הבשורה הצרכנית של הכנסת: המחירים יעלו, המבצעים ייעלמו

הצעת חוק שאושרה אתמול מתיימרת לטפל בבעיית המבצעים הפיקטיביים, אבל היא צפויה לגרום נזק ללא כל תועלת

סוף עונת המבצעים | פלאש90

אתמול העבירה הכנסת בקריאה ראשונה הצעה לתקן את חוק הגנת הצרכן. ליבת ההצעה: בעל עסק לא יוכל לספר ללקוחותיו שמוצר מסוים נמכר ב"מבצע", אלא אם הוא נמכר במחיר "רגיל" לפחות 30 יום קודם ל"מבצע".

קשה להבין למה החוק צריך להתערב במשא ומתן בין עסקים ללקוחות ברזולוציה כה גבוהה. הצעת החוק הזו היא סימפטום לחקיקה שירדה מהפסים: חוק הגנת הצרכן הוא ראוי ונחוץ, אבל כמה מהתיקונים הפופוליסטיים שנעשו בו לאורך השנים הופכים אותו לאנדרטה לרשלנות פרלמנטרית. בין סעיפיו ניתן למצוא סעיפים חשובים אך חסרי כל שיניים, סעיפים שאינם ניתנים לאכיפה וסעיפים בלתי קריאים או עם משמעויות סותרות. אולם התיקון הנוכחי אם יתקבל צפוי להיכנס למועדון היוקרתי של סעיפים שישיגו את התכלית ההפוכה מהאינטרס הציבורי: בעידן שבו הביטוי "יוקר המחיה" נסחר בזול, צפוי התיקון הזה להביא לעליית מחירים.

המסע בעקבות האיזון הראוי

יש היגיון רב בקיומו של חוק הנחלץ להגן על צרכנים מפני "תרגילים" שעושים לפעמים בעלי עסקים. ניקח לדוגמה בעל מרכול היפותטי, אשר נוהג דרך קבע להזין לקופות הממוחשבות מחיר גבוה יותר בשני שקלים מהמחיר המודבק על האריזה לגבי חלק מהמוצרים. מעשה שכזה נחשב לעבירה ולהפרת הסכם גם ללא חוק הגנת הצרכן: הלקוח חשב שהוא קונה במחיר מסוים, ובפועל נגבה ממנו סכום גבוה יותר. זו הטעיה והונאה. אבל הפער שמשלם כל קורבן של ההונאה הקטנה הזו הוא כה זעיר, כך שאין כל תמריץ לאף אחד לתבוע אותו בהליך רגיל, והפשע הופך משתלם.

לכן נחלץ חוק הגנת הצרכן להתערב ולקבוע כמה קביעות מועילות: קודם כל, קובע החוק, אם יש פער בין מחיר הקופה למחיר המדף, המחיר הקובע הוא הנמוך יותר. אם יש טעות, מי שיישא באחריות הוא המוכר, לא הקונה. שנית, אם מוכר מתעקש לגבות מלקוח שלו את המחיר הגבוה, החוק מעודד את הצרכן להגיש תביעה בכך שהוא קובע שניתן לזכות בתביעה כזו לא רק בשני השקלים העודפים, אלא עד 10,000 שקלים נוספים. זאת למרות שלא נגרם ללקוח נזק בסכום הזה, אפילו לא קרוב.

מנקודת מבט של כלכלת שוק, יש בכך היגיון רב: שוק חופשי הוא שוק שבו כל הגורמים פועלים בצורה הוגנת ורציונלית למקסום תועלתם. כשאדם אחד מרמה אדם אחר היכולת של המרומה לפעול ברציונליות נפגעת, ולכן יש הצדקה שהמדינה תתערב.

ברירת המחדל של התערבות ממשלתית הוא אכיפה פלילית או מינהלית: גופים של הממשלה מתערבים ומטילים קנסות. המנגנון הזה קיים בחוק הגנת הצרכן, שמכיל מנגנון אכיפה מינהלי משוכלל. אולם לצידו מתקיים, כאמור, מנגנון האכיפה האזרחי המתבסס על הפיצוי המוגדל. גם המנגנון הייחודי הזה מתיישב היטב עם עקרונות כלכלת השוק ועם השאיפה לצמצם את התערבות הממשלה למינימום. אכיפה אזרחית באמצעות פיצוי מוגדל משיגה את אותן מטרות בצורה הרבה יותר יעילה: היא לעולם תהיה מכוונת רק למה שבאמת מכאיב לאזרחים, משום שאזרחים הם התובעים. היא לא עולה כסף לממשלה, משום שהאזרח התובע הוא זה שנושא בנטל הכספי של ההליך. והיא מרתיעה בהחלט בעלי עסקים סוררים.

לא אלגנטי ולא במקרה

קלישאה מפורסמת מצביעה על העובדה המתבקשת שגמל הוא בעצם סוס שתוכנן על ידי ועדה. לפי ההיגיון הזה חוק הגנת הצרכן הוא אורווה מלאה בגמלים. בין סעיפי החוק ניתן למצוא מוטציות תחביריות שגם תואר שלישי במשפטים לא ייאפשר פיענוחן. אם שאלתם את עצמכם, לדוגמה, מה גובה ההחזר שתקבלו אם תבטלו מנוי לחדר כושר, חוק הגנת הצרכן משיב:

דמי ביטול בגובה מכפלת מספר החודשים מהמועד שבו הוחל בביצוע העסקה ועד מועד כניסת הביטול לתוקף, בהפרש שבין המחיר החודשי בעסקה ובין המחיר החודשי במסלול חלופי, ובלבד שהעוסק גילה לצרכן בכתב, טרם ההתקשרות, את המחיר החודשי במסלול החלופי.

בהצלחה עם זה.

אבל הניסוחים המסורבלים יוצרים בעיות שחורגות מאסתטיקה ניסוחית. ב-2008, לדוגמה, נחלצה הכנסת לחוקק את סעיף 13א, שנועד להתמודד עם הקפצת מחירים בתום המבצע. הניסוח של הסעיף הזה בלתי חדיר וכולל סתירות פנימיות מהותיות. למרות שהוא נכלל ברשימת הסעיפים שניתן לתבוע בגינם פיצוי מוגדל, בתשע שנות קיומו של הסעיף אותרו פסקי דין בודדים שבהם הצליחו לקוחות להוציא פיצוי של ממש מחברות שחייבו אותן בניגוד לחוק.

דוגמה אחרת לחקיקה פופוליסטית כושלת היא חוק הטכנאים: לפי החוק, אם טכנאי מאחר לביתו של צרכן בשלוש שעות או יותר, בתנאים מסוימים הצרכן יהיה זכאי לפיצוי בסך 600 ש"ח. המטרה ראויה, אבל הפיצוי לא מספיק גבוה כדי להצדיק תביעה, והטכנאים ממשיכים לאחר. הבעיה שמבקש הסעיף הזה לפתור, בדומה לחוק נגד מבצעים, אמורה להיפתר מאליה בתנאים של תחרות חופשית.

המחיר יעלה, המבצעים ייעלמו

החוק שעבר אתמול בכנסת הוא דוגמה נוספת לחקיקה פופוליסטית. אלא שהפעם לא רק שהיעד לא יושג, החוק גם יביא לעליית מחירים. כאמור, לפי ההצעה בית עסק יוכל למכור מוצר ב"מבצע", רק אם הוא נמכר במחיר גבוה יותר בשלושים הימים שקדמו למבצע. המטרה של ההצעה היא "למנוע מסחר לא הוגן, הטעיה והטיה קוגנטיבית", אשר עלולים להתחש כאשר עוסק סתם שם שלט "מבצע", מבלי להוריד בפועל את המחיר. מה זה הטיה קוגנטיבית? ולמה זה בכלל עניינו של המחוקק? לכנסת הפתרונים.

אבל הנזקים האלה לא עלולים להתרחש. מדובר בעסקה שבה מוצג מחיר ללקוח, הלקוח מודע למחיר ובוחר לקנות בו. השאלה אם המוצר נמכר ב"מבצע", ואם ה"מבצע" היה כן או חסר תוכן היא בלתי רלוונטית לעובדה שהצרכן קיבל החלטה רציונלית כשקנה את המוצר.

האין-נזק שההצעה הזו באה לפתור יהפוך מהר מאוד לנזק של ממש, אם הכנסת תשלים את החקיקה.

הבה נעסוק בעוסק דמיוני ונכלולי שעבורו נחקק החוק הזה: הוא מוכר זוג גרביים ב-20 ש"ח, אבל הוא יודע שבתקופה מסוימת אם יכתוב "מבצע" על השלט, אנשים יקנו יותר. הוא יכול, כמו שידרוש ממנו החוק, להוריד את המחיר ל-18 ש"ח, אבל ככה, מה לעשות, הוא לא ירוויח. מה יעשה? ימכור את הגרביים בחודש שלפני התקופה העמוסה ב-25 ש"ח. מבצע פיקטיבי אמנם אין פה, אבל מחיר מוגדל – דווקא יש.

הדוגמה הפשוטה של הגרביים הופכת למסובכת הרבה יותר כשמדובר במוצרים שמחירם משתנה על בסיס עונתי: הבה נדמיין בעל צימר בצפון, שמשכיר את הצימר בחודש יוני תמורת 500 ש"ח ללילה. בחודש יולי המחירים עולים, וניתן להשכיר את הצימר ב-700 ש"ח. על מנת למשוך אליו לקוחות, מחליט בעל הצימר לצאת ב"מבצע" ולהותיר את המחיר על סך 500 ש"ח. החוק החדש, אם יעבור, יהפוך את בעל הצימר הזה לעבריין, ולכן הוא יעדיף להעלות את המחיר במקום להסתבך. הצרכנים רק יפסידו מזה.

זוהי דוגמה קלאסית לחקיקה שאינה מסוגלת, בשום תרחיש, להקיף את כל המצבים האפשריים בשוק. כשזה המצב, זה איתות מובהק למחוקק שמדובר בשוק עם תחרות רבה שמתקן את עצמו גם ללא חקיקה. חשוב מכך, ההצעה הזו מתעלמת מעיקרון בסיסי ביותר בכלכלה: מחיר שבה מתבצעת עסקה הוא נקודת המפגש בין הביקוש להיצע. אלה מושפעים מאינספור דברים, והשאלה אם העסקה ממוסגרת כמבצע היא רק אחד מהם. מבצע יכול להיות, כמו שמניח המחוקק, הוזלה; אבל באותה מידה הוא גם יכול להיות החלטה של בעל העסק לספוג עליית מחיר אפשרית – בין אם מקורה בעלייה בביקוש ובין אם במחיר הסיטונאי של המוצר. ההתערבות בדינמיקה הטבעית הזו לא יכולה להוליד שום דבר טוב.

יותר חקיקה, פחות תחרות

נזק נוסף שצפוי החוק החדש לגרום הוא בתחום התחרות: חוק הגנת הצרכן, על 40 עמודיו, הוא כאמור מסמך חדיר בקושי עם אלף מלכודות. כל בעל עסק לוקח בחשבון שהוא חשוף לתביעות וטעויות קטנות ותמימות עלולות לעלות לו בפיצויים חסרי פרופורציות. זהו עוד אחד מאינספור שיקולים שיזם צריך לשקול לפני שהוא מחליט אם לפתוח עסק. ככל שהנטל החוקי גדול יותר, כך נשאר פחות מרחב פעילות לעסקים קטנים ובינוניים. וזה מצב מאוד לא רצוי משום שהתחרות הבריאה, זו שמביאה לשיפור באיכות המוצרים וירידה במחירם, מתרחשת דווקא בתחומים בהם פועלים עסקים קטנים רבים.

אבל נראה שהנזק הגדול ביותר בתיקון הזה הוא במסר שהוא מעביר לצרכנים ולעסקים כאחד: בעולם שבו החוק הזה נדרש, כל העסקים הם עבריינים וכל הצרכנים הם ישויות חסרות אחריות ומודעות. והמסר הזה מחלחל: הצרכנים קונים כמו זומבים, מניחים שאין צורך לבדוק ולהשוות כי החוק ממילא מגן עליהם. העוסקים מבינים שהצרכנים הם זומבים, ולכן אין צורך להתחרות על העדפותיהם באמצעים כמו יושר והגינות. אלה נדרשים רק במקום שבו העוסק עלול להיתפס.

וכאן מתגלה הפנצ'ר שבתיקון הנוכחי: הוא בלתי אכיף. הרי המדינה לא מתכוונת לנהל מעקב תמידי אחרי כל המחירים של כל המוצרים בשוק, כדי לבחון האם עוסק שהכריז על מבצע באמת שמר על מחיר גבוה בימים שקדמו לכך. וכשאין כל דרך לאכוף את החוק, העוסק לעולם לא ייתפס.

לא כל מה שמסריח באמת רקוב

מבצעים פיקטיביים הם דבר מעצבן. אבל לחוקק חוק נגדו זה טעות. חברי הכנסת שתומכים בחוק הזה מתקשים להבין אמת פשוטה: לא כל פעולה פסולה היא חמורה מספיק כדי שיחוקקו נגדה חוק. מעשים רעים – בשוגג או בכוונה – הם תוצאת לוואי בלתי נמנעת של חרות, ועל המחוקק להתערב נגדם רק כשהנזק שהם גורמים הוא רב במיוחד. בכל מקרה, חוק הוא מיותר באופן מובהק כשהנזק שיגרום רב מתועלתו. כזה הוא החוק למלחמה במבצעים הפיקטיביים, וטוב תעשה הכנסת אם תגנוז אותו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. אני מסכים עם מסקנתו של הכותב, לפיה התערבות בשיקולי ההנחות של בעל העסק היא אווילית, בלתי מוסרית ותשיג את המטרות ההפוכות.

    מה שאני מתקשה להבין הוא מדוע "יש היגיון רב בקיומו של חוק הנחלץ להגן על צרכנים"? אין שום היגיון. ההיגיון היחיד הוא תחרות. אם בעל מכולת מדביק מחיר אחד על המוצר וגובה דרך הקופה מחיר גבוה יותר – הוא בהחלט מטעה ומוליך שולל. אבל במקום שבו יש עוד שבע חנויות מכולת בסביבה, מהר מאוד ייצאו לו מוניטין של רמאי והוא ייאלץ לסגור את חנותו ולרדת מנכסיו.

    מה שעוד יותר נשגב מבינתי היא הסתירה הבולטת שבין הגדרתו של חוק הגנת הצרכן כ"חוק ראוי ונחוץ", לבין הגדרתו כ""אנדרטה לרשלנות פרלמנטרית", חוק מלא סתירות פנימיות וסעיפים בלתי אכיפים.

    מה כל כך ראוי ונחוץ ברשלנות, סתירות פנימיות וחוסר אכיפתיות?

    "חוק הגנת הצרכן הוא ראוי ונחוץ"
    אנדרטה לרשלנות פרלמנטרית. בין סעיפיו ניתן למצוא סעיפים חשובים אך חסרי כל שיניים, סעיפים שאינם ניתנים לאכיפה וסעיפים בלתי קריאים או עם משמעויות סותרות.
    יש היגיון רב בקיומו של חוק הנחלץ להגן על צרכנים מפני "תרגילים" שעושים לפעמים בעלי עסקים.

    1. תחרות זה יפה בתאוריה. בפועל, שבע המכולות בסביבה יאמצו כולן אותה התנהלות רמאית, כמעין הסכם קרטלי שבעל-פה. וכאן כבר נדרשת התערבות של הרגולטור

    2. מי אמר שיש שבע מכולות בסביבה? ואם יש רק אחת, וגם בה עובד אדם שנהג לנפח מחירים?

    3. מיכאל,

      באזור מגוריי, כאשר סניף "קופיקס" המקומי התחיל למכור אייס קפה בחמישה שקלים, גם בתי הקפה ואפילו הפיצוציות בסביבה השוו לאותו המחיר, כאשר לפני קופיקס הוא היה עשרה שקלים.

      מדוע לא נוצר קרטל שמוכר אייס קפה בעשרה שקלים?

      בסופו של דבר – קרטל או לא קרטל – כל עסק מעוניין לקדם את הרווחים של עצמו, ולכן הקרטל לא יחזיק לאורך זמן. גם אם שבעת בעלי המכולת יסכימו נקודתית על הונאה בהפרש שבין המדבקה על המוצר לחשבונית של הקופה – הם ינסו לקדם את רווחיהם הפרטיים בדרכים אחרות, ומהר מאוד יגלה הקרטל שכל חבריו מנסים 'לרמות' זה את זה מאחורי הגב – וכך הוא יתפרק מאליו.

      כמובן, שהתנאי לכך הוא תחרות חופשית. ברור שאם יש קרטל של שניים-שלושה גורמים, ובפני הגורם הרביעי ניצבים קשיים ביורוקרטיים, תקנוניים ומינהליים שונים – ההנחה לא תקפה. מקרה קלאסי הוא קרטל הבנקים.

    4. ר.בקצה,

      אם יש רק מכולת אחת בסביבה, יש שתי אפשרויות:
      1) או שבעל המכולת מקורב למינהלת השכונה / המועצה המקומית ואירגן לעצמו איזו תקנה שתמנע ממתחרים להקים מכולת בקרבת מקום.
      2) הלקוחות מרוצים מספיק ומוכנים לשלם את מחיר הרמאות, ולכן אין ביקוש ואין כדאיות להקים מכולת נוספת.

  2. כבר היה חוק עקום דומה.
    בעבר היו תווי קניה שנמכרו בהנחה של כ-20 אחוז, אלא שהרשתות קבעו ששווי התווים בחנויות המוזלות של הרשת יהיה רק 90% מערכם בנקוב.
    משמעות הדבר הייתה שבסופר שליד הבית ניתן היה לקנות בהנחה של כ-20% לעומת הנחה נמוכה בסניף של הרשת שמחוץ לעיר.
    ואז נחקק חוק שאוסר הבדלי הנחות בין סניפים של הרשתות – ואמנם – זה קרה.
    אין יותר תווים בהנחה גבוהה – ולכל הסניפים אפשר להשיג תווי הנחה של פחות מ- 10%.
    כל הכבוד למחוקקים שביטלו את ההנחות של פעם.

    1. במזרח התיכון רמאי נחשב פיקח. חוק לא יעזור כן. תחרות עם חו"ל עולי כן. לפני כמה ימים בדקתי מחירים של
      IKEA בישראל וקפריסין. זה מאוד קל. קפריסין זה אי. קטן יותר מישראל. מחירים נמוכים שם ב30 -40 אחוז.
      החלטה שלי לא לקנות. חשוב להעניש חזירים . לנו לכל אחד יש הרבה יותר כוח מלמחוקק.
      אני קונה מוצרי טואלטיקה (משחות שיניים…) בחו"ל קבר שנים. לא מקמצנות. רשתות פרם שלהם סניפים בפולין
      מוכרים שם סחורה פ 4 זול יותר מכן. עכשיו ראיתי שמחירים ירדו קצת. לא מספיק. או שילמדו לכבד אזרחי ישראל או יחפשו לעשות עסקים במקומות אחרים.

  3. מרגיש קצת כאילו הכותב ניסה לזרוק הכל על הקיר וקיווה שמשהו יידבק. 80 אחוז מהמאמר הוא טענות נגד המימוש של החוק, וחוקים אחרים מסוגו: הם בלתי קריאים, בלתי אכיפים, ושולחים את האזרח להצליח לאכוף אותם בכל זאת. בסדר, השתכנעתי שצריך לפתור את הבעיות האלו, לא השתכנעתי שצריך לבטל את החוקים.

    אחר כך יש טענות תל"חיות כלליות של "מה צריך את זה, אנשים הם רציונליים והשוק החופשי יפתור הכל". זה טוב ויפה אבל זה לא טיעון משכנע. מי שמאמין שזה נכון כבר מזמן נמצא הרחק על הסקאלה ומתנגד לחופשות לידה ושכר מינימום ודברים הרבה יותר מהותיים מהחוק המינורי הזה, והוא כאן רק כדי למחוא כפיים. שאר האנשים, שמאמינים שלפעמים (לא תמיד) אנשים הם לא רציונליים ולפעמים (לא תמיד) השוק מייצר תוצאות זוועתיות, לא מתרשמים מהטיעון הזה. ודוק: המאמר טוען בלהט שהתחרות החופשית הייתה אמורה לסלק מחיינו את הטכנאים המאחרים, רגע אחרי שהודה בכך שאפילו התערבות המדינה כדי לתת דחיפה בכיוון הנכון, /בנוסף/ לתחרות החופשית שהייתה קיימת, לא הצליחה בכך.

    לבסוף שולף הכותב סוף סוף את הדבר הקרוב ביותר שיש פה לטיעון שיכול לשכנע מישהו שלא ישן עם עותק של "מרד הנפילים" מתחת לכרית: בתי העסק יגידו "אה, ככה?" ויעלו מחירים. אבל גם זה לא כל כך משכנע אותי אם משאירים את זה פשוט ככה בלי לחפור עוד. כידוע, ישנה סיבה שבתי עסק לא פשוט מעלים מחירים באופן שרירותי; במחיר הגבוה יהיו להם פחות קונים. עכשיו נשאלת השאלה, האם באמת משתלם לבית עסק למכור שמלה במחיר לא אטרקטיבי למשך חודש ימים רק כדי להיות מסוגל לומר אחר כך, "מבצע! הקטנו את המחיר!"? אולי כן ואולי לא. הכותב לא דן בשאלה בכלל, אלא מאמץ גישה מעריצה ופעורת עיניים לבית-העסק הכל יכול, שהתחרות שבה הוא נמצא לעולם תוביל למקום נהדר עבורנו בני התמותה, וככל שיענה אותו הרגולטור כן ירבה וכן יפרוץ.

    בינתיים בחזרה בעולם האמיתי, שבו כאמור טכנאים לא מגיעים בזמן אף פעם, והאכיפה האזרחית הביאה לנו את חוק הספאם שבקושי נאכף, אני קצת יותר סקפטי.

  4. כאשר לבעל המרכול יש אינטרס לרמות בשני שקל, וללקוח לא שווה לתבוע אותו- הפתרון הוא לא התערבות של הממשלה.
    הפתרון הוא הפחתת הבירוקרטיה כך שיהיה שווה לתבוע!!!
    אני רוצה לתבוע את הרמאי הזה אבל התביעה שוכבת בבית המשפט חודשים ארוכים… ברור שבפעם הבאה לא אתבע ואז הממשלה תצטרך להגן על "הצרכן המסכן"
    אבל אם אני רוצה לתבוע ונקבע דיון מייד לשבוע הקרוב וניתן פס"ד מייד בסיום הדיון- אז לא יחסרו אנשים שיתבעו בשביל הפרינציפ, גם אם זה שני שקל, מה גם שאם אתה קונה קבוע אצלו אז הוא עקץ אותך בשני שקל כפול מי יודע כמה שורות בחשבונית כפול מי יודע כמה קניות שעשית אצלו.

  5. אני מסכים לדברי הכותב ביחס לחוק החדש. לא לשאר דבריו בקשר לחוקים אחרים.