עשור לישראל היום: דעת הקהל נכבשה, סדר היום הרבה פחות

לא קשה להבין איך כבש העיתון את ראש הטבלה, אבל עדיין יש הרבה מה לשפר

ניצחון בדעת הקהל, כישלון בסדר היום. ישראל היום | מרים אלסטר, פלאש90

העיתון הנפוץ בישראל ציין השבוע עשור לקיומו, וזו הזדמנות טובה לבחון את השפעתו על העיתונות בישראל. מבחינת הברנז'ה העיתונאית התקבל ישראל היום כבן חורג של התעשייה, עיתון בקושי. הציבור, לעומת זאת, קיבל את העיתון בנפש חפצה. שלוש שנים בלבד לאחר השקתו, ביולי 2010, עקף העיתון את "ידיעות אחרונות" והפך לעיתון היומי בעל החשיפה הגדולה בישראל. לאחרונה השיג העיתון מעמד זה אף בקרב עיתוני סוף השבוע.

התקשורת הממוסדת, זו שהפסידה בקרב על ליבו של הציבור מול ישראל היום, הצליחה להדביק לו סטיגמה אחת: ביביתון. הטענה היא כי ערכו העיתונאי של "ישראל היום" נמוך בגלל נאמנותו העקבית והשקופה לראש הממשלה. אולם התמונה מורכבת הרבה יותר. מתברר שיש סיבה שבגללה מנצח ישראל היום בקרב העיתונים, והיא לא חלוקתו בחינם.

העולם בלי ישראל היום

את כברת הדרך העצומה שעבר השיח הישראלי בעקבות נוכחותו של ישראל היום, ניתן לזהות בקלות מקריאת הכתבה הזו של ברוך קרא באתר "העין השביעית". על קצה המזלג: ימים ספורים לפני בחירות 99' תועדה אלימות קשה מצד פעילי עמותת "תקוה לישראל", אחת העמותות שהוקמה על מנת לסייע לאהוד ברק לזכות בבחירות. כשהגיע למקום צוות של ערוץ 2 לתעד, הוכו ונפצעו המקליט והצלם, לא לפני שתיעדו שני בכירים בממטה ברק. למרות החומר העיתונאי רב הערך, ערוץ 2 בחר לצנזר את הסיפור.

ומאחר שהעיתונאים בחרו שלא לעשות את עבודתם, החליט מיכאל איתן, מי שהיה אז סגן שר, לעשות את העבודה במקומם. הוא אסף חומרים אודות "תקוה לישראל" והעבירם לצוות ערוץ 2, ועדיין דממה. איתן פנה אז לעורך הראשי ולמנכ"ל חדשות 2, שהשיבו לו שהחליטו לא לשדר את החומרים "מטעמים ציבוריים". גם נחמן שי, איש מפלגת העבודה שכיהן אז כמנכ"ל הרשות השניה, לא שעה לתלונותיו של איתן על הצנזורה העצמית בחדשות 2. אחרי שגם פניותיו של איתן לוועדת הבחירות המרכזית העלו חרס, נאלץ איתן לכנס מסיבת עיתונאים שבה חשף בעצמו את החומרים. רק אז נאות ערוץ 2 לשדר אותם. אף כלי תקשורת לא ביצע פרסום המשך.

רביב דרוקר, אז איש גל"צ שהיה בקי בפרשה מתחילתה, הסביר ל"עין השביעית" את שתיקתו: "היתה נטייה להאשים את הליכוד גם באירוע הזה. אחרי שנתניהו אמר את מה שאמר [נאום "הם מפחדים" – אמ,זמ], זה כל-כך התאים לתיאוריה".

זה מה שהיו מסוגלים עיתונאי ישראל לעולל לצרכני התקשורת בעולם שבו אין "ישראל היום". נותר רק לתהות כמה קשירות קשר שכאלה התרחשו בעיתונות הישראלית ולא נחשפו מעולם.

כל זרועות התמנוני

את אחזקותיו של נוני מוזס בקבוצת ידיעות כולם מכירים. השפעתו על השיח באמצעות העיתון "ידיעות אחרונות" ואתר ynet מוכרת אף היא. "ידיעות תקשורת", מותג המקומונים של הקבוצה, הוא בעל השפעה אדירה בזירה המוניציפאלית, ומקנה למוזס כוח רב בתחום שנמצא בדרך כלל מתחת לרדאר התקשורתי. אחזקותיו של מוזס בקבוצת הוט עד לשנת 2009 פחות מוכרות. התמונה המצטיירת היא של תמנון החולש על דעת הקהל כמעט מכל כיוון אפשרי. מוזס היה שני בהיקף שליטתו בתקשורת הישראלית רק למדינת ישראל, המחזיקה בכל הרדיו הארצי ורשת טלויזיה.

אין פלא שצמיחתו המטאורית של ישראל היום הותירה את מוזס חבול ומצולק. רק כמחצית העוגה נשארה בידי המסכן. "פרשת 1000", המתבססת על הקלטות שיחות בין נתניהו למוזס, מעידה יותר מהכל על הדרך שבה נוהג מוזס לתקשר עם פוליטיקאים, ועל השימוש הנלוז שהוא אינו מתבייש לעשות באימפריית התקשורת שלו: אם מוזס מרשה לעצמו להבטיח לנתניהו את כס ראש הממשלה, מה זה אומר על חופש הדעה וחופש הבחירה שלנו?

זה כמובן לא אומר דבר. אזרחי ישראל בוחרים בצורה עצמאית, והם לא צריכים את הכנופיות של מוזס שיגידו להם מה נכון. עובדה: הם בחרו בישראל היום על פני ידיעות. אבל הפרשה הזו בהחלט פותחת צוהר על הדימוי של אזרחי ישראל, כפי שהוא נתפס בעיניהם של ברוני התקשורת הממוסדת.

חופש הביטוי – גרסת השמאל

אחת הסוגיות שאי אפשר להתעלם מהן כשעוסקים בעיתון "ישראל היום" היא הניסיונות העקשים של השמאל לסגור את העיתון הזה באמצעות חוק. בשיאם של המאמצים הללו הצטרף למהלך גם נפתלי בנט, מה שהוביל לפירוק הממשלה ופיזור הכנסת ה-18.

ההצדקה להצעת החוק הזו כאילו נלקחה מפרק של "כן אדוני ראש הממשלה": נטען כי העובדה ש"ישראל היום" מחולק בחינם נוגסת באופן לא הוגן בנתח השוק של ידיעות אחרונות, הנשען על תשלום. הוצע אפוא לחייב את "ישראל היום" לגבות תשלום מקוראיו.

לא רבים יודעים זאת, אך מדובר למעשה בשידור חוזר. ב-2 בדצמבר 1929 קיבל לידיו זאב ז'בוטינסקי עיתון בעל שם דומה: "דואר היום", והחל לעבוד בו כעורך ראשי. וכך כתב מזכיר ההנהלה הציונית גרשון אגרון לנשיא ארגון ציוני אמריקה:

לאור העובדה שדואר היום נמכר בחצי גרוש, עלה מספר קוראיו ומנוייו; וכך, חוששני, גם השפעתו. אם יתמיד המצב הזה וז'בוטינסקי ייעשה כשמועה המהלכת עורך דואר היום, לא יוכל הארץ להחזיק מעמד נגדו, וזה יכול להביא לכך שרק קול אחד יישמע מארץ ישראל, הקול הרוויזיוניסטי, ורק "דבר" החלוש ינסה להחריש אותו. הארץ עלול להיאלץ לשבוק חיים לכל חי.

השמאל הפעיל לחץ בלתי פוסק לסגירת העיתון, עד שב-1931 הוציא המנדט צו לסגירתו.

הקו המחבר בין הניסיונות לסגור את שני העיתונים הללו מלמד כמה נכונה הקלישאה לפיה השמאל חרד לחופש הביטוי רק כאשר הביטוי שעל הפרק הוא עמדותיו של השמאל ויכולתו להנדס את דעת הקהל ללא הפרעה. כל הפרעה שכזו, בדמות כלי תקשורת ימני, דינה להיסגר.

מה שקורה ומה שנקרא

אחת הביקורת המושמעות תדיר נגד "ישראל היום" היא כי אין בעיתון עבודת תחקיר, וכי בעשור הראשון לקיומו בקושי ניתן לרשום על שמו חשיפות שהבקיעו לסדר היום. יש מידה מסוימת של חוסר יושר בטענה הזו: השאלה איזה תחקיר יזכה לטיפול אגרסיבי ביתר כלי התקשורת; באיזו כתבה מעיתוני הבוקר יבחרו רזי ברקאי וקרן נויבך להתעסק באובססיביות בתכניתם ולצלוב עליה כל פוליטיקאי שיעלה אצלם לשידור, לא תלויה במערכת "ישראל היום", אלא בעמיתיהם לקהילה העיתונאית.

חשיבותו של תחקיר לא נמדדת רק בחשיבות המידע שנחשף, במאמצים שהושקעו בהשגתו וחשיפתו ובאינטרס של המסוקרים לשמור על סודיותו. תחקיר נמדד בראש ובראשונה במידת ההשפעה שלו: עד כמה הוא הצליח להביא לשינוי המציאות. וכדי שזה יצליח, התחקיר חייב להדהד. האמת הזו כה ברורה לרבים בקהילה העיתונאית בישראל, עד שהדגש מושם לא אחת על ההדהוד, ולא על איכות התחקיר.

דוגמה מאלפת לכך התרחשה ב-2009: ארבעה חודשים לאחר מבצע "עופרת יצוקה", פרסם עקיבא אלדר ב"הארץ" כתבה על לוחמים שמודים בלב כבד בפשעי מלחמה שביצעו באזרחי עזה. הכתבה פורסמה בעיתון שישי, ובכל השבוע שלאחר מכן כמעט לא ניתן היה לקרוא בתקשורת הישראלית דבר מלבד "פולו-אפים" לכתבה של אלדר. שלוש מהדורות החדשות בטלויזיה, כל תכניות האקטואליה ברדיו הארצי ואפילו המתחרה המובהק של הארץ, "ידיעות אחרונות", כולם התייחסו לכתבה של אלדר כאמת עיתונאית מוחלטת ודן רק בהשלכות של העובדות שפורסמו בה.

תשעה חודשים לאחר מכן התפרסם בעמודים האחוריים שהפרקליט הצבאי הראשי דאז, אביחי מנדלבליט, סגר את החקירה בנושא לאחר שהתברר שאין אמת בטענות שהשמיעו החיילים. אבל האמת היא שהכתובת היתה על הקיר כבר בעת פרסום הכתבה: אלדר לא ראיין בעצמו את החיילים, אלא ציטט מתוך חוברת יחצ"נית שהפיצה המכינה הקדם צבאית על שם רבין.

זו עבודה עיתונאית רשלנית בצורה קיצונית. בכל מקצוע האחר, מי שחתום על פארסה כזו נאלץ להחליף מקצוע. אבל את עמיתיו של אלדר, שמיהרו לפצוח בקמפיין, זה לא עניין. עבודתו הוכתרה כ"תחקיר" והעסיקה מדינה שלמה במשך ימים רבים, למרות שמדובר היה במידע לא נכון.

אותו בסוף הצליח השמאל להשתיק: נער מחלק את עיתונו של ז'בוטינסקי "דואר היום" | הארכיון הציוני המרכזי

כשמדובר בישראל היום, הסולידריות העיתונאית נעלמת. לאחרונה לדוגמה נחשף בישראל היום כי משטרת ישראל מחזיקה ב"רישום פלילי" גם על מי שתיק החקירה נגדו נסגר. מדובר בפגיעה קשה בחרות הפרט של אזרחי ישראל, ולא מיותר לציין: בסיפור בעל ניחוח שמרני-ליברלי מובהק. אבל הסיפור לא יצא את שעריו של ישראל היום, ולא טופל בכלי תקשורת אחרים. זאת, למרות שיש בו את כל מה שנדרש כדי להעסיק את השיח במשך ימים רבים.

השתיקה הזו בולטת שבעתיים על רקע מקרים שבהם בוחרת המקהלה העיתונאית לחצוב בנושאים חסרי ערך עיתונאי וחסרי חשיבות. פרשת 'תיק 2000' לדוגמה, העוסקת כאמור בשיחות בין נתניהו לנוני מוזס, מתארת דפוסי תקשורת מוכרים ואופייניים בין פוליטיקאים לעיתונאים. זה מכוער אמנם, אבל זה מנהגו של עולם. העיתונאים, שבדרך כלל מפגינים קנאות לשיחותיהם עם מקורות, מיהרו להפיץ את המידע מעורר הפיהוק הזה כי מישהו מיסגר אותו באופן שפוגע בתדמית של נתניהו.

חוסר היושר הנעוץ בטענה שאין תחקירים ב"ישראל היום", אינו מותיר את העיתון נקי לחלוטין: נראה כי במערכת מקבלים את הביקורת הזו במידה רבה של שוויון נפש, וזהו פגם מהותי. "ישראל היום" הצליח מאוד במסגור האירועים המתרחשים, אבל נכשל ביצירת סדר יום משלו. וזהו כישלון גדול: בסופו של יום, הימין הצליח לייצר שופר גדול, אבל הימנעותו של "ישראל היום" מרכישת מעמד של עיתון תחקירים בולט גורמת לכך שהימין היה ונותר בעמדת מגננה. עם "ישראל היום" המגננה הזו יותר אפקטיבית, אבל עדיין. אחרי עשר שנים, הגיע הזמן לעבור גם למתקפה. עיתונים יוצרים סדר יום באמצעות תחקירים. על ידי איתור ופרסום של מידע שלא היה זוכה לראות אור בלעדיהם, ויש לו חשיבות מספיקה כדי להטריד את כולם.

העובדה שברקאי ונויבך, וכל האחרים, מסוגלים להתעלם מחשיפת ישראל היום בעניין המשטרה, ולהישאר רלוונטיים, היא כתם גדול על חליפתו של "ישראל היום". ניתן יהיה לקשור כתרים לראשו של ישראל היום, ברגע שבו בכל כלי התקשורת האחרים לא יוכלו להתעלם מהחשיפות והתחקירים שפורסמו בו.

להיות ביביתון ולהישאר בחיים

נקודת התורפה הבולטת ביותר של "ישראל היום" היא ללא ספק נאמנותו הבלתי מתפשרת לנתניהו. על רקע ההתנהלות הבזיונית של כלי התקשורת האחרים, נקודת התורפה הזו הופכת דווקא ליתרון אסטרטגי: מפתיע ככל שהדבר יהיה, אזרחי ישראל, אשר בחרו בנתניהו שוב ושוב ושוב, דווקא מעוניינים לשמוע מה יש לאיש לומר. כאשר ראש הממשלה מותקף, יש חשיבות רבה להצגת עמדתו בצורה כנה, ללא רעשי רקע פרשניים וקטיעות של ציטוטים באיבם. אפשר להסכים עם תגובותיו או לחלוק עליהן, אבל חובה להשמיע אותן – מעשה שעיתונאי ישראל כנראה לא מסוגלים לעשות.

התופעה הזו מתרחשת לא רק סביב סוגיות במחלוקת, אלא גם בחדשות פשוטות: ביקוריו של נתניהו במדינות זרות מכסים את עמודי השער באותן מדינות, ואצלנו – רק בישראל היום. מדובר באירועים בעלי ערך חדשותי מובהק, שפשוט מצונזרים באגרסיביות על ידי כלי התקשורת האחרים. אלמלא "ישראל היום", יש להניח שאזרחי ישראל היו ממשיכים להסתובב בעולם בראש מורכן, מאמינים לעלילת ה"בידוד המדיני".

הדוגמה הבולטת ביותר לכך היתה בעת נאומו של נתניהו בקונגרס בארה"ב ב-2011. ליונית לוי היתה אז משימה אחת פשוטה: לתרגם לישראלים דוברי העברית את נאומו של נתניהו, שנישא באנגלית. ללוי וכנופייתה היה די זמן להלעיט את הצופים בפרשנות המשמימה שלהם לאחר הנאום. אבל לוי לא התאפקה, ובעת שנתניהו התייחס בנאומו למצבם המשופר של ערביי ישראל ביחס לאחיהם במדינות ערב, השחילה הערה על גזענות.

מי שמעוניין ללמוד מהי עמדתו של נתניהו נשאר עם כתובת אחת בלבד: "ישראל היום".

יש לאן לשאוף

אין ספק שישראל היום הצליח לתפוס מקום ראוי בשיח הישראלי, אבל יש לו עוד הרבה לאן לשאוף.

ראשית, לא יעלה על הדעת שכלי תקשורת מרכזי אינו מחזיק ב-2017 אתר אינטרנט ראוי לשמו. קצב ההתרחשויות מהיר יותר מקצב ההדפסה של העיתון. יכולת המסגור של אירועים, בין אם מדובר ב"פיגוע", "חשד לפיגוע" או "תקרית" מצויה אצל מי שמדווח עליהם ראשון, וההיעדרות המודעת של "ישראל היום" מהאינטרנט מהווה ויתור מראש על הזירה החשובה הזו.

נקודה נוספת שבה מחמיץ העיתון את ייעודו היא מדור הדעות, הלוקה בחוסר כרוני בחדשנות ומקוריות. די לקרוא את שם הכותב ולנבא במידה גבוהה מדי של הצלחה את תוכן הטור. גם כאן מדובר בפגיעה בייעודו של העיתון: כשכל טורי הדעה רק מגיבים לסדר היום שנקבע בעיתונים אחרים, מוותר העיתון על חלק ניכר מהזכות והיכולת שלו לעצב את סדר היום בעצמו.

אחרי הכל, העיתון הנפוץ במדינה מקיים היום דיאלוג פורה עם אזרחי ישראל. כלי תקשורת אחרים, שהחזיקו בעבר בתפקיד מפתח בהבניית דעת הקהל, נשארו נקודת ייחוס שולית. מהות השינוי שהכניס "ישראל היום" בשיח הישראלי היא חיבור בין העיתונות לבין דעת הקהל האמיתית.

 

אלעד מלכא הוא מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

16 תגובות למאמר

  1. הסיבות שישראל היום כבש את ראשות הטבלה היא שמחלקים אותו בחינם. אי אפשר לומר שישראל היום כבש את ראש טבלת העיתונים הנמכרים בישראל, שזאת הייתה התחרות בין מעריב לידיעות בשנות ה-90, כי ישראל היום הוא חינמון ואיננו עיתון. לאנשים אין סבלנות לעמוד בתור אצל מוכר העיתונים ובטח לא לשלם 5 שקלים על עיתון שאפשר לקבל חינם. בנוסף שוק עיתונות בישראל באמצע שנות ה-2000 היה מלכתחילה מורכב מעיתון דומיננטי אחד ידיעות עם מעל 75% רייטניג. כל שאר העיתונים היו עיתונים מגזריים עם תפוצה שבועית של פחות מ-7000 עיתונים ולכן לא מהווים מתחרה פוטנציאלי מלכתחילה, כלומר סצינת העיתונות בישראל של שנות ה-2000 הייתה דלה יחסית וגורם שלישי הוא שכיום אחוז ניכר מאוד מהציבור קורא אתרי חדשות באינטרנט כמו ויי-נט וואלה ולכן המדיום של העיתונות המודפסת איבד מחשיבותו.

    1. "ישראל היום הוא חינמון ואיננו עיתון" אתה פגושדגק ולא בן אדם. הנה גם אני יודע להמציא מילים.

    2. הרבה סיבות ואף אחת לא נכונה.
      לגבי החלוקה בחינם: מאז שנת 1994 (לפחות וברור לי שגם לפני כן) היה אפשר ללכת לתנות דלק בימי שישי (ובכל שאר ימי השבוע) ולקבל עיתון ידיעות אחרונות או מעריב, תלוי לאיזו תחנת דלק הלכת, בחינם. אני זוכר את התורים הארוכים בתחנות הדלק שהיו נעלמים כשהעיתונים נגמרו. זה היה כך הרבה לפני שישראל היום הופיע וגם הרבה אחרי שישראל היום הופיע, אז למה לידיעות מותר ולישראל היום אסור? גם היום באזור שבו אני עושה קניות בימי שישי יש 5 חנויות (בדוק, זה כזה עיתון זבל בעיני שבכל מקום שנותנים ליאני לוקח ואז זורק לפח) שמחלקים ידיעות אחרונות בחינם אבל כאן יש (משום מה פחות ביקוש). כמו-כן, קבוצת ידיעות אחרונות הוציאה עיתון חינמי יומי (שנקרא 24 שעות) אבל – באופן מעניין למדי – לא היה לו ביקוש.
      טיעון שני: היה רק עיתון דומיננטי אחד (הוא ידיעות אחרונות). אז הטיעון הזה דווקא מוכיח את מה שאתה מנסה לסתור, היה רק עיתון אחד והוא חווה נפילה גדולה ברגע שהופיע עיתון אחר. מה זה מלמד על העיתון היחיד שהיה? שהוא לא היה כ"כ מבוקש אבל לא היה משהו אחר.
      לטיעונך השלישי, אם היום אחוז ניכר מהקוראים קורא באינטרנט אז למה יש ביקוש כ"כ גבוה לעיתון ישראל היום? ולמה יש חלוקה של עיתון ידיעות אחרונות בחינם גם? כנראה שהטיעון שלך הוא לא ממש נכון.

      כמו שאמרתי בתחילת דברי, הרבה טענות ואף אחת אינה נכונה.

    3. ואף חולק בעבר בחינם תחת השם "24" או משהו דומה, וכשל.
      היו ויש היום כמה וכמה חינמונים שלא מגרדים את התפוצה של ישראל היום, והסיבה פשוטה:

      זה העיתון היומי היחיד שמבטא את השקפתם של רוב מוחלט בעם, לעומת הים השמאלני של שאר כלי התקשורת שלא סובלים את העם (ואת המדינה) והעם לא סובל אותם

      עם ישראל פשוט הצביע ברגליים ברגע שאפשרות הבחירה ניתנה לו, וכך גם יקרה ברגע שיפתחו את שוק התקשורת הטלוויזיונית לתחרות

    4. שיגו, אני זוכר דברים אחרים לגמרי. אני זוכר שבסוף שבוע, ביום שישי, מי שהיה מתדלק במעל 100 שקל היה מקבל עיתון סופשבוע של ידיעות או מעריב תלוי בתחנת דלק. אם אני זוכר נכון אפילו אחרי ארבע בצהריים שהשבת אוטוטו הייתה נכנסת עדיין היו נשארים עיתונים בתחנה. עיתון סופשבוע רגיל של ידיעות או מעריב היה עולה כמעט עשרים שקל.
      ואיך הטיעון השני שלי מוכיח מה שאני מנסה לסתור? אמרתי שדלותה של סצינת העיתונות היא שהכשירה את הקרקע לחינמון של אדילסון. ידיעות היה עיתון פופולרי מאוד, בערך 7 מתוך 10 עיתונים שנמכרו בישראל היו ידיעות. התחרות בין מעריב לידיעות ריסקה את מעריב. לעומת זאת, ישראל היום ממומן מכספי קזינו ומפרסומות ומחלקים אותו בחינם זה משחק אחר לגמרי מעיתון שמשלמים עליו כסף בשביל לקרוא אותו.
      ובקשר לטיעון השלישי, מחלקים את ישראל היום בחינם בדרך לעבודה. בגלל שכל ישראל חברים ומרחמים על מחלק העיתונים לוקחים ועוזרים לו להפטר מהמלאי שלו. ישראל היום הוא מקור מידע משני בלבד עבור אחוז גדול מאוד של הציבור.

    5. מי קבע שעיתון צריך להיות בתשלום? כל אתרי האינטרנט וכל ערוצי הברודקאסט מחולקים חינם. גם האתר 'יד 2' שהוא לוח מודעות אינטרנטי ניתן לצפיה בחינם ופוגע בלוחות המודפסים הנמכרים בתשלום-אז מה הוא חינמון וצריך לסגור אותו?
      הטענה כי ישראל היום מרסק את הפרינט היא גם דמגוגית מאחר וגם לפני כניסת ישראל היום שוק העיתונות הכתובה היה במשבר אותו בין היתר בגלל חדירת האינטרנט. הניסיון החצוף לאלץ את ישראל היום לגבות תשלום הוא פשוט בושה

    6. בני, מתי שמעת אותי אומר שאני בעד סגירת ישראל היום או גביית תשלום עליו?
      בסה"כ מניתי את הסיבות לדעתי הן אלה שעומדות מאחורי הנסיקה של העיתון ישראל היום.

  2. איך ישראל היום משאיר את האינטרנט לא מטופל? קשה לי להבין. לרסק את Ynet ירסק במידה רבה את השליטה של השמאל במחשבות.

  3. ישראל היום הוא חינמון ולכן הצליח מול ידיעות . גם הוא מצנזר נושאים רגישים כמו פרשת המסתננים שעדיין לא הורחקו. שתלטנות הבדואים על הנגב ועוד. הוא עדיין לא מתחרה לווינט וואלה.

  4. אני מאחל ל"ישראל היום" שנים רבות של הצלחה עיתונאית. הייתי מבקש רק שרעיון הלאומיות הליבראלית בנוסך זאב ז'בוטינסקי יבוא לידי ביטוי חד יותר, בכל תחומי חיינו. עלו והצליחו!

  5. אין טעם לשבת ולחכות שרזי ברקאי וקרן נויבך יעשו פולו אפ לסיפורים שהמדיה השמרנית מציפה – זה לא יקרה! לדעתי היום אפשר לקבוע סדר יום גם בלעדיהם. תיקחו לדוגמה את המאמר שמתפרסם כאן היום על דיר יאסין, ותארו לעצמכם תסריט כזה: מחר בבוקר קלמן ליבסקינד בתכניתן קלמן-ליברמן מראיין את מחבר הספר פרופ' טאובר. בעוד יומיים אראל סגל בתכניתו עושה על זה אייטם ומצטט את אתר מידה. כך עושות גם שרה בק וליטל שמש בערב חדש ושרון גל בגלי ישראל , והפטריוטים, ובסוף שבוע כתבה בישראל היום. והנה נושא דיר יאסין עולה לסדר היום של מחצית העם – בעצם יותר ממחצית העם. כל שבוע מתפרסמים כמה סיפורים כאלה בתקשורת הימנית. אם במקום להתלונן כל הזמן על התקשורת השמאלנית, היינו מחליטים להתעלם מהם ולעשות פולו אפ אחד לסיפורים של השני – מפת התקשורת הייתה משתנה.

    1. מסכים אתך לחלוטין. זו הדרך הפשוטה והאפקטיבית ביותר תחת הנסיבות, להגביר את "הדהוד" המידע והדעות שמשקפים את הציבור הימני בארץ.

    2. ד"ר אברהם כרמלי, תודה על ניסוח מעולה לדרך הראויה. גם האתר הזה, "מידה", חוטא בפולואפים רבים ומזיקים לרביב דרוקר, גדעון לוי ודומיהם. אנא מכם אתר מידה, שחררו מהם. אל תצטטו אותם ואל תגיבו להם, אתם כותבים באתר על נושאים חשובים ומשמעותיים. תעשו בעצמכם – צור ארליך, זיו מאור, אלעד מלכא, ארז תדמור, אריק גרינשטיין ושאר הכותבים המעולים שבאתר – פולו אפים לקלמן ליבסקינד, אראל סגל וביניכם, הכותבים באתר זה. דפוס הפעולה הפולו אפי עובד מעולה בשמאל וככה מכתיב את סדר היום, מטרתו הנכחת נושא והעצמת השיח סביבו וזו מטרת העיתונאי. כשהעיתונאי הימני יפעל בשיטה זו השיח ישתנה. אין פה שיטה פסיכולוגית, יש פה לשבח ולצטט את התוכן האיכותי והראוי לכך ולא להראות למה הצד השני טועה.

  6. מאמר מצוין!!! כל הכבוד!!! מקווה שבישראל היום יאמצו את ההמלצות שלכם, כך במדינת ישראל אולי נקבל דיווחי אמת ומציאותיים שאכן משקפים את המאורעות במציאות. ולא כשאר כלי התקשורת שלצערי ניתן לשייך אותם למפלגת "רק לא ביבי" .

  7. השאלה היא לא כמה עותקים מופקים כי אם מה מספר הקוראים ואת זה אין אפשרות לבדוק מאחר ואני רואה עשרות אם לא מאות מפוזרים ברחבי העיר שבה אני גר ובקשר לחלוקה בתחנות הדלק של מעריב וידיעות זו היתה הדרך של התחנות למשוך קונים הם מימנו את העיתונים ממחיר הדלק כי לא כל אחד יכל לקבל עיתון אלה אם תדלקתה בסכום מסוים על פי רוב ביותר ממאה זקלים