האמריקנית. הוא אינו אמור להתקיים בארצות הברית, והוא אינו חל על איש – מלבד על אנשי עסקים. מקרה שבו אדם אינו יכול לדעת עד שהורשע אם פעולה שעשה בעבר הייתה חוקית או בלתי חוקית הוא ללא ספק מקרה של חוק רטרואקטיבי.

יחסו של החוק לפושעים של ממש טוב בהרבה מן היחס שהוא מעניק לאנשי עסקים. על זכויותיו של הפושע מגִנים חוקים אובייקטיביים, הליכים אובייקטיביים ודיני ראיות אובייקטיביים. פושע מוחזק חף מפשע עד שתוכח אשמתו. רק אנשי העסקים – היצרנים, הספקים, התומכים – האטלסים שנושאים על כתפיהם את הכלכלה כולה – מוחזקים כאשמים מטבעם ונדרשים להוכיח את חפותם ללא כל אמות מידה מוגדרות לחפוּת או להוכחה ותלויים בגחמה, בחסד, או בזדון של כל פוליטיקאי תאב פרסום, של כל אטטיסט ערמומי, של כל אדם בינוני וצר עין, שפילס את דרכו למשרה ביורוקרטית ומשתוקק למעט "שבירת מונופולים".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

18 תגובות למאמר

  1. כימנית דתייה צורם לי שאתם אוהבים להפוך את הקפיטליזם לאידאל. אמת, לסוציאליזם בעיות משלו. אבל הפיכת העסקים הגדולים למיעוט נרדף? נו באמת.
    האמת נמצאת כנראה באיזושהי דרך ביניים של הבנת יתרונות הקפיטליזם לצד אימוץ ערכי הצדקה והעזרה לזולת.

    1. להגיד שלסוציאליזם בעיות משלו זה לשון המעטה.
      לא מאמינה יעל? תבדקי את קובה, ונצואלה, רוסיה, ומפלגות סוציאליסטיות באנגליה (קורבין) וארה"ב (ברני סנדרס)

    2. אולי את ימנית דתייה אבל כדאי שתלמדי כלכלה. אני לא ליברטריאן מבחינה אידיאולוגית אבל אני חושב שחוץ ממימון מינימלי ביותר בבריאות ביטחון וחינוך המדינה לא צריכה להתערב בכלום
      ככל שהמדינה יותר קפיטליסטית יש פחות עניים והעניים פחות עניים
      קפיטליזם זה מעולה

    3. יעל, אני חושב שאת מערבבת בין איך שאת חושבת שאנשים צריכים להתנהג לבין שיטה כלכלית.
      אם אני מפרש נכון את דעתך, ואני מתנצל אם אני טועה;
      את חושבת שאנשים צריכים לעזור לחלשים ואני לגמרי מסכים.
      את חושבת שצריך מנגנונים מרכזיים של המדינה שידאגו שזה יקרה ושכך העסק יעבוד יותר טוב וכאן אני לגמרי חולק עלייך.

      אני גם מאוד לא מסכים עם הביטוי שהאמת נמצאת אי שם באמצע. אני חושב שבהרבה מקרים יש צד צודק וצד טועה ואמירה כזאת מונעת מאיתנו מלהכריע לטובת הצד שצודק.

    4. הי יעל
      אני ממש מזדהה עם דעתך.
      יתכן שהקפיטליזם הוא אידאל ויתכן שהעסקים הגדולים הם מיעוט נרדף.
      אבל אין ספק שאיין ראנד אינה מתייחסת כלל וכלל לנושאים כמו צדקה ופילנתרופיה.
      לפי המתואר ב"מרד הנפילים" לדוגמה, (בקטע שבו דאגני טגרט נקלעת לעמק כמדומני, אין לי את הספר לפניי כך שלא אוכל לתת מקור מדוייק) נתינה היא פסולה. אסור לתת בלי לקבל תמורה.
      זה בכלל לא מסתדר עם רעיונות מהתורה כמו- תרומות ומעשרות לכהנים וללויים, הרי כל הרעיון הוא שהכהנים והלוויים עסוקים בעבודת המקדש, אין להם נחלות ונכסים, ומכיוון שעבודת המקדש היא אינטרס משותף לכל העם, הרי שכולם מתגייסים כדי לפרנס את הכהנים והלויים.
      איין ראנד היתה שוללת זאת מלכתחילה, ומציעה לכהנים וללווים לעבוד במה שהם כן יכולים לעשות (גם אם לא קיבלו נכסי נדלן). עבודת המקדש שאין לה תמורה כספית, פסולה לפי דעתה.
      בנוסף, נתאר לעצמנו אדם שנולד בריא בגופו אך עם פיגור עמוק, הוא אלים, לא מבין הוראות ולא יכול להיות יצרני, ואין ספק שהוא אינו נושא באחריות למצבו. מה הוא יעשה אליבא דאיין ראנד? יתפרנס מהדבר היחיד שהוא יכול להציע- מכות לעובדים ושבים? מי ישלם לו על זה? (לא, הוא לא יסתדר במאפיה. הוא לא יכול להבין הוראות.) ברור שאדם כזה, הקהילה צריכה לדאוג לו החל מהצרכים הבסיסיים כמו מזון ומגורים ועד חיפוש רפואה לבעייתו! ולפי איין ראנד- אדם שיוציא מכיסו כסף כדי לעזור לאותו מפגר- עושה פעולה פסולה.

  2. אכן אטטיזם אינו רצוי, ויש לשאוף לכלכלה חופשית ככל האפשר.
    אבל!!!
    האם מישהו יוכל לענות לי על השאלות הבאות, או להפנות אותי למקורות שדנים בהן.
    א. האם צמיחתם של תאגידי ענק כמו גוגל, פייסבוק, אינטל, אפל, מיקרוסופט, וולס פארגו, אמזון, אקסון מוביל וכדו'- היא טובה או רעה? האם עדיף שוק שמתבסס על עסקים גדולים או על עסקים קטנים?
    ב. האם בשוק חופשי טהור, המתנהל כשאיפתה של ראנד, היו יכולים לצמוח תאגידים אלו ולהגיע לגודלם הנוכחי?
    ג. האם לפי ראנד יש חשיבות לשאלה האם איש העסקים מתנהג ביושר או בעקמימות? מה קובע את אמות היושר? האם כל פעולה שמטרתה להשיג כסף היא כשרה? האם מותר לגנוב או לשקר או לסחוט כדי להשיג כסף? (בעולמה של ראנד כל אחד יכבד את זכות הפרט על הרכוש, וישאף להשיג כסף ע"י הצעת תמורה הולמת, אבל בעולם האמיתי זה פשוט לא קורה, כי תאוות ממון אכן קיימת, אצל עניים ועשירים, שכירים ועצמאים, בעלי עסקים ובעלי מלכ"רים – כולם כ א ח ד, וגורמת לשיעור מסויים מהם להתנהג שלא ביושר)
    ד. האם לפי ראנד מגיע ל"אטלסים" יחס מועדף לטובה?
    ה. האם לפי ראנד מותר להשתמש בכסף לכל מטרה שהיא ובלבד שהמטרה או הדרך להשגתה אינן כוח פיזי? ומה אם ההשלכות יגרמו להפעלת כוח פיזי שלא ע"י ממשלה?
    תודה רבה. אשמח לקבל מענה גם לחלק מהשאלות

    1. לא קראתי את ראנד כבר כמה שנים טובות, אבל אני אנסה לענות עד כמה שאני יכול:

      א)הרעיון מאחורי לסה פייר הוא שגוף צומח לגודל גדול בכלכלה אשר מנוהלת כך אם הוא מספק סחורות במחיר נמוך ואיכות גבוהה משאר המתחרים שלו, בצורה קבועה. חלק מתאגידי הענק צמחו מהסיבה הזאת, ולכן הצמיחה שלהם בסך הכל הייתה עדות לכך שהם עסקים טובים. חלק אחר מהעסקים לעומת זאת צמחו על ידי שהם "הלכו למיטה" עם הממשלה, וגרמו לה לשים רגיולציות לטובתה, וכאלו עסקים קפיטליסטים רוצים להשמיד. אין ממש הבדל בין שוק של עסקים גדולים לשוק של עסקים קטנים, אלא אם כן מדובר בשוק שהממשלה הכווינה למצב הזה, שהוא שוק רע

      ב)התשובה נמצאת בא' – אם הם עשו עבודה טובה, הם היו יכולים לצמוח, אבל הם היו קורסים בגלל תחרות אם הם היו מפסיקים לספק מוצרים טובים.

      (כאן מתחיל החלק שבו אני פחות בטוח בתשובותי, אם כי יכול מאוד להיות שהן נכונות)

      ג) ראנד לא תמכה בפעולות שתיארת, ולפי דעתה פעולות מאין אלו משמשות "הפעלת כוח" ולכן אסורות.

      ד) לא, כי ה"אטלסים" הללו הם "אטלסים" מכורח הצלחתם בתנאי שוויון השוק החופשי, בלי העדפה ממשלתית מתקנת.

      ה) כן, אפשרי להשתמש בכסף לכל דבר שלא פוגע בעיקרון אי התוקפנות. בנוגע להשלכות, אם הן היו מחייבות מהשימוש בו (כלומר אי אפשר היה להתחמק מהן), הן חלק מהשימוש בו, ולכן השימוש הזה אסור. אם השימוש רק מעודד הפעלת כוח, האחריות על הפעלתו היא עדיין בידי המפעיל, ולכן השימוש מוצדק.

  3. אילו אני הייתי צריך לבחור שני תאריכים שבישרו את חורבן התעשייה באמריקה ולשקיעה האמריקאית הייתי בוחר את 1986 כשרייגן מכניע את שביתת התאגדות העובדים נגדו, וגם 1993 כשביל קלינטון נותן אור ירוק לגלובליזציה שמשמעה שהתאגידים האמריקאים מעתה יעסיקו את העובד המזרח אסייתי הזול יותר ולעזאזל עם העובד האמריקאי.

    1. הסיבה היחידה למה העובד האמריקאי (אשר לו השכלה וכישורים טובים יותר מהעובד המזרח אסייתי, גם בערים עניות) לא מועסק, היא משום שממשלת אמריקה מעמיסה את העסקים במיסים גבוהים ורגיולציות מיותרות (עובדה מעניינת – באמריקה יש מעל ל80000 דפים של רגיולציה, שעליהם כל העסקים חייבים לעבור, או קנסות ועונשים). זאת בעייה באמריקה שהייתה פוגעת בעובדים שם גם אם לא הייתה שום סין, רק בצורה פחות ברורה. כל מה שהגלובליזציה עשתה זה שהיא הבהירה את הבעייה.

    2. ב1989 החברה האמריקאית ייצרה וייצאה את תוצרת אמריקה לכל העולם, העולם היה חייב כסף לאמריקה. ואתה רוצה לומר לי שעד 1989 לא הייתה רגולציה בכלל? אחרי רייגן התאגדויות העובדים נחלשו, פחות רגולציה. אולי בהזדמנות הזאת נבטל את הרגולציה של לינקולן מ1865 ואז נגיע לאפס אחוזי אבטלה. יהיה שוק חופשי עם אפס אחוזי אבטלה.

  4. הבעיה מתחילה כשבעל העסקים מפעיל את הכח הכלכלי שבידיו על מחזיקי הכח הפוליטי, וכך מנווט את הכח הפוליטי (שאתה כל כך רוצה לצמצם) לטובתו.
    כלומר, הוא שובר את כללי הכח הכלכלי.

  5. אני דווקא זוכר באחד מראיונותיה של איין ראנד שאמרה שיש אנשי עסקים שמנצלים לרעה את הכוח שלהם דרך התערבות ממשלתית !!!!

    1. כמובן, שאם שוברים את כללי המשחק, יש שחיתות וכיוצ"ב, זה אינו קשור לקפיטליזם כאידאל. הקפיטליזם, יחד עם חתירתו לחופש האדם ופועלו מחמיר מאד עם העוברים על החוקים של קיום החוזים ההדדיים – קיומם הוא הבסיס לפעילות בין עיסקית. נרפות ורחמים על האכזריים והבלתי מוסריים (למשל אלה המתעלקים על החברה היצרנית כגון אירגוני עובדים פוליטיים, "עניים" מקצועיים ועוד ועוד) הם הם מעודדי השחיתות הגדולים ביותר.

  6. ברכות לסלע מאיר ולשותפים להוצאה. הגיע הזמן שהציבור בישראל יכיר גם את גישתה הרעיונית של איין ראנד ולא רק דרך הספרים שהיו לרבי מכר בעולם ובישראל ״כמעיין המתגבר״, ו״מרד הנפילים״.

  7. נו באמת. הממשל ממן את החברות במגוון דרכים. לפני כמה שנים הממשל הזרים מילארדי דולרים כתשלום על חוסר היושר של העסקים הגדולים. כלומר מעמד הביניים שילם על הטעויות של הגדולים. עד עכשיו הקשרים בין הממשלה לעסקים הגדולים הם עמוקים ומסועפים. החל מגוגל ופייסבוק ועד לתאגידי המזון. החוקים הרבים בארה"ב אינם מוכוונים נגד העסקים הגדולים והמבוססים (שלא פעם יזמו את החקיקה הזו) שיכולות להרשות לעצמם עורכי דין שיעזרו לה לעמוד בחקיקה או לשלם קנסות עם לא יעשו זאת. החוקים האלה חונקים את העסקים הקטנים והבינוניים שעדיין לא נוצרו.

    1. בדיוק ההפך מכותרת המאמר. התאגידים הגדולים הם לא הנרדפים הגדולים אלא הרודפים הגדולים. הם יוצרים ויוזמים רגולציה מסועפת שאין סיכוי לעסקים קטנים לעמוד בה.

  8. ברור לחלוטין שהקפיטליזם היא הדרך הנכונה.
    אבל עם מנגנוני בלימה ואיזון.
    וצריך למנוע התפשטות קרטלים.
    ולתת לשוק יותר חברות שיהיו ביותר ידיים.
    המצב שקרטלים שולטים בחברות רבות
    ואין כמעט תחרות אינו הולם.
    ולכן הממשלה צריכה לפעול בנושא