מחדל בדרך לעליון: הפרשה שמכתימה את השופט יוסף אלרון

כל הדרגים המשפטיים התנגדו, אבל השופט יוסף אלרון התעקש להגיש כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות נגד שני רופאים ברמב"ם. התיק הסתיים בזיכוי מהדהד

כתם מקצועי. יוסף אלרון | יוסי זמיר/פלאש90

בסבב המינויים האחרון של הוועדה למינוי שופטים נבחר לכהן בבית המשפט העליון השופט יוסף אלרון, עד אז נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. בזמן כהונתו כשופט היה אלרון מעורב בפרשה ייחודית ויוצאת דופן בתולדות המשפט בישראל, באופן שמציב סימני שאלה על שיקול דעתו השיפוטי ועל ההחלטה למנותו לבית המשפט העליון.

הפרשה החלה בשנת 1999: ילדה בת 11 בשם דנה רגב, הסובלת מפיגור שכלי קשה, הובהלה לבית החולים רמב"ם בחיפה עקב סתימת מעיים. במהלך אשפוזה נפטרה הילדה מפציעה שכנראה לא היתה קשורה לסיבה שבגללה הובהלה לבית החולים.

אלרון, אז שופט בבית משפט השלום, מונה לשופט-חוקר, תפקיד בעל כוח רב המאפשר לחקור מקרי נסיבות מוות. בדרך כלל השאלה אם יש להגיש כתב אישום נגד אדם מוכרעת בפרקליטות. כאשר מתמנה שופט חוקר למקרי מוות, נוצר מצב ייחודי שבו מוסמך השופט החוקר להורות לפרקליטות להגיש כתב אישום. וזה בדיוק מה שעשה אלרון: הוא ציווה להגיש כתב אישום נגד הרופאים ד"ר אדמונד קסיס וד"ר גדעון שושני, בחשד לרשלנות בטיפול שהובילה למות הילדה, לצד חשדות אחרים לפלילים. שרשרת האירועים שהתרחשה בשנים שלאחר מכן, מעלה חשש לשיקול דעת מקצועי בעייתי ביותר.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, התנגד נחרצות להגשת האישום. בעתירה, שהייתה "הראשונה מסוגה" בתולדות המשפט הישראלי כפי שהגדיר זאת בג"ץ, עתר רובינשטיין לבית המשפט העליון נגד השופט-החוקר אלרון, וטען כי אלרון לא הצליח לבסס תשתית ראייתית מספקת לביסוס האשמה בפלילים נגד שני הרופאים, וכי אין מקום להגיש כתב אישום נגדם.

קודם כתב אישום, אחר כך נבדוק

שופטי בג"ץ ביקשו מהצדדים להידבר על מנת להגיע להסכמות. רובינשטיין פנה לאלרון והבהיר לו כי אינו מוכן להגיש כתב אישום נגד מי שאין ראיות מספקות לאשמתו. בתגובה לפניית רובינשטיין, כתב אלרון בין היתר:

"(לאחר הגשת כתב האישום) התיק יוחזר למשטרת ישראל כשלב ביניים, לצורך ביצוע אותן פעולות הנדרשות להתאמתו לניהול משפט, ורק לאחר מכן יועבר לרשויות התביעה לניסוח  כתב האישום והגשתו לבית המשפט"…

חשובים לא פחות הדברים שציטט אלרון מפי עו"ד כהן מפרקליטות מחוז חיפה, לחיזוק טענתו:

"יש להמשיך ולחקור את אחריות עובדי המעון למצבה של המנוחה בהגיעה לבית החולים".

משמעות הדברים היא שהשופט אלרון עצמו קבע כי החקירה בנוגע למידת אשמתם של הרופאים טרם הושלמה. יתרה מזאת: כפי שאלרון עצמו מצטט בתגובתו, פרקליט מחוז חיפה קבע מפורשות כי יש לחקור את עובדי המעון לחוסים שבו שהתה הילדה לפני שהגיעה לבית החולים, ולברר האם יש להם אחריות למצבה. במקרה שכך יתברר, הרופאים אינם אשמים בדבר.

ואכן, באותה עתירה הכריע בג"ץ כי אין להגיש כתב אישום נגד הרופאים, ונימק זאת באי-השלמת החקירה:

"מהנחת השופט (אלרון), כי הכנת התיק להגשת כתב אישום טעונה השלמת חקירה, נובע למעשה כי התיק כמות שהוא איננו בשל להגשת כתב אישום. הנחת השופט החוקר כי השלמת החקירה עשויה להוביל לא רק להבהרת הראיות שנאספו אלא אף להפרכתן, אך מחזקת מסקנה זו.

הוא הדין בהנחתו כי אפשר שהיה מקום להשלמת החקירה אף בשאלת אחריותם של עובדי המעון למצבה של המנוחה בהגיעה לבית החולים.

בנסיבות אלו לא היה זה מן המידה ליתן צו אישום, אלא מוטב היה להעמיד את רשויות אכיפת החוק על הצורך להשלים את החקירה בנושאים בהם נחוצה השלמה, על מנת שלאחר שתושלם החקירה ישוב השופט ויבחן אם יש מקום למתן צו אישום".

השופט-החוקר אלרון הודה אפוא בפני בית המשפט כי הוא מודע לכך שהראיות נגד הרופאים עלולות להתגלות כמופרכות, אך בכל זאת תמך בהעמדתם לדין. אם החקירה טרם הושלמה, לפי דברי אלרון עצמו, מדוע אצה לו הדרך להגיש כתב אישום נגד מי שייתכן שהם חפים מפשע לחלוטין, ולברר את שאלת חפותם רק לאחר שהוגש כתב האישום נגדם?

זיכוי מוחלט וגורף

למרות דברי היועמ"ש רובינשטיין, פרקליטות מחוז חיפה ופסיקת בג"ץ משנת 2001, השופט אלרון – שבשנת 2005 הפך לשופט בבית המשפט המחוזי בחיפה – המשיך להחזיק בדעתו כי יש לתבוע את הרופאים. לאחר שהחליף מני מזוז את רובינשטיי כיועץ משפטי לממשלה, הצליח אלרון לשכנע את מזוז להגיש את האישום, ואף להדיח את פרקליטות מחוז חיפה מטיפול בתיק. אלרון האשים את פרקליטות המחוז בכך שהיא ממשיכה לעכב את הגשת כתב האישום נגד הרופאים, תוך שהוא תוקף באופן יוצא דופן את ההתנהלות בתיק, אף שהחלטת הפרקליטות תאמה את פסיקת בג"ץ משנת 2001.

לאחר שהפרשה יצרה משקעים חמורים בין פרקליטות מחוז חיפה ובין אלרון, החליט היועץ המשפטי מזוז להעביר את התיק לפרקליטות מחוז צפון. גם פרקליטות מחוז צפון – כמו פרקליטות מחוז חיפה, וכמו היועץ המשפטי לשעבר אליקים רובינשטיין – לא מצאהתשתית ראייתית להגיש כתב אישום נגד קסיס ושושני, ונאלצה לעשות זאת רק משום שמזוז כפה זאת. לאור זאת, הגיעה פרקליטות מחוז צפון להסכם דיוני עם הנתבעים, שלפיו היא תסכים מראש לזיכויים.

השופטת לילי יונג-גפר תיארה בפסק דינה את המצב האבסורדי שנוצר:

"אין צריך לומר כי מדובר בהסדר יוצא דופן, ובמצב דברים שספק אם הובא אי פעם לפתחו של בית משפט בישראל. ברגיל, עומדים שני הצדדים להליך משני עברי המתרס, כאשר ההגנה טוענת כי אין לחייב את הנאשם להשיב לאשמה, בעוד התביעה מנסה לשכנע את בית המשפט בקיומן של ראיות – ולו דלות – המוכיחות לכאורה את אשמת הנאשם. בענייננו עומדות התביעה וההגנה באותו צד".

זיכויים המהדהד של הנאשמים היה זיכוי של "אין להשיב לאשמה" – טענה הנטענת לאחר שהתביעה הציגה את דבריה ועולה ממנה כי אין אפילו תשתית ראייתית לכאורה כנגד הנאשמים. מדובר בזיכוי חד-משמעי ונדיר ביותר במשפט הישראלי, שבו שיעורי ההרשעה עומדים על כ-90 אחוזים. השופטת גופר הבהירה כי אף שהצדדים הגיעו ביניהם להסדר דיוני שיביא לזיכוי הנאשמים מראש, היא בחנה בעצמה את הראיות נגד הנאשמים והחליטה לזכותם גם על בסיס זה:

"חרף זאת, ועל אף שהדברים לא נטענו, הרי למען הסר ספק בחנתי את הראיות שהונחו בפני, וככל שהפכתי בהן, לא עלה בידי למצוא ולו בדל של ראיה בדבר מעשה רשלני כלשהו שביצעו הנאשם 1 או הנאשם 2 ואשר היה בו כדי להביא למותה של דנה".

12 שנה של עינוי דין

זיכויים של הרופאים קסיס ושושני הגיע לאחר 12 שנה של עינוי דין, שבמהלכן יועץ משפטי לממשלה שהפך לשופט בעליון, פרקליטות מחוז חיפה, פרקליטות מחוז צפון ובג"ץ בכבודו ובעצמו קבעו כי אין תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב אישום נגד הרופאים. בהגשת כתב האישום תמך אדם אחד בלבד – שופט בית משפט השלום אלרון. קביעתו של היועץ המשפטי לממשלה רובינשטיין בשנת 1999 נשארה נכונה גם בשנת 2011: הרופאים זכאים בדין.

מדוע היה דחוף כל כך לאלרון להגיש כתב אישום נגד שני רופאים שהמערכת כולה, בכל הדרגים, התנגדה בתוקף להעמדתם לדין? לא ברור.

בסיום פסק דינה כתבה השופטת יונג:

"אין אני נדרשת ואף לא אוכל לפתור את חידת הפגיעה בדנה, מועד ומקום התרחשותה או את זהות המבצע. אפשר שהתשובה לשאלות אלו תישאר בגדר תעלומה"…

האם ייתכן שאם השופט-החוקר אלרון לא היה מתעקש להעמיד לדין שני רופאים שמערכת המשפט התנגדה להעמידם לדין, "תעלומה" זו הייתה נפתרת? קשה לדעת, אך התהייה נותרה כשהייתה: מדוע סירב השופט-החוקר אלרון לקבל אפשרויות אחרות לחקירה?

תגובת דוברת מערכת בתי המשפט: "החלטות בית המשפט מדברות בעד עצמן. חברי שתי ועדות המשנה לבחירת שופטים, שראיינו את המועמדים לבית המשפט העליון, ובכלל זה את הנשיא אלרון, היו מודעים להליך בשאילתה, אותו הציג הנשיא אלרון בין שאר החלטותיו כתימוכין למועמדותו".

______________

עדי בן חור הוא משפטן, בעל תואר ראשון בשפה וספרות ערבית ואסלאם, עיתונאי עצמאי ובלוגר

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

15 תגובות למאמר

  1. המאמר הזה לא רציני. בסופו של יום היה ברור שיהיה זיכוי אם הפרקליטות סירבה לקחת על עצמה את התביעה ולנסות לשכנע את בית המשפט באשמתם של הנאשמים, ובכך היא בעצם מעלה בתפקידה.

    אני לא יודע אם כותב המאמר קרא את כל חומר הראיות בתיק, אבל מהצורה שבה נכתב המאמר עולה בקרבי החשד שהתשובה שלילית, כי הוא לא מתייחס אליו כמעט. מה היו הנימוקים של אלרון בזכות ההעמדה לדין? אפילו את זה אנחנו לא זוכים לקרוא כאן.

    בקיצור זהו מאמר מרושל שלא היה ראוי לפרסום בגרסתו הנוכחית ללא השלמות והבהרות. למי שרוצה לקבל תמונה טובה יותר של הפרשה אני ממליץ להיכנס לקישור שנתן הכותב לכתבה בגלובס שמציגה את גרסתו של אלרון לפרשה.

    1. התנהלותו של אלרון עמדה למבחן בג"ץ שקבע כי נכון לזמן כתיבת פסק הדין בעניינו, בשנת 2001, לא היה מקום להגשת כתב אישום כנגד הנאשמים. נימוקי בג"ץ מופיעים בפירוט רב בכתבה.

      שלושת שופטי בג"ץ החליטו פה אחד את אחת ההחלטות הנדירות בתולדות המשפט הישראלי, לפיהן יש לקבל את חוות היועהמ"ש – לא הפרקליטות – ולא להגיש כתב אישום נכון לשנת 2001.

      מי שהתנגד תחילה היה היועהמ"ש. בפסק דינו משנת 2001 קבע בג"ץ כי על השופט והמשטרה להמשיך לחקור את הנושא, ולא להגיש כתב אישום, בהתאם להחלטתו.

      למרות זאת, מהדברים שעולים בשנת 2005 עולה כי השופט לא שינה דבר מעמדתו. לפי דבריו שלו בשנת 2005:

      "..מסקנתו של השופט היתה, שהשלמות החקירה לא זו בלבד שלא החלישו את ממצאיו הלכאוריים בדבר אחריותם של הרופאים, אלא דווקא חיזקו אותם. העדויות והראיות הנוספות שהובאו שללו כל אפשרות לכך שהחבלות נגרמו למנוחה בטרם הבאתה לבית החולים..".

      הדברים הללו עומדים בסתירה מוחלטת להחלטתה של השופט יונג-גפר שקבעה כי היא בדקה את הראיות ולא מצאה בסיס כלשהו אפילו לאשמה לכאורה במקרה של הנאשמים.

      האם דברים אלה של השופט אלרון לא עמדו למול עיניה של השופטת גפר?

      התיק נוהל ע"י הפרקליטות בשתי מחוזות – לא רק במחוז אחד, ואף הפרקליטות במחוז צפון הביעה התנגדות להגשת כתב האישום בצורתו הנוכחית.

      מכאן עולות שתי אפשרויות – או שפרקליטות בשתי מחוזות, בג"ץ בשנת 2001 ובית משפט בשנת 2011 התנהלו לא כשורה, או שהשופט-החוקר סירב לשקול אפשרויות אחרות לרקע למעשה.

      כדאי למי שטוען כי המאמר נכתב ברישול להיכנס למאמר בגלובס משנת 2005, ולהשוות אותו לדברים שנכתבו ע"י בג"ץ בשנת 2001 ובית המשפט בשנת 2011.

      מעבר לכך, אם המגיב סובר כי לכותב המאמר ה"מרושל" "לא קרא את כל חומר הראיות בתיק", אזי מה ניתן לומר על בג"ץ שקבע כי השופט-החוקר היה מוכן להגיש כתב אישום כאשר החקירה טרם הושלמה, וייתכן והראיות שיעלו בה "יופרכו"?

      האם הנשיאה לעתיד מרים נאור לא בדקה את כל הראיות בתיק כאשר הגיעה למסקנה אליה הגיעה בבג"ץ משנת 2001? שופטי ההרכב – בהם נאור – ביקשו מהצדדים להידבר על מנת להימנע ממתן פסק דין בנושא הזה.

      השופט-החוקר אלרון היה איתן בעמדתו כי יש להגיש כתב אישום כנגד הרופאים עוד בשנת 2001, וזכה להתנגדות בג"ץ – לא הפרקליטות.

  2. 5000 אנשים מתים כל שנה מרשלנות רפואית.
    כמה רופאים מושלכים לכלא ?
    כמה רופאים מאבדים את הרשיון שלהם ?

    אפס.

    רופאים,שופטים,פרקליטות תקשורת – כולם
    מרכיבים של שכבת הפיאודלים האקדמאית.
    כמה אקדמאים נמצאים בכלא ?
    בדיוק כמו מספר הברונים,הדוכסים והרוזנים
    שהיו בכלא לפני 300 שנה.

  3. השופט יוסף אלרון כשל גם בתפקיד יו"ר וועדת ההסמכה של לשכת עו"ד שם פעל כעושה דברה ושליחה של הלשכה. אי לכך מינויו לשופט בעליון נגוע בניגוד עניינים מובהק של לשכת עו"ד. אין פלא שהלשכה דחפה למיניו בשיתוף עם תמיכת משה כחלון שפעל על בסיס שיקולי הכרות אישית ומוצא עדתי. כעת ברור שתרבות היד רוחצת יד – שמור לי ואשמור לך עוד תפרח יותר בין גורמים אלה.
    תחי מדינת ישראל!

    1. נכלוליותו של משה כחלון היא מין המוכרות וידועות בכיעורן ומופגנות בחיוך הלועג הנסוך על פניו.
      יום החשבון איתו יבוא ביום הבחירות כשיזרוק לפח האשפה.

  4. אני לא מכיר את השופט אלרון.
    אבל מקרה אחד בו הוא פעל בשיקול דעת לא נכון, ככל הנראה, לא מכתים אותו כלל.

  5. כל הכבוד לכותב המאמר האמיץ. יצויין רק שהעובדה שהרופאים הגישו תביעת פיצויים נגד המדינה בשל התנהלות אלרון, והמדינה נאלצה לשלם להם מליון ש"ח לא הוזכרה.
    העובדה שנגד פעילות וועדת ההסמכה של לשכת עוה"ד שבראשה עומד אלרון הוגשה עתירה מנהלית המתבררת בימים אלה ושהוא מעורב בה עד קצה אוזניו, לא צויינה ע"י המגיב הרלבנטי.
    העובדה שעומדים מאחוריו מספר עתונאים ספציפיים אינטרסנטים המעוותים את המציאות וכי דרכו נסללה מאז ומעולם ע"י פוליטיקאים בניגוד לעמדה המקצועית המשפטית לא הוזכרו.
    זהו חומר נוסף למחשבה על המינוי הגרוע ביותר שהיה אי פעם לעליון.

    וכל זאת עוד מבלי שאפילו הוזכרה אישיותו…

    1. כמה נורא לחשוב שהנשיאה נאור, המלווה את אלרון מתחילת הקדנציה השיפוטית המבישה שלו בשלום ועד ימים אלה, בישיבתה כראש הוועדה לבחירת שופטים לבית המשפט העליון, אשר קיבלה את כל התלונות והמידע הקשה עליו, נכנעה כך לאלרון והקבוצה המקדמת אותו והכשירה את בחירתו לעליון.

    2. טובלת ושרץ בידה
      מכחלון ושקד איננו מצפים למאום,אך האם לא מוזר שבנסיבות המינוי העגום הזה,הנשיאה נאור,המתייחסת לבית המשפט העליון כאל החצר האחורית בבית הוריה,מדברת ללא הרף על הצדק ואמון הציבור,כנכס היקר ביותר של מערכת בתי המשפט וראו רק את נאומה האחרון בטקס מינוי השופטים.?!?!

  6. האמת, אין שום פלא.
    מדוע אתם בכלל מתפלאים ?
    מי שמכשירה את המשך כהונתו של שופט כמו מנחם רניאל, שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, שנמצא ע"י נציב תלונות הציבור על שופטים -גם שקרן וגם עם התנהלות שמקומה יכירנה מתחום הפסיכולוגיה/פסיכיאטריה,
    אין לה שום בעיה לקדם אדם כאלרון לביהמ"ש העליון ולהמשיך לדבר בו זמנית על הנכס הכי יקר למערכת -אמון הציבור.

  7. פרסום הכתבה הזאת הוא תעודת עניות לאתר מידה. הכתבה מופרכת וסותרת את עצמה. יתרה מזאת, מתוך ספור העובדות בכתבה נראה כי יש לשבח את השופט יוסף אלרון שעשה עבודה טובה עוד בהיותו בדרגה זוטרה, של שופט חוקר לפני שעלה בהצלחה שלב אחר שלב עד שהגיע לבית המשפט העליון. לעמת זאת תקיפת השופט בדברי כותב הכתבה חסרת יסוד וחצופה, והכותב מציב עצמו כפוסק בלא שתהיה לו הכשרה או הבנה.

    מתוך הכתבה מתבררת השתלשלות הענינים הבאה. יוסף אלרון היה שופט חוקר שהגיע מסקנותיו כי יש להעמיד אנשים מסוימים לדין. הכותב מתלונן כי היה ענוי דין שנמשך שנים רבות. אבל מערכת המשפט מתוקנת יכלה להגיש מיד משפט שהיה מסתים במהירות, ומוצאת אם המואשמים זכאים. מדוע נמשך התהליך? כי כנראה נסו לעקוף את מסקנות השופט החוקר, הוא שידע את הפרטים יותר טוב, וחקר ובדק והגיע למסקנותיו. אם היועץ המשפטי התנגד למסקנות השופט החוקר, האם היתה לו הסמכות לבטל אותן או שנזקק להסכמת השופט החוקר. ואם עמד השופט החוקר ודעתו גברה על דעתם של כל אלה הגבוהים ממנו במעמדם, הדבר מצין כי מסקנותיו היו מוצקות ןלא יכלו לבטל אותן. מדוע לא הגישו משפט וסימו את הפרשה במהירות, האם חששו כי בדין תתקבל תוצאה שאינה לרוחם? ומדוע לבסוף לא עשתה התביעה את עבודתה ולא הגישה את ממצאי השופט החוקר, ולא הגישה כל ממצא למשפט אשר כמובן הסתים בזכוי.
    מן הכתבה מפעפעת התקפה אישית על שופט. שופט אשר כנראה אינו משתיך לכת הסגורה השולטת. ועוד גרוע מזה בעיניהם, שופט אשר מוצא משפחתו מעירק. כך כל ימי המדינה, עד מנוי השופט אלרון, היה בין חברי בית המשפט העליון במדינה רק שופט אחד מבין יוצאי עירק ותימן וצפון אפריקה. אותו מספר מקרב רוב האוכלוסיה כמו בעירק מקרב חברי המעוט הקטן של חברי קהלתנו באותה מדינה. אכן בעירק היה מבין שופטי בית המשפט העליון רק חבר אחד מבין הקהלה שהשתיכה אליה המשפחה של השופט יוסף אלרון ונקראה 'אל טאיפה אל אסראיליה', העדה הישראלית, ( הבטוי הנכון המתאר את בני עמנו,, כמו שאנו מתפללים 'הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל' ולא 'על כל היהודים'). אותה קהלה שיצרה את התלמוד הבבלי ובו דיונים משפטיים מעמיקים וחריפים, ואת הישיבות הראשונות, וגם את הגאונים וספרות הגאונים. בין הספרות הזאת, גם ספר התפלות המקובצות יחד נוצר בישיבה בבבל. את התפלות שלנו סידר יחד רב עמרם גאון, והכנוס הזה במספר כרכים זכה לכנוי 'סידור עמרם גאון'. והאשכנזים קוראים לספר התפלות 'סדור', בקצור. כמובן סדור במקור אינו מתיחס לספר או לתפלה).

    באתר 'חדשות מחלקה ראשונה' הופיע סקר על ערעורים לבית המשפט העליון על פסקי דין של השופטים . בטבלה של מספר הערעורים שהתקבלו על הפסקים של כל שופט, מופיע השופט יוסף אלרון במקום השני הקטן ביותר. גם יעילות העבודה שלו כנשיא בית המשפט המחוזי בלטה מן הסקר. זמן ההמתנה למשפטים הוא הקצר ביותר בבית המשפט המחוזי בחיפה מבין כל שאר המחוזות במדינה.

    הכתבה הזועמת מנסה להטיל רפש, אבל מי שיקרא את הנתונים המסתתרים בתוך הכתבה יגיע למסקנה הפוכה ממה שהכותב מדמה להציג.

    1. התייחסתי לטענות שהועלו כבר למעלה. הכתבה מתייחסת עניינית למעשיו של אלרון. ההתנגדות להגשת כתב האישום בשנת 1999 הגיעה מצדו של היועהמ"ש דאז רובינטשיין, וקיבלה משנה תוקף מצד שלושה שופטים בבית המשפט העליון בשנת 2001, בהם כבוד הנשיאה לעתיד, מרים נאור, שקיבלו את עמדת היועהמ"ש. בשנת 2011 זיכה בית המשפט את הנאשמים זיכוי של "אין להשיב לאשמה", כאמור לעיל.

      כל טענה כי הכתבה לעיל המתייחסת לשופט אלרון נובעת מהתייחסות כלשהי למוצאו הינה מופרכת מיסודה, בעיקר לאור מוצאו של כותב המאמר, וטוב היה המגיב עושה לולא היה מעלה סברות שאין להן כל בסיס במציאות כנגד כותב המאמר, וזאת מבלי להכיר כלל את כותב המאמר.

      מן הכתבה לא "מפעפעת התקפה אישית" על השופט אלרון בשום צורה שהיא, ההתייחסות הייתה ונותרה עניינית. כבוד השופטת יונג-גפר מציינת בפסק דינה משנת 2011 כי התייחסה גם לראיות שהציג השופט אלרון וגם לאלה שהציגה התביעה שהתנגדה להעמדת הנאשמים לדין כאשר החליטה לזכות לחלוטין את הנאשמים.

      דעתו של השופט אלרון עמדה למול עיניה של השופטת יונג-גפר עת פסקה מה שפסקה.

      כל העובדות עולות בכתבה, ומובא בה גם קישור לכתבתו של עו"ד צבי נח מיום 27.3.05 ב"גלובס" שכותרתה "השופט אלרון הורה – בפעם השלישית – להעמיד שני רופאים מביה"ח רמב"ם בגין גרימת מוות ברשלנות", המציגה את עמדתו של השופט אלרון בפרשה לעיל, ויש שיאמרו באופן חד מימדי למדי.

      יחסה של מערכת המשפט לאלרון הובהרה בסבב מינוי השופטים האחרון.

      בכתבתה מיום 19.2.17 תחת הכותרת "פיצוץ בדיל למינוי ארבעה שופטים לעליון" ב – YNET, מציינת טובה צימוקי כי כבוד הנשיאה נאור ציינה בהתייחס למינוי השופט אלרון לעליון כי כמה משופטי בית המשפט העליון סוברים כי השופט אלרון "לא קורץ מהחומר שממנו עשוי שופט לעליון".

      יוזכר כי הייתה זאת אותה נאור שישבה בדין בעניין דנה רגב ז"ל, וקיבלה את עתירת היועהמ"ש נגד אלרון בשנת 2001. כבוד הנשיאה אלרון פסקה בעניין זה כנגד אלרון, והייתה לה הזדמנות לראות את תפקודו בזמן אמת כשופט-חוקר.

      הנשיאה לעתיד כבוד השופטת אסתר חיות הייתה יותר חד משמעית ביחסה. על-פי צימוקי, היא נשמעה כאומרת שמבחינתה אם שמו של אלרון יעלה כמועמד לבית המשפט העליון, היא מוכנה לא לבטל את כינוס הוועדה למינוי שופטים. כפי שצימוקי מצטטת את כבוד השופטת חיות: "מצדי שלא יהיה אף מינוי". על-פי צימוקי, התנגדותה של כבוד השופטת חיות הייתה חד משמעית, באופן כזה שהייתה מוכנה שלא יהיה כל מינוי, על מנת שהשופט אלרון לא יתמנה לעליון.

      כותב שורות אלה אינו קורא כליות ולב, ואינו יודע מה הוא "החומר" ממנו עשוי מישהו כדי להיות שופט לבית המשפט העליון, אך העובדות הן ששרת המשפטים ושר האוצר תמכו במינויו של השופט אלרון, בעוד מערכת המשפט התנגדה לו נחרצות. הנשיאה נאור פסקה בפסק הדין בו נחשפה ממקור ראשון להתנהלותו של השופט אלרון.

      אלה הן העובדות, ועל הקורא הנבון לפעול בתבונה, ולהסיק מהן את מסקנותיו.

      טוב יעשה הקורא הנבון אם יבחן את מלוא הנתונים עד סופם.

  8. מי שמתיימר להציג עצמו כעיתונאי "חוקר" צריך לפחות להיות בקיא בעיקרי הראיות בתיק. הנני עו"ד בעל משרד עצמאי כיום ואני הייתי בזמנים הרלוונטיים המתמחה של כב' הנשיא אלרון, כאשר מטבע הדברים העיסוק העיקרי היה בתיק המוזכר בכתבה.
    שלא כאמור בכתבה, ההחלטה ליתן צו אישום עפ"י הוראות חוק החס"מ התבססה בין היתר על עדויות וחוות דעת מומחים, לרבות ובעיקר על חוות דעתו הפתלוגית של ד"ר חן קוגל, שסתרה לחלוטין את חוות הדעת של הרופאים ובכך הצביעה לכאורה על סיבת המוות של הילדה המסכנה. היו גם עדויות חד משמעיות של אחיות הקושרות את הרופאים לביצוע העבירות עוד במיון. לכן, הטענה בכתבה כאילו רק אדם אחד רצה בהגשת כתב האישום, הגם שלא היו ראיות, היא מופרכת ומשוללת יסוד.
    הפרקליטות התנגדה נחרצות להגשת כתב אישום ופעלה בכל המישורים כדי שלא יוגש כתב אישום ולאחר מכן פעלה לזכות הרופאים. דווקא שופט שלא ויתר, חתר לחקר האמת הגם שהיה נתון תחת מתקפה מתמדת של הפרקליטות והעיתונות המקומית, תוך הגנה על ילדה חוסה שחייה קופדו, הוא זה שצריך להעריכו ולא ההפך.
    היות והילדה סבלה מפיגור והיתה חוסה במעון מיוחד, לא היתה לה משפחה שמעוניינת לברר את סיבת המוות וזה לדעתי הגורם העיקרי להתנהלות בכללותה, הגם שהיו ראיות של ממש כנגד הרופאים.
    אתה צריך להתנצל עמוקות על הכתבה.

    1. א. כפי שצוין לא פעם, בגוף הכתבה מובא קישור לכתבה מגלובס משנת 2005. הכתבה מציגה את עמדתו של של השופט אלרון בצורה חד משמעית, וכפי שצוין – יש שיאמרו חד מימדית. כדי להדגיש כי התקשורת לא הייתה כנגד השופט אלרון, לפחות במקרה זה, יובא ציטוט מגוף הכתבה:

      "כמעט שנתיים חלפו. הפרקליטות טרם העמידה לדין את הרופאים. נאמנה לגישתה, היא ממשיכה להתנגח עם השופט ועם מסקנותיו, ו"להציף" אותו בבקשות תמוהות. הפעם המציאה הפרקליטות חוות דעת של מומחה פרטי, חוות דעת שהוזמנה ע"י שני הרופאים, אשר ביקשה לטעון שהפציעה נגרמה למנוחה 24 שעות לפני מותה, הווה אומר, כביכול בטרם הובאה לבית החולים".

      שאר הכתבה היא בנוסח זה, והיא מאמצת לחלוטין את גישתו של השופט אלרון בנושא, כך שניתן לומר כי הטענה כי השופט אלרון היה נתון ל"מתקפה" של ה"עיתונות המקומית" נכונה בחלקה, במקרה הטוב.

      ב. כפי שצוין בגוף הכתבה – היועהמ"ש רובינשטיין, לאחר מכן שופט בית משפט העליון, התנגד לכתב האישום עוד בשנת 1999 להוצאת כתב אישום. בשנת 2001 אישר בג"ץ את הקביעה של היועהמ"ש רובינשטיין.

      ג. לאור העובדה שהשופט אלרון קבל על התנהלות פרקליטות מחוז חיפה, פרקליטות מחוז צפון קיבלה את הטיפול בתיק. האם גם היא פעלה על מנת להכשיל את התיק?

      ד. העובדות הללו עמדו בפני השופטת יונג-גפר כאשר קבעה כי אין להשיב לאשמה. האם השופטת יונג-גפר לא שאפה לברר את האמת?