לא נלחמים בטחנות רוח: מדוע ההולנדים אוהבים את ישראל?

מבחינת אנשי ימין רבים בהולנד, הגנה על ישראל היא הגנה על ערכי הסובלנות האירופיים

השנאה לישראל רק בשולי השמאל | צילום: טום יוט/פליקר

הולנד כבר מזמן איננה אימפריה אלא מדינה קטנה וצנועה, שלא יכולה ולא צריכה להתערב יותר מדי בענייני העולם הגדול. בהתאם, סעיפי יחסי חוץ במצעיהן של המפלגות המקומיות עוסקים בעיקר בנושאים מיידיים: היחסים עם האיחוד האירופי, הסכמי סחר, נאט"ו, ובדרך־כלל גם היחס לשכנות הגדולות של האיחוד – רוסיה וטורקיה. אך מלבד הנושאים הללו, יש עוד סעיף אחד המופיע כמעט אצל כל המפלגות ההולנדיות – הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אף מפלגה איננה מוצאת לנכון לנקוט עמדה בסכסוך בין הודו לפקיסטן או בין מרוקו לסהרה המערבית; גם מלחמות האזרחים בקונגו, מיאנמר, וברוב המקרים אפילו בסוריה אינן זוכות להתייחסות. רק ישראל הפכה איכשהו לנושא פוליטי במדינה הקטנה בצפון אירופה.

בהכירנו את העיסוק האירופי המופרז בישראל, המידע הזה אולי איננו מפתיע במיוחד. אבל מה שבכל זאת שונה בהולנד לעומת מדינות אירופיות אחרות, היא שהאובססיה לישראל לא מגיעה רק מהכיוון השלילי. בניגוד לתדמית המנומסת והמאופקת של הצפון־אירופים, ההולנדים דווקא אוהבים להתווכח. וכאשר גורמים בשמאל ההולנדי הופכים את ניגוח ישראל לתחביב מרכזי שלהם, בימין יש מי שלא מהססים להרים את הכפפה, להביע תמיכה גדולה בישראל ולהפריך שוב שוב את הטיעונים נגדה.

אתרים מרכזיים של השמאל הרדיקלי ההולנדי כמו הבלוג "יוֹפּ" (Joop), ממחישים היטב את האובססיה האנטי־ישראלית. בערך פעם בשבוע נוכל לקרוא שם משהו חדש על עוולות הכיבוש, או על היחס החיובי מדי לישראל בתקשורת ובממשלה ההולנדית. אבל מנגד, יש מי שמשיבים מלחמה. בלוגים ימניים מובילים כמו דֶּה דַּחֶלַיְכֶּה סְתַּנְדָּארְד (De Dagelijkse Standaard) וחֶןסְטַיְל (GeenStijl), מציגים תמונת מראה הפוכה של מעקב בלתי פוסק אחרי הסתה אנטי־ישראלית בעולם המוסלמי ובשמאל האירופי, וכמובן ביקורת על מה שהם מתארים דווקא כיחס שלילי מדי לישראל בתקשורת ובממשלה ההולנדית.

לשני הצדדים ברור כנראה שישראל היא בעיקר סמל במאבק הזה. המאבק האמיתי הוא בין הרב־תרבותיות מצד אחד, עם הנגזרת הבולטת ביותר שלה שהיא כניסת האיסלאם לאירופה; ובין ההגנה על ערכי הנאורות האירופית והליברליזם הקלאסי, ערכים שרבים מהם נולדו ונוסחו על אדמת הולנד. הבלוגרים הימניים מגנים על ישראל כחלק בלתי נפרד מההגנה על מה שהם רואים כערכים אירופיים והולנדיים; כשהם לא מדברים על ישראל, הם עסוקים בעיקר בלאתר הצהרות שערורייתיות של מנהיגים מוסלמים בהולנד ובסביבה, או ללעוג לנאיביות של מפלגות השמאל ושל פקידי האיחוד האירופי.

בהשוואה למדינות מערב וצפון אירופה, ההולנדים הרבה פחות מתביישים לדבר על בעיות ההגירה. העיתון אֶלְסֶבְיֵר, אחד העיתונים המרכזיים בהולנד, מסקר במרץ את בעיות הרב־תרבותיות ובמקביל מלא בדיווחים אוהדים לישראל – מהסבר על הטרור הפלסטיני הממומן על ידי קטר וטהרן בעקבות הפיגוע האחרון בהר הבית, ועד מאמרים בסגנון "מה יכולה הולנד ללמוד מישראל". בניגוד למדינות רבות שבהן שונאי ישראל עובדים במרץ והשאר לא ממש מתעניינים, בהולנד נראה שהמצב הפוך – גורמים פרו־ישראלים נוטים לכתוב הרבה מאוד על ישראל. שנאת ישראל היא בעיקר נחלתם של גורמי שמאל קיצוניים יחסית.

המציאות התקשורתית איננה שונה בהרבה מהמציאות הפוליטית, והנוף הפוליטי הוא חיובי לישראל באופן שהוא חריג יחסית במערב אירופה. בכותרות בישראל אנחנו שומעים בעיקר על חירט וילדרס ומפלגתו, שאהבתם לישראל היא באמת תופעה מדהימה, אבל הם לא לבד: מפלגת השלטון הליברלית, שזכתה למנדט רחב בבחירות האחרונות, נחשבת ידידת ישראל מובהקת והתנגדה ליוזמות אירופיות כמו הכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית או סימון מוצרים מההתנחלויות. דעות דומות נמצא אצל כל מפלגות הימין המתון, ועם תוצאות הבחירות האחרונות נראה שהימין צפוי להישאר בשלטון לעוד זמן רב.

מעבר לערכי הנאורות, ישנו גורם נוסף שמחזק את התמיכה ההולנדית בישראל. אותה סובלנות דתית שהפכה את הולנד לביתו החם של האתאיזם האירופי בתחילת דרכו, מאפשרת לה גם היום להכיל קהילות ומפלגות נוצריות באופן הרבה יותר נוח מרוב מדינות אירופה. והנצרות ההולנדית, גם קתולית וגם פרוטסטנטית, היא אוהבת ישראל מובהקת. מעבר למפלגה הנוצרית־דמוקרטית שנחשבת תומכת מתונה של ישראל, שתי המפלגות הנוצריות הרדיקליות יותר אינן משאירות ספק באהבתן לישראל, מה שגורם ליהודים לא מעטים להצביע עבורן. הדיווחים על רדיפת נוצרים בכל מקום במזרח התיכון פרט לישראל אינם נופלים על אוזניים ערלות, ואותן מפלגות שרוצות לראות את הולנד מקדמת את ההגנה על הנוצרים יודעות שתמיכה בישראל היא חלק בלתי נפרד מהעניין.

שנאה, הערצה, חשדנות

ובכל זאת, לא הכול ורוד. זה שהמצב פחות גרוע מבצרפת או בגרמניה, עדיין לא אומר שהוא חיובי. הבמאי היהודי־הולנדי מרסל פרינס יצר לאחרונה סרט תיעודי על ישראל מנקודת מבט הולנדית, ששודר לא מזמן ברשות השידור הציבורית; הסרט נפתח בתיעוד של הפגנת חמאס בהולנד, בנוכחות פוליטיקאים ופעילי שמאל מקומיים.

בראיון לעיתון תְּרוֹאוּ לרגל שידור הסרט, תיאר פרינס את השינויים בדעת הקהל ההולנדית כלפי ישראל במהלך השנים. הוא מספר שהיחס ההולנדי לישראל מאז הקמת המדינה היה מורכב; לא הרבה ישראלים מודעים לכך שעם הקמת מדינת ישראל, הולנד הייתה במובן מסוים המדינה בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, כתוצאה משליטתה באינדונזיה. רק ב-1950 הוכרה רשמית עצמאות אינדונזיה, ובלי דעת קהל מוסלמית לדאוג ממנה, התפנתה הולנד להכיר רשמית בישראל.

ועדיין, אנטישמיות הייתה נפוצה והיחס ליהודים ההולנדים המעטים ששרדו את השואה היה מסויג. רק בשנות השישים המצב השתנה, כשהחלו להתפרסם הפרטים האמיתיים על השואה. מאותו זמן התחלפה האנטישמיות בתמיכה נלהבת בישראל. פרינס תולה אותה חלקית ברגשות האשמה הכבדים של ההולנדים, גם על החורבן המוחלט של יהדות הולנד בשואה, ואולי על סוג של שביעות רצון נסתרת על כך שהמיעוט הבעייתי הזה עזב אותם והקים מדינה משלו; גם תדמיתה של ישראל כאוטופיה סוציאליסטית עזרה לטיפוח ההערצה אליה בהולנד. בעשורים הבאים הייתה הולנד אחת הידידות הטובות ביותר של ישראל בעולם.

כמו במדינות רבות, החלפת התמונות של החקלאים מהקיבוצים בתמונות של טנקים וכיבושים לא סייעה לתדמיתה של ישראל. באותה מהירות שבה הופיעה התמיכה בישראל, היא התחלפה בחשדנות; אבל כאמור, המצב בהולנד פחות גרוע מזה שברוב מדינות המערב. אותו תהליך של המרת האהדה לקורבנות השואה בסלידה מהישראלים החזקים התרחש בכל מקום שאליו הגיעו המהגרים והכסף ממדינות האסלאם. דווקא בהולנד, נראה שאותה אהבת ישראל של פעם לא נעלמה.

הולנד היא דוגמה לכך שאירופה היא יבשת מורכבת בעלת מגוון דעות, והתקשורת שנוטה להתרכז רק בצרפת וגרמניה מחמיצה את המגוון הזה. למוטרדים ממעמדה של ישראל בעולם מומלץ לבחון את התמונה במבט רחב יותר ודרך שפות רבות יותר, ולמצוא אנשים שרוצים להבין את המציאות מעבר למה שהם מקבלים מהתקשורת המיינסטרימית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר