הרגולטור שחשב יותר מדי: הניסיון להוזיל את שידורי הספורט נועד מראש לכישלון

ועדת פילבר הגתה מנגנון מסובך לתיאום מחירים בשידורי הספורט, אולם המאמץ יתנפץ אל סלעי חוקי הכלכלה הנוקשים. עד שהכנסת מחוקקת, השוק פותר את הבעיות לבד

אין למה לצפות. אוהדים בהקרנה ציבורית של משחק בירושלים | הדס פרוש/פלאש90

כחלק מהמאבק הפוטוגני ביוקר המחיה, שלחה הממשלה את משרד התקשורת לתקוף את אחד התחומים הפופוליסטיים ביותר: שידורי הספורט. הנחת העבודה היתה שהם יקרים מדי, וועדה בראשות מנכ"ל המשרד, שלמה פילבר, מונתה לברר מדוע זה כך ומה ניתן לעשות כדי לשנות זאת. המלצת פילבר היא מופת לרגולציה שחושבת יותר מדי: הבעיה היא שאין מספיק תחרות. הפיתרון: הבה וניצור קרטל.

הממצא המרכזי ביותר של ועדת פילבר היה שיס והוט, חברות הטלויזיה הרב ערוצית הוותיקות, השתמשו בשידורי הספורט כדי למנוע זליגת לקוחות שלהם לחברות טלויזיה חדשות, כמו סלקום ופרטנר. הן שילמו לבעלי הזכויות על שידורי הספורט הרים של כסף, כדי שיימנעו מלהפיץ את התכנים גם בפלטפורמות החדשות. כתוצאה, נמנעו לקוחות חובבי ספורט מלהתחבר לחברות הללו, מה שעיכב את התפתחותן – ואיתה את התחרות שאמורה להוזיל את מחירי הטלויזיה הרב ערוצית.

ממצא מטריד נוסף משפיע על מי שכבר מחזיק במנוי לערוצי הספורט. על מנת להבין זאת, יש לתאר איך עובד הענף: ליגת האלופות לדוגמה, היא ליגת כדורגל של קבוצות האיכות האירופאיות הפועל תחת ארגון אופ"א. המודל העסקי של אופ"א הוא מכירת זכויות שידור לפי מדינות: רק חברה אחת תזכה לשדר את משחקי הארגון בכל מדינה. כמו אופ"א ישנם ארגוני ספורט בינלאומיים רבים נוספים: NBA, האולימפיאדה, פיב"א, וימבלדון; וגם ארגונים ישראליים כמו מנהלת ליגת העל וההתאחדות לכדורגל.

לצד הארגונים הללו, שעיסוקם הוא ארגון תחרויות ספורט, ישנם גופי שידור מקומיים המתחרים על זכויות ההפצה הבלעדיות של המשחקים. שלוש השחקניות המרכזיות בישראל בתחום זה הן צ'רלטון, RGE (המחזיקה גם בערוץ 10) ו "וואן" (בבעלות נוני מוזס). לאחרונה הצטרפה לתחרות על זכויות השידור גם פרטנר, אך היא לא זכתה בשני המכרזים שבהם התמודדה עד כה.

שידור חי של מפעלי הספורט המבוקשים ביותר הוא מוצר מבוקש ביותר. גם חברות השידור הללו, בתורן, משלמות לארגוני הספורט הון תועפות על זכויות השידור: צ'רלטון, לדוגמה, משלמת לא פחות מ-127 מיליון ש"ח בשנה תמורת הזכות לשדר את ליגת העל. ליגת העל מתרגמת את ההכנסה להשקעה בספורט הישראלי, וצ'רלטון מתרגמת את ההשקעה לרווח משידורים – הממומנים מכיסם של הצופים או המפרסמים.

המצב האבסורדי שעליו הצביעה ועדת פילבר מתייחס לעובדה שעל מנת ליהנות ממגוון רחב של שידורי ספורט, על הצרכן לרכוש מנויים לשלוש החברות האלו במקביל: דמיינו מכונית שיודע לנסוע רק לחיפה; מכונית שיודעת לנסוע רק לתל אביב ועוד אחת שיודעת לנסוע רק לבאר שבע. נהג המגוון בין יעדיו יידרש להחזיק לא פחות משלוש מכוניות. כשהוא נוסע באחת, השניים האחרות מתייבשות בחניה ושוטות את כספי הרישוי והביטוח. הגיוני, כמובן, להחזיק רק מכונית אחת שיודעת לנסוע לשלוש היעדים; ומתבקש שיהיה ערוץ אחד, ובו כל מפעלי הספורט.

איך קרטל נולד

הפיתרון שהציעה ועדת פילבר רחוק מלהיות אלגנטי: גופי השידור בפועלים בישראל יחויבו למכור את התכנים אחד לשני. נגיד, לדוגמה, שצ'רלטון רכשה את זכויות השידור למשחקי הליגה האנגלית. לפי הצעת ועדת פילבר, היא תחויב למכור זכויות שידור גם למתחרות שלה, RGE ו-וואן.

אבל בכמה כסף? במחווה ליברלית הכריז הרגולטור שהוא ייתן לגופי השידור להחליט בעצמם. רק אם אחרי חודשיים וחצי הם לא יצליחו להסכים על מחיר, הרגולטור יתערב ויקבע את המחיר בשבילם.

יוזמי הרעיון חושבים רחוק: הם מניחים שברגע שהפיתרון הזה מיושם לא יצטרכו עוד גופי השידור הישראליים להתחרות ביניהם מול ארגוני הספורט. הם לא יידרשו לשלם מאות מיליונים על זכויות השידור, והחיסכון הזה בסופו של דבר יתגלגל אל האזרח.

יוזמי הרעיון טועים, משום שהם מתעלמים מכמה עקרונות כלכליים בסיסיים: מחיר, בסופו של דבר, הוא פונקציה של ביקוש והיצע. הדרך היחידה לשנות מחיר היא באמצעות שינוי הביקוש או שינוי ההיצע. הרגולציה המוצעת לא עושה אף אחד מהשניים. 127 מיליון השקלים ששילמה צ'רלטון היא מה שהעריכה החברה שמוכנים אזרחי ישראל לשלם לה תמורת הצפייה בליגת העל. אם עכשיו תחויב צ'רלטון להתחלק בנכס עם מתחרותיה, זה לא ישנה את המצב. אחרי הכל, מדובר בחקיקה שקופה ולא במידע חסוי. ליגת העל עדיין תרצה להכניס כמה שיותר מהנכס שברשותה, ולכן היא לא תסכים למכור את הזכויות בפחות מזה. אזרחי ישראל יוכלו, אולי, לרכוש מנוי לערוץ אחד בלבד; אך הערוץ הזה שיכלול את כל התכנים יהיה יקר כמו שלושת הערוצים הנפרדים כעת.

והעובדה הזו חושפת נקודת תורפה נוספת ביוזמה: הערוץ הבודד הזה יכלול את כל התכנים כולם, ובכך ישלול מהצופים את הבחירה: היום, לדוגמה, מי שמתעניין בליגה האנגלית בכדורגל; אבל לא בליגה הספרדית – יכול היה להסתפק במנוי לצ'רלטון ולוותר על מנוי לספורט וואן. עכשיו כל הערוצים יציעו ללקוחותיהם חבילת "הכל או כלום", שבה תכנים רבים שלא כל הצופים רוצים לצפות בהם.

אבל האם זה כזה נורא? הרי שלוש החברות מתחרות ביניהן, ויש להן תמריץ להוריד את המחיר כדי לצבור כמה שיותר מנויים. גם זה לא צפוי לקרות. בסופו של דבר, חובת המכירה שתחול על חברות השידור מלווה בהיתר שניתן להם לתאם מחירים. כלומר, לנהוג כקרטל. ההיתר הוא אמנם לא על המחיר לצרכן, אלא על הכסף שמחליפות חברות השידור ביניהן. אבל מעשית אין הרבה הבדל: זכויות השידור של מפעלי הספורט המבוקשים הם הנכס היקר ביותר של חברות השידור. ברגע שמותר להן לתאם כמה הן משלמות על הנכס הזה, נותר להן מעט מאוד מרחב תמרון להורדת המחיר לצרכן. תחרות אמנם תהיה, אבל בשוליים: לאיזה ערוץ יש מגישה יותר מצודדת, פרשן פחות חפרן והגרלות יותר אטרקטיביות.

הפיתרון: לעזוב את השוק לנפשו

מי שמתנגד בעקביות ליוזמה הוא דווקא ח"כ מיקי זוהר. מי שבשגרה מסומן כסמן הסוציאליסטי ביותר בליכוד מתעקש בתחום שידורי הספורט לתת לשוק החופשי להשיג את התוצאה הטובה ביותר, והוא צודק.

בשורה התחתונה, מפעלי הספורט הם מונופול טבעי. כולם רוצים לצפות בליגת האלופות, וכך זה יהיה לתמיד. כולם רוצים, אבל אף אחד לא חייב. ליגת האלופות מחזיקה, באופן טבעי, במונופול על המשחקים שלה וזכותה לקבוע כל מחיר שהיא מוצאת לנכון על זכויות השידור. חובתה כלפי בעלי המניות בה והקבוצות המתחרות במסגרתה לגבות את המחיר הגבוה ביותר הניתן. אין שום דבר שהכנסת יכולה לעשות כדי למנוע את זה, וכל התערבות רגולטורית רק תסבך את המצב.

בישיבות ועדת הכלכלה שדנו בחקיקה בנושא, הצביע ח"כ זוהר על כך שזעקתם של צרכני שידורי הספורט הגיעה לאזנם שם הגופים המסחריים, והחלו שינויי מגמה: זכיינית ערוץ 2 רשת החלה לאחרונה לשדר חינם אין כסף בימי שלישי את משחקי ליגת האלופות. עם פתיחתו של ערוץ מסחרי עצמאי לרשת בעוד מספר חודשים, ייתכן שגם משחקי יום רביעי ישודרו בו (ליגת האלופות משחקת רק בשלישי ורביעי).

גם ניסיונותיהן של יס והוט למנוע את שידורי הספורט בפרטנר וסלקום נכשלו, עוד לפני שהכנסת הספיקה לחוקק חוק בעניין.

השוק, כך נראה, פותר בעצמו את הבעיות אל מול עיניהם המשתאות של פקידי משרד התקשורת שלא הספיקו להשלים את החקיקה. מדוע זה קורה? למיקי זוהר יש תשובה: בראיון שנתן לאחרונה ברשת ב' אמר על הפקידים "הם פשוט לא מבינים בספורט".

להסתכל למציאות בסטרימיניג

בבסיס כל הדיון הזה עומדת הנחה אחת, לא לגמרי יציבה: שלכל אחד שמעוניין בכך מגיע שידור חי של אירועי ספורט לסלון ביתו הפרטי חינם, או לפחות, הכי קרוב לחינם שאפשר. אבל מי קבע שזה המצב? בתחבורה, לדוגמה, יש אנשים שנוסעים באופניים ובאוטובוסים; יש אנשים שנוסעים במוניות ומכוניות פרטיות; ויש אנשים שיכולים להרשות לעצמם להעסיק נהג פרטי. צפייה בשידור חי בסלון הבית היא המקבילה לנהג פרטי לכל אזרח. היא הדרך היקרה והבזבזנית ביותר לחלק את המשאב שעומד על הפרק – צפייה במשחקי ספורט. זה יקר לא כי המשדרים תאבי בצע. זה יקר כי זה יקר. כמו נהג פרטי.

יש כמובן חלופות רבות וזולות הרבה יותר: מנויים משותפים לכמה חברים, צפייה בשידורים חוזרים או צפייה בפאב השכונתי. במדינות רבות נוהגות עיריות לרכוש את זכויות השידור למפעלי ספורט גדולים, ולקיים הקרנות ציבוריות על בסיס מכירת כרטיסים. בשנים האחרונות, רווח הנוהג לצפייה באמצעות סטרימיניג באינטרנט. זה לא חוקי, אבל מדיניות רגולטורית המתייחסת להפרות חוק כאילו אינן קיימות, היא נאיבית ולא יעילה. הכבדת הרגולציה יותר ויותר צופים לצפייה באמצעים שאינם חוקיים ותפגע ברווחיות ערוצי הספורט ופלטפורמות השידור.

כל החלופות האלה כבר קיימות. כניסת שחקנים חדשים לשוק הטלוויזיה הרב ערוצית והטלוויזיה המסחרית מגוונים את המוצרים ומורידים מחירים כבר עכשיו. הכנסת נחלצת לפתור פה בעיה דמיונית: עבור מי שבאמת מעוניין לצפות בשידורי ספורט וידו אינה משגת רכישת מנוי פרטי, יש שלל חלופות זולות וישראלים רבים אכן מיישמים אותן. אבל פופוליזם, מתברר, הוא תוצר לוואי בלתי נמנע של דמוקרטיה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר

  1. צריך למתוח קו ברור בין שני סוגים של שידורים – שידורי ספורט של מקצועות ואירועים אותן המדינה מסבסדת וכאלו שהמדינה איננה מסבסדת. כמשל נתבונן באירועי האולימפידה. עשרות ספורטאים ממומנים מכספי עם ישראל בעשרות(?) מליוני שקלים כל ארבע שנים, האם אין זו זכותו של האזרח לצפות ללא תשלום באירוע שהוא מימן? מן העבר השני ליגת האלופות, גם אם הפועל באר שבע תשחק בה, ליגה זו איננה מסובסדת על ידי הציבור ועל כן כוחות השוק יקבעו את מחירי השידור.
    האולימפידה, הליגות הבכירות בכדורגל, כדורסל ואחרות, אליפויות העולם השונות, אם אכן הן מסובסדות בידי הציבור וכן הלאה, אמורות להיות פתוחות לכל בערוצי עידן+ ובמימון המדינה / הועד האולימפי / מנהלת הליגה / התאחדות לספורט זה או אחר.
    אני ממנתי את חג'בי, פרידמן, ארד, צוברי, זאבי ואחרים – מגיע לי לראות אותם זוכים במדליה מבלי לשלם לחברות מסחריות שכל מטרתן למקסם רווחים בכל דרך אפשרית, כולל הסדרי קרטל ספק חוקיים.