אוטובוס הקסמים: תחבורה ציבורית ללא פיקוח תפתור גם את בעיית השבת

בג"ץ יכריע היום בין העמדה הדתית לעמדה החילונית בסוגיית האוטובוסים בשבת. הפיתרון נמצא בעמדה הליברלית

יש מקום לכולם | פלאש90

סוגיית התחבורה הציבורית בשבת הפכה משום מה לציר מרכזי סביבו מתגוששים הנצים בשאלת דת ומדינה. היום, כפי שכבר התרגלנו, צפוי גם בג"ץ לתחוב את אפו לסוגיה המיותרת הזו ולהכריע: האם תותר תחבורה ציבורית גורפת בשבת?

החוק קובע כי לשר התחבורה סמכות להפעיל שיקול דעת ולהגדיר קווים מסוימים כחיוניים, ולכן להתיר את הפעלתם גם במהלך השבת. עד כה נעשה שימוש בסמכות הזו אך ורק בנוגע לקווים המוליכים לבתי החולים ולקווי המשך המובילים חיילים לבסיסי צה"ל. העותרים טוענים כי כל תחבורה ציבורית היא חיונית, ולא רק זו המובילה לבתי חולים ובסיסים. לכן שר התחבורה חייב  להתיר את הפעלת כלל הקווים בשבת, או למצער אותם קווים שהעותרים מעוניינים בהם.

מובן שהסוגיה הזו היא אחת מאותן סוגיות שלבית המשפט אין זכות לעסוק בהן. אל מול חיוניותם של קווי אוטובוס לאלה המבקשים להשתמש בהם, מחויב השר גם לשקול עניינים נוספים, דוגמת עמדותיהם ורגשותיהם של חלקים בציבור אשר ייפגעו מהמהלך.

אך מלבד העובדה שמדובר בסוגיה שאינה שפיטה, משום מה מתעלמים כל העוסקים בעניינן הנפיץ הזה מפיל גדול וורוד שרובץ בחדר: לסוגיה הזו יש פיתרון פשוט.

כפייה דתית ואחריות הלכתית

טענת הצד החילוני בוויכוח ברורה: אנשים רוצים להשתמש בתחבורה ציבורית בשבת כשם שהם משתמשים בה בימי חול. המגבלה הזו כמוה ככפיה דתית על אותם אנשים שאינם שומרים שבת. הטענה הזו לא מחזיקה מעמד אל מול העובדה הברורה שלאף אחד אין זכות לתחבורה ציבורית. לאנשים יש חופש תנועה, וחופש לחלל את השבת כרצונם. אבל אף אחד לא חייב לאותם אזרחים שיהיה מי שיסיע אותם, אם הם אינם מסוגלים לדאוג לכך בעצמם.

בצד הדתי של הוויכוח הטענות לא יותר טובות: אחרי הכל, מעטים הם הדתיים בחברה הישראלית המאמינים שיש לכפות על כולם את קיום כל המצוות, ושמירת שבת בכלל זה. איסור גורף על נסיעה בשבת אינו עומד על הפרק, ומעולם לא עמד. מדוע אם כן יצא קצפם של הדתיים דווקא על התחבורה הציבורית?

לכך יש שתי תשובות מקובלות: האחת גורסת שתחבורה ציבורית בשבת תפגע בצביונה של השבת. אבל הטענה הזו מעט תמוהה נוכח העובדה שהפרהסיה הישראלית איננה שומרת שבת: לא רק מכוניות שועטות בכבישים, גם בתי הקפה מלאים. אנשים החפצים בפרהסיה שבתית כהלכה יכולים בקלות למצוא כזו ביישובים ושכונות שזהו צביונם. אבל לתושב בני ברק אין כל זכות לכפות את הצביון הראוי לו על תושב תל אביב (ולהפך).

תשובה אחרת היא שימור הסטטוס-קוו. אי אז כשחושלה המדינה נשמר משום מה העיקרון שהתחבורה הציבורית שובתת בשבת, למעט בעיר חיפה. זהו הישג פוליטי של המפלגות הדתיות, והן מסרבות לוותר עליו, גם כשאין בכך כל הישג משמעותי.

ויש תשובה שלישית, מעט נחבאת אל הכלים, שאוחז בה הדתי הלאומי, ובה יש מעט היגיון: המדינה היא אני, כמו שהיא כל אחד אחר. מאחר שאנו חיים בדמוקרטיה, כל דבר שנעשה במדינה, נעשה גם בשמי. ואני לא יכול לתת לאנשים רשיון לחלל שבת. אני כמובן לא יכול, וגם אינני רוצה, לאסור חילול שבת על מי שמעוניין בכך. אבל לתת רשות לחילול שבת – זהו מעשה הסותר את עיקרי אמונתי הדתית, ואינני מוכן שייעשה בשמי. אינני מוכן שיתקיימו אירועים רשמיים בשבת. אינני מוכן שיוגש אוכל שאינו כשר בגופים ממשלתיים, וכן הלאה. כל אלה הן פעולות רשמיות של המדינה שלי, ולכן אם הן מתבצעות – אני שותף לדבר עבירה.

הטענה הזו האחרונה, מכילה גם במידה רבה את הפיתרון למחלוקת התחבורה הציבורית בשבת: מי אמר שהמדינה צריכה לתת רישיון לתחבורה ציבורית? מה זה עניינה של המדינה מי מפעיל תחבורה ציבורית, היכן ומתי? היחס הדתי לתחבורה "ציבורית" פרטית, כזו שמופעלת ללא רשיונות, זכיונות ומכרזים, אלא פשוט על ידי אנשים שרוצים לייצר לעצמם הכנסה, יהיה זהה ליחס לכל מי שנוסע ברכב בשבת:  הדתי הענייני – זה שאדיש לסטטוס קוו ולסמנטיקה של הצביון – לא יוכל להתנגד לכך, משום שהוא לא נושא בכל אחריות הלכתית לחילול השבת הזה.

כביש מתייפח, אוטובוס מת

כשהיו שואלים את אורי אורבך ז"ל מדוע אין תחבורה ציבורית בשבת, הוא היה משיב שכדאי קודם לדאוג שתהיה תחבורה ציבורית בימות החול, ורמז בכך על המשבר ארוך השנים בתחבורה הציבורית בישראל. ישנן כמה מדינות עולם שלישי שיש לנו מה לקנא בהן בתחום הזה. יש קשר ברור בין רמת התחבורה הציבורית לבין ההתערבות הממשלתית העודפת בענף הזה. וההתערבות הזו, כמו במקרים רבים אחרים, לא נועדה לשרת את האינטרס הציבורי, אלא קבוצות אינטרס בעלות כוח פוליטי רב.

נזכיר את המציאות העגומה: אם אדם לוקח את רכבו הפרטי – זה אשר 84% מעלותו היא מס המועבר למדינה, ומסיע אותו בכבישי הארץ – אשר נסללו מכספי המסים שלו, אז הכל בסדר. אבל אם יעז אותו הנהג לקחת נוסעים בתשלום, הרי הוא עבריין והמדינה תבוא איתו חשבון. כך היה לאחרונה גורלו של עידו רוזנבלום, מגיש השעשועון "מונית הכסף", אשר הורדה מהכביש.

המצב החוקי הזה משרת בעיקר את נהגי המוניות, והוא זה שמונע את הגעתן לארץ של דרכים חדשות להתנייד, דוגמת שירות "אובר". אולם האיסור לא חל רק על הסעת "ספיישל" המתחרה במוניות, אלא גם על הסעת המונים: אם אדם יבחר לרכוש רכב בעל קיבולת של גדולה של נוסעים, להסיע אותו מנקודה א' לנקודה ב' תוך שהוא אוסף בתשלום נוסעים מזדמנים, הרי הוא עבריין. הוא חייב לקבל מהמדינה רשיון לעשות זאת, ולשלם תמורתו הון רב, אשר בתורו מתגלגל כמובן גם למחיר הכרטיס שנאלצים הנוסעים לשלם תמורת הנסיעה.

המדינה היא שמשרטטת את קווי האוטובוס והיא שקובעת את מחיר הנסיעה. היא שקובעת גם את רמות התחזוקה שהאוטובוסים נדרשים לעמוד בהן, ומעל הכל: היא שקובעת מי יהיה רשאי להפעיל את הקווים. במציאות חלופית, אנשים פרטיים משתמשים בכלי הרכב שלהם כדי להפעיל תחבורה ציבורית במסלול שנראה להם שניתן להרוויח בו הכי הרבה. קרה לכם פעם שנתקעתם בפקק באוטובוס, בזמן שנתיב חלופי היה פתוח לחלוטין לנסיעה? זה משום שפקחי משרד התחבורה נותנים דו"חות לנהגי אוטובוס הסוטים מהמסלול שנקבע להם, ולעזאזל האינטרס של הנוסעים.

נהגים פרטיים שכאלה יוכלו לגבות מחיר נסיעה כרצונם, בהתאם לרמת הנוחות, הניקיון והתחזוקה של הרכב שהם מפעילים. כך גם תגבר המוטיבציה שלהם לשמור על כלי רכב מצוחצחים, מבלי שפקחים במימון הציבור יידרשו לפקח על כך.

מתחילים בשבת, ממשיכים בחול

בין שלל הנזקים שגורמת ההתערבות הבלתי שפויה של הממשלה בתחבורה הציבורית, נמצאת גם סוגיית השבת. האמת היא שבוויכוח הזה שני הצדדים צודקים: אין להגביל את זכותם של אנשים להפעיל תחבורה ציבורית בשבת, וכפועל יוצא מכך את זכותם של אנשים להשתמש בתחבורה הזו. מהצד השני, גם אין לחייב את האזרח הדתי להשתתף בחילול השבת דרך מתן רשיונות ממלכתיים לתחבורה ציבורית.

בשנים האחרונות החלו כל מיני אקטיביסטים חילוניים להפעיל תחבורה ציבורית פיראטית בשבת. המהלך אולי לא חוקי, אבל זהו הפיתרון: על מנת לפתור את המשבר ולייתר את הבג"ץ, על משרד התחבורה להכריז שתחבורה ציבורית בשבת אינה טעונה רישיון ולא יתבצע כל פיקוח אודותיה. יש מקום להניח שהשירות הבלתי מפוקח שיינתן בשבת יהיה משופר עשרות מונים על הנעשה בימות החול. או אז יש לייחל ליום שבו גם אזרחים דתיים יוכלו ליהנות מיתרונותיה של תחבורה ציבורית בלתי מפוקחת, גם בימות החול.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

22 תגובות למאמר

  1. הבעיה היחדה היא שלפתרון הזה שהוא טוב כשלעצמו אין היתכנות פוליטית

  2. למה לעצור בנושא איזוטרי כמו תחבורה בשבת?
    מדוע בכלל לשלם מיסים אם המדינה מנתבת אותם בין השאר לגורמים המנוגדים לצביונה היהודי של המדינה?

    אגב, על מנת לקבל רישיון מהמדינה להסיע אנשים בשכר היא דורשת מהאדם לעמוד במבחני סף בכמה תחומים. אין ספק שהתהליך יקר סתם כי אפשר.

    אולי הפיתרון נעוץ בכלל ברמת הנהיגה של הנהגים שאינם מקצועים בארץ? אולי עדיף להשוות את הדרישה?

  3. הטיעון שלך מאוד משכנע.
    רציתי לשאול כיצד הפתרון שאתה מציע יאפשר תחבורה ציבורית ליישובים נידחים (בהנחה שאתה מסכים שתיישבות היא חשובה, ושכדי שהיא תתקיים היא נזקקת לתחבורה ציבורית).
    תודה

    1. בתור תושב של יישוב נידח, פחות או יותר, יש לי חדשות בשבילך: התחבורה הציבורית המסופקת שם בסבסוד ממשלתי כבד היא חסרת ערך. גם כאן, עדיף היה אם הממשלה לא היתה מסבסדת ונותן לתושבים להתארגן בעצמם על מסגרות פרטיות. אין הצדקה כלכלית להביא אוטובוס עם 60 מקומות פעם בשעה ליישוב של 1000 תושבים. אבל הבעיה נעוצה בכך שזוהי ההגדרה של תחבורה ציבורית. למה לא סוואנה שנוסעת בשעות גמישות על פי דרישה, ומחיר הכרטיס בה הוא פונקציה של כמה היא מלאה? זה יכול להיות אחלה פיתרון ליישובים קטנים, אבל באקלים הרגולטורי הקיים זה לא אפשרי.

    1. הם לא רווחיים בגלל התערבות המדינה, אין סוף רגולציות ופיקוח על מחירים. באופן פרטי אין סיבה שהם לא יהיו רווחיים.

    2. מי שגר בישוב מבודד ירויח במיוחד מהקלת הרגולציה ופתיחת השוק לתחבורה שיתופית קהילתית.

      היום הישובים הקטנים נצורים אין יוצא ואין בא החל משעה מסויימת. משרד התחבורה מטיל מצור על הישובים הקטנים.

      לפעמים אין מדרכות להולכי רגל אנשים שמחליטים ללכת ברגל בגשם בלילה בשוליים צרים בלי מדרכה או לתפוס טרמפים נדרסים כמו כלבים. מי סופר אותם למי אכפת מהם ומהדם שלהם שזועק מהשול הצר של הכביש. (גם מדרכה זה סוג של תחבורה ציבורית אבל היא לא משלמת אגרה כל שנה)

      כדאי במיוחד בישובים הקטנים לאפשר תחבורה שיתופית ואז בכל ישוב כזה יהיו כמה פנסיונרים או משלימי הכנסה שישמחו להסיע נוסעים לצמת מרכזי שממנו יש תחבורה יותר טובה.

      חוץ מזה גם תושבי הישוב הקטן ירויחו משיפור התחבורה בשאר המדינה . והפניית הכספים שישתחררו לשירותים ציבוריים אחרים.

      כדאי להשאיר את הקוים הציבוריים בתור עמוד השדרה של התחבורה הציבורית, לסבסד ישירות מהתקציב את השאטלים שעוברים לפחות פעם בשעה ואז כולם יודעים כמה השירות הזה עולה לציבור ולא לטשטש את העלויות בעזרת קוים אחרים.
      ואז זה יוריד את המחיר של המסיעים השיתופיים למחיר הציבורי פלוס מחיר זמן ההמתנה לקו הציבורי. כלומר האוטובוס שעובר פעם בשעה וחצי מייצר מחיר טוב גם למי שלא יעלה עליו והציבור נהנה מקיומו כאופציה גם אם ייסע ריק או שייסעו בו רק תלמידים ופנסיונרים עם כרטיסיות שאין להם כסף אבל זמנם בידם ומסורבי טרמפים למיניהם מסיבות של דת גזע מין וריח רע שאותו מסיע קהילתי לא יירצה לקחת באוטו שלו. (למשל עיוור עם כלב נחיה – הוא יאלץ לחכות לאוטובוס, ברוך הפנסיונר כנראה לא יירצה לקחת את רקסי ולשאוב אחריו את את הפרווה מהמושב, אם לא תהיה רגולציה ולא תהיה תחבורה ציבורית עיוורים עם כלב לא יוכלו להתנייד)

  4. האם יש מדינה שהתחבורה הציבורית שלה כולה פרטית?
    אם כן מה קרה למחירי התחבורה?
    האם התחבורה תהפוך להיות לעשירים בלבד ומי שאין לו ייכבד וישאר בבית?

    1. כמו שיש פיקוח על מחירי הלחם והמאפיות הן פרטיות כך אפשר לפקח על מחירי התחבורה בחברות פרטיות.

    2. כן, יפן.
      המחירים שם יותר גבוהים, בעיקר בגלל שבישראל המדינה מסבסדת בכ10 מיליארד ש"ח בשנה את התחבורה הציבורית הכושלת שלנו, בעוד יפן אין שום סבסוד כלל. התחבורה הציבורית היפנית היא מצוינת, חדישה מאוד ובעלת יעילות אנרגטית בין הטובות ביותר בעולם. התחבורה אינה רק לעשירים. לצורך השוואה, בישראל כרטיס נסיעה מתל אביב לאילת עולה 112 ש"ח לנסיעה של כ 5 שעות. אז ביפן הכי קרוב שמצאתי היא נסיעה של 7 שעות, והמחיר שלה הוא 225 ש"ח. יש לזכור שביפן כוח הקניה גדול יותר מישראל בכ20%. כך שבפועל אזרחי משלמים ביוקר על מוצר מאוד נחות.

  5. בנושא השבת לא ניתן לדון כמו בכל נושא אחר, כי השבת היא נושא ציבורי- חברתי (מעבר להיותה נושא דתי.) אידיאולוגיה כלכלית ימנית הדוגלת בהפרטה לא תעזור כאן. כבר היום- מי שמעוניין לשמור שבת, שומר עליה, ומי שמעוניין לחללה, מחלל אותה.
    הסוגיה היא סביב השבת במרחב הציבורי. לפי החרדים, במרחב הציבורי השבת צריכה להישמר. לפי הקבוצות החילוניות התל-אביביות בעיקר, במרחב הציבורי השבת צריכה להיות מחוללת.
    מבחינה דתית- לחרדים השבת מקודשת, ולחילונים היא קוץ בעין שמעוררת רפלקס פבלובי של אנטי דת.
    מבחינה חברתית- לפי החרדים, השבת היא יום מנוחה, והיא זכותו של כל יהודי ויהודי בלי קשר להגדרתו העצמית. לפי החילונים, השבת היא יום בילויים, שבו מלצרים, נהגים, מוכרנים, עובדי תחזוקה ונציגי שירות אמורים לשרת את הבליין על חשבון מנוחתם הם. (אז נכון שחלקם עובדים מרצונם- אך זה משתלם להם. ברגע שעבודה בשבת תהפוך לסטנדרט, פשוט יפלו לרעה את מי שלא עובד בשבת.)

    זהו דיון ציבורי שאמור להיפתר בשיח בין הקבוצות. זהו לא דיון כלכלי גרידא, והפרטה לא ממש תפתור את הבעיה. לדוגמא, אם יבוא אדם פרטי וירצה לממן אוטובוס שעובר בשבת בלב בני ברק או מאה שערים, הדיון יעמוד בעינו ויעורר מלחמות עולם.

    אם יתקיים דיון ענייני ולא מתלהם, ניתן יהיה לדון בסוגיות הבאות:
    א. סוגיית העסקת הנהגים בשבת.
    ב. שמירה על השקט בשכונות מגורים שבהן עוברים אוטובוסים, ולתושביהם יש זכות ליהנות מיום מנוחה (בלי אוטובוסים שעוברים מתחת לחלון ומכריזים "קו X לכיוון Y" משבע בבוקר עד אחת בלילה)
    ג. פתרון למצב שבו באיזור מסויים רוב התושבים מתנגדים לתח"צ בשבת.
    ד. סוגיית המימון.

    אלו סוגיות שחשוב לדון בהן בלי אמוציות. אם הקבוצות בחברה הישראלית ישבו לשולחן המו"מ מתוך כבוד הדדי והגינות, יוכלו להגיע לפתרון!

    1. השפל המוסרי אליו הגעתם החרדים 🙁 אהבת החינם הזו לעצמכם גרמה לכם לאבד היכולת להסתכל במראה.

      רק מתוך כבוד הדדי והגינות נגיע לפיתרון!

  6. הפיתרון המוצע אינו מדויק. מבחינה ליברלית, המדינה אינה צריכה לפקח על התחבורה הציבורית ולתת רשיונות, זה נכון. אבל לא יעלה על הדעת שאוטובוסים יוכלו לנסוע בשבת בשכונת מאה שערים – זאת תהיה כפייה חילונית בלתי נסבלת על תושבי השכונה החרדים מאוד. הפיתרון הליברלי הנכון הוא להעביר את סמכויות הפיקוח לרמה המקומית ביותר, ובמקרה שלנו, לרמת הרשויות המקומיות. כך, בת״א אוטובוסים יסעו חופשי בשבת (או שהעירייה תגביל שכונות מסוימות, דתיות יותר) ובמאה שערים לא.

  7. מי שסובל מהעדר תחבורה ציבורית בשבת הם העניים ללא מכונית פרטית, ועליהם כותב זיו מאור בשחצנות עד אין קץ:

    "הטענה הזו לא מחזיקה מעמד אל מול העובדה הברורה שלאף אחד אין זכות לתחבורה ציבורית. לאנשים יש חופש תנועה, וחופש לחלל את השבת כרצונם. אבל אף אחד לא חייב לאותם אזרחים שיהיה מי שיסיע אותם, אם הם אינם מסוגלים לדאוג לכך בעצמם."

    אז למלחמה נגד האמפתיה של גרשוני הצטרף גם זיו מאור?

    1. אסף, מורי ורבי!
      את השחצנות והמלחמה נגד האמפתיה אתה הוספת. הדברים נכתבו ללא שמץ מאלו.
      לגופה של שאלה: אנשים רוצים לנסוע בתחבורה ציבורית בשבת. אנשים אחרים רוצים לספק לאותם אנשים תחבורה ציבורית בשבת. מה מפריד בין השניים? המדינה, שמשום מה חושבת שתחבורה ציבורית, בשבת ובחול, זה עניינה.
      אז אותם אנשים שמעוניינים בתחבורה ציבורית דורשים מהמדינה שתספק להם אותה – כאילו תחבורה ציבורית היא זכות בסיסית מהסוג שהמדינה צריכה לספק, ולא כך היא. במקום זה הם צריכים לדרוש מהמדינה שתפסיק להפריע למי שרוצה לספק להם תחבורה ציבורית לעשות זאת.

    2. רק עכשיו נוכחתי לדעת שמישהו כותב בשמי. אין לי מושג מי המתחזה.

  8. רק כסיל, שלא דורך דרך קבע על רצפת אוטובוס ציבורי, יכול לחשוב שתחבורה ציבורית מתפקדת ויעילה היא עסק כלכלי משתלם. תחבורה ציבורית לא מסובסדת, שאינה נמצאת תחת רגולציה מסוימת, לא תהיה יעילה כלל ובסופו של דבר מי שייפגע מהמהלך הוא משתמשי התחבורה הציבורית.

  9. במרחב הציבורי רק בעלי הרכב נוסעים חופשי בשבת ולאלה שאין -אינם יכולים לנסוע.לכן הטיעון של מרחב ציבורי אינו תופס.וגם התחבורה הציבורית אינה ציבורית אלא קואופרטיבית

  10. הכל נהדר. חוץ מזה שתכנית הזו, אני אשלם גם מס שמממן תחבורה ציבורית מטעם המדינה, וגם על תחבורה ציבורית ללא סבסוד, כשארצה להשתמש בה. והיא, סביר להניח, כבר תעלה קצת יותר מ-6 שקלים לנסיעה בתוך העיר.

    לא צריך להמציא את הגלגל בכל דבר שהמדינה עושה. אתה באותה הכתבה גם מסביר למה התערבות המדינה היא לא לטובתינו בתחום, וגם מסביר למה דתיים בחיים לא יאפשרו למדינה לסבסד תחבורה ציבורית שפועל בשבת. אבל זו הבעיה. המגבלות הדתיות הן רגולציה, גרועה במיוחד, שקיימת במדינת ישראל ולא קיימת במדינות אחרות. וכדי להתמודד איתה, לא צריך ללכת לפתרונות מוקצנים של הפרטה בכל תחום, עד כדי ביטלו המדינה.

    הניסיון הנחמד של הדתיים בארץ להיות גם "ליברלים" וגם בכל כוחם האלקטורלי להלחם על רגולציה דתית לא עובד. לטובת כולנו יהיה הרבה יותר נחמד אם הציבור הזה ילמד לחיות עם העובדה שהעולם הוא לא שחור או לבן. וכמו שרבים וטובים מהם בוחרים לחיות באורך חיים פחות מוקצן מבחינה דתית מאשר החרדים – גם בתחום השבת הגיע הזמן שיתבגרו ויבינו שזה או לוותר על עקרון חסר ערך, או לתרום עוד קצת לפרוק המוחלט של הציונות.

  11. הרגולציה היחידה זה לגבי בטיחות וביטוחים עצם קיומם של רכב תקין ומבוטח להסעת נוסעים והכשרה מיקצועית לנהג לא צריך יותר מזה.

  12. אני תומך ברעיונות ליברליים כמו של איין ראנד. אני חובש כיפה ושומר שבת. אבל היפי בקפיטליזם הוא שו שיטה שאינה מקדשת את השיטה אלא את התוצאה.
    תחבורה צבורית בשבת היא כמו עבודה בשבת. זה שלילת יום המנוחה הלאומי.
    אלטרנטיבה היא שיטת 7/24 האמריקאית. שיטה זו מייצרת הרס משפחות, הרס אנשים וחברה מכורה לקניות ולא לערכים ולאנושי.
    ידוע שכאשר אנשים עובדים ללא הפסקה וללא חיבור למשפחתם, הם מאבדים את האנושיות שלהם.
    לכן אולי מבחינה איינראנדיסטית פוריסטית צריך לעשות תחבורה צבורית בשבת, אבל איין ראנד היא הראשונה להכריז שיש לאפשר לאנשים חופש בחירה.
    לכן בחירת שבת כיום מנוחה היא אופציה לא פחות טובה, ואולי יותר טובה, מאשר להכריח אנשים לוותר על יום המשפחה עם ילדיהם ונכדיהם.
    הפתרון ? אולי הוזלת מחירי המכוניות הפרטיות?
    השבת היא נכס לאומי איסטרגי ואנשי ממעלה ראשונה.
    היא שייכת לכולנו, גם לילדים שרוצים להיות הוריהם.
    שבת שלום