שולחן עגול עם הערבים

כבר לפני שמונים שנה תיאר ז'בוטינסקי את חוסר התוחלת שבשיחות השלום עם הערבים, ולעג לציפיות השווא של מפלגות השמאל

זאב ז'בוטינסקי נפטר ב-4 באוגוסט 1940 בארה"ב. לזכרו, אנו מביאים מאמר מדבריו, הרלוונטי כאילו נכתב היום.

משיחתו של חיים ויצמן עם סופרו של העיתון היהודי בלונדון "צייט", אפשר להסיק כי ד"ר ויצמן מתכונן לנצל את נסיעתו לארץ-ישראל למען ניסיון להשגת הסכם עם הערבים המקומיים. ואם נשפוט על סמך העיתונים הערביים המקומיים, כפי שמוסרת את דבריהם יט"א, מסרבים מראש המנהיגים הערביים, כלומר המופתי והעסקנים החשובים האחרים אצלם, לנהל משא ומתן כלשהו עם הציונים. משום כך יש לאמור שעדיין לא הוכח שמשא ומתן יתקיים. אבל דבר אחד אנחנו כן יכולים לראות כמוכח: אף אם היה המשא ומתן, ונציגי הציונות לא היו – כפי שאנו מקווים על אף הכל – מסכימים להתכחש לה, הרי לא היו תוצאותיו של משא-ומתן זה מביאות לשום דבר טוב.

כולנו רוצים בשלום עם הערבים. להוכיח למישהו מן היהודים ששלום כזה רצוי הוא, פירוש הדבר להתפרץ לתוך דלת פתוחה. לא בנו תלוי הדבר, אלא בערבים הארצישראליים. אנו כולנו, כל היהודים והציונים מכל הזרמים, רוצים בטובתם של הערבים הארצישראליים. אין אנו רוצים להוציא אף ערבי אחד הן מן הגדה השמאלית והן מן הגדה הימנית של הירדן. אנו רוצים שישגשגו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית. את משטרה של ארץ ישראל העברית הננו מתארים לעצמנו באופן כזה: רוב האוכלוסייה יהיה עברי, אולם שוויון זכויותיהם של כל האזרחים הערבים לא זו בלבד שיובטח, אלא גם יוגשם; שתי הלשונות וכל הדתות תהיינה שוות בזכויותיהן, וכל אומה תקבל זכויות רחבות של שלטון עצמי תרבותי.

מה רוצים הערבים

ואולם השאלה היא, אם כל זה מספיק בשביל הערבים. ובדבר זה אינה קיימת בעיה כלל וכלל. כשלפנינו עובדות פסיכולוגיות חותכות ועמוקות, שטות היא לעצום את העיניים. שלוש סיסמאות פוליטיות לערבים הארץ-ישראליים; כמובן אך מעטים יכולים לנסח אותן (המנהיגים, האינטליגנציה), אך בעניין זה תמים דעה עמהם גם ההמון. הנה הססמאות האלו, בתוספת הסברות הכרחיות, המתבססות על הודעות מקוריות כפי שנדפסו מאות פעמים:

א. הערבים דורשים לעצמם את הזכות לפקח על העלייה היהודית. אין פירוש של דבר זה דווקא שהם רוצים לגרש מארץ ישראל את אותם היהודים שכבר התיישבו בה, או לאסור לחלוטין כניסת יהודים אליה. ייתכן מאד שהם היו מסכימים אפילו להמשכתה של העלייה היהודית גם בעתיד. אבל דרישתם היא שממדי עלייה זו יקבעו על ידיהם, בהתאם לרצונם ולאינטרסים שלהם: לשם כך, בעיקר, דרושים להם פרלמנט וממשלה אחראית לפניו.

ב. הערבים דורשים יצירת פדרציה ערבית אחת גדולה עם פרלמנט פדרלי אחד ועם ממשלה פדרלית אחת: דוגמת גרמניה שלפני המלחמה, או דוגמת ארצות הברית. את הפדרציה צריכות להוות ארץ-ישראל ועבר הירדן, סוריה וארם-נהריים (עיראק); רבים חולמים גם על מצרים; ובעתיד ייכנסו לתוכה גם שאר הארצות, שהן ערביות לפי עמיהן או לפי לשונן. כדי להבין מה פירושה של התפתחות זו בשבילנו, נתאר לעצמנו מצב שהוא נוח בשבילנו פחות או יותר: שמספרנו בארץ-ישראל הוא לא 160 אלף, אלא כמעט פי שניים מזה: 300 אלף. אז נהיה שליש מהאוכלוסייה בארץ-ישראל. במקרה של פדרציה עם סוריה ועיראק – נהווה רק חמישה אחוזים. עם מצרים – אחוז וחצי; וכן הלאה.

ג. ברצונם של הערבים להשתחרר מהשלטון האירופי. פירוש הדבר שאנגליה צריכה לצאת לחלוטין לא רק מארץ-ישראל, אלא גם ממצרים, סודאן ועיראק; צרפת צריכה לעזוב לחלוטין את סוריה, טוניס, אלג'יר ומרוקו. איטליה חייבת לצאת מטריפוליטניה וקירינאיקה. את דרישתם זו הם מביעים בכל מקום שיש להם אפשרות לכך (ובכלל זה גם בארץ ישראל) בגילוי לב גמור. אין אני דן עכשיו על עצם הדרישה: ברצוני אך להזכיר שרובם המכריע של הצרפתים, האיטלקים ואפילו של האנגלים היה רואה בחיסול העמדות הקולוניאליות במזרח התיכון אסון לאומי. והכרח הוא לציין שאין להפריד בין הסיסמה השלישית הזאת ובין השנייה, כלומר, הפדרציה היא בלתי אפשרית בלא גירושה של אירופה.

"זלזול ללא גבול בנשמה הערבית"

אם רצוננו בשלום עם הערבים, עלינו להיות מוכנים לוויתורים למענם בשאלות המעניינות אותם. אמנם נמצאים בתוכנו בעלי הזיה המדמים את נפשם שאפשר "להטות את לבם" של הערבים הארצישראליים באמצעות יתרונות כלכליים; ואולם (אין אני דן בבעיה, מהיכן ניקח את היתרונות הכלכליים בשבילם, בזמן שאין הם מספיקים בשבילנו) – הזיה זו מקורה ביחס של זלזול ללא גבול בנשמה הערבית, בעוד שאין לנו כל יסוד לכך. ערבים בודדים אפשר לקנות, אולם איש לא יצליח לפתות עם שלם שיוותר מרצונו הטוב על שאיפות לאומיות תמורת "יתרונות כלכליים". כדי להביא לידי שינוי בעמדתם הלאומית לטובתנו, עלינו להציע להם את עזרתנו בכל הקשור לאינטרסים הלאומיים שלהם, כלומר, בשטח שלוש הסיסמאות שהובאו למעלה; אחרת אין גם על מה לדבר.

מעניין איפוא, באיזו מן הסיסמאות הערביות האלו מוכנים לתמוך שוחרי השלום המושבעים שלנו? בסיסמה הראשונה? כלומר להסכים לכך שקביעת ממדיה של ההתיישבות היהודית תהיה תלויה ברצונם של שכנינו הערבים? או, נאמר, להגיע איתם מראש להסכם שעלייתנו לא תעבור אף פעם גבול מסוים, כדי שהערבים יישארו לנצח רוב בארץ-ישראל ואנו מיעוט?

או בסיסמה השנייה? כלומר להסכים לא סתם לפדרציה של הארצות הערביות (זהו עניינם שלהם ולא שלנו), אלא לכניסתה של ארץ-ישראל לפדרציה זו, שפירושה הפיכת "ביתנו הלאומי" לאחד מן הגטאות הקטנים בעולם?

או בסיסמה השלישית? כלומר להכריז מלחמה על אנגליה, צרפת ואיטליה, להפוך את ההסתדרות הציונית להסתדרות של תועמלנים נגד מעמדן הקולוניאלי של המעצמות הללו, ועל ידי כך להפוך בכל אחת מן הארצות האלו לאויבי המדינה, ובאירופה בכלל לעוזריו של האינטרנציונל השלישי?

מספיק להציג את השאלות האלו, שהן הגיוניות בהחלט, כדי להיווכח שאין כל אפשרות להסכם. זוהי עובדה אובייקטיבית, גם אם זה מעציב.

ה"שולחן העגול" ייתן אפס עגול

ומשום כך דווקא, משום שחוסר אפשרות להשגת הסכם עם הערבים הארצישראליים הוא עובדה אובייקטיבית, לא הושג הסכם כזה עד כה. הנה, זה שבע שנים ויותר שולטים בתנועה הציונית, ללא כל שותפות עם חוגים אחרים, החסידים הנלהבים ביותר של התקרבות יהודית-ערבית. גם ההנהלה בלונדון, גם ההנהלה בירושלים, הפקידות הציונית, גם שליטי ה"אוניברסיטה", גם ראשי ה"שמאליים" – כמעט כולם הם אנשים החולמים על "התקרבות". קיימת גם מפלגה מיוחדת למטרה זו, "ברית שלום". והרוב הגדול של חוג זה מתגורר בארץ ישראל, על כן בשכנות עם הערבים. ואף-על-פי-כן, כולם ביחד עדיין לא מצאו אף את העוז לפתוח במשא-ומתן, ויהא זה אפילו פשוט לשבת לאותו "שולחן עגול" עצמו.

הניסיון היחידי נעשה, נדמה לנו, על ידי ראשי "ברית שלום"; ואולם הערבים השיבו להם, מעל דפי העיתון "פלשתין", שגם "הציונות" ברוחם של מגנס ולוריה אינה יכולה להתקבל על דעתם. שוחרי השלום היהודים האחרים לא מצאו עד עתה אפילו עוז בנפשם כדי לעשות ניסיון בעניין זה. מפני מה? הדבר ברור: תהיינה טעויותיהם אשר תהיינה, הרי למרות הכל עדיין הם ניחונים בחוש מסוים לדברים שבמציאות, והם נוכחו לדעת שה"שולחן העגול" לא ייתן כלום זולתי אפס עגול.

אבל קיים חשש שכל הדיבורים האלה על שולחן עגול הם לא רק דברים בטלים, אלא גם דברים מזיקים. המקום המסוכן ביותר במכתבו של מר מאקדונלד, שנתפרסם לפני זמן קצר, הוא המקום בו הוא מכריז ש"לא יתכן פתרון מלא לבעיה בהעדר הסכם יהודי-ערבי". פירוש הדבר: אם הערבים לא יתנו הסכמתם לציונות, רוחצת אנגליה בניקיון כפיה. בפירוש כזה של ההתחייבות המנדטורית – הודאה בזכות ה"וטו" של הערבים ביחס להתחייבויות שנטלה אנגליה על עצמה בפני העם היהודי – חובה להילחם בכל הכוחות; אחרת תאבד באמת כל תקווה לענייננו.

מחובתנו להסב אחת ולתמיד את תשומת הלב של המעצמה המנדטורית לכך שבמנדט יש הסתייגות בדבר "זכויותיהם האזרחיות והדתיות" של הערבים, אבל אין הסתייגות בדבר "הסכמתם". ועל אנגליה למלא את התחייבויותיה בלא שתתחשב במצבי רוח מקומיים. לעומת זאת, אנו כאילו משיבים: "הצדק עמך סר מאקדונלד, נעשה ונשמע!" – ובעצמנו מעוררים אנו את בעיית ההסכם, כלומר שוב, בשמה של הציונות אנו מאשרים מבחינה מוסרית פירוש של המנדט שהוא בשבילנו סם-מוות.

שלום בארץ ישראל ישתרר, אבל רק כשהיהודים יהפכו לרוב או כשהערבים ייווכחו שפתרון זה הוא הכרחי ואין מנוס ממנו. כלומר, אז דווקא, כשיוברר להם שפתרון הבעיה אינו תלוי בהסכמתם. ואז, כעם נבון, הם יקבלו על עצמם את יוזמת המשא ומתן; ואז, אין אני מסופק כלל וכלל שימצאו אצל הציונים נכונות גמורה להבטיח להם את כל הזכויות, זולתי הזכות האחת: הזכות להפריע לעלייה יהודית. עד אז, כל הניסיונות לנהל משא ומתן על הסכם פוליטי יהודי-ערבי הם ניסיונות שווא ומזיקים.

 

המאמר פורסם לראשונה ב-1931 בעיתון היהודי-רוסי "ראזסווייט". התרגום כאן הוא מתוך הכרך "בדרך למדינה" בסדרת כתבי ז'בוטינסקי

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

22 תגובות למאמר

  1. חבל שמנחם בגין לא קרא את מה שז'בוטינסקי כתב לפני שמסר את סיני בקאמפ-דיויד. לא סתם ז'בוטינסקי לא התלהב ממנו. אישיות גדולה היה ז'בוטינסקי. בעיני היורש הראוי לבנימין זאב הרצל.

    1. בטוחני שז'בוטיסקי היה נוהג כמנהג בגין בעניין סיני, זאת בדיוק מהסיבה שציינת: הוא היה אישיות דגולה. ושלא תהינה לך אשליות: רק במקרה נפלת על ההבחנה שז'בוטנסקי היה אישיות דגולה. מי שרחוק ת"ק פרסה מדגולה, לעולם לא יוכל לדעת דגולת-אמת מהי, ואם במקרה הצביע על האדם הנכון, הרי זה רק מאותה הסיבה ששעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה.

    2. חצי האי סיני מעולם לא היה חלק מארץ ישראל ולכן מר בגין המנוח יכול היה להעביר לידי המצרים את השליטה בו. לצערי, הוא לא מצא את הדרך להשתחרר מהערבים-המוסלמים ברצועת עזה באותה תקופה ולהעביר אף אותם למצרים, או לחלופין, לצרף את רצועת עזה לחצי האי סיני ולהעביר אף אותו לידי המצרים.

    3. לפי המפה של בית"ר חלק מסיני (פתחת רפיח עד הקו אלכסוני המחבר לים האדום לכיוון אילת) מצוירת בדגל של התנועה!

    4. מורה נבוכים, על מה אתה מבסס? על כתבי ר' משה בן סעדיה? כל כתביו של ז'בוטינסקי על קיר הברזל מעידים שהוא לא היה מוסר את סיני.

  2. Ha ha he was wrong the Arabs did not change even that we are the megoraty in Israel they want to kill all of us just like the nazies

  3. אתם מוכנים כבר להפסיק עם ה"גדות" האלה?
    יהודה ושומרון אינם "גדה" אלא רכס הרים וכנ"ל הרי הבשן והגלעד.

    רוצים "שלום עם הערבים" – אז קודם כל תפסיקו להשתמש בטרמינולוגיה השקרית שלהם!

    * את השאר כבר לא טרחתי לקרוא.

    1. יהודה ושומרון נקראים הגדה המערבית – כי למשך 19 שנה הן היוו הצד המערבי של ממלכת ירדן. שתי מדינות בלבד הכירו בשליטה הירדנית בחבלי ארץ אלו.

      ירדן הסכימה לוותר על הגדה המערבית פעם ראשונה בהפסקת האש בתום מלחמת ששת הימים, פעם שנייה ב1988 ופעם שלישית בהסכם השלום שחתמה עם ישראל ב1994.

  4. ז'בוטינסקי, הבין את אשר הנהגת התנועה הציונית אז, לא הבינה.
    צאצאיהם של אותם מנהיגים ממשיכים ללהג את בני עמנו לשוא וממשיכים לכרסם בחוסן הלאומי שלנו.
    אילו היו מיישרים קו מול העולם הערבי ומול מדינות המערב, עובדת קיומה של המדינה היה איתן.
    דור הולך ודור בא ואין חדש תחת השמש, להוציא את השוחד והשלמונים ומשכורות העתק המשלמים שונאי בני עמנו למזנבים בנו מקרבנו.

  5. כפי שחזה ז'בוטינסקי, מעבר לתוצאות העקרות של המשא ומתן, עצם המשא ומתן עם הערבים נותן להם בעיני הקהילה הבנלאומית "זכות וטו" לגבי כל החלטותיה של ישראל, כולל לגבי מה שנתפש כזכויות ריבוניות של מדינה לגבי עצמה, כדוגמת נושאי מים ואנרגיה.

    זו התשובה לאלו שמאמינים שלמרות העקרות של המשא ומתן, הוא מועיל בהורדת הלחץ של הקהילה הבנלאומית על ישראל

  6. מעניין שבחרתם להביא את המאמר הזה, משלוש סיבות:

    א. עולה ממנו בבירור שהיורשים הרעיוניים של ז'בוטינסקי בפוליטיקה הישראלית של היום הן בעיקר מפלגות מרכז עם מיעוט בקצה השמרני-ליברלי של מפלגת העבודה. עם הקאת חבורת איתן-מרידור-ריבלין-בגין מקרבה, איבדה תנועת הליכוד כל קשר רעיוני ממשי עם האב המייסד. בוודאי שעל הבית היהודי אין מה לדבר בהקשר זה.

    לא מאמינים? תביאו לי חבר כנסת אחד מאחת משתי המפלגות האלו שהיה מוציא היום מהפה שלו מילים כאלו: "רוב האוכלוסייה יהיה עברי, אולם שוויון זכויותיהם של כל האזרחים הערבים לא זו בלבד שיובטח, אלא גם יוגשם; שתי הלשונות וכל הדתות תהיינה שוות בזכויותיהן, וכל אומה תקבל זכויות רחבות של שלטון עצמי תרבותי."

    שרן השכל, יואב קיש ויהודה גליק אולי עוד יגיעו לשם, אבל נחיה ונראה. מי שרוצה לענות עם תכנית "נצייר עיגול מסביב לכל ערבי, למה שבפנים נקרא אוטונומיה ואת מה שבחוץ נספח" של נפתלי בנט, שילך לפינה ויחשוב על זה שוב.

    ב. הוא מצייר בבירור תמונה של הציונות כפרוייקט קולוניאלי שלא היתה לו שום תוחלת בלי פרישת החסות של האימפריה הבריטית בראשיתו. אנחנו אוהבים לזכור את הספרים הלבנים, את השבת השחורה, את אקסודוס ואת חידלון שלטונות המנדט מהגנה על יהודי הארץ בפני האלימות הערבית הרצחנית. פחות אנחנו אוהבים לזכור את מה שהערבים לא בקלות ישכחו: איך האירופים חילקו את המרחב עם סרגל לפי האינטרסים שלהם עצמם ומעל הראש של רוב תושבי המקום. כאן צרפת, שם בריטניה, כאן "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

    ג. עם שלם, עם שאיפות לאומיות וכל הג'אז הזה.

    אז אני תמיד שמח לקרוא משהו של ז'בוטינסקי ותודה רבה על הפרסום. עד כמה הוא באמת מתאים לקו המערכתי של האתר? אני בספק.

    1. זה שז'בוטינסקי היה אדם דגול, אין פירושו שהיה חף מטעויות. אחת מהן היא הזיהוי השגוי של המאבק הערבי כמאבק לאומי, בעוד שהוא תמיד היה, הווה ויהיה מאבק דתי. השגיאה השנייה הייתה חוסר ההבנה למה יכולה להוביל "אוטונומיה ערבית" בתוככי ישראל.
      הדיבורים על "שאיפות לאומיות", "פרוייקט קולוניאלי" וכד' היו תמיד חלק מז'רגון ההבלים של השמאל הפוליטי האנטישמי והפרו-איסלאמי. אין להם שום קשר למציאות.

    2. יותם, במציאות בה היהודים היו מיעוט זניח שבארץ- בודאי שהתנועה הציונית היתה צריכה להשתלב בתוכנית הקולוניאלית הבריטית; החלופה היתה לוותר מראש על הגשמת הציונות.
      הטענה הערבית היא שונה- שהציונות *עודה* תנועה קוליניאליסטית; וזו טענה מופרכת- היכן המטרופולין שהציונות משרתת יותר מאת טובת המתיישבים בא"י?

      באנלוגיה- אנו מאשימים את הערבים בנאציזם לא רק בגלל ששיתפו פעולה עם הנאצים בזמנו, אלא בגלל שהתוכנית שלהם עד היום היא נאצית במהותה.

    3. מה שאתה מגדיר "נצייר עיגול מסביב לכל ערבי…" מבוסס בעצם על תוכנית אלון של יגאל אלון איש אחדות העבודה. לפי ז'בוטינסקי הנוכחות היהודית צריכה להיות בכל אזורי ארץ-ישראל המורחבת וצריכה להיות מלווה באגרוף ברזל כלפי המתנגדים להתיישבות היהודית. כלומר גם ז'בוטינסקי וגם יגאל אלון נמצאים הרבה הרבה ימינה מבחינה מדינית מאשר תנועת העבודה של היום.

  7. מעט מאד השתנה בראיית הדברים על ידי הערבים-המוסלמים, בארץ ומחוצה לה. לצערי, מעט מאד השתנה בהתייחסות הריאלית של רבים מאתנו המסרבים להכיר בעובדה שמטרת הערבים-המוסלמים איננה מדינה עצמאית שוחרת שלום שתחייה לצידה של מדינת הלאום של העם היהודי. מדינה ערבית-מוסלמית עצמאית כזו כבר קיימת מאז 1946 על 77% מפלשתינה/ארץ ישראל, היא ירדן. הערבים-המוסלמים מסרבים להכיר בזכותה של כל ישות עצמאית של העם היהודי על כל שטח שהוא של ארצנו – המוגדרת על ידי החוק הבינלאומי "הבית הלאומי של העם היהודי" – וימשיכו להשתמש בכל אמצעי שהוא על מנת להביא לחיסולה של ישות זו. האם אלא מאתנו שעדיין מסרבים להביט במציעות נכוחה אי פעם ילמדו….??

  8. מאמר מעניין מאוד כי 80 שנה הם זמן שמאפשר פרספקטיבה היסטורית

    זבוטינסקי הבין שלגבי הערבים בארץ ישראל יש פה עם ערבי או חלק אורגני מעם ערבי שרואה בעליה היהודית ובקיום מדינת ישראל אונס לאומי שמתאפשר בחסות הקולוניאליזם הבריטי. מה ששם את שני הלאומים במסלול התנגשות חסר פיתרון עד היום.

    כמו שכתב יותר מאוחר הביתריסט יצחק שדה כי לא ניסוג אחור ודרך אין אחרת אין עם אשר נסוג מחפירות חייו.

    הוא גם חזה שהבריטים ייתנערו מההתחיבויות שלהם לבית לאומי ויגבילו את העלייה היהודית

    העניין של היתרונות הכלכליים זבוטינסקי דווקא פיספס העליה היהודית הזרימה לארץ הון שמשך ועודד הגירה ערבית שדווקא התנגדה לעלייה היהודית.

    כל יהודי שעלה לארץ מימן הגירה של שני ערבים.

    בראייה היסטורית גם קיר הברזל שנבנה פה לאורך עשרות שנים וגם הדמוקרטיה וגם שיוויון הזכויות לערבים אפשרו הכלה והרדמה של הסכסוך אבל לא אפשרו את סיום הסכסוך למשל היה לנו את הפיגוע בהר הבית על ידי שלושה צעירים מאום אל פאחם ואחר כך המשפחה שלהם גם כתבה על הקברים ״אום אל פאחם הכבושה״ בלי בושה.
    לא שמעתי קול רם מאום אל פאחם שאומר דברים אחרים. אולי קיים ולא משמיעים אותו.

    גם אם מחר תקום המדינה הפלסטינית כנראה הרגש הלאומי של ערביי ישראל והראיה ההיסטורית שלהם לא תשתנה. לכן כנראה גם ביבי שינה את דעתו האסטרטגית מהפתרון של ״תשכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל הירדן״ ושלום כלכלי לפיתרון של ליברמן של חילופי שטחים והתנתקות מחלק מערביי מדינת ישראל ובעצם חזרה לגבולות 47

    1. ח היקר
      יצחק שדה? ביתריסט???
      הציטוט המדויק הוא:
      "…כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת,
      אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.
      הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת,
      פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב!"
      כתב את זה נתן אלתרמן כמובן בשירו "זמר הפלוגות"!
      גם אלתרמן וגם יצחק שדה היו אנשי תנועת העבודה, ויצחק שדה היה אפילו באגף השמאלי שלה והיה סוג של קומוניסט.

  9. ציטוט: "אם רצוננו בשלום עם הערבים, עלינו להיות מוכנים לוויתורים למענם בשאלות המעניינות אותם."
    טעות חמורה!!!
    תיקון: "אם רצוננו בשלום עם הערבים, עלינו להביא אותם למצב שבו הם מוותרים לנו פעם ופעמיים. לבסוף יבינו שמכל סיבוב הם מפסידים, ויפסיקו לדרוש מאיתנו ויתורים, כי דרישותיהם יסתיימו בויתורים מצידם."

    שלום זה נחמד, מאזן אימה הוא שימושי.

    עדיף להגיע לשולחן שיחות השלום, כשאתה בצד הנכון של מאזן האימה. קורבנות רבים שנפלו בעקבות תהליך השלום, יכלו להימנע לו היה שורר מאזן אימה נכון.

  10. זה לא ז'בוטינסקי שכתב שהוא מייחל שבנו ישחק עם בן ערב (או משהו כזה)? זה לא סותר? זה דוקא כן.