מרב מיכאלי ודוד ביטן מציגים: החוק להגנה על הפרופסורים

באצטלה של דאגה לעובדים מבוגרים, הצעת חוק חדשה מבקשת להרחיב עוד ועוד את ה"קביעות" במגזר הציבורי, על כל השלכותיה השליליות. הפופוליזם, מתברר, חוצה מפלגות

אחריות ציבורית? לא בבית ספרם. מרב מיכאלי ודוד ביטן. צילום מסך

"הצעת חוק של דוד ביטן ומרב מיכאלי: לבטל את גיל הפרישה", הכריזו אתמול כותרות העיתונים. לכאורה זהו צעד אמיץ ולא-פופוליסטי של ח"כ מיכאלי, שלפיו המדינה לא תתערב ביחסים בין העובד והמעביד, ואנשים לא ייאלצו לפרוש בעודם בשיא כוחם.

אבל רגע, האם זו לא אותה מיכאלי שדחפה לביטול העלאת גיל הפרישה לנשים? איך זה שעכשיו היא רוצה לבטל את גיל הפרישה לחלוטין? מה קורה פה?

כדי להבין במה מדובר, יש להבדיל תחילה בין שני סוגי "גיל פרישה" עיקריים הקיימים בחוק. גיל פרישה אחד הוא הזכות לקבל קצבת זקנה מהביטוח הלאומי וגמלאות מתוכניות הפנסיה השונות. כאן יש שוני גדול בין גברים לנשים – הגיל לגברים הוא 67, ולנשים הוא 62 (בינתיים). גיל הפרישה הזה הוא פצצת זמן אקטוארית של ממש, משום שתוחלת החיים העולה והזדקנות האוכלוסייה לא יאפשרו למדינת הרווחה להמשיך לשלם את קצבאות הזקנה במתכונת הנוכחית.

לשם המחשה, הוועדה שמונתה לבחון את נושא גיל הפרישה לנשים מציינת כי תשלומי קצבת זקנה של הביטוח הלאומי בשנת 2015 היו 26 מיליארד ש"ח, שהיוו כ-39% מסך ההוצאות של המוסד לביטוח לאומי – ההוצאה העיקרית של המוסד. חשבונות הביטוח הלאומי צפויים להתרוקן די מהר אם גיל הפרישה לנשים לא יעלה, והקץ יידחה קצת אם הגיל יעלה (אף שהוא יגיע בסוף, כצפוי. כפי שאמרה מרגרט תאצ'ר, הבעיה בסוציאליזם הוא שבסופו של דבר נגמר לך הכסף של אחרים).

מדוע בכלל שגיל הפרישה לנשים יהיה נמוך יותר? למה שהן תתחלנה לקבל קצבת זקנה בגיל נמוך יותר מהגברים, בעוד תוחלת החיים שלהן ארוכה יותר? היגיון קשה למצוא בזה, שוויון בין המינים אין פה, גם מקור בלתי נדלה לממן את זה אין, אבל זה לא מפתיע אותנו שמיכאלי לא רוצה שוויון. היא רוצה צ'ופרים לנשים. יש צ'ופרים? מצוין. אחריות ציבורית? לא בלקסיקון שלה. הכסף, היא מאמינה, נופל מהשמיים או צומח על העצים. או שאפשר להדפיס אותו. יהיה בסדר. סמוך.

התרוקנות הרזרבה של הביטוח הלאומי בהתאם לשינויים בגיל הפרישה לנשים. מתוך דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים. מקור: המוסד לביטוח לאומי

סקופ: אין באמת "חובת פרישה"

אז מיכאלי, סיכמנו, נמצאת בצד הידוע והמוכר של חוסר אחריות פיסקלי, וזה התומך באפליה לטובת נשים. בשמאל אין כל חדש. אז מה הסיפור עם ביטול גיל הפרישה? כאן מדובר על מה שחוק גיל פרישה תשס"ד-2004 מכנה "גיל פרישת חובה", והוא הגיל שבו המעביד רשאי לחייב את העובד לפרוש מעבודתו. הגיל הזה אינו מפלה בין המינים, והוא גיל 67 לגברים ולנשים כאחד. כך שמה שנקרא "חובת פרישה" הוא חובת פרישה של העובד בהנחה שהמעביד רוצה בכך; המעביד יכול מצידו להתיר המשך עבודה.

למיכאלי ולביטן אין שום כוונה לגעת בגיל הפרישה הנוגע לקצבאות ולגמלאות, אלא רק בגיל פרישת חובה. מבחינתם, הדבר היחיד שצריך להתבטל הוא הסעיף הקובע שהמעסיק יכול להפסיק את העסקת העובד בגיל 67. למה? בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי:

היום יש רבים שבגיל 67 נמצאים בשיא הקריירה שלהם ומגיעים להישגים מקצועיים מרחיקי לכת. יש כיום עובדות ועובדים רבים שגם הם וגם מעסיקיהם נהנים מהידע, הניסיון והמומחיות שצבר העובד לאורך השנים, והעובד, המעסיק, החברה והמשק יוצאים מופסדים מחיוב העובד להפסיק בשלב זה את עבודתו.

נשמע הגיוני, נכון? למה לחייב עובד שנמצא בשיא כוחו וגם המעסיק נהנה ממנו, לפרוש? מה ההיגיון?

אין היגיון באמת. כל כך אין היגיון, שהחוק הקיים לא אומר שום דבר כזה. הוא אומר שהמעסיק יכול להפסיק את העסקתו של העובד. אם הוא רוצה. כלומר, לא מדובר באותו עובד שהמעסיק שלו נהנה מהידע, הניסיון והמומחיות שצבר לאורך השנים, אלא בעובד שהמעסיק יוצא מופסד מהמשך העסקתו. את העובד הזה מבקשים מיכאלי וביטן להמשיך להעסיק, למורת רוחו של המעסיק.

ההסבר נכון, החוק לא

עוד נאמר בדברי ההסבר:

בהיבט כולל על המשק, מחקרים רבים בישראל ובעולם מזהירים כי מגמת התארכות תוחלת החיים עלולה ליצור מעמסה כלכלית גדולה על המשק ואף לגרום למשברים כלכליים כתוצאה מגירעונות כבדים הנצברים בחסכונות הפנסיוניים, עליית התלות בקצבאות מהמדינה, עלייה בהוצאות המדינה וכיוצא בזה.

זה נכון בהחלט, אבל לא קשור לגיל פרישת החובה אלא רק לגיל שבו ניתנות קצבאות הזקנה והפנסיה התקציבית – אותו גיל שאין למיכאלי כל כוונה לשנות, כזכור. כלומר, זה הנימוק הנכון לחוק הלא-נכון. מה שצריך לעשות כדי לנסות להינצל מהקטסטרופה הוא להעלות את הגיל שממנו מתחילות להינתן קצבת הזקנה וגמלת הפנסיה. אבל זה אנטי-חברתי, ואנחנו לא אוהבים אנטי-חברתי, נכון?

ויש עוד נימוקים. למשל:

בהיבט הפרט, מבחינה חברתית, מחקרים מראים כי המעבר החד מתעסוקה להיעדר תעסוקה בגיל שרירותי קבוע עלול לגרום לפורשים הידרדרות נפשית ותחושת חוסר תועלת, שכן עבור רבים העבודה היא מקור עיקרי לעניין, אתגר, הגשמה עצמית וקיום קשרים חברתיים.

גם זה נכון, אבל משהו פה מוזר. אם הם באמת תורמים למקום העבודה, למה שלא ימשיכו לעבוד? הרי המחוקק לא אמר שהם חייבים לפרוש. המחוקק רק מאפשר למעסיק להפסיק את עבודתם, מה שיקרה רק אם הם עולים למעסיק יותר מדי כסף, כלומר המשך העבודה שלהם אינו מועיל אלא מזיק.

ובכלל, זהו נימוק נגד כל פיטורין בכל גיל – בכל פיטורין ישנו מעבר חד מתעסוקה להיעדר תעסוקה, אלא שבמקרה של פרישה לפנסיה יש לפורש כסף לחיות ממנו גם בלי העבודה. האם צריך לקבוע בחוק איסור פיטורין נצחי?

הגילנות של מרב מיכאלי

ולסיום, נשלף נשק יום הדין:

חובת הפרישה מעודדת את תופעת ה"גילנות" (ageism) המאופיינת בהפליה, בהדרה ובגישה סטריאוטיפית כלפי מבוגרים ומייחסת להם מגבלות בכושר התפקודי, חוסר ישע וחוסר יכולת לתרום לכלכלה ולחברה. מחקרים שנערכו בנושא מותחים ביקורת על הגישה הקושרת קבוצת גיל מסוימת עם ירידה משמעותית כללית בכושר התפקודי ומראים כי אין מקום לקביעה כי בעקבות ירידה בכושר הבריאות בגיל מתקדם חלה ירידה גם בכושר התפקוד של האדם. מכאן שיש להעדיף מבחן הבודק תפקוד אישי על פני מבחן גיל אחיד.

בסוף כל משפט שאומרים בפרוגרסיבית יושבת פוליטיקת הזהויות עם נרגילה, והפעם מזנק שד האפליה מחמת הגיל. מה פתאום אתם טוענים שמי שהגיע לגיל מסוים אינו מתאים לעבוד? מי שמכם?

אלא שגם הצעת החוק הזו עצמה משמרת את האפליה הגילנית. מדוע? כי היא מאפשרת לפטר את העובד אם הוא עבר את גיל 67 ועבר בדיקה תפקודית בתוצאות שליליות; ולשם כך היא מתירה למעסיק לחייב את העובד לעבור בדיקה תפקודית תקופתית אם עבר את גיל 67. במילים אחרות, הצעת החוק הזו עצמה נגועה בגילנות חריפה ובגישה סטריאוטיפית כלפי מבוגרים. מדוע לחייב אדם לעבור בדיקה תפקודית רק משום שעבר גיל שרירותי כלשהו?

פורשים כי הם יכולים

אבל בואו נחזור לעיקר. מיכאלי וביטן מבקשים לבטל את יכולתו של המעסיק להוציא לגמלאות עובד שהגיע לגיל 67; על אילו עובדים בדיוק הם מנסים להגן?

לא מדובר בעובדים במגזר הפרטי. במגזר הפרטי, אגלה לכם בסוד, עובדים אינם מועסקים לנצח, ופיטורים אינם דבר נדיר. אם עובד אינו מועיל לחברה, ניתן לפטר אותו תוך תשלום פיצויים (שממילא מנוכים מראש ממשכורתו לאורך שנות עבודתו), ואין שום צורך בהיתר של כבוד המחוקק לפטר מחמת גיל. אז מדוע גם במגזר הפרטי פורשים בדרך כלל בגיל 67 ולא ממשיכים לעבוד אחר כך? התשובה פשוטה למדי: לא בגלל גיל חובת פרישה אלא בגלל גיל הפרישה, זה שבו ניתן לממש את הגמלאות והקצבאות. במילים אחרות, העובד פורש לא משום שהמעסיק בועט אותו החוצה כי הוא נהיה זקן מדי, אלא כי הוא יכול להרוויח מספיק גם בלי לעבוד.

קל להיווכח בעניין הזה, כששמים לב שיש הבדל בין גילאי הפרישה: גיל חובת הפרישה לגברים ולנשים כאחד הוא 67, אבל גיל הפרישה (לעניין קצבאות ופנסיה) לגברים הוא 67, אבל לנשים הוא רק 62 (בעבר הגילאים היו 65 ו-60 בהתאמה). מתברר שהפרישה העיקרית אצל גברים מתרחשת בגיל 65-67, ואילו אצל נשים היא בגיל 60 ו-62. כלומר, גיל הפרישה המשמעותי אינו הגיל שבו המעסיק מחייב את המועסק לפרוש, אלא הגיל שבו המועסק בוחר לפרוש, פשוט כי הוא יכול לעשות זאת ולקבל את הפנסיה והקצבאות, אז למה לעבוד אם לא חייבים?

מתוך: "תעסוקה ופרישה בקרב אזרחים ותיקים בישראל", מרכז הידע לחקר הזדקנות האוכלוסייה בישראל, האוניברסיטה העברית

האקדמאים התעוררו

גיל "חובת הפרישה", אם כן, אינו משמעותי לרוב העובדים. אז על מי מדובר כאן? רמז לכך נוכל לקבל אם נשים לב שהצעת החוק הזו לא הומצאה על ידי מיכאלי וביטן, והיא גם לא חדשה כל כך. נוסח ראשוני של חוק דומה הונח על שולחן הכנסת כבר ב-2013, והחתומים על ההצעה אז היו אראל מרגלית, גילה גמליאל, דב חנין ואחרים. ב-2016 שוב הניחו את הצעת החוק דב חנין, ועמו חבריו למפלגה איימן עודה, עאידה תומא סלימאן, יוסף ג'בארין ועבדאללה אבו מערוף.

מה עורר את הצעת החוק מ-2013? עתירה לבג"ץ מ-2012, שבה פרופסורים מהטכניון (משה גביש, מרדכי שגב ואסא כשר) ביקשו לבטל את החוק המאפשר לטכניון להפסיק את העסקתם עם גיל הפרישה. בג"ץ דחה את העתירה, ולכן גורמים שונים דחפו את תיקון החוק בדרך המלך – ראשית דרך אראל מרגלית, אחר כך דרך דב חנין, וכעת דרך מרב מיכאלי ודוד ביטן.

כל שעלינו להבין הוא למה דווקא פרופסורים נכבדים עתרו נגד ה"גילנות" המזעזעת של הצעת החוק. התשובה היא שהחוק אמנם אינו רלוונטי לעסקים הפועלים במגזר הפרטי, אבל יש לו משמעות רבה במגזר הציבורי, החי על כספי משלם המסים.

במגזר הציבורי קיים המוסד הנהדר הקרוי "קביעות", המונע פיטורים של אדם שזכה לתקן הנכסף. מרגע שאיש אקדמיה או עובד מדינה קיבל את הקביעות, הוא יכול לעשות כרצונו כמעט, ואיש לא יפטר אותו. יחד עם העובדה המצערת שהמוסדות האלה בנויים (בשונה מהמגזר הפרטי, שבו נוצרות משרות חדשות כל הזמן) באופן של משחק סכום אפס – תקנים אינם מתרבים, ואם מישהו רוצה תקן הוא צריך שמישהו אחר יפנה אותו – נוצר מצב שבו המוסד האקדמי משתוקק לפנות את איש האקדמיה מכיסאו, כדי לחסוך בתקציב וכדי שצעירים יותר יוכלו להתקדם, אבל הפרופסור המכובד מבקש להיצמד אליו ככל יכולתו. ומי מנצח? עד גיל חובת הפרישה, הפרופסור מנצח. אי אפשר לגעת בו. אבל אחרי גיל פרישת חובה, הסיפור אחר. כאן נולדה העתירה, וכאן נולדות הצעות החוק.

לא מאמינים לי? חפשו היכן עוד הייתה עתירה נגד גיל הפרישה. הייתה עוד אחת, שקדמה לעתירה של פרופ' גביש וחבריו, וגם היא לא הייתה במגזר הפרטי: הגישה אותה עובדת של אוניברסיטת בר אילן, שביקשה להמשיך בעבודתה אף שהמוסד היה במצוקה כספית וביקש לסיים את העסקתה עם הגיעה לגיל 67, כלומר לדידו היא תרמה פחות משקיבלה (אגב, דברי ההסבר להצעת החוק מזכירים את פסק הדין הזה של בית הדין לעבודה, שקיבל חלקית את העתירה, אך באורח פלא אינם מזכירים את בג"ץ גביש שדחה את העתירה לביטול גיל חובת פרישה).

כפי שציין יובל מזר במחקר שבדק את הפרישה לגמלאות במגזר הציבורי,

עובדים רבים נהנים מ"קביעות" במקום עבודתם, ומקבלים תוספת לשכרם על כל שנת ותק ללא קשר הכרחי לתפוקתם השולית. כמו כן, קשה עד בלתי אפשרי לפטר עובדים במעמד קבועים. בסיטואציה זו ייתכן ששכרם של עובדים מבוגרים (55+) יהיה גבוה מתפוקתם השולית, בגלל תשואה עודפת לוותק. במצב זה התועלת של העובדים במקום עבודתם שלילית, ולכן מעסיקם מעוניין בעזיבתם.

במילים אחרות, בגלל טבע ההסכמים הקיבוציים במגזר הציבורי המדגישים את הוותק על פני התפוקה, יחד עם מוסד הקביעות, העסקתם של מבוגרים במגזר הציבורי עלולה להיות חור בראש ובזבוז כספים אדיר. אין כאן "פוטנציאל כלכלי משמעותי" כדברי ההסבר להצעת החוק, אלא בדיוק הפוך. זו הסיבה לצורך שהתעורר לקבוע בחוק את חובת הפרישה – כדי לקבוע מחסום כלשהו לקביעות, ולמנוע חגיגה בלתי אפשרית על כספי ציבור.

לא, לא כל אישה בת 62 היא נזקקת

הצעת החוק הנוכחית לא תפתור אם כן את הבעיות – הממשיות בלי ספק – שהיא מתיימרת לכאורה לפתור. יוזמיה מצביעים נכונה על כך שכוח אדם טוב פורש מהשוק בטרם עת, ושפוטנציאל כלכלי מתבזבז; הם גם צודקים כאשר הם מראים שהפרישה לפנסיה עלולה לפגוע נפשית בפורשים, שחשים שכבר אינם תורמים כבעבר. אבל אין בהצעה שום דבר שיפתור את הדברים, משום שכאמור ההצעה לא באה אלא לעזור לעובדי מדינה שמראש אינם יעילים ומהווים נטל על המערכת – משום שאחרת המערכת הייתה שמחה להמשיך להעסיק אותם, והחוק לא היה מונע זאת ממנה.

מה כן ניתן לעשות כדי לפתור את בעיית הפרישה המוקדמת? ללכת בעקבות הכסף. אנשים פורשים לגמלאות, כבר ראינו, כי הם יכולים: כי מבטיחים להם גמלאות וקצבת זקנה. כך קורה שגם אנשים בשיא כוחם וחכמתם, מקבלים נדבות מן הציבור כביכול היו קשישים מופלגים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם. העלאת גיל הפרישה האמיתי, זה שמבטיח את ההטבות על חשבון משלם המסים, הטבות שממילא איננו יכולים לעמוד בהן לאורך זמן, היא זו שתאפשר גם למבוגרים יותר לעבוד כפי שהם באמת יכולים ותסיר את סטיגמת הגילנות, כאילו כל אדם בן שבעים אינו יכול לעבוד לפרנסתו, שהרי הוא בן שבעים, הזקן.

במגזר הציבורי, המעסיק לצערנו חלק עצום מן העובדים בישראל, הפתרונות צריכים להיות מקיפים הרבה יותר. רק ביטולם של ההסכמים הקיבוציים, ביטולה של הקביעות ומעבר לשכר בהתאם לביצועים (כמובן, יחד עם קיצוץ רובו של המגזר הציבורי והעברתו למגזר הפרטי) יכולים לעזור לבעיית הפרישה הגדולה אל הפנסיה, שמהווה נטל בלתי אפשרי על משלמי המסים. מובן שהמבנה הפוליטי בישראל אינו מאפשר רפורמה כזו, עד שנעמוד בפני שוקת שבורה בתוך עשורים בודדים בעקבות התחייבויות העתק שאנו נוטלים על עצמנו היום.

עם זאת, כפי שרמזו שופטי בג"ץ, ביטול גיל חובת הפרישה עשוי להוביל להחלשת מוסד הקביעות ושמא אף לביטולו, שהרי הוא יקצין אותה עד אבסורדום, כשכבר אי אפשר יהיה לעמוד בה. ושמא לכך כיוונו מיכאלי וביטן? אם כן, והיה זה שכרנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

17 תגובות למאמר

  1. פרופסורים באוניברסיטה יוצאים כיום לפנסיה בגיל 68 באופן אוטומטי כנוהל מחייב.
    [יש אפשרות להעסקה בתנאים אחרים, אבל הם לא יכולים להמשיך בתפקידם]
    לא מתוך בחירה שלהם, ולא מתוך שיקול דעת פרטני של המוסד האקדמי שמעדיף שפרופסור זה יסיים את תפקידו.

    כך מופיע באתר אוניברסיטת תל אביב-
    "חבר סגל אקדמי יפרוש מעבודתו בשירות האוניברסיטה בתום השנה האקדמית שבה ימלאו לו 68 שנה"
    "האוניברסיטה תהיה רשאית להעסיק חבר סגל שפרש לגמלאות בהעסקה חלקית בלבד בהוראה אקדמית," כמורה מן החוץ."
    כמדומני שגם באוניברסיטאות אחרות אין אפשרות להמשיך אחרי גיל 68.

    לא הצלחתי בינתיים למצוא את מקור הנוהל, האם זו החלטה של האוניברסיטאות עצמן או של המדינה.

    1. זו תוצאה של הסכם קיבוצי.
      בשוק חופשי אין שטויות כאלה.

    2. גרשוני… מה יש לך נגד פרופסורים? אתה חיי בסרט … חזור למאה השלישית לפני הספירה… שמה מקומך

  2. הלל , לצערי מי שנוגע בפופליזם זה ואתה דומך צעירים יהירים ועד כאלה שנוסקים לעשור ה40 וטיפה עד ל50.

    לא יכול לכבד הסכמים שנקבעו לפני התזות עליהם אתה מדבר יום יום כבולגר קפיטלסטי, שוק העבודה הישראלי עוצב בידי אנשים שנולדו לפניך ולך יש עוד את החוצפה לבקש מהם ללכת הביתה כשהם עוד לא מיצו את שיא כוחם ולהחיל להם גיל פרישה ב67 בלי קשר לתפקודם ויכולתם, הקדושה נמצאת בכסף הגדול ובמעסיקים(גם כאלה בעלי ראייה שטחית עם דילומפה בגרוש שעוד לא התנסו ביכולת לנהל מקום עבודה).

    במקום לעשות שלב ביניים ולהבטיח מעבר בין דורי , ולאפשר כאלה שיכולים להמשיך לעבוד מעבר לגיל 67(גברים ונשים) עד למיצוי יכולתם , ורק בהדרגה של כמה שנים לאפשר את ביטול הקביעות הכוללת בשוק העבודה מבחינתך זה בסדר לזרוק עובדים מובגרים שיכולים להמשיך לתפקד אפילו יותר טוב מצעירים.

    אף על פי שאני נמצא בעמדות החברתיות של הימנים, אני רגיל כבר לשמוע הזויים משמאל והזויים מימין שלא רק תומכים בהצעות שיכול לשפר את המצב הכלכלי והחברתי אלא מנסחים התצדקות באצטלה של טיעון .

    עם ימין ליברטנאי שכזה, מהזן הגרוע ביותר שלא מתחשב בכלל צורכי החברה אני בטח לא רוצה להצביע
    (אף על פי שאני מאמין ברוב היסודות של ימין החברתי והכלכלי), ועל חוסר התחשבות שכזו אתם תראו במספר המצביעים שפונים שמאלה רק כי אתם נותנים במת חשיבה למאמרים שכאלו ולייקים לתוכן האיום הזה!

    1. תגידו, מה יהיה עם כל היעני ימנים שמציפים את האתר? מה אתם חושבים שאתם עובדים פה על מישהו?

      תמיד אותה תגובה עם אותו מסר:
      "היי אני ימני אבל כל הפוסט שלי שמאלני.
      קיצונים משני הצדדים.
      אוי ויי ימין ליברטריאני מסוכן!"

      רק חסר שתגיד "ניאו ליברל" וזהו.

    2. כפי שציינתי, הדברים האלה קיימים רק במגזר הציבורי, שבו המשכורות הן לפי ותק ולא לפי "שיא כוחם" או התרומה שלהם בפועל. בטל את ההסכמים הקיבוציים, בטל את התשלום לפי ותק, בטל את הקביעות – והמוסדות יוכלו להמשיך להעסיק אנשים שממשיכים לתרום להם גם אחרי גיל שרירותי כזה או אחר.

    3. אגב, שוק העבודה במגזר הציבורי עוצב כך שההטבות המפליגות תגענה רק עד גיל הפרישה המסוים (למעשה במקור זה היה 65, לא 67), כך שמי שהגיע לשם וקיבל את התנאים הללו ידע בדיוק על מה הוא חותם. החוצפה לשנות את התנאים באה דווקא מצד מי שרוצים לבטל את גיל הפרישה הזה, לא הפוך.

    4. גרשוני …. דיעותך תמיד נחרצות, שונאות, ונאמרות בהתלהבות שהיתה מנת חלקה של האינקויזיציה.
      מאיפה באה כל השנאה להכל?

  3. אני מסכים עם הביקורת שלך על החוק אבל בנקודה אחת לפחות אני חושב שיש לך טעות.

    למיטב ידיעתי היום במגזר הציבורי קשה מאוד להשאיר עובד אחרי גיל פרישה גם אם הוא והממונה הישיר שלו שניהם רוצים בכך. צריך להשיג לכך אישורים מיוחדים.

    (אני חושב שזה גם המצב בחברות פרטיות גדולות)

    לפעמים באמת נוצרים ככה מצבים גרועים שבהם עובד מוכשר שיכול לתרום למערכת ומעוניינים שהוא יישאר נאלץ לפרוש לפנסיה. כך שיש באמת בעיה שהחוק מנסה לפתור.

    כמובן, אני מסכים עם עיקר המאמר – נראה שהנזק מהחוק עולה לאין שיעור על התועלת.

    1. בוודאי – זו תוצאה של ההסכמים הקיבוציים למיניהם, שאינם מאפשרים גמישות. נגד המצב הזה כתבתי את הפסקאות האחרונות.

  4. חשוב גם לציין שלפרופסור ותיק אין כמעט חובות אקדמיים לאוניברסיטה.
    למעט, אולי 2 שעות הרצאה לשבוע במקרה הטוב, אין הפרופסור הנכבד חייב לעשות דבר.
    לא פלא שהפרופסור מעדיף לא לצאת לפנסיה, ולזכות בשכר של הרבה עשרות אלפי שקלים, משרד צנוע ושרותי מזכירות והסעדה, בעבור מנוחה וזמן לכתיבת זכרונות ולשיחות נעימות עם פרופסורים אחרים.

  5. למיטב ידיעתי כיום מחייבים עובדים בני 67 לפרוש גם ממשרות כמו מזכירה או עובד נקיון ציבורי ולא רק פרופסורים. בין השאר מחייבים בפרישה גם אנשים שנכנסו לשירות המדינה בגיל 60 (מכיר מקרה כזה).
    אני מסכים שבעיית הקביעות היא בעיה אבל יש בעיות אחרות וצדדים אחרים למטבע..

    1. גם למזכירה במגזר הציבורי התשלום הוא לפי ותק ולא לפי ביצועים. מדובר באותן בעיות עצמן.

    2. מה התשובה שלך שייכת למה שכתבתי? מזכירה שעובדת בשכר לא גבוהה ואין לה פנסיה סבירה אז למה מכריחים אותה לפרוש בעית הותק ובעית חובת הפרישה הן שתי בעיות נפרדות שאתה לא פותר אחת באמצעות השניה אלא בהתמודדות ישירה. אם יש בעיה עם ותק אז צריך לפתור אותה אבל הפיתרון הוא לא לזרוק את כולם בגיל 67 שזה מה שקורה בפועל

  6. הלל, אני חושב שאתה עושה ערבוביה בן סוגי מעסיקים שונים
    1. המגזר הציבורי לסוגיו
    2. חברות גדולות ומסודרות (עם וועדי עובדים)
    3. מגזר ההי-טק והחוזים האישיים, חברות כוח אדם
    4. מעסיקים קטנים ולא מוסדרים (בתי קפה, חקלאים, וכו')

    במגזרים 1 ו 2 שכוללים יותר ממחצית המועסקים במשק, ישנה קשיחות גדולה בחוזי העבודה, וכמעט אין דרך למעסיק להשאיר עובד מעבר לגיל הפרישה, או לעובד לעבור למשרה חלקית
    למגזרים 3 ו 4 גיל הפרישה אינו רלוונטי, ויש גמישות מלאה גם לעובד וגם למעביד להגיע לכל סידור שמקובל על שניהם.

    כל הוספת אפשרויות למגזרים 1 ו 2 טובה, אם כי צריך להוסיף אפשרויות נוספות, כמו עבודה במשרה חלקית, או משא-ומתן מחודש על תנאי השכר.

    לגבי הפרופסורים באוניברסיטאות, נראה שאיך מכיר נושא זה עד תומו – פרופסורים בכירים מבוגרים רבים מסוגלים עדין לגייס תקציבי מחקר גדולים עבור האוניברסיטאות – אשר מכסים את עלות שכרם למעביד

    חישובי האקטואריה שלך מופרכים, כי הממשלה וההסתדרות יחד עם קרנות הפנסיה יכולים בקלות לשחוק את הגמלאות לפנסיונרים, או לשנות את המיסוי על הפנסיות, (וגם עשו זאת בעבר).

    בנוסף, אנו עומדים בפני מהפכה בריאותית קרובה (אך יקרה), שבה לא רק תוחלת החיים של הגמלאים תתארך אלא גם הבריאות שלהם תשתפר. מדובר באנשים עם ניסיון, כסף, קשרים, וכוח פוליטי (הרבה יותר מאשר יש לצעירים) והם ישתמשו בו לטובתם.

    לדעתי, הפתרון הטוב ביותר הוא להתקין מנגנוני גמישות שיתחילו לפעול לאחר גיל 60, ויאפשרו למועסקים לרדת למשרה חלקית. לפי עקרון התפוקה השולית הפוחתת, ההורדה במשרה (נגיד ל50%) תפחית את התפוקה שלהם בפחות מ50% כך שהמעביד ירוויח מכך.

    1. הכל נכון, רואים שהחוק נוסח על ידי פופוליסטים מי שלא מכירים את השוק הפרטי. חוץ מההערכה השגויה בחסר לנזק שייגרם גם למעסיקים הפרטיים ולעובדים בגיל 50+ על ידי הכותב.

      לצערנו בגיל 60+ יש ירידה ביכולת המנטלית ובתפקוד אצל חלק מהאנשים. העובדים שיכולים לעשות הכי הרבה שתופסים כל דבר בלי בעיה זה צעירים בני 20+ שצברו הכי פחות זכויות והם מקבלים הכי פחות, אפשר לנייד אותם לעשות מה שצריך מהם, ללמד אותם תוך יומיים כל דבר והם עושים לפעמים פי 10 ממבוגרים שבקושי זזים ובקושי זוכרים איך קוראים להם ולא מוכנים לעשות משהו אחרת מאיך שהם עבדו לפני 20 שנה.

      גם עבור מעסיק פרטי לפטר עובד זה לא תמיד דבר טריוויאלי, צריך לעשות שימוע, להקריץ תירוצים, להכין תיקים, להוכיח שהעובד לא בסדר בשביל היום שבו העובד יגרור אותו לבית המשפט.
      מי שמפטר עובד בגיל 60 חובת ההוכחה עליו שלא פיטר אותו בגלל הגיל שלו לפעמים בית המשפט מרחם על העובד בגלל כל הצרות שלו קובע שהפיטורין היו לא כדין ותוקע את המעסיק בקנסות של עשרות ומאות אלפי שקלים.
      לפעמים כדאי למשוך שנה שנתיים עד גיל 67 של העובד שגם המעסיק מייחל לו.

      וזו עלות שבגללה לפעמים כדאי למעסיק שרואה את פני העתיד לא לקחת לעבודה ואפילו לפטר עובדים אפילו בגיל 50+ אפילו אם הם באותו רגע בשיא כוחם, ולכן יש במשק אבטלה עמוקה של עובדים בגיל 50+ שלא רואים אותה בסטטיסטיקות, אנשים משכילים שלא מצליחים למצוא עבודה במקצוע שלהם חודשים ושנים מהנדסים טובים שהולכים לעבוד בתור שומרים או יושבים בבית.

      המצב הקיים שעובד פורש בברירת מחדל בגיל 67 זה מצב נוח שמאפשר לעובד לפרוש כברירת מחדל בלי לפגוע בכבוד שלו ובלי להתחיל להפעיל את הטכניקה הלא נעימה הזאת שהחוק מחייב בשביל להגן על העובד אבל שמשאירה טעם חמוץ על מפעל חיים של העובד.
      וגם השליחה של עובד לבדיקה תיפקודית היא בדיקה משפילה שתפגע ביחסי האמון בין עובד למעביד.

    2. לגבי בני ה-20+ ,כאחד שעובד עם הרבה מהם, אני יכול להגיד שאתה קצת מגזים ביכולותיהם:
      אכן יש להם הרבה מרץ והם לא נרתעים מללמוד דברים חדשים ומעבודה קשה, אך חוסר הניסיון שלהם גורם להרבה עבודת סרק מצידם.
      לדעתי, שיא היכולת הוא אצל העובדים עם לפחות 2-5 שנות נסיון (נסיון בחברות טובות, ולא בחברות רעות).
      התפוקה יורדת בסוף שנות השלושים בגלל ההתחיבויות המשפחתיות שהם נוטלים על עצמם.
      לגבי ירידה מנטלית – זה בדר"כ כרוך בהדרדרות בריאותית – הירידה המנטלית מופיעה לעיתים שנים לפני שהמחלה מתפרצת. לעובדים בבריאות טובה אין כמעט ירידה מנטלית, והנסיון שלהם מפצה לעיתים קרובות על האיטיות היחסית שלהם. הבעיה העיקרית אצל עובדים מבוגרים היא אובדן מוטיבציה (בתוספת הרגלים רעים).
      לגבי מעסיקים, לכל חברה יש את המדיניות שלה:
      ישנם חברות ישראליות שמעסיקות בשכר ניצול ומודעות לכך שזה יגרום לתחלופה רבה של העובדים הצעירים שלהם. עובדים מבוגרים בד"כ פחות נותנים שינצלו אותם.