מאבק הנכים: מה הם רוצים, ומה הפתרון הנכון

הבעיה היא לא גובה הקצבה, אלא איך ולמי מחלקים אותה

מתברר שהמצב אינו גרוע כל כך | פלאש90

במסגרת השיח הציבורי והתקשורתי סביב הפגנות הנכים בשבוע האחרון, אנו נחשפים כרגיל למפלס גבוה של פנייה אל הרגש והפרחת סיסמאות, ולמעט מאוד נתונים ומספרים קריטיים להבנת הנושא. על מה בעצם ניטש הוויכוח? מה הממשלה מוכנה לתת לנכים, מה הם דורשים, וכמה זה יעלה לכולנו?

שני דו"חות הוגשו לממשלה בעניין שיפור הסיוע לנכים: הדו"ח של ועדת זליכה שמונתה על ידי שר האוצר בתחילת השנה, ודו"ח של המועצה הלאומית לכלכלה בראשות אבי שמחון (שטרם פורסם לציבור).

מנהיגי המחאה הנוכחית מסרבים לקבל את מסקנות הדו"חות, אף ששניהם מציעים להקצות סכום שנע בין 4 ל-4.5 מיליארד שקלים להגדלת הסיוע בשנים הקרובות, משום שאינם עונים על דרישתם להשוות את קצבאות הנכים לשכר המינימום (שיעמוד בשנה הבאה על כ-5,300 שקלים).

בניגוד לחישובים שזורקים תומכי המהלך ואשר השתרשו בתקשורת, הצמדה כזו תעלה למשק כ-15 מיליארד שקלים בשנה. לחישוב הזה הגיע זליכה בעצמו, שאי אפשר לחשוד בו בהתנגדות להגדלת תקציבי רווחה. כפי שצוין בדו"ח שלו, סביר מאוד שהעלאה דרמטית כזו תביא גם לעלייה משמעותית במספר דורשי הקצבאות, כמו שקרה במדינות אחרות בשני העשורים האחרונים. האפשרות לחזור אחר כך לשיעור נתמכים מצומצם יותר היא קשה מאוד, ונמשכת שנים רבות.

ההבדל העיקרי בין דו"ח זליכה לדו"ח שמחון הוא שהראשון הציע להעלות את הקצבה לכל הנכים, בדגש על נכים בודדים ונשים, ואילו השני ביקש לסייע בעיקר לנכים הנמצאים מתחת לקו העוני. נוכח הנתון העגום של 21 אחוזי תעסוקה בקרב נכים בישראל בלבד (לעומת 34% ב-OECD), שני הדו"חות הציעו להוריד חסמים על יציאה לעבודה שנותרו למרות חוק לרון ב-2009, ולצמצם את קיזוז הקצבה בגין שכר מעבודה.

מאחורי דו"ח שמחון עמדה מחשבה כיצד למנוע את גידול אוכלוסיית הנכים בגין הסיוע הגורף לכולם, נקודה שאליה דו"ח זליכה כלל אינו מתייחס. להבחנה הזו בין נכים במצב כלכלי קשה לנכים אחרים קורא אילן גלאון "מדיניות הפרד ומשול". אם עוד ניתן להבין את עמדתו של נציג הנכים בכנסת, המשתייך למפלגה בעלת נטיות סוציאליסטיות, קשה להבין מדוע משתפים איתו פעולה ח"כים פופוליסטים מהליכוד, שטרם הפנימו שהמפה הפוליטית אמורה לשקף גם סקאלה של תפיסות עולם כלכליות-חברתיות.

האם מדינת ישראל מפקירה את הנכים?

לפני שנדון בהצעות לשיפור, ראוי לשאול האם המצב כיום גרוע כפי שמציגים הנכים ותומכיהם הנדיבים. ובכן, לפחות על פי השוואה בינלאומית עם מדינות ה-OECD, התשובה שלילית. למעשה, כפי שניתן לראות בגרף הבא (נתוני 2013), ההוצאה על נכים ביחס לתוצר בישראל גבוהה מהממוצע במדינות המפותחות, כאשר מתחתינו נמצאות מדינות כמו גרמניה, צרפת, אנגליה, ארה"ב וקנדה. כמובן, לא מדובר רק בקצבאות נכים אלא בכלל ההטבות שמספקת המדינה עבור מי שנפלטו משוק העבודה בגין נכות, פציעה או מחלה, באופן קבוע או זמני.

אמנם התוספות הצפויות בשנים הקרובות יקדמו אותנו עוד כמה שלבים במעלה הגרף, אך האם אנחנו צריכים לשאוף להגיע אל ראש הרשימה? ראשית, בחלק מהמדינות הללו יש שיעור גבוה בהרבה של נתמכים. אם בישראל שיעור הנכים בקרב כוח העבודה עומד על 5% (ונמצא בעלייה מתונה ומתמדת בשני העשורים האחרונים), בשוודיה ובדנמרק למשל הוא כפול מכך, ולא משום שהמצב הרפואי במדינות אלו גרוע יותר מבישראל. במילים אחרות, מדינות אלו משקיעות יותר כסף ביותר אנשים ששמחים לקבל את הקצבאות והסובסידיות, לאו דווקא באלו שהכי צריכים אותו.

שנית, ניכר כי לפחות חלק מהמדינות אינן מרוצות ממצבן, והן החלו לבצע רפורמות כדי לעצור את הגידול המהיר בשיעור מקבלי הקצבאות, שככל הנראה איננו נובע מהרעה דרמטית במצב הרפואי של האוכלוסייה. תכליתן של הרפורמות, המתבססות על ההמלצות של ה-OECD, היא להקשיח את תנאי קבלת הקצבאות מחד, ולעודד חזרה אל שוק העבודה מאידך – אם על ידי בדיקות זכאות חוזרות אחת לתקופה, ואם על ידי תוכניות ותמריצים חיוביים לעובדים ולמעסיקים. בהולנד הצליחו להחזיר כך שליש מהנכים אל שוק העבודה, תוך כמה שנים.

אז איפה באמת הבעיה?

אם מדינת ישראל משקיעה בנכים מעל הממוצע, כיצד ייתכן שהנחת היסוד הרווחת בציבור ובתקשורת היא שהנכים מופקרים? מפני שהקצבאות הישירות המשולמות לנכים אכן נמוכות יחסית, והן עלו מעט ביחס למדדים אחרים בעשור וחצי האחרונים.

המספר שהשתרש בשיח הציבורי בנוגע לגובה קצבת הנכות הוא 2,300 שקלים. זה נשמע נמוך (ובמקרים מסוימים זה אכן נמוך), אבל זה כמובן רק חלק ממה שמקבל כל נכה. מעבר לזה יש קח"ן – קצבה חודשית נוספת בשל פגיעה בכושר עבודה, סבסוד לדיור, הנחות ענק וסובסידיות על ניידות ורכב, מימון צרכים מיוחדים (עוזרים מלווים), טיפולים רפואיים ונפשיים, פטורים ממס הכנסה גם למרוויחים שכר גבוה במיוחד, מענקים למעסיקי נכים, סבסוד תארים אקדמיים, והרשימה עוד ארוכה. לכל שירות כזה קיימים קריטריונים שונים, בדיקות צרכים, קביעת דרגות וקיזוזים, תוספות והצמדות.

לכאורה, אם המדינה הייתה משלמת לכל אוכלוסיית הנכים בגודלה הנוכחי קצבה בגובה שכר מינימום ותו לא, היא הייתה חוסכת מספר דו-ספרתי של מיליארדים כל שנה. האם הנכים היו קונים את זה? ברור שלא. האם זה היה נראה טוב יותר על המסך? לכאורה כן.

הבעיה היא לא רק בסיוע לנכים, אלא בכל הקונספציה השגויה של מדינת הרווחה המודרנית, והביורוקרטיה האינסופית שלה. המחשבה כאילו ניתן לפלח כל צורך מדויק ולתת לו מענה, לדרג כל זכאות מבלי לפספס ולהפלות אף אחד, וגם למצוא את אלו שנופלים בין הכיסאות, היא בלתי אפשרית. היא גם יוצרת עומס אדיר על המערכת הביורוקרטית שאיננה יעילה בהגדרה, וגם גורמת לתסכול רב בקרב המסתייעים, שאינם מתרשמים מרצון המדינה ללוות אותם מהעריסה עד הקבר, תוך דאגה פטרונית לאזן בין כל צורכיהם.

אינני מתכוון להציע פתרון אלטרנטיבי מפורט לדו"חות שהוזכרו לעיל, אלא להצביע על כיוון. כל תהליך הסיוע לנכים צריך לעבור פישוט. במקום לנסות לספק מענים ספציפיים על פי הוכחות צורך למיניהם, כדאי לתת לנכים סכום כסף שישקף את רמת הפגיעה והמוגבלות שלהם, תוך בדיקה תקופתית שתוודא כי המוגבלות נותרה בעינה.

הסכום הזה, שהנכים יחליטו בעצמם כיצד לנצלו, יכול להיות גבוה בהרבה מזה שניתן כיום, תוך הקפדה על קריטריונים קשיחים של מוגבלות ויצירת תמריצים חיוביים לתעסוקה ושליליים לאבטלה. שני הצדדים יהיו מרוצים: הנכים יקבלו יותר כסף גמיש, ובנוסף ייווצר חיסכון רב בקופת המדינה ופישוט אדיר של הביורוקרטיה (שגם יתבטא בחיסכון כספי). בכסף זה ניתן יהיה להגביר למשל את קידום הנגישות הפיזית של מקומות ציבוריים בישראל, וכן את הנגישות התקשורתית, מה שיועיל גם לרוב אוכלוסיית הזקנים.

לסיום ראוי להזכיר שכשני שליש מהכנסות הביטוח הלאומי מגיעים משני העשירונים העליונים, בעוד החצי התחתון של  האוכלוסייה אחראי לכ-8% מההכנסות, וכמובן מקבל רוב מכריע של התקציב בחזרה, מה שמהווה מנגנון פרוגרסיבי כמעט כמו מס הכנסה. גם אם היה מוסכם שראוי כי החזקים בחברה יעניקו לנכים ולחלשים, הדבר צריך להיעשות לאחר דיון שקול ומאוזן יותר ובטח לא אלים, תוך השוואה למדינות אחרות, לימוד מהמחקר בנושא וניהול סיכונים מושכל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

18 תגובות למאמר

  1. הבעיה של הנכים היא הכמות האדירה של ערבים ששואבים את הכסף הזה.
    ככל שאתה נותן יותר לנכים כך אתה מעביר יותר לערבים.

  2. העלות תהיה כ60 מיליארד או כ 1500 ש"ח בחודש לכול עובד
    היום יש רבע מיליון מקבלי קצבה אבל כ 2 מיליון מוגבלים מתוכם כמיליון מוגבלים קשות (נתוני ביטוח לאומי) כלומר כ 750000 לא מקבלים קצבה ועובדים. עליה בגובה הקצבה ומניעת מחיקתה אם הנכה עובד תגרום לכך שלפחות כול המיליון יקבלו קצבה – מדובר על תוספת של 60 מיליארד ש"ח יותר מתקציב הביטחון ( 52 מיליארד ) ומעשית מכיוון שהקצבאות פטורות ממס זה כפול מתקציב הביטחון כי חציו חוזר למדינה כמס על עבודה
    הנכים מקבלים עוד המון כספים בהנחות ארנונה חשמל רכב הנחות בגני ילדים ועוד .
    רוב המיסים משולמים היום על ידי העשירון העליון 360000 איש שאם ישלמו תוספת של כ 60 מיליארד אז נקבל כ 170 אלף בשנה לעובד – סכום לא סביר שישאיר אותו בלי כלום.
    לכן כדי לממן את הקצבה יש להוסיף מס של 1500 ש"ח בחודש לכול עובד לא חשוב מה העשירון שלו וגם זה סכום לא סביר לדעתי

  3. הגרף המוצג לא רלוונטי. השעה בנכים ביחס לתל"ג? לכמה נכים? ההוצאה צריכה להיות פר נכה- האם יתכן שבגלל המצב המלחמתי פה או אולי בגלל אוכלוסיות מסוימות שלא מבצעות בדיקות גנטיות ומתחתנות בתוך המשפחה יש יותר נכים ממדינות הOECD?
    אל תהיו שמאלנים- תציגו נתונים רלוונטיים.
    בכל מקרה, עם שאר הכתבה אני מסכים.

    1. לכמה נכים זו שאלה הרבה יותר מסובכת כפי שהברתי במאמר, כי הקריטריונים משתנים ממדינה למדינה, אבל אם אתה שואל אז מקבלי קצבת נכות הם 5% מהאוכלוסייה בגילאי העבודה, והממוצע ב-OECD עומד על 5.8%. ואם אתה מתכוון לכל אוכלוסיית בעלי המוגבלויות למיניהן אז כבר מדובר על אחוזים הרבה יותר גדולים, סביב ה-20% מהאוכלוסייה ואין סיבה להניח שבישראל יהיו יותר בעלי מוגבלויות מאשר במדינות אחרות, בטח לא בגלל הגורמים שציינת

    2. היות והנתון הוא לאומי, הדעת נותנת שהוא כולל הרבה נכי צה"ל המתוקצבים בנדיבות (כראוי להם!),
      ונכים "רגילים" ששיעורם כמקובל בעולם ומקבלים את שאר התקציב- כלומר, פחות מבשאר העולם.

  4. המון נתונים. בלי להבהיר מספיק לדעתי..
    יש הרבה דברים מעבר לקצבה. הבעיה היא שחלק גדול מהם לא רלוונטי /לא תקף/ לא שמיש לחלק גדול מהציבור שזכאי להם.. לכן הזכאות הזו לא ממש מסייעת.
    אי אפשר לעשות עם זכאות קניות בסופר..

  5. דיון מעניין, אם כי מפספס את העיקר לדעתי. הוא מתחיל לגעת בכיוון הימני/שמרני הקלאסי (האם פרויקט מדינת הרווחה כולו אינו ראוי לביטול, או לפחות להקטנה משמעותית) אבל שם הוא עוזב את הדברים וחבל.
    כמו כן, לא ברורה לי הכוונה ב-"במקום לנסות לספק מענים ספציפיים על פי הוכחות צורך למיניהם, כדאי לתת לנכים סכום כסף שישקף את רמת הפגיעה והמוגבלות שלהם". מה ההבדל בין "הוכחות צורך" לבין "רמת הפגיעה והמוגבלות"? אשמח להבהרה.
    נוסף על כך, אני לא רואה התייחסות לנסיבות הנכות, ולטעמי יש מקום לדון בהן. למשל, ניקח 3 אנשים באותו מצב (לדוגמא משותקים מהצוואר ומטה): הראשון, נולד משותק. השני, נכה צה"ל שנפצע במהלך מילוי תפקידו. השלישי, עבריין שנפצע בקרב יריות מול שוטרים/עבריין אחר. אמנם שלושתם סובלים מאותה הנכות והמוגבלות, אך האם נסיבות המקרה לא משפיעות על התייחסותנו? הראשון לא עשה דבר לאיש, ופשוט נולד כך. השני,נשלח על ידי המדינה ואנחנו אחראים ישירות כלפיו. השלישי הביא עצמו למצבו בשל בחירות גרועות. אני לא אומר שבהכרח אפשר לגזור מכאן מדיניות שחור או לבן, אלא מנסה להראות שהמציאות סבוכה ומורכבת הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, בעיקר דרך הערפול המכוון של תנועות פוליטיות כאלה ואחרות, בעלי אינטרסים לא נקיים, פניות אל הרגש וכיו"ב.
    לבסוף אדגיש, כמו הכותב, שאין לגיטימציה בעיני לדרך הפעולה שבה בחרו ארגוני הנכים לפעול – באלימות. הם מתיימרים לייצג קבוצה שלמה ("הנכים") מבלי שזכו למנדט כלשהו, והרי באוכלוסיה זו ניתן לכלול אדם משותק מצווארו ומטה כמו בדוגמה שנתתי, אבל גם מישהו בעל ירידה מסוימת באחוזי השמיעה באוזן שמאל שלא בהכרח משפיעה משמעותית על תפקודו היומיומי. שני אלה אינם בהכרח מסכימים אחד עם השני, או עם "תנועת הנכים", לא בהכרח מבקשים שינוי, אולי הם עובדים ולא רוצים שישנו את מצבם וכן הלאה. לא שומעים את קולם, משום שעלו כמה חבר'ה שצועקים חזק מאוד, ולא בטוח שהם באמת מייצגים (אני טוען שהם ממש לא מייצגים).
    האם אני מזדהה עם רצונם? בהחלט. לא הייתי רוצה לסבול מנכות ומקווה שלא אגיע לשם, ואני, כמו רובנו, רוצה לחזק חברה שבה כולם דואגים אחד לשני. מה שחשוב הוא שהדאגה לחברי הקבוצה תגיע ממקום של הסכמה, ולא ממקום של כפייה. אפשר להקים מפלגה, אפשר למחות, אפשר לנסות להשפיע על חקיקה – לדמוקרטיה דרכים רבות להשפעה. מה שאי אפשר לעשות זה לכפות על כלל הציבור את רצונך בצורה אלימה, כפי שאנחנו רואים בהפגנות האחרונות. ומהרגע שמישהו מתחיל לפעול בצורה כזו – גם הלגיטימיות של חלק מטיעוניו אובדת. ובוודאי שהתמיכה שלי במאבקם נחלשת משמעותית. לתשומת לב אלו שעדיין לא הפכו לציניים בנושא, או אינטרסנטים למיניהם.

    1. תודה על התגובה אוריאל,
      אני לא מכיר גישות רציניות שטוענות שצריך לבטל את מדינת הרווחה לחלוטין, ובכל מקרה אפשר לדון בבעיות של מדינת הרווחה מזווית של הגדלה-צמצום ומזווית של דאגה פטרונית מול שחרור. יש קשר ביניהן כמובן, אבל פה נגעתי יותר באחרונה.
      לגבי שאלתך- יש הבדל גדול בין להעביר סכום אחד, אולי בכמה רמות שונות וזהו, וזה מצריך בדיקות זכאות, אבל זה גם מה שחברות ביטוח עושות וזה המודל הראוי בעיני. הגישה היום היא לתת סכום קטן יחסית ואת שאר הדברים לתת בצורת שירותים ספציפיים- מי צריך יותר סיוע בניידות, מי צריך סיוע של אדם נוסף, מי צריך שכר דירה וכו'- המון כסף שמועבר בצורת שירותים, כל שירות מצריך בדיקות וקביעת רמות זכאות וכו'. זה מכפיל פי כמה את הביורוקרטיה וכמות הפקידים שמתעסקים וכפי שאנחנו יודעים גם את הסחבת, הסבל, ההמתנות, והמקרים שמגיעים לתכנית יהיה בסדר בגל"צ בגלל שהכל מסובך ומפורט מידי. וזה מייצג הרבה תחומים בהם המדינה מנסה להיכנס לקישקע של האזרחים ולהתאים לכל אחד חליפה ייחודית כשזה גדול עליה ובמקום לקצור תשואות גורם לתסכול ומחאות. המסר שלי- תנו כסף ושהזכאי יחליט מה לעשות אתו. זה חסכוני, יעיל הרבה יותר, ומאפשר למסתייעים לעשות את החשבונות שלהם מה לעשות עם הכסף. האבסורד- הם גם ירגישו שהמדינה מסייעת להם יותר.
      נסיבות הנכות זה עניין אחר, ברור שזה יוצר הבדלים (נכי צה"ל מקבלים פיצוי מאגף השיקום, ושם יש שערורייה בפני עצמה עליה עמדו לפני כמה שנים). שאר הדברים פחות רלוונטיים לגודל הקצבה.
      אני לא נחרץ לגבי הלגיטימיות של מפגינים לחסום כבישים, לדעתי זה גול עצמי למטרות המפגינים כי קשה לקבל תמיכה ככה וההזדהות הבסיסית שכבר היתה נשחקת. לגיטימי גם לתת קנסות כמובן ושישלמו, וגם לעצור אם צריך. והם לא צריכים לקבל רשות לייצג את כל הנכים, נכים אחרים יכולים להקים ארגון משלהם ולקרוא לצעדי מדיניות הפוכים, אף אחד לא מונע מהם.

    2. אתה מדי שיפוטי לגבי הנכה השלישי שהזכרת
      האם כל פושע הוא פושע מבחירה? האם אין כאלה שהוכוונו למעגל הפשע? וגם אם הוא נכנס לפשע מבחירה, והוא רוצה לצאת משם, איך הוא יכול לעשות זאת? מה אתה מציע לו, כנציג החברה המתוקנת? ומה לגבי פושע קטן שנכנס לכלא ויצא משם פושע גדול?
      ומה לגבי אנשים שנעשו נכים כתוצאה מניסיון התאבדות? האם נשלים עבורם את המלאכה ונרעיב אותם?
      ומה לגבי אנשים שנעשו נכים כי קפצו מהגג תחת השפעת אסיד או אקסטזי? "בעייתך שלקחת סמים" הוא כבר מבין את זה!

      מדוע צריך להתייחס לנסיבות הנכות? מה זה חשוב? אז בסדר, יש נכים שאפשר לתת להם יותר, כמו נכי צה"ל, אבל בכל שאר הנכים, אתה מציע לשפוט לא רק את מצבם הנוכחי כי אם גם בחירות ופעולות שעשו וכבר אין להם דרך לשנותם.

      זה ממש ההפך מעזרה לנכים, זו שיפוטיות מתנשאת!
      המצב הרבה יותר פשוט מהמצב הסבוך שבראש שלך: נכה הוא נכה, והוא ראוי לעזרה ללא קשר לסיבות הנכות שלו. אתה חושב שצריך לעזור- תעזור, חושב שלא- אל תעזור.
      זה לא התפקיד שלך לשפוט האם הנכה נפגע "בצדק".

      נ.ב. הוכחות צורך זה מושג סוציאליסטי, "מגיע לי כי אני צריך", רמת הפגיעה והמוגבלות אלו מושגים רפואיים

  6. תתייחסו לחצי הראשון של טענת הנכים: להיות נכה עולה יותר כסף. נכים רבים לא יכולים להתנייד בתח"צ רגילה, ובשבילם רכב או מוניות- זה לא מותרות, זה הבייסיק כדי לצאת מהבית. בנוסף יש נכים רבים שצריכים לקחת תרופות מסויימות או טיפולים מסויימים בקביעות, והם משלמים את זה מהקצבה (כן, זו של ה 2300 ש"ח.) יש להם יותר הוצאות מאשר לאדם רגיל, וזה מוכח וידוע.
    החצי השני של הטענה היא, שנכים רבים לא יכולים לעבוד ולפרנס את עצמם. וכך הם יוצאים נפסדים משני הכיוונים: גם עולה להם יותר כסף לחיות ברמה סבירה, וגם אין להם מקורות הכנסה.
    הטענה שלהם היא נכונה, אך דרך הטיפול בה מעודדת מתחזים רבים להצטרף ולהתחזות לנכים.
    הפתרון:
    א. להוציא את קצבאות הנכות מסמכות הביטוח הלאומי.
    ב. להעביר את נושא הטיפול בנכים לעמותות ללא מטרות רווח, שנוסדו מתוך מטרה לעזור לנכים, ומסוגלות לגייס תרומות.
    ג. לתקצב באופן ממשלתי את העמותות בדיעבד לפי תוצאות (בכמה נכים טיפלתם השנה? מה עשיתם בשבילם? תנו הוכחות לשיפור בחיי הנכים שבהם טיפלתם, וכו'.)
    ד. להסיר מהעמותות כל אחריות משפטית לאפליה וכדו' במקבלי השירות, כדי לאפשר להן לסנן מתחזים ולטפל רק במגזר שבו בחרו (נכי רגליים, עוורים, נכות חד הוריות, הורים לילדים נכים, נכים בעלי נכויות משולבות, וכו')
    ה. לקבוע נציבות תלונות על העמותות ולהגדיל או להקטין את תקציבן לפי כמות התלונות שהתקבלו
    וכן הלאה
    אף גוף ממשלתי לא יצליח לעזור לנכים, כי הממשלה לא באמת רוצה לעזור לנכים.

    1. נשמע במרכאות כפולות ומכפולות "נהדר" , מתן הפתרונות שהצעת עכשיו…
      לתקצב את העמותות להן יש אינטרסים לעשות כסף מהנזקקים (על חשבונם של העניים והקשישים והנכים) נראה הדבר האחרון שמדינה מערבית מתקונת בעלת שיגשוג כלכלי וטכנולוגי צריכה לעשות…
      מה גם שלא יהיה שקיפות על אותם עמותות ואין לדעת איזה איטנרסים על חשבון החלשים ואת מי הם מייצגים במקום לתת לאותו זכאים בעלי אחוזי נכות להחליט איזה גופים ושירותים הוא צריך לבחור.

    2. גם אם אתה מכנה את ישראל "מדינה מערבית מתוקנת", בכל מקרה הטיפול שלה בנכים רחוק מלהיות טכנולוגי ומתוקן.
      המדינה היא גוף ממשלתי, מסורבל ובירוקרטי, שפשוט לא רוצה לעזור לנכים.
      במגזר השלישי יש הרבה עמותות טובות ונפלאות, שבאמת רוצות לעזור לנכים, ואף עושות זאת.
      אם המדינה תקל עליהן את פעילותן בעזרת תיקצוב, היא תוכל להוריד מעל עצמה את עול הטיפול בנכים.
      לטפל בנכים זה לא התפקיד של המדינה, זה התפקיד של הקהילה, וזה בדיוק מה שהצעתי.

      ולגבי העמותות- במה שונה מצב שבו עמותה רוצה לעשות כסף, ממצב שבו כל עצלן עם פצע באף רוצה לעשות כסף ומתחזה לנכה? גם ככה וגם ככה המדינה משלמת לחינם, אז עדיף לקחת את המצב היעיל יותר.
      ולידיעתך, יש עמותות שהן שקופות, עם אישור ניהול תקין, מעסיקות מנכ"לים עם ניסיון מהשוק העיסקי, עובדות בצמוד למשרדי רו"ח מהביג פור, מקבלות הערכה בינלאומית, מספקות מידע לפי בקשה, ופשוט ממלאות את המטרה שלשמה הוקמו.
      אף אחד לא מדבר על עמותות קיקיוניות שהוקמו לצורכי מס וכדו'. מדובר על עמותות שהוקמו למטרות פילנתרופיות.
      ודווקא במצב שבו עמותות מתחרות על התקציב (שמגיע אליהן לפי הצלחות בדיעבד), לנכים תהיה הרבה יותר בחירה מאשר כיום, כשהספק היחיד שלהם הוא הממשלה.

  7. לתת גרף מ-2013 ב-2017 זה לא רציני. לגופו של המאמר, הכותב מציע שמכיוון שיהיה אחוז מסוים שינצל לרעה את העלאת הקצבה, יש להעניש את כולם וכמעט שלא להעלותן. אני מתנגד לכך. תמיד יהיה מי שינצל לרעה כל דבר, אולם מחקרים מוכיחים שהרוב הגדול אינו כזה. דווקא כאשר גוף ציבורי מגלה נדיבות, פוחתת מאוד המוטיבציה לרמותו. אך כשהמדינה מתקמצנת, מערימה קשיים ומוציאה את הנשמה לקבל כמה שקלים, זה רק מעודד אנשים לנסות לקבל מה שלדעתם מגיע להם ממילא, בדרכים שאינן ישרות. כך שבסופו של דבר מה שזול, עולה ביוקר. מה שיקר, משתלם לכולם.

    1. מחקרים בביטוח לאומי מרמזים על כ-40% מתחזים ונוכלים, ובשני מגזרים בהם ישנה כלכלה שחורה ענפה זה כנראה הרבה יותר. במדינות "תרבותיות" כדוגמת הולנד וסקנדינביה, אחוז מקבלי הקצבאות עולה על 10%, וכך קרה גם ברפובליקות מסוימות בברית המועצות.
      אין שום שחר לטענה שלך שנדיבות של המדינה מקטינה את המוטיבציה לרמות.

      אני מתנגד לטענה שלך ש"מגיע" לבנאדם כלשהו משהו. דרישות לפרנסה אפשר להפנות רק למשפחה.
      כשמדובר באישפוז במוסדות סיעודיים על חשבון הציבור, המדינה בודקת את היכולת הכלכלית של הקשישי ומשפחתו לפני שהיא משתתפת בסיוע. מן הראוי שינהגו באופן דומה גם לגבי קיצבות הנכות.

  8. לדעתי צריך לתת תוספת לפי המצב.ישנם נכים שמקבלים פנסיות יפות .כל אחד לגופו.ישנם נכים שעובדים למחייתם והקצבנ היא רק תוספת.
    וישנם נכים שמצבם קשה מאד.הם זקוקים לתרופות ומיכשור מיוחד,ויש כאלה שגם נאלצים לשלם שכר דירה.
    צריך לבדוק כל אחד לגופו.
    ולתת תוספת לפי הצורך .נכה שלא יכול לעבוד למחייתו לא מסוגל להתקיים נ 2400.
    יש כאלה שחיביים מטפל צמוד. ויש הרסץבנ בעיות .

  9. שירותים מיוחדים: כל הסכום הולך למטפל ולא מגיע לנכה, בנוסף הסכום לא מכסה הפרשה לפנסיה והבראה.

    די עם חצאי האמיתות.

  10. שלום שרון וגמר חתימה טובה(למרות הזמן מאז שנכתב הפוסטים , אני מרגיש צורך להגיב)….

    הבט ..
    הפניית תקציב המדינה לטובת כלל העמותות פרטיות הוא בזיבוז כסף ציבורי (שיש מטרות אחרות נעלות חשובות יותר אותו צריך להשקיע) ,דבר שני מהלך שכזה הופך קבוצה מסוימת של העמותות לבעלי כוח עיקרים שלאיש רש הופך אותו לפתח תלות בהם ,בלי כל יכולת לצאת ממעגל מציאות של המיסכנות והדלות ללא אפשרות להתקדם לרמות איכות חיים ולרמות חברתיות טובות יותר.

    אני מסכים איתך שהמדינה לא יכולה לטפל ישירות בעניים ונכים, גם עזרתן של עמותות פרטיות כאמצעי שפועל לנזקקים בשטח ברוב המקרים זה לא חלק מאמצעי יעיל, אלא אמצעי הכי יעיל.
    השאלה היא כמובן היא לא שיללת קיום המגזר השלישי(אותו אני לא פיסלתי בפוסט) , היא "איך" ו"מה " האמצעי האפקטיבי הטוב ביותר לסייע לחלשים לקשישים ולנכים?

    ניתן לחלק את תשובה למספר דרכי אמצעים בהם ניתן לסייע לפיסחים לרעבים, לחולים לעיוורים ועוד:

    1. המדינה צריכה להגדיר מדידה טובה יותר של "עוני" ותופעת "מחסור" ולתרגם אותו ללוגיה ניתן להעביר לגופים שמתעסקים בניתוח של מספרים כמו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מהדוחות של גופים אלו יצרכו נבחרי הציבור והפקידים להתנהל על פי הפונקציה של נתונים אלו. למדינה יש אחריות ציבורית לטפל בצורה סובקייטבית בעוני.

    2. במסגרת ניהול תקציבי המדינה ברמה של תלת שנתית יש להעביר מספר פעילות ברמת ממשלה מציבורית לפרטית , כמו עידוד יותר יזמיים פרטיים במקום שירותים שהממשלה לא צריכה להעניק!
    כאן מגיעה שאלת הרווחה במחינת תקציבית, את אותו משקל של לערב יוזמה פרטית לטובת ככה צריך יותר לעודד אנשים בין יחדים ובין ארגונים וגופים לתמוך בעזרה והתנדבות לטובת פעולות לטובת הזולת.
    מה ארגון שמופיע ברשם העמותתות לא מצליח , הממשלה תשלים במסגרת תקציבית.

    3.תעודד פריחת מגזר שלישי ואינספור עמותתות אך לא חשבון תקציב המדינה , אתה אמרת שהממשלה הוא גוף מסורבל אז אך זה שבתקציב המדינה האחרון עוברו כסף שיועד לפעילות רווחה לחברות פרטיות במקום אותם עומתתות עליהם מדבר , הראייה לאורך שנים העבירו תקציבים לאותם עמותות והם לא התמשמו בו ביעילות כמו הקמת תשתיות לגוסטיות ותחזוקת מבנים לטובת הנכים והמוגבלים ושירותים לעניים, כנראה שלהממשלה יש לה הבנה יותר בניהול והכוונה איך לנתב השקעות, כנראה שאם נותנים גופים וולנטורים פותח לכיוונם את הברז ונראה שהם עושים עבודה יותר גרועה!

    4. כאשר אתה מוריד מיסוי והכוח שלך כגוף ציבורי הוא לנווט, להכווין את הדרך הכסף והשקעות שיגיע למי שצריך את העזרה בצורה האפקטיבית ביותר, באותה נשימה נכנס לך כסף בחסיכון כלכלי אתה גם יכול להשקיע בתשתיות רבות שחשובות לציבור. תשתיות אלו נכנס ציבורי כמו לוגיסטיקה ומבנים לטובת הנכים הקשישים שעוד הזרוע נטויה מכדי להסביר ולפרט.

    5. לניצול טוב של השירות, הממשלה צריכה להשקיע תקציבים לטובת תשלושי שוברים לטובת החלשים מעוטי היכולת והמוגבלים שיבחרו את את המוצרים והשירותים אותם מעדיפים העשוקים של המדינה לצרוך בין על ידי מערכת סליקה(כמו רב קו) או בין תשלושי נייר שישלחו בדואר. ראינו כבר שר רווחה כמו בוזי שישב בממשלת אולמרט ונתניהו השניה העביר תקציבים לא שקיפות לגופים פרטיים מבלי לבדוק את הפעילות שלהם בתוך המדינה או בחוץ המדינה להבדיל כמו כחלון שהיה שר רווחה שלזכותו ייאמר תקף את הניצול הרעה של העמותתות הפרטיות בהן עוזרים לחלשים והציע לתת שוברים לאזרחים לבחור מה לקנות!(פעם כחלון הייתה במקום נכון)

    6. בסוף על ידי מדידה נכונה , מי שבאמת מהגופים פרטיים יציליח להשקיע בשירותים ובמוצרים בתשתיות לגוסטיות חשובות לטובת הנכים, מי בסוף העניק הכי הרבה את השירותים והמוצרים שהם צרכו , יתן הצעת מחיר ויזכה במכרז ממשלתי להפעיל מערכות לוגסטיות לטובת החלשים ולטובת הכלל!

    בסוף בהשקפות הפוליטיות הימין מאמין במוסד אחד להם 70 פנים של עזרה והשמאל מאמין ב70 של מוסדות להן יש אמצעי עזרה אחד!

  11. מדינת ישראל לא הפקירה את הנכים.זה שקר וכזב של השמאל רק כדי להכפיש את מפלגת הימין.נציגות הנכים מנסים ״לסחוט״את הממשלה בזמן שלפי הבדיקה המעמיקה שנעשתה נודע שהנכים מקבלים בממוצע 8500 שח כל חודש.