צפירת הרגעה: ארה"ב לא באמת הופכת לניאו-נאצית

ההיסטריה מפני האנטישמיות בארה"ב מבוססת על מחקרים מוטים וארגונים עם אג'נדה | מאמר ראשון בסדרה

היסטריה מבוימת. מפגינים נגד ה-KKK | רויטרס

מצעד הלפידים של חסידי העליונות הלבנה וחבריהם בשרלוטסוויל, שהסתיים במהומות אלימות ובדריסתה למוות של אחת המפגינות בידי ניאו-נאצי, הפנה את הזרקור שוב לקיומן של קבוצות ימין קיצוני וגזעני בארה"ב. אפשר לסלוח לקורא הישראלי – בפרט אם הספיק לשכוח את הפרשה המביכה שבה ישראלי נמצא אחראי לחלק נכבד מהאיומים על גופים יהודיים – אם הוא מתרשם שהניאו-נאצים וחבריהם הופכים לגוף משפיע ולאיום מרכזי בארה"ב. בפועל, אף שמדובר באנשים מסוכנים – ועל כך בהמשך – כדאי לשמור על פרופורציות: לפי כל הידוע לנו, ארה"ב איננה בדרך להפוך לניאו-נאצית, וארגונים אלה אינם מצליחים להיות פופולריים במיוחד בינתיים, ונקווה שגם בעתיד.

את העובדה הזו אפשר לראות כאשר מנתחים נתונים של גוף בשם Souther Poverty Law Center. צריך לומר שמדובר בארגון בעייתי: יש לו נטייה ידועה לתייג מתנגדים פוליטיים כ'קבוצות שנאה'. למשל, רשימת ה'קיצונים האנטי-מוסלמים' שלו כוללת את החוקר הידוע דניאל פייפס (!), את אייאן חירסי עלי ואת דיוויד הורוביץ, האינטלקטואל השמאלי-לשעבר. מובן שגוף שעוסק במיפוי קיצונים מוסלמים בארה"ב מוצא עצמו מתויג כ'קבוצת שנאה', ספק גדול אם בצדק.

למרות זאת, נתוניו של ה-SPLC שימושיים לענייננו, דווקא משום שהאינטרס שלו הוא להבליט את קיומם של הגופים הללו ואת האיום שהם מהווים. כלומר, אין לחשוד בו בניסיון להקטין את המספר.

פעילים מעטים, רעש גדול

ובכן, לפי ה-SPLC, לקו-קלוקס-קלאן – הארגון הבולט ביותר של הגזענים הלבנים – יש כיום בין 5,000 ל-8,000 חברים, בכל תתי-הארגונים שלו גם יחד. האם זו עלייה ניכרת? לא ממש. ה'קלאן' עבר את שיאו לפני עשורים רבים. נקודת השפל שלו הייתה ב-1974, אז היו לארגון 1,500 חברים. ב-1981 הוא מנה 11,000 חברים. בשנות התשעים – 5,000 חברים, כמו ההערכה הנמוכה כיום. בין 1981 ל-2017 גדלה אוכלוסיית ארה"ב בכמעט 100 מיליון נפש – מסביבות 230-220 מיליון ללמעלה מ-325 מיליון כיום, ועדיין מספר חברי הקלאן, גם אם הוא אכן גבוה יותר מבשנות התשעים, נמוך משמעותית מב-1981.

הארגון עצמו, כמו רוב ארגוני 'העליונות הלבנה', איננו פופולרי אפילו בקרב לבנים. בשני סקרים שנערכו בשנה שעברה התברר כי ישנו סיכוי גדול יותר שתומכי ה-KKK יתמכו בטראמפ (הפתעה), אך אי אפשר לגזור מכך שתומכי טראמפ יתמכו ב-KKK. על פי הסקרים, רוב גדול של הלבנים בארה"ב, כולל תומכי טראמפ, מתייחסים בצורה שלילית ל-KKK. בסולם של 0 עד מאה, 75% מהלבנים שנסקרו דירגו את ה-KKK מתחת ל-10 – ורק 11% דירגו אותו ב-50 או יותר. יתרה מכך, העוינות לארגון עולה והאהדה יורדת ככל שהגיל יורד. כלומר, הארגונים הללו נכשלים בגיוס אהדה במיוחד אצל צעירים. 'זהות לבנה' איננה מיתרגמת אוטומטית להזדהות עם רעיונות של חסידי העליונות הלבנה, לא כל שכן לחברות בארגוניהם.

מובן שחברות בארגון איננה מדד מספיק, שכן לא כל מי שמזדהה עם רעיונות הופך חבר בארגון. אולם גם בדיקת פעולותיהם האחרות של קיצונים מימין מראה שכוחם בארה"ב יחסית זעום. כך למשל, הליגה נגד השמצה ניתחה 19,253 ציוצים אנטישמיים בטוויטר נגד עיתונאים, מאוגוסט 2015 עד יולי 2016. בשלב ראשון בוצע ניתוח מחשב, אשר מצא כ-2.6 מיליון ציוצים שכללו מילים המזוהות בדרך כלל עם אנטישמיות, אם כי סביר שגם מי שהגיב לציוץ אנטישמי נכנס לסטטיסטיקה. השלב השני היה ניתוח אנושי של אותם 19,253 ציוצים אנטישמיים כלפי עיתונאים מסוימים. אגב, כמעט חצי מהציוצים הופנו כלפי העיתונאי הימני בן שפירו, שעורר את חמתם של פעילי אלט-רייט כשיצא נגד טראמפ.

בכל מקרה, 68% מהציוצים הללו הגיעו מ-1,600 חשבונות טוויטר בלבד, ש-21% מהם נמחקו או נחסמו במהלך התקופה; אפשר לנחש שלפחות חלק מחשבונות הטוויטר הם כפולים. כלל המעורבים בגידופי הטוויטר נגד העיתונאים היה 6,131.

במילים פשוטות: מספר זעום של פעילים אנטישמיים היה אחראי לרוב ההתקפות האנטישמיות בטוויטר נגד עיתונאים בארה"ב. כמובן, אפשר להניח שמספר הציוצים האנטישמיים שאיננו קשור לעיתונאים גדול משמעותית, אולם עדיין קשה לחשוב שמדובר במגפה. מה שברור הוא ש'הגרעין הקשה' שטורח להיות מעורב בהצקות מאורגנות הוא קטן.

יתרה מזו: אם נתוני הליגה הם מהימנים, אזי אחוז האנטישמים בקרב לבנים הוא זעום במיוחד, עדות נוספת לחוסר הצלחתם של הגזענים והניאו-נאצים. ניתוח של נתונים שפרסמה הליגה ב-2014 העלה כי בקרב לבנים\אסייתים\ו'אחרים' גם יחד, אחוזים בודדים היו מוכנים להודות בדעות אנטישמיות. בקרב שחורים והיספנים (במיוחד מי שלא נולדו בארה"ב) הנתון היה לכל הפחות בין 20 ל-30 אחוזים. זה אומר שרוב גדול של האנטישמים הגלויים היו שחורים או היספנים, ורק כרבע מהם לבנים, אסייתים או אחרים.

סקר מאוקטובר 2016 העלה תוצאות דומות: אמריקנים מגיל 39 ומטה היו "חופשיים בצורה ראויה לציון" מהטיות ונמצא יחס הפוך ברור בין מספר שנות לימוד לבין האנטישמיות. שיעור האנטישמים בארה"ב משתנה בצורה מתונה בין שנה לשנה, אך ברור שהוא אינו במגמת עלייה, נמוך יותר מהממוצע לפני עשור, וארה"ב היא עדיין אחת המדינות הפחות אנטישמיות בעולם.

"האימפריה הבלתי נראית"

הפגנות הקיצונים מעידות על חולשתם יותר מאשר על כוחם. המצעד בשרלוטסוויל, תחת הכותרת 'לאחד את הימין', משך כמה מאות בלבד מכל רחבי ארצות הברית. ביניהם, משום מה, טיפוס עם שם המשפחה הלא ארי במיוחד 'פואנטה', וניאו-נאצי אחד המכנה עצמו 'ג'וני מונוקסיד', כנראה בגלל ששם המשפחה ההיספני שלו פחות מתאים לבן הגזע הארי העליון.

רוב מצעדי הניאו-נאצים והעליונות הלבנה בשנים האחרונות משכו הרבה פחות משתתפים. אף אחד מהם לא מתקרב למספר המפגינים לפני חודשים ספורים ב'צעדת הנשים' בוושינגטון (הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב, כך נאמר). בדורהם שבצפון קרולינה, עצרת מחאה ספונטנית בעקבות הרצח בשרלוטסוויל משכה יותר קהל, ונראה שהמתפרעים שהפילו ורמסו את פסל חייל הקונפדרציה האלמוני לא מנו הרבה פחות, אם בכלל, ממפגיני שרלוטסוויל – ושם לא דובר בהפגנה מאורגנת.

ריצ'רד ספנסר, ממארגני הצעדה ומהאחראים לפופולריזציה של המונח 'אלט-רייט' – אותו טיפוס שמשום מה רואיין לערוץ 2 בכפפות של משי – הצליח לארגן לכנס שלו, שבו הצדיע 'הייל טראמפ', לא הרבה יותר ממאתיים איש. אפילו כאשר ארגון ניאו נאצי ניסה לא מזמן לארגן צעדה בפייקסוויל שבקנטאקי, עיירה קטנה שמתאימה כביכול לפרופיל של תומכיו הפוטנציאליים – לבנים עניים מהרי האפאלאצ'ים – הוא נתקל בהתנגדות נרחבת מצד התושבים: מול שבעים הצועדים עמדו מאתיים איש, כולל אחד שנשא שלט 'רדנקים נגד גזענות'.

לאחר 'מהומות פיקסקיל' במדינת ניו יורק ב-1949 – ערבוב של אנטי-קומוניזם וגזענות – כתב זמר הפולק הנודע וודי גאת'רי בשמחת ניצחון:

"מנהיג ה[קו-קלוקס-]קלאן אמר,

ראשו של פול [הזמר השחור פול רובסון] יוסר

כאשר שלושים וחמישה אלפים

של חיילים משוחררים

יפוצצו את הקונצרט.

אך לא הגיעו אפילו ארבעת אלפים

שבאנשי הקלאן תומכים".

אם כל ארגוני העליונות הלבנה יחד היו מצליחים כיום להביא למקום אחד מספר המתקרב לארבעת אלפים איש, הם היו רואים בזה את ניצחונם הגדול מזה דור. האתר altright.com הצהיר בהתלהבות לפני המצעד בשרלוטסוויל כי הוא יהיה "נקודת המפנה לזהות הלבנה בארה"ב" (ייתכן שצדק, אך לא באופן שקיווה), התפאר בכך כי במצעד קודם הצליח להביא 250 שסוננו מראש, וכי עתה – בעזרת קידום נרחב – "נוכל לעבור את האלף". הם לא הצליחו.

כאשר הצלם אנתוני קארן הצליח להתלוות לאנשי KKK ולניאו-נאצים אמריקנים במשך זמן ניכר, הדבר הבולט ביותר בספרו ובצילומיו הוא העליבות בטקסיהם. אין שום דבר הדומה להמוני תומכיהם בעבר. גם אם נורא לראות שתי ילדות בלונדיניות – אחת מהן קרויה אריאנה – מוכרות 'לימונדת SS', קשה לומר שזה מייצג משהו חוץ מאשר אולי מחדל של שירותי הרווחה בארה"ב. כותרת אחד מספריו של קארן היא "האימפריה הבלתי נראית" (כינוי ל-KKK). כיום היא הרבה יותר בלתי-נראית מאשר אימפריה.

הגרמנים עדיין שונאים יותר

עדות נוספת וחשובה לכך שכוחם של הקיצונים הלבנים נמוך מבעבר, הוא ניתוח פשעי השנאה נגד שחורים, הסוג המובהק ביותר שאפשר לייחס לקיצונים לבנים (פשעים נגד יהודים והומוסקסואלים אינם מוגבלים לקיצונים מימין).

הנתון אמנם רשם עלייה מסויימת ב-2016-2014, אך לפי דו"חות ה- FBI המעודכנים ביותר (2015-2014), מספר פשעי השנאה נגד שחורים ביחס לאוכלוסייה, היה כמחצית מהממוצע לשנים 2002-2008. מקרי התקיפה של שחורים ירדו גם הם בלמעלה ממחצית באותה תקופה (מממוצע של-25.4 מקרים למיליון נפש בשנים 2008-2002, ל-10.5 ב-2015). עלייה ניכרת נרשמה ב-2015 באלימות כלפי מוסלמים (19.4 מול 12.3), אבל חשבון מהיר של מספר המוסלמים בארה"ב (כ-3.3 מיליון) ומספר השחורים (למעלה מארבעים מיליון) מראה שגם אם כל התקיפות כלפי מוסלמים היו מצד קיצוני ימין, המספר הכולל של תקיפות אלימות מצידם עדיין נמוך בהרבה ממה שהיה עשור קודם לכן. כלומר, סך-כל הפעילות האלימה מצד קיצוני ימין – ירדה לעומת לפני עשור.

למרות עלייה מסוימת בין 2014 ל-2015 במספר תקריות השנאה מכל הסוגים, המינים והרקעים (מ 5,479 ל-5,850 תקריות), 2015 הייתה אחת השנים הפחות אלימות מאז 1996 לפחות – רק 2012 ו-2014 (השנה הנמוכה ביותר) היו נמוכות ממנה. במילים אחרות, ייתכן שמה שאנחנו רואים איננו עלייה אלא התכנסות לממוצע. או, אם תרצו: תידרש עלייה קיצונית ביותר כדי שנתוני 2016 (שעדיין לא פורסמו) יגיעו לממוצע האמריקני בעשור של 2000-2010. תידרש עלייה חדה עוד יותר כדי שאלה יהיו רק פשעים מצד גזענים לבנים; כרגע, מתוך התקריות ב-2015 על רקע מוצא\גזע\אתני – 60% היו נגד שחורים והיספנים, וכ-20% נגד לבנים.

לשם השוואה למקום נאור קצת יותר, עם רבע מהאוכלוסייה שבארה"ב, הרי שבגרמניה נרשמו ב-2016 2,545 התקפות נגד מהגרים, או לפי נתון אחר, 1,698 התקפות אלימות מצד קיצוני ימין. נראה שמולדת הנאצים עדיין פעילה יותר מהניאו-נאצים האמריקנים, בוודאי ביחס לגודל האוכלוסיה (כלל 'פשעי השנאה' בגרמניה ב-2016 היה כמעט כפול, אבל צריך להיזהר מלהשוות כי לא סביר שההגדרות זהות).

לא סופרים את המוסלמים

נתון נוסף שעורר לאחרונה רעש גדול, גם הוא מהדו"ח של ה-SPLC, טען לעלייה ניכרת במספרן של קבוצות השנאה. גם לפי אותו דו"ח, מספרן נמוך יותר ממה שהיה בשנים 2009 עד 2013 (ב-2014 הייתה נפילה חדה וחריגה). במילים אחרות: ב-2016, בשיא מערכת הבחירות של טראמפ ואחריה, היו עדיין פחות 'קבוצות שנאה' בארה"ב ממה שהיו בכל אחת משנות אובמה למעט 2014.

מכל מקום, לנתוני ה-SPLC יש להוסיף מנת מלח גדושה במיוחד. לא רק שה-SPLC הוא כאמור מקור מוטה בעליל, עם תת-ייצוג ברור לארגונים איסלאמיסטיים ונטייה לתייג מתנגדים פוליטיים כ'קבוצות שנאה', יש לו גם שיטה מעניינת במיוחד לספור. ראשית, הוא מתייג קבוצות נוצריות כ'קבוצות שנאה' באופן די חופשי, וגם הגדרת 'קבוצה' היא חופשית למדי. כך למשל, במינסוטה ב-2015 הוא ספר שמונה קבוצות: אחת מהן הייתה 'ויסמן הוצאה לאור', שהיא אדם אחד בדיוק, מחברם של עשרים פמפלטים אנטישמיים וגזעניים, שככל הנראה ייצא השנה מרשימת ארגוני השנאה כיוון שהלך לעולמו. עוד קבוצה הייתה סניף מקומי של קבוצת סקינהדס רצחנית וידועה לשמצה – אלא שהמשטרה המקומית לא נתקלה מימיה בראיה לקיום אותו סניף מקומי.

שנית, הדו"ח בודק סניפים ולא קבוצות. למשל, "אומת האיסלאם" (הגוף היחיד של קיצונים איסלאמיים המיוצג בדו"ח) מופיע כקבוצות רבות, אחת לכל מיקום. במקרה אחד גוף מקומי, "המיליציה של ג'ורג'יה", נספר 14 פעם, כשעל רובן אין שום מידע. לא מעטים מ-917 הסניפים של ארגוני שנאה מופיעים ללא מידע, וקצת קשה להבין איך בדיוק הארגון יודע שיש גוף שנאה, אבל לא יודע איפה הוא נמצא חוץ מהגדרה כגון 'טקסס'. אם גוף הוא כלל-מדינתי, זה לא מונע את ספירתו המקומית; ואם לגוף אחד יש חברים בכמה ערים שכנות, הוא ייספר ככמה גופים או סניפים. זה גם עוזר להסביר את הקפיצות והירידות החריפות במהלך שנים ספורות.

לשם הדגמה, אם בעיירות רדנקוויל, אהבלטאון, ווייט טראש סיטי וסטריאוטיפיוויל שבנפת הרי גזענופוליס שבאלבמה יש ארבעה חברים של גוף שנקרא 'אחדות הקיקיון הלבן', הם יכולים להיספר לא פחות משבע פעמים: פעם אחת לכל אחד מהיישובים, פעם נוספת כגוף כלל-אמריקני, פעם נוספת כגוף במדינת אלבמה, ופעם אחרונה כגוף של נפת הרי גזענופוליס. הישג לא רע בשביל ארבעה גזענים, כמדומני. גזענים אמיתיים מגיעים להישגים די דומים לגזענים המדומיינים שלי. באותה ספירה במינסוטה שהוזכרה לעיל, הוזכרה קבוצה של סקינהדס גזעניים, ה-Aryan Strikeforce. מדובר בקבוצה פלילית לא גדולה; לפי העומד בראשה, היא מנתה ב-2015 לא יותר ממאה פעילים בכל רחבי ארה"ב. ה-SPLC ספר את אותם מאה פעילים 13 פעם – מהם שניים ביישובים ספציפיים וכל השאר במדינות.

יותר מזה: אם בודקים את המספר של מה שה-SPLC מגדיר 'לאומנים שחורים' – 113 ב-2014 מול 193 ב-2016, הרי שמתברר ששישים אחוזים מהגידול בקבוצות השנאה איננו קשור כלל לקיצונים לבנים, בשום דרך שאפשר להגדיר אותה.

איך מגדירים "רצח פוליטי"

עם זאת, ככל שהקיצוניים הללו מועטים וחסרי השפעה ציבורית נרחבת, כשלעצמם הם מסוכנים. כאמור לעיל, לפי נתוני ה-FBI, קצת יותר מ-60% אחוזים מהפשעים על רקע גזעי\אתני הופנו נגד שחורים והיספנים (נגד שחורים פי 5.5 מאשר נגד היספנים), וקצת פחות מ-20% – נגד לבנים. במילים פשוטות, קיצונים לבנים תוקפים יותר אנשים מאשר קיצונים שחורים. דווקא כיוון שמדובר בקבוצה קטנה, הרי שחישוב גס של מספר הקיצונים ביחס לפשעים מעלה שמדובר בקבוצה אלימה בהחלט (רבים מהם מעורבים גם בפשעים פליליים 'סתם').

ככלל, הדבר נכון גם לגבי מספר הרציחות על רקע גזעי; ברור לגמרי שקיצונים לבנים רצחו בשנים האחרונות יותר מאשר קיצונים שחורים, וקיצונים מימין יותר מאשר קיצונים משמאל. אמנם לפי הליגה נגד השמצה, ב-2016 לראשונה נרצחו יותר בידי 'לאומנים שחורים' מאשר בידי 'קיצונים לבנים', ולכאורה נראה שיש מגמה דומה ב-2017, אם כי מוקדם עדיים לקבוע זאת.

אולם מסתבר שהשאלה הפשוטה כמה אנשים נרצחו על רקע גזעני לבן או אידיאולוגיית ימין, וכמה על רקע גזעני שחור או אידיאולוגיית שמאל – איננה פשוטה, וישנה חשבונאות יצירתית הרבה מעבר למידה. דאגלס אדמס, בספרו "החיים, היקום וכל השאר", המציא מונח מתמטי, מוציאנופכמספרופכי (recipriversexcluson), המוגדר כ"הכל חוץ מעצמו". הניסיון לעשות סדר בנתונים מעלה את התמיהה האם חלק מהגופים שסופרים אותם עשו שימוש במתמטיקה של אדאמס.

נתון אחד, שצוטט בצורה נרחבת לאחרונה, הוא טענה של הליגה נגד השמצה, שלפיה בעשור האחרון (2016-2007) נרצחו בידי קיצונים בארה"ב 372 איש, מהם 74% (היינו 275) בידי קיצונים ימנים (White Supremacists), 24% בידי קיצונים איסלאמיים, ועוד 2% בידי קיצוני שמאל. הבעיה היא שהנתון הזה לא מסתדר אפילו עם נתוני הליגה נגד השמצה בעצמה; דו"ח של הליגה טוען שמאז 1993 רצחו קיצונים ימניים בארה"ב 255 איש – מהם 168 באוקלהומה-סיטי לבדה ב-1995.

כלומר, אותה ליגה נגד השמצה שקובעת שקיצונים ימנים רצחו 275 איש בעשור האחרון, קובעת שבעשור האחרון נרצחו יותר בידי קיצונים ימניים מאשר בעשור האחרון וגם כל השנים מאז 1993 גם יחד. או, אם תרצו: בניכוי אוקלהומה סיטי, נרצחו בעשור האחרון פי שלושה ממה שנרצחו מאז 1993 כולל העשור האחרון. מובן שלמעט בשיטות מתמטיות אלטרנטיביות, זה בלתי אפשרי בעליל.

לליגה יש גם מתודה שמכניסה פנימה פשעים שספק אם מניעיהם אידיאולוגיים. כך למשל, ב-2012 רצח הנחת-לשעבר ג'י.טי. רדי את חברתו, בתה, נכדתה ואת הארוס של בת חברתו. רדי היה ניאו נאצי. האם הפשע היה פוליטי? אין לדעת. אחר, שומר-הכלא לשעבר מייקל פאריש – עוד ניאו-נאצירצח את חברתו ובנם. האם הרצח הזה יכול להיחשב פוליטי? אין סימנים לכך, אבל אם מדברים על 'רציחות שבוצעו בידי קיצונים ימניים', אפשר ליצור את הרושם שמדובר ברציחות פוליטיות גם אם מדובר ברציחות מכל מיני מניעים אחרים.

העובדה שניאו נאצים מעורבים בהרבה רציחות 'פרטיות' היא כמובן עדות נוספת לנאלחותם (אף שלטעמי העובדה שהם ניאו נאצים מספיקה, ואין צורך לטרוח ולהוסיף עליה), אבל היא לא בהכרח רלוונטית לשאלת הרציחות הפוליטיות.

כמובן, יש מקרים ברשימה שהם רצח פוליטי מובהק; אבל יש מקרים שבהם אין סיבה להניח שמדובר ברצח פוליטי, ומקרים שבהם הדבר מוטל בספק. נראה שהליגה נגד השמצה איננה נוקטת בשיטה כזו כשמדובר בקיצונים אסלאמיים – אחרת אין שום דרך להגיע ל'24% מתוך 372', ולו בשל העובדה שכאשר מכניסים פנימה רציחות כגון אלו של ג'יימס לארי, ששמע קול שלפיו 'אללה' מצווה עליו לרצוח את אשתו, בנו, ושתי אחייניותיו, תקריות נוספות שבהן מעורבים קיצונים איסלאמיים, ומוסיפים את רשימת ויקיפדיה של פיגועי הטרור שביצעו קיצונים איסלאמיים, כבר מטפסים במהירות מעבר ל-24 האחוזים של הליגה נגד השמצה, בהנחה שהמספר הכולל הוא אכן 372.

גם הנתון של הליגה שלפיו רק 2% מהרציחות בוצעו בידי אנשי שמאל איננו הגיוני, לאור העובדה ששלושה מקרים של רציחות שוטרים על רקע פוליטי ב-2016 וב-2014 (חמישה בדאלאס, שלושה בבאטון רוז', שניים בניו-יורק) כבר מגיעים לבדם לכשלושה אחוזים, ויש עוד כהנה. בקיצור, משהו בנתוני הליגה לא מסתדר (בעקבות דיון בנושא פנה העיתונאי צביקה קליין לליגה לקבלת תגובה, אם יובהרו הנתונים אעדכן).

משחקים בנתונים ובהגדרות

משחק יצירתי בנתונים איננו רק נחלתם של גופים פרטיים. ה'משרד לאחריותיות ממשלתית' (GAO, שאפשר להגדירו כזרוע החוקרת של הקונגרס), חישב את האלימות אחרי 11 בספטמבר 2001 ועד סוף 2016 (כאילו שפיגועי 11 בספטמבר היו אסון טבע ולא חלק מהסטטיסטיקה), ומצא 62 התקפות של קיצונים מימין שהובילו ל-106 הרוגים (מתוכם 76 בעשור האחרון, אותו עשור שהליגה מונה בו 275), ו-23 התקפות של קיצונים מוסלמים שהובילו ל-119 הרוגים. אותו מחקר לא מצא בכלל התקפות משמאל. רגע, אבל אמרנו קודם שרציחות שוטרים בנקמה על הרג שחורים היו? ואמרנו שאצל ה-FBI יש התקפות וגם רציחות על רקע 'אנטי-לבן' וגם אנטי-דתי, מה שקשה להגדיר כאלימות מימין? אה, הכול תלוי בהגדרות.

לפעמים ההגדרות מבלבלות בשל ריבוי מניעים, או אישיות מורכבת. כך למשל, כריס הרפר-מרסר, שרצח תשעה אנשים בקולג' באורגון ב-2015, מוגדר כ'תומך עליונות לבנה' שרצח על רקע ימין קיצוני. זה ייתכן, לאור העובדה שהרפר-מרסר הגדיר עצמו 'רפובליקני מתון' וגילה עניין חריג במזכרות נאציות. מצד שני, הוא גם הגדיר עצמו כ'מעורב גזעית' (אמו שחורה), תמך ב'צבא האירי הרפובליקני' (שאיננו חביב במיוחד על השמרנים בבריטניה או בארה"ב), ואת הרצח ביצע באופן מוצהר כדי לרצוח נוצרים.

אולם לפעמים ההגדרות מראש מוטות מאוד. כפי שהדו"ח מציין בהערת שוליים, הוא מסתמך על מאגר מידע אשר –

מגדיר קיצוניות ימנית ככזו המונעת ממגוון של השקפות ואמונות ימניות קיצוניות, בדרך כלל [כאלו] שמעדיפות היררכיה חברתית ומחפשות עתיד אידיאלי שיעדיף קבוצה מסויימת. קבוצות ימין קיצוני כוללות תומכי עלויות לבנה ומיליציות אנטי-ממשלתיות, בין השאר. [המדד] מגדיר קיצונים שמאליים ככוללים את אלה עם השקפות קיצוניות על זכויות בעלי חיים והסביבה.

כלומר, כדי להיחשב כקיצוני משמאל, כנראה לא מספיק להצביע למפלגה הדמוקרטית או להיות תומך של ברני סנדרס; צריך להיות טבעוני קיצוני שחושב שבני האדם הם אסון לסביבה. באופן שאיננו מפתיע במיוחד, כרגע טרם התגלתה מחתרת טבעונית רצחנית בארצות הברית.

מקורות אחרים מביאים מספר שנראה סביר כאשר בודקים אותו. המגזין 'סלייט' חישב ומצא 74 הרוגים בידי אנשי ימין קיצוני מאז 1995 (כמובן לא כולל 168 באוקלהומה סיטי, המעלים את המספר ל-242). ה-FBI מונה, בין השנים 2006 ל-2015, כשבעים רציחות 'בלבד' כפשעי שנאה, מהן 21 נגד שחורים\היספנים\אחר, ושמונה נגד לבנים. גם הטבלה שלו בהכרח חסרה: הטבח באורגון שהוזכר קודם איננו מוזכר בתור פשע שנאה כלל, וב-2006, למרות הרצח בבניין הפדרציה היהודית בסיאטל, לא מופיעות רציחות 'אנטי יהודיות' כלל.

בכל מקרה, בכל שיטת מניין שהיא, ברור שהקיצונים הימנים הם קבוצה כמעט חסרת השפעה. ברור גם שהם אנשים מסוכנים. ברור גם שדבריו של הנשיא טראמפ, שלצד גינוי לאנשי העליונות הלבנה ולניאו-נאצים, הצהיר שבין המפגינים בשרלוטסוויל היו גם "אנשים טובים מאוד בשני הצדדים", ו"לא כולם היו ניאו נאצים" – הם עלבון לאינטליגנציה. מדובר במפגינים שלפי הפרשנות הסלחנית ביותר טרחו להופיע יחד עם אותם חסידי עליונות לבנה וניאו נאצים, במצעד שהכרזות שלו לא רק הציגו אסתטיקה נאצית אלא גם אם כללו נשר נאצי במובהק בעיצובו, ומובילים שהם ניאו-נאצים בדעותיהם (במצעד היה כנראה דגל נאצי אחד בלבד – אבל לא נראה שמישהו מהצועדים מחה נגדו). אותם אנשים הם, מה לעשות, לא "טובים מאוד". אנשי העליונות הלבנה והניאו-נאצים מסוכנים פלילית כאנשים וכקבוצה, אף שכאמור הם חלשים ומועטים מכדי להוות איום אמיתי על החברה האמריקנית, ואין שום סימנים שהם בדרך להוות איום כזה.

חלקו השני של מאמר זה יעסוק בשאלה: אם הם באמת כל-כך קטנים ועלובים, ואם הם לא מתחזקים, למה הם בכותרות כל כך הרבה בזמן האחרון?

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. כבר עשרות שנים שלא ניתן לסמוך על שום מחקר או נתוני מחקר,של כל הארגונים ה"חברתיים" או הבן הלא חוקי שלהם -"מכוני מחקר",הכל מוטה לפי העמדה מלכתחילה, האם יעלה בדעתך ,שנאמר, ארגון פמינסטי כלשהו יערוך מחקר על ילדים שגודלו ע"י אם קרייריסטית ויצאו "מוצלחים" פחות מאשר אם שנשארה בביתה? "מדעי החברה" חוסלו למעשה ע"י "מדענים" שביקשו לתת תוקף אקדמי לדעותיהם

  2. הניאו-נאציזם זוכה היום בארה"ב לאותה התייחסות שזכה לה הקומוניזם שם, לפני עשורים מעטים. כנ"ל גם בישראל: דעות שבן גוריון לא היה מעז להביע, זוכות היום לבוז כי הן ימניות מדי. ובחברה המערבית בכללותה: אנשים היום גאים בפעולות כמו יציאה מהארון- בעוד שבעבר הם היו נענשים על כך. ובדיפלומטיה: בעבר סין היתה מוקצה מחמת מיאוס, והיום יש לה מעמד חשוב באו"ם.
    המסקנה: דעות מתחלפות.
    דעות ההמונים מושפעות משינויים גיאו-פוליטיים, אסונות עולמיים, שינויי אקלים, מלחמות ומהפכות, התעשרות והתרוששות פתאומיות של אומות שלמות, וכדו'. די אם נציין את הטלת פצצות האטום שהשפיעה על פציפיזם מוחלט של יפן- אומה שלמה, שלפני כן היתה בת ברית של הנאצים. הדעות משתנות ומתחלפות- ולא ניתן לשנות זאת. זוהי חכמת ההמונים.
    התקשורת- שבעבר דגלה בזכות הציבור לדעת- צברה כוח רב מדי, והיום היא זו שמחליטה עבור הציבור האם דעה חדשה שצצה היא נאורה ורצויה, או חשוכה ופסולה. האינטרס של התקשורת הוא ברור- היא מייקרת את הערכים שמבטיחים את קיומה (אך מסרסת אותם כך שיתאימו לצרכיה אבל זה עניין אחר), ומבזה ומתעלמת מערכים שמעמידים אותה במקומה הראוי.
    התקשורת פיתחה שיטות פעולה שונות שבעזרתן היא משפיעה על דעת הקהל. לא תמיד זה מצליח- אבל גם פעם אחת היא יותר מדי. התקשורת אמורה לתפקד כזכוכית צלולה המאפשרת לראות דרכה את המציאות כהווייתה, או לחילופין כמראה, המאפשרת לציבור לראות את פגמיו. תחת זאת, התקשורת מציבה בפני הציבור תמונה מטושטשת במקום הזכוכית הצלולה והמראה, והציבור מקבל את החלטותיו על בסיס התעתוע הזה.
    התקשורת הסמולנית מציבה בפנינו תמונה מעורפלת שבה: א. הימין הקיצוני תופס את כל השטח ב. הימין הקיצוני הוא התגלמות הרוע המוחלט ג. מי שהתקשורת לא חפצה ביקרו הוא ימני קיצוני (כמו טראמפ)
    דרושה תקשורת אובייקטיבית שבה נקודה ב', שהיא נכונה, תוצג ללא נקודות א', שהיא מעוותת, וללא נקודה ג', שהיא אינה אתית.

  3. השליטה שלך בנתונים היא מיקרו-אגרסיה פטריארכלית שפוגעת ברגשות שלנו..
    תסתום את הפה הלבן שלך!