הדילמה הערבית: שדרוג היחסים עם ישראל עלול לגבות מחיר יקר

מצרים נותרה מבודדת ונשיאהּ שילם בחייו על הפשרת היחסים עם ישראל. הסעודים לא ממהרים לנרמל את היחסים

בן-סלמאן: מעדיף יחסים מתחת לשולחן | Jim Mattis, flickr

בקריקטורה של עמאד חג'אג'  (Emad Hajjaj) הירדני, שכותרתה היא "נורמליזציה חשאית", אנו רואים את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ועל זרועו סימון של מגן דוד. מתחת לשולחן רכונה דמות שעליה כתוב "מדינות ערב". על השולחן המכוסה במפה מונחים מגינים שעליהם כתוב "אוסלו" ו"קמפ דויד" – ההסכמים האחרונים שנחתמו "על השולחן" – שניהם מכוסים קורי עכביש.

חז"ל אמרו "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (מסכת תענית דף ח', עמוד ב'), אך רבים מהישראלים עדיין רוצים שהיחסים בין מדינת ישראל הרשמית לקבוצת המדינות המכונות "מדינות ערב המתונות" יעלו על השולחן ולא יישארו מתחתיו. דוגמה למדינה שעשתה זאת ושילמה מחיר במשך שנים רבות היא מצרים.

במהלך רוב המאה ה-20 נחשבה מצרים לאחות הבכורה של העולם הערבי כשהשיא היה בשנים 1970-1954, ימי גמאל עבד אל-נאצר. עבד אל-נאצר לא הסתפק בנשיאות מצרים. הוא התאחד עם סוריה לשלוש שנים, התערב צבאית במלחמת האזרחים בשנות ה-60 בתימן ובעצם הנהיג את העולם הערבי. לצד פעולות רבות, לנושא אחד הוא שמר תמיד פינה חמה: המאבק בישות הציונית, קרי מדינת ישראל.

מצרים עמדה בראש המאבק בישראל ודחפה בשנת 1964 להקמת ארגון שחרור פלסטין, אש"ף, שלימים ירכיב את הרשות הפלסטינית. אחרי ה"נַכְּסַה" (בתרגום מילולי: התבוסה), ההפסד הערבי של מלחמת ששת הימים ב-1967, רעיון האחדות הערבית החילונית החל לדעוך, וכך גם מעמדו של עבד אל-נאצר שמת בסוף 1970.

אַנְוַר א-סַָאדַאת (Anwar al-Sadat), ממלא מקומו, נחשב בתחילת דרכו למנהיג אפור וזמני. אך כפי שההיסטוריה לימדה אותנו היו לו כמה מהלכים חשובים שלא צפינו. את הקו המנחה האסטרטגי ניתן להציג כך: האמצעי והמטרה גם יחד – החזרת הכבוד הערבי. המהלך הראשון הוא מלחמת יום הכיפורים שריסנה את תחושת העליונות והגאווה של מדינת ישראל של אחרי ששת הימים. המהלך השני, שהוא המשכו של הראשון היה המהלך המדיני מול ישראל שהגיע לכדי הסכם. המהלך המדיני החזיר מבחינת סאדאת את חצי האי סיני לידי מצרים ואף יותר חשוב – גרם להפעלה מחודשת של תעלת סואץ, הישג חשוב מבחינה כלכלית אך גם תודעתית.

תגובת העולם הערבי להסכם עם ישראל הייתה נחרצת. מצרים, שהייתה מנהיגת הליגה הערבית והמארחת של הכינוסים שלה, הודחה מהליגה. סאדאת עצמו זכה לגינויים חריפים, מדינות ערב רבות החרימו את מצרים וניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עמה.

סאדאת עצמו שילם על מדיניותו במחיר אישי – במותו, זאת למרות שלא היה קשר ישיר בין רצח סאדאת להסכם עם ישראל. הוא נרצח על ידי אנשי 'אל-גַמֲאעַה אל-אִסְלַאמִיַּה' (בעברית – הקבוצה האסלאמית) באוקטובר 1981, בחגיגות יום השנה לציון הניצחון במלחמת אוקטובר, המוכרת לנו כמלחמת יום הכיפורים.

מצרים חזרה אל חיק העולם הערבי רק בעקבות הדרמה של משבר כווית עם פלישת צַדַאם חֻסֵין, נשיא עיראק דאז, לכווית השכנה בשנת 1990, אך מעולם לא שבה אל מקומה הבכיר.

לא ידידות, שותפות אינטרסים

אריאל כהנא השווה בשבת האחרונה ב'מקור ראשון'  את הביקור (לכאורה) של יורש העצר הסעודי מב"ס (כינויו של הנסיך מֻחמד בִן סֲלְמַאן) בישראל לביקורו של סאדאת. בן-סלמאן הוא בלי ספק האיש החזק בסעודיה שאולי בזמן הלא רחוק יקבל את הכתר, כך שנקודת ההשוואה מאוד מעניינת ואי אפשר להתעלם מהדמיון בין השניים. עם זאת, יש לזכור שהפעם המצב שונה לגמרי – הן מבחינת קצב השינוי האיטי, והן מבחינת מידת הגילוי של היחסים בין שתי המדינות.

למרות הקרבה היחסית בין ישראל לסעודיה, אל לנו לשכוח כי הממלכה הערבית הסעודית היא מדינה פונדמנטליסטית-סונית המתנהלת לפי האסכולה הקיצונית ביותר באסלאם. ההשקעה הסעודית במימון פיתוח האסכולה שלה ברחבי העולם מוערכת בשווי של יותר מ-מאה מיליארד דולר. דוגמה פשוטה לכך היא פיגועי ה-11 בספטמבר, שבהם רוב חוטפי המטוסים היו בעלי אזרחות סעודית.

עם זאת, אחת מבעלות הברית הוותיקות של הממלכה היא לא אחרת מארצות-הברית. שיתוף הפעולה בין המדינות החל עוד בשנות ה-30, בימי נשיאותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט האמריקני, עם גילוי הנפט במפרץ. אחת הסיבות לשיתוף הפעולה הייתה ההתנגדות לקומוניזם של ברית-המועצות. לאורך השנים הברית שודרגה ומתבטאת כיום גם בעסקאות נשק רבות. ברית זו עמדה במבחן במהלך מלחמת המפרץ של 1991, כאשר ארצות הברית הגיבה באופן מיידי למעשיו של צדאם בהגנה על מדינות המפרץ, ובתוכן סעודיה שאירחה את כוחות הקואליציה המערבית על אף ביקורת פנימית עזה.

אחרי שמונה שנות ייבוש של אובמה, שהתבטאו בחתימת הסכם הגרעין עם איראן ודחיית הטענות הישראליות והסעודיות, ממשיכות השתיים לשפר את מערכת היחסים ביניהן ובינן לבין דונלד טראמפ, הנשיא האמריקני החדש, שמדבר השבוע על אפשרות לא מובנת מאליה לביטול ההסכם עם איראן.

מומלץ למי שכבר פתח את בקבוק היין (האסור לשתייה בסעודיה) כדי לחגוג את הפשרת היחסים, להשיב את הפקק למקומו. הנסיך הסעודי עדיין לא קיבל כרטיס חבר בהסתדרות הציונית, והוא בסופו של דבר חושב על האינטרס הסעודי. הסיבה העיקרית לשיתוף הפעולה בין המדינות הייתה ונותרה האויב המשותף – הסהר השיעי בהנהגת איראן. סעודיה וישראל פוקחות עיניים על הנעשה בעיקר בסוריה אך גם בעיראק. איראן וחיזבאללה נמצאות על הגבול הישראלי ולא מראות כוונה לשוב לטהראן ובירות אחרי ייצוב מחדש של סוריה.

היתרון הגדול בהישארות מתחת לשולחן היא שיתוף פעולה כלכלי ומדיני, בלי הדחה מהעולם הערבי, שמירת מעמדה של סעודיה כמנהיגת הציר הסוני ויכולת תמרון גדולה לשתי המדינות. ניתן לדמיין מה היה קורה במשבר הבא, אילו סעודיה הייתה מחליטה להחזיר את השגריר הטרי?

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. כל הסכם עם הפלסטינים רק יגרום לאסון .
    בכל הסכם כזה צה"ל יהיה חייב לסגת מיו"ש, הקיצוניים יעיפו את אבו מאזן וחבורתו, ומה שקרה בעזה יקרה ביו"ש.
    פלסטינים לא מסוגלים לנהל מדינה דמוקרטית נורמלית שחיה בשלווה ושלום עם שכנותיה, בעצם אף עם ערבי לא מסוגל לזה.
    זה ברור לימין וברור לשמאל ולמרכז וברור לאמריקאים ולאירופאים ולערבים עצמם .
    ולכן הדיבורים ישארו דיבורים, וקורי העכביש רק ימשיכו להיטוות סביב ההסכמים המיותרים ההם.

  2. אני לחלוטין אדיש אל מול חימום היחסים בין מדינות ערב למדינת ישראל, בין שהוא בגלוי ובין שהוא סמוי מן העין. אני אפילו לוקה בקורטוב של חשש פן נצטרך לשלם תמורת המצרך המיותר הזה מחיר כלשהו.
    העולם הערבי הוא עולם מתפורר. יש חפיפה טרגית ורציפה בין עוני, בורות ורודנות בכל המרחב הישמעאלי. המדינות שטרם נכנסו לחורף הפוקד את אוהלי קידר הן ספורות, כגון מרוקו, והן אף סובלות ממהומות מפעם לפעם המאיימות על יציבות שלטונן הרעוע. רוב מדינות ערב כבר מזמן נמצאות בעיצומו של חורף זה.
    מלבד זאת, מדינות ערב כה מפגרות שאין הן ברמה להיות לקוחות לשוק הישראלי המתקדם והמתוחכם. הן לא מסוגלות לצרוך הייטק. הן חסרות התשתית לקלוט אותו. אין להן מה למכור לנו. הנפט של ערב הסעודית בסימן שאלה חות'י בעשור הקרוב. הגז המצרי נעלם ותעלת סואץ תאוים בקרוב ע"י דאע"ש ותוחלף בהצלחה ע"י הרכבת לאילת ונמלי הים התיכון המתרחבים שלנו. אפילו התמר המפורסם של עיראק נעלם ממדבריותיה ועבר לערבה שלנו. גם חומוס אי אפשר לנגב בדמשק. ודאי שאין מקום לשת"פ טכנולוגי או תעשייתי בינינו "השפיצים" לבינם "הדבאעים".
    אין לנו צורך מי יודע מה בנרמול היחסים עם יבשת הדלות והאינפנטיליות הזו, ומדאיג אותי שהחוצפנים הערבים עוד יטבעו תשלום תמורת ידידותם המיותרת ואנו עוד נתפתה לשלם אותו. אל לנו להקריב מאומה תמורת קרבתם האפסית והבטלה. ודאי שלא ננמיך את החומות מול סערת המדבר הפוקדת אותם. אל לנו למסור סלע מהגולן, ההפך, עלינו להיות מוכנים לקחת מסוריה המתמוטטת את הבשן המתרוקן ואת החרמון הסורי ולספח אותם. אל לנו למסור שעל ביהודה ושומרון, ההפך, עלינו לחתור לספח אותו ולייהד אותו ביתר שאת ולבטל את מלכות אש"ף הרשעה שלצנינים היא בעינינו מאז שהאסון הפוליטי הקרוי יצחק רבין הביא מתוניסיה את רב המרצחים ערפאת וחימש לו את הוורמאכט בנשק צה"לי.
    מה עוד שהסכמי שלום כלל מיותרים הם, ודאי איתם הבוגדניים, האלימים וההפכפכים הרוצחים זה את זה בינם לבין עצמם מרמת המשפחה ועד לרמת המדינה, עבור דרך רמת הכפר והחמולה. הסכמי שלום הם בכלל מיותרים בעולם. מלחמת העולם השנייה פרצה למרות הסכמי השלום שבתום מלחמת העולם הראשונה ואולי אף בגללם. לעומת זו, היא הסתיימה בכניעה מוחלטת של גרמניה ושל יפן ללא הסכם שלום איתן ומאז, שקט ושלווה.
    עלינו לכפות שלום בגבולותינו מכוח עוצמותנו הכלכלית, הצבאית, המדעית והדמוגראפית העולות ואותן ורק אותן יש לטפח. עלינו להגביה את החומות מול סופת החול האופפת אותם ולהבהיר להם ולעולם שידידותם או אי-ידידותם משאירות אותנו אדישים לחלוטין. כך ייטב לנו!

    1. מזמן לא הסכמתי כך עם מישהו. לא אכפת לי כלל שיהיו לנו יחסים עם מדינות בוגדניות אלו. נמאס לי שכל פעם שמישהו מוכן לזרוק לנו עצם אנחנו רצים ומכשכשים בזנב. לא רוצים לא צריך. צריך להבהיר להם זאת. לא סונים ולא שיעים, לא מעוקצם ולא מטובם.

    2. מילים כדורבנות, בקשר ל"שלום עם הערבים" אכן צריך לזכור את כלל הברזל והוא שהיחסים שלהם איתנו לא יהיו יותר טובים מהיחסים בינם לבין עצמם.
      הם נלחמים מדינה כנגד מדינה, שיעים נגד סונים,חלונים לאומנים כנגד איסלמיסטים, שבט אחד נגד שני, חמולה אחת נגד השניה וכו…
      על כן השאיפה ל"שלום כולל" חסרת ערך, לכל היותר ניתן לצפות לשיתוף פעולה על בסיס אינטרסים שמטבעו הוא שיתוף פעולה זמני בלבד.

    3. וכל ההישגים הרבים של מדינת ישראל על שמך? אתה ה-"שפיץ"? רברבן. מדינת ישראל שגשגה בין היתר בזכות החסימה המוחלטת של אנשי האצ"ל והלח"י לדורותיהם ממוקדי הכוח, כי מיד הבינו עם מי יש להם עסק. חבורה של הזויים עם שגעון גדלות. העובדה הפשוטה היא שהרוב הגדול של ההישגים בהיי טק, במדע ובצבא נעשו ע"י שמאלנים, לאורך כל ההיסטוריה של המדינה, בזמן שאתם ישבתם בצד וקישקשתם. כך ימשיך להיות, בין אם תרצו ובין אם לא.

      ולגבי הערבים – לא אתם תחליטו מה יקרה ומה תהיה המדיניות. בסופו של דבר השכל הישר מנצח וימשיך לנצח.

    4. לליאור, רברבן הזוי אתה בעצמך. דיקטטורים שכמותך הם אלו שהיה צריך מזמן לחסום ממוקדי הכח. אולי גם תגיד שבזכות נידוי הימין ממוקדי השלטון במזרח אירופה בתקופת המלחמה הקרה, מדינות אלו התפתחו כלכלית וטכנולוגית כמו שבמערב אירופה יכלו רק לחלום.

  3. יחסים מתחת לשלוחן עם הערבים הוא מצב אידאלי לדעתי
    אין לערבים שום דבר לתרום לנו, ממש 0 מוחלט .. אחד הדברים שאני גאה בהם שאנו לא נאלצים לסבול את נוכחות הדגל פרימטיבי שלהם או של משלחות המייצגות דקטטורות מדכאות ומפגרות, לא מוכן לראות את הדגל הסעודי מזהם את הרקיע של תל אביב.. נשאיר את החרפה לבירות אירופה.

    מצד שני אני כן רוצה שחברות ישראליות יעשו מליארדים רבים על חשבון הכסף הערבי ואדרבא, בגלל שהיחסים הם לא בין ידידים אלא עסקיים יש לגיטמציה מצויינת "לדפוק מחיר" .. הסעודים נאושים לטכנולוגיות ישראליות, כמעט בכל תחום, אין להם ברירה, אם היתה כזו הדבר האחרון שהיו עושים זה לפנות לישראל ולכן יש לגרום להם לשלם על כך כמה שיותר. ביזנס זה ביזנס!

  4. יחסים מתחת לשולחן.
    תמיד קיימים וטוב שכך.
    בכל העולם.ובין מדינות עוינות.
    יש ערוץ הידברות חשאי ישיר או דרך צד שלישי.
    כדי לשמור על איזונים ובלמים.
    ולצורך מוומ חשאי כדי להשיג הישג מסוים.
    ולצערי אין ברירה.אבל אין צורך להתרפס
    ולהתחנן להכיר בך.האוייב מכבד כבוד עצמי.