דו"ח המבקר על הקשישים: הפיליפיניות טובות יותר לרווחת המטופלים, לכן יש להרחיק אותן

כשלי מנגנון הסיעוד הציבורי מוסברים על ידי כללי הברזל של הכלכלה, אך המבקר נצמד לכלל הברזל של הפקידות: עוד ועוד פיקוח

כללי הברזל של הביורוקרטיה. יוסף שפירא | פלאש90

79 פעמים מופיעה המילה אחריות בדו"ח מבקר המדינה על טיפול המדינה בקשישים סיעודיים השוהים בביתם. האחריות מוטלת על מגוון גורמים – ביטוח לאומי (בדרך כלל), הממשלה, המשרדים השונים, קופות החולים ואפילו על "החברה". פעם אחת, אחת בלבד, מוזכרת אחריותם של בני המשפחה לטפל בקרובי משפחתם, אך זאת באופן שלילי:

באופן מעשי, רשויות המדינה מטילות את האחריות לטיפול בקשיש במידה ניכרת על בני המשפחה.

אף לא פעם אחת מוזכרת אחריותו של האדם עצמו לחסוך כסף או לבטח את עצמו ליום סגריר.

תאמרו: הרי האחריות האישית אינה מעניינו של המבקר, שתפקידו הוא רק לבקר את מוסדות המדינה ולבחון את תפקודן. אלא שעיון בדו"ח מראה שהמבקר מתעלם בבוטות מאותה אחריות אישית ומהאחריות הבין-משפחתית, בצורה המונעת ממנו לראות כשלים בולטים המונחים לנגד עיניו, ואת הסיבות והפתרונות לכשלים שהצביע עליהם. אל האחריות האישית והלאומית נגיע בהמשך, אבל בינתיים נעיין מעט בדו"ח.

6 מיליארד ש"ח על שירות גרוע, או: מה ההבדל בין מטפלות ישראליות לפיליפיניות?

מבקר המדינה משרטט תמונה עגומה: המדינה (כלומר: אנחנו) מוציאה מכיסה 6 מיליארד ש"ח בכל שנה על טיפול בקשישים סיעודיים, כלומר אנשים שעברו את גיל פרישה – 62 לנשים, 65 לגברים (למה ההבדל? אללה יודע) הנזקקים לסיעוד (למה הדבר תלוי בגיל? אללה וכו'). הסכום הזה, הגדל משנה לשנה, אינו כולל את תשלומי קצבת הזקנה והבטחת ההכנסה, שהם כ-30 מיליארד ש"ח בשנה. השירות שנרכש בתמורה לאותם 6 מיליארד, הוא לקוי למדי.

לשם המחשה, כ-50% מבני המשפחה אינם מרוצים מן הטיפול של מטפלות ישראליות (עמ' 32 לדו"ח) בכל הנוגע ליציאה מחוץ לבית, ניקיון הבית, השגחה למניעת פגיעה, בישול, ניידות בבית, האכלה וכן הלאה. מדובר בשיעור עצום: רוב המעסיקים (לכאורה) אינם מרוצים מהמועסקים שלהם.

שביעות רצון ממטפלות ישראליות (מקור: דוח מבקר המדינה)

ביחס למטפלות הזרות השינוי בולט לעין: רוב מוחלט של בני המשפחה מרוצים מן הטיפול שלהן בכל התחומים לעיל (עמ' 34 בדו"ח). מה הסיבה להבדל? האם בפיליפינים יש תוכנית הכשרה סודית שבישראל אינה מיושמת? המבקר עונה לתהייה באומרו שמכיוון שהמטפלות הזרות מטפלות בקשישים 24 שעות ביממה, סביר שהצרכים יתמלאו על ידיהן יותר. אבל זו תשובה קשה: הרי התשובות הן בהתאם לציפיות, וממטפלת ששוהה 24 שעות ביממה אצפה ליותר מאשר ממי ששוהה כמה שעות ביום בלבד.

שביעות רצון ממטפלות זרות (מקור: דוח מבקר המדינה)

נראה שהמבקר התעלם מפרט חשוב: המעסיק של המטפלת הישראלית אינו הקשיש אלא המדינה. לעומת זאת המעסיק של המטפלת הזרה הוא הקשיש עצמו, ואילו המדינה רק משלימה תשלום חלקי של ההעסקה. כדי להבין את ההבדל דמיינו שני תרחישים: באחד, שבו המדינה שוכרת בשבילכם רכב – היא המשלמת והיא הקובעת, על ידי ועדה בין-משרדית מיוחדת. בתרחיש השני אתם שוכרים רכב בעצמכם והמדינה משתתפת בחלק מהתשלום. אין ספק שבמקרה השני הרכב יתאים הרבה יותר לצרככם, שהרי אתם משלמים עליו ואתם בחרתם אותו, ועל כן חברת ההשכרה תהיה קשובה יותר אליכם. ואילו המדינה – מה אכפת לה? הפקידים אינם אלה שנוהגים ברכב, ולהם לא אכפת אם המזגן לא עובד או המנוע מקרטע או שהתשלום מופרז. העיקר שרשום אצלם שהם שכרו בשבילכם רכב.

נראה שיש גם אמת בכך שלמטפלות מן הפיליפינים יש מוסר עבודה וידע טוב יותר ממקבילותיהן הישראליות (הרי זו הסיבה לביקוש הגבוה למטפלות אלו), ועדיין המבקר דורש שהן "יעברו הכשרה מקצועית גם בארץ" (עמ' 42), אף שהישראליות נופלות כאמור ברמתן מהפיליפיניות. בנוסף, המבקר (בעקבות ועדת שושני) דורש גם "פיתוח פרופסיונלי" של תחום הסיעוד והשקעה בהכשרת ישראליות לשם צמצום הביקוש לעובדים זרים, לא פחות (עמ' 39). מה הבעיה בכך שאנשים מהפיליפנים יבואו לפה לסעוד קשישים? לא ברור.  ד"ר בני מוזס, רופא בכיר בשירותי בריאות כללית, אמר לאחרונה בראיון לדה-מרקר כי "המטפלות הפיליפיניות שינו את פני מערכת הבריאות יותר מכל דבר אחר שהיה בעשורים האחרונים. הגענו לרמת סיעוד שלא ראיתי מעולם" וש"רמת המיומנות והמסירות שלהן שהיא פנומנלית". אבל מה הוא מבין? ברור שצריך פיתוח פרופסיונלי!

המבקר מזהה את הבעיות בהעסקת המטפלות הזרות, אך מציע פתרונות גרועים יותר מהבעיה עצמה. כאשר הקשיש הוא המעסיק, הוא צריך להתעסק עם נטל הבירוקרטיה, להפריש תשלומים סוציאליים, לשלם שכר מינימום שעולה ועולה, להתמודד עם הריונות בלי יכולת לפטר (עמ' 84), ולהיות כפוף לעוד ועוד חוקי עבודה כמיטב הדמיון של המחוקק הישראלי. מן הצד השני, כניסת עובדים זרים באופן חופשי נמנעת על ידי רשות האוכלוסין, וקשישים שמחפשים מטפלות מחליפות נתקלים לא אחת בקיר אטום או ב"מטפלת לא חוקית".

ומה הפתרון של המבקר לבעיה הזו? במקום לקרוא להקל את הנטל הרגולטורי ואת חוקי העבודה הפוגעים בחלשים ביותר, ולאפשר הבאת עובדים זרים בצורה חופשית יותר, הוא קורא בדיוק להפך: להקים תאגידים שינהלו את העובדים הזרים ואת הקשר איתם, כלומר יבטלו את המנגנון שמייצר את שביעות הרצון הרבה מהמטפלות הזרות – העסקה ישירה על ידי המטופל.

הדרך הגרועה ביותר לנהל כסף

מן הצד השני, המבקר מלין על כך שהמדינה מבזבזת כסף על "גניבת שעות" – תופעה נרחבת שבה מטפלות אינן נמצאות ליד הקשיש כל הזמן שבו הוא מדווח שהן היו. למה זה קורה? ממגוון סיבות, שאחת אופיינית היא שהקשישים חותמים מתוך רחמים: "ברור שחתמתי, אחרת אני 'אישה קשה פוגעת בפרנסה שלהם… כואב לי הלב, אני מרחמת עליהם", אמרה קשישה בת 74 (עמ' 57 בדו"ח). אבל למה הם חותמים מתוך רחמים? משום שהכסף אינו שלהם. את השירות המבוקש הם קיבלו מבחינתם, ולמצות אותו יותר יהיה כאב ראש גדול. אז למה שהמדינה לא תשלם?

ומה הפתרון של המבקר? כמובן: עוד ועוד פיקוח. אותה תרופה בכל פעם. אולי כדאי היה למבקר ולמעודדיו להקשיב למה שאמר פרופ' מילטון פרידמן על ארבע הדרכים להוציא כסף. הדרך האחת, אומר פרידמן, היא לבזבז מהכסף שלך על עצמך. במצב כזה אנחנו גם חוסכים בהוצאות וגם ממקסמים את התמורה. הדרך השניה היא להוציא את הכסף שלי על אחרים, כמו לדוגמה כשקונים מתנה. במקרה זה אנחנו עדיין חוסכים, אבל דואגים פחות למקסום ההוצאות, משום שאנחנו לא באמת מכירים את מי שיקבל את המתנה ואת מה שהוא באמת רוצה. וכך נאלצים חתנים וכלות למצוא מקום לאחסן חמישה מגהצים ושמונה קומקומים. בתרחיש השלישי אנחנו מוציאים על עצמנו כסף של אחרים. במקרה זה אנחנו נמקסם את התוצאות מבלי לחסוך: זו הסיבה שמחלקת עסקים במטוסים – שמארחת אנשים שנוסעים על חשבון הבוס – כל כך מפנקת, וגם כל כך יקרה.

הסוג הרביעי הוא להוציא כסף של אנשים אחרים, על הצרכים של אנשים אחרים. אין חיסכון, ואין מקסום תועלת. כך, מבהיר פרופ' פרידמן, פועלות ממשלות: פקידים מוציאים כספים שאינם שלהם, למען אנשים אחרים. המנגנון המסובך להעסקת מטפלות ישראליות הוא המחשה מאלפת לעקרון הזה: הוצאה אדירה, שירות גרוע.

כוח העל: חוקתי על-חוקי

ואז מגיע טוויסט מעניין בדו"ח המבקר: על מנת להצדיק את ההתעסקות המופרזת והכושלת של הביטוח הלאומי בשירותי סיעוד לקשישים, פונה המבקר לאבן השתייה של הביורוקרטיה הישראלית – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשבתו כ"חוק הכלבויניק". הדאגה לקשישים נובעת מאותו חוק יסוד ולכן היא בעלת מעמד "חוקתי – על-חוקי" (עמ' 19 לדו"ח).

המבקר מצטט את בית המשפט העליון שקבע כי מתוך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מוטלת על המדינה "החובה להגן על כבוד האדם", כלומר לדעת המבקר זה מצריך את המדינה לדאוג לקשישים. המבקר מצטט פסיקה מעניינת נוספת של בג"ץ ובה נאמר כלשון הזה (עמ' 19-20 לדו"ח):

הזדקנות האוכלוסייה, והעלייה המשמעותית בתוחלת החיים, מציבות בפני החברה ובפני המשפט אתגרים חדשים. עקרונות של ערבות הדדית בין-דורית, הבנויים על כיבוד האזרח המבוגר ודאגה לצרכיו, מחייבים התאמה של התבניות החברתיות והמשפטיות למציאות הדינמית המשתנה… קיומה של חברה רב-גילית ההולכת ומתפתחת עקב השינויים הדמוגרפיים המתרחשים, מחייב קיומה של סולידריות בין-גילית כיסוד חיוני להבטחת כבוד חברתי לשכבות הגיל השונות בחברה… הבטחת האחריות והאחווה ההדדית בחברה מחייבת, אפוא, להעניק לאזרח הוותיק, כמו לכל פרט אחר בחברה, אמצע קיום שיגשימו את זכותו לקיום בכבוד אנושי וכלכלי.

מובן שמבחינת בית המשפט העליון יש רק "זכויות" שנופלות מהשמים, בלי דיון רציני במחירים, איזונים ועל חשבון מה באות הזכויות. אבל הבה נניח זאת בצד, נזרום עם בית המשפט ועם המבקר ונניח שאכן יש למדינה חובה חוקתית על-חוקית לדאוג לקשישים במצוקה. האם ההתבוננות במציאות, כמו גם ההיגיון הפשוט, לא מלמדים אותנו שהדרך לקיים את החובה הזו היא דווקא להפחית את התלות של הקשישים במדינה?

אם אכן המדינה גרועה כל כך בטיפול בסיעוד בקשישים – ומתחייב שהיא תהיה גרועה – הרי כבוד האדם וחירותו מחייב את המדינה להפסיק להקים מנגנונים מסורבלים שמנהלים כסף באופן בזבזני ומרושל, ואז להקים עוד מנגנוני בקרה על גבי מנגנוני בקרה, שבעצמם עולים כסף רב. רק אם תעשה זאת, ותחזיר לאדם את האחריות האישית שלו על עצמו, היא תדאג בצורה המיטבית ביותר לכבוד האדם. זאת מעבר לעובדה השולית שהיותו של האדם נתמך על ידי המדינה (כלומר על ידי אחרים) אינה ממש תורמת לכבודו ולחרותו.

ערבות הדדית בין-דורית אמיתית

המבקר מצטט את בית המשפט המדבר על "ערבות הדדית בין-דורית" ו"סולידריות בין-גילית", וההתייחסות הזו מעוררת תהייה נוספת: האם זה לא בדיוק מה שקורה כאשר ילדים דואגים להוריהם, כציווי העתיק "כבד את אביך ואת אמך"? המבקר מרבה להלין על קשייהן של המשפחות המטופלות בהורים קשישים, וזה אכן לא פשוט. אבל הוא שוב זורק לפח את נושא האחריות האישית. להרבה אנשים קשה בחיים, הרבה אנשים מתמודדים עם אתגרים – אם לא הורים סיעודיים, כי אז ילדים שנזקקים לטיפול; וכן הלאה. האם ניתן יהיה לעזור לכולם באמצעות פתרון קסם "חוקתי על-חוקי"?

הרי המדינה היא בדיוק אותם אנשים עצמם, המתקשים בחייהם בין השאר בגלל המסים שנגבים מהם בשביל "לעזור" לאנשים כמותם. קיים הבדל ברור בין המצב הקיים, לבין מצב שבו אותם אנשים היו משתמשים בכספם שלהם כדי לעזור לעצמם: במצב הנוכחית, המדינה עושה זאת "בדרך הרביעית" והגרועה ביותר לשימוש בכסף.

"בסופו של דבר נגמר לך הכסף של אחרים"

ובעיה שולית לקינוח. בית המשפט והמבקר הצביעו על כך שמבנה החברה משתנה – יש יותר ויותר קשישים מקבלי קצבאות סיעוד: בשנת 1990 קיבלו קצבה רק 6.5% מהקשישים, ב-2015 שיעורם של קשישים מקבלי קצבות זינק ל-17%.המגמה הזו הולכת ומחריפה, הן עם עליית תוחלת החיים הן עם הגדלת הקצבה – המושכת יותר אנשים להשתמש בה במקום להסתמך על עצמם. מאיפה הכסף? המבקר ממלמל משהו מעורפל על "היערכות לגידול במספר מקבלי גמלת הסיעוד" (עמ' 113) אבל לא ממש מסביר איך אפשר להיערך ומהיכן יגיע ההון העצום הזה. והרי לא רק הקשישים עומדים בתור להגדיל את הקצבאות יחד עם גידול במספרם; יש גם נכים, ילדים, נזקקים אחרים ועוד ועוד.

הפתרון היחיד האפשרי לפלונטר הבלתי-פתור הזה של מדינת הרווחה הוא חיתוך הקשר הגורדי. המדינה אינה יכולה לדאוג בעצמה לכל החלכאים והנדכאים – היא אינה מסוגלת לכך, היא עושה זאת באופן גרוע ובזבזני ובסופו של דבר, כפי שאמרה מרגרט תאצ'ר, "נגמר לך הכסף של אחרים". את הפתרון לבעיה שיצרה המדינה עם הסיעוד הגרוע לקשישים יכולה רק המדינה לייצר: עליה למשוך את ידה מניהול החיים של אזרחיה ולתת להם להיות אחראים לגורלם ולגורל משפחתם.

אבל המלצה שכזו לעולם לא תשמעו מהמבקר. היא חותרת תחת עצם קיומו של מוסד ענקי ובזבזני כמו מבקר המדינה עצמו. שהרי אם אנשים דואגים לעצמם, אין צורך בביטוח לאומי שידאג להם. ואם אין ביטוח לאומי, אין צורך גם במוסד ארכאי ומנופח שיכתוב דו"חות ביקורת על הביטוח הלאומי. המנטרה קבועה: "אחריות ביטוח לאומי", "אחריות הממשלה", "אחריותה של החברה", אך לעולם לא "אחריותו האישית של האדם על עצמו".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

23 תגובות למאמר

  1. להפריט הכל. המדינה צריכה להעניק לאזרחיה בטחון, בריאות ותשתיות. עם כל השאר נסתדר. מהעסקים המדינה תיגבה מס על מחזור ורווחים ומהאזרח הקטן מס הכנסה מרמת שכר מסוימת ומע"מ. זהו. מאות אלפי עובדי מדינה אוכלי חינם ימצאו עיסוקים יותר יצרניים.

    1. המדינה אינה צריכה להעניק בריאות ובדרך כלל גם לא תשתיות אלא בטחון הכולל שמירה על חוקי המסחר ופעולות שיטור ותו לא. במקרה כזה מבטלים את מס הכנסה, המס הכי גרוע וההרסני למוטיבציה ולמשק. הממשלה תצטרך להסתפק במס עקיף אחד, והוא מעין מע"מ בגובה 15% אבל ללא אפשרות קיזוז. [אגב, אפשרות הקיזוז פותח פתח לזיופי חשבוניות]. כל מכירה של חפץ או שירות וכדומה תכלול מס קבוע של 15%. [אפשר לכלול בתוכו 1% לרשות המקומית שבה בוצעה העיסקה באופן שניתן לבטל גם את הארנונה]. יפלטו לשוק אלפי המתפרנסים מהטיפול במס הכנסה, רואי חשבון, מנהלי חשבון, חשבים, משני צידי המתרס. עורכי דין המתעסקים במס הכנסה, משני צידי המתרס. אנחנו נהפוך במקרה כזה, למדינה העשירה בעולם.

  2. מאמר מצויין.
    רק אוסיף שהמעורבות הממשלתית פוגעת דווקא באחריות הבינאישית-בין-קהילתית.
    מצד החברה: יש פחות מוטיבציה לחברה לדאוג לנזקקים כאשר יש מישהו שמשלם (קצבאות ממשלה). "שהממשלה תגדיל קצבאות.."
    מצד הנזקק: כאשר הנזקק מקבל כסף של "אף-אחד" אין לו למי להוקיר תודה ולסייע לכשהיוצרות יתהפכו.

  3. מה יש לאתר לומר על מס הרכוש שבכוונת ממשלת נתניהו להטיל על הדירה השלישית? והאם המס הזה יפגע באפשרות האדם לפרנס את עצמו בכבוד בימי הזקנה?

    1. שונאי ישראל רואים ונחרדים: היצוא הישראלי הפך לגדול יותר מהיבוא, יחס חוב תוצר הולך ומשתפר, יתרות המט"ח גבוהות, מספר שיא של רכבים חדשים נמסרים לאזרחים, היחסים המדיניים של מדינת ישראל עם הודו, רוסיה, יוון, מצרים וסעודיה מתהדקים ומאפשרים עסקות כלכליות אדירות, מדינות אפריקה מחדשות את הקשרים עם ישראל, לכל אורך סיני נבנית גדר למניעת כניסה של מסתננים, לישראל 10 סוללות כיפת ברזל, שרביט קסמים (קלע דוד) וחץ 3, מערכות הגנה משוכללות מפני מתקפות סייבר, יכולת שיגור לוויינים לחלל, צוללות עם יכולת מכה שנייה, טנקים ונגמ"שים עם מעילי רוח, בישראל חל שיפור עצום בתשתיות ברכבות ובכבישים, הישראלים נמצאים גבוה-גבוה מבחינת תוחלת החיים ונמוך-נמוך מבחינת תמותת תינוקות, יש בישראל גידול עצום במספר מכשירי ה-MRI, נפתח בית חולים חדש באשדוד ונפתחו שני בתי ספר נוספים לרפואה, הוקמו מתקני התפלת מים וכבר לא מדברים על מפלס הכינרת, שיעור האבטלה מעורר קנאה, ההשקעות בהייטק שוברות שיאים, החברות הגדולות בעולם פותחות כאן מרכזי פיתוח, יתרות המט״ח חצו את רף 100 מיליארד הדולרים. אז איך יפסיקו שונאי ישראל את החגיגה הזאת? ירחיקו את נתניהו מהגה המדינה על ידי שטיפת מוח יומיומית בתקשורת נגד כל צעד שנתניהו עושה.

  4. תגיד, אתה באמת בעד לייבא פיליפיניות כי אתה חושב שהקורס שהן עוברות בפיליפינים + אולי מוטיבציית שכר יותר גבוהה ואיכות כ"א יותר גבוהה לשכר הם אכן ההבדל בינן לבין עובדות ישראליות? אם כך למה לא לייבא כלכלנים מהודו? או אולי עורכי דין מתאילנד? ואנשי צבא מסין? בטוח אפשר לחסוך כמה ג'ובות ולקדם את הכלכלה הישראלית.

    אז כדי להסיר בורות הנה כמה עובדות
    1. ישראל המדינה המובילה בעולם בצ'יינג'ים לנפש. הסיבה העיקרית היא לא החלפות הכספים (היום כ"א ותשלומים מראש מקובלים לתיירים היוצאים מהארץ והשקל יציב מספיק כדי לבטל את השוק השחור בדולרים) אלא הוצאת כספים מהמדינה. כל פיליפינית העובדת בסיעוד, כל תאילנדי העובד בחקלאות, כל סיני או רומני העובדים בבניין, כל אריתראי או סודני העובד בטבחות או שטיפת כלים או ניקיון שולחים כסף למולדתם.
    כמה כסף? כמה אלפי ש"ח בחודש. תכפיל בכ 150,000 עובדים זרים (לא כולל מסתננים) ותקבל את המספרים המדויקים – שקול לסגירת כמה מפעלי יצוא. המדינה מפסידה את הכסף הזה כי היה חוזר אליה במיסוי לאחר מספר מועט של פעולות

    דבר שני חשוב שלא התייחסת אליו – קשישים בישראל ממשיכים להתגורר בדירות שלהם במקום לעבור לבית אבות. כך נוצר מצב הגרוע מכמה בחינות – גם הקשיש גר בדירה לא משופצת שאינה מתאימה לו, גם הקשיש לא זוכה לטיפול ראוי שהיה יכול לקבל בבית אבות מתאים (עם רופא וכיתת טיפול נמרץ בכוננות) וגם מבחינה חברתית הקשיש נרקב בביתו. בנוסף יש דירה שיוצאת מהשוק למשך כ 20 שנה כשהייתה בקלות יכולה להיות מוחלפת ביחידה של כ 30 מ"ר בתוספת שטחים ציבוריים

    דבר שלישי – מקבלי הקצבאות עלו כי תוחלת החיים עלתה – חשבת על זה?
    דבר רביעי – הפגיעה החברתית מתשלום שכר בניגוד לחוקי המדינה משפיעה על כלל המשק וגורמת לישראל להיות מדינה מפגרת ונחשלת כשלהוציא ההייטק ביוטק מדטק ישראל לא טובה בהרבה ממדיניות מפגרות כמו אלג'יריה וירדן.

    הקומבינה של לקחת מטפל ולתת לו לגור 24 שעות אצל הקשיש כשהוא זמין למשך כל הזמן הזה, ללא חופשים על פי חוק, ללא הפסקת עבודה על פי חוק, ללא תוספת כוננות ותשלום עבור הקפצה על פי חוק שעות מנוחה. כל זה כאילו "רווח" אבל הרווח הזה הוא בעצם הפסד גדול.

    ההפסד הוא שכשעובד ישראלי מחפש עבודה, כושר המיקוח שלו נמוך יותר, השכר שהוא יקבל נמוך יותר, היציבות במקום העבודה שלו נמוכה יותר, המוטיבציה שלו ללמוד, להשתפר, להתמקצע נמוכה יותר.

    אם היית צריך לשלם לישראלי כדי שיעשה את העבודה של הפיליפינית כמה זה היה באמת עולה? שלוש משמרות של 8 שעות ועוד כוננים לסופ"ש? ואת זה מול היעילות הכלכלית והבריאותית והמוסרית של טיפול באותם קשישים במסגרת בית אבות.

    כשענפים שלמים נסגרים בפני עובדים ישראליים כל הכלכלה נפגעת. ההכנסה השולית למשפחה נפגעת מכך שבני נוער ומבוגרים לא יכולים לעבוד בשטיפת כלים או ניקיון או טבחות כי יש סודני שעובד 12 שעות ביום ששה ימים בשבוע בלי להתלונן. ההכנסה של עובדים נפגעת כי מרווח המקצועות שהם יכולים לעבוד בהם מצומצם מאד. הכל מבוסס על קומבינות שהן בעצם עבירות על החוק, כך בחקלאות העובדים גרים בשטח, כך בניקיון ומסעדנות כשבניין הוא הקטגוריה היחידה שבעלי מקצוע יכולים להרוויח שכר ראוי וגם עקב ביקוש אדיר.
    יש בעיה של זהות אתנית תרבותית ודתית קשה כשאתה מייבא אנשים מכל העולם. פיליפינית היולדת צריכה לעזוב את הארץ, עובדים זרים חיים בגיטאות ומנוכרים לחברה הישראלית. חבל שאתה לא רואה את ההשלכות הלאומיות כשגם אם מבחינה כלכלית ייבוא אנשים היה מצדיק את עצמן (והוא לא) מבחינה לאומית הוא היה צריך להפסל על הסף

    בקיצור רצית חוסר התערבות של המדינה אבל המדינה כבר יצאה מההתערבות כשהפקירה את העובדים, הפקירה את האזרחים מבחינת התחרות שהעמידה אותם מול העולם השלישי והפקירה את הקשישים כשהם לא מקבלים את הטיפול אליו הם ראויים ולו הם זקוקים.

    1. מתי ביקרת בפעם האחרונה בבית אבות ?
      אין ספק שעדיף לקשישים להמשיך ולהיות בביתם תוך מתן שרות של 24 שעות ע"י עובד זר
      טענת הניצול אינה קבילה כי העובד מרוויח פי 10 ממה שהוא היה מרוויח בפיליפינים
      העובדת שעבדה עם אמא של אשתי במשך 5 שנים חזרה לפיליפינים והיום היא עשירת הכפר

    2. דודי מ- 10:49

      אתה יודע מהי חשיבה שטחית?
      זה פחות או יותר תוכן התגובה שלך.
      או שלא קראת את המאמר, או שאתה לא מבין מה כתוב בו.
      בנוסף לכך, אתה כותב הרבה סיסמאות. קצרה היריעה וקצר הזמן לפרט.
      אודה מאוד לעוד מגיבים שיעשו זאת…

      (והבן נא: זה ממש לא אישי ולא ע"מ לפגוע. תוכן דבריך מייצג רבים וטובים שמתבטאים בדרך דומה).

    3. העובדים הזרים בגלל מיסי העושק הגבוהים המוטלים על הישראלים מניעים את גלגלי המשק מצילים גופים שונים מלונות, בתי ממכר, מסעדות ועוד ועוד. בטל את מס ההכנסה והרגולציה הישראלי יהיה זול וטוב יותר מהעובדים הזרים. פה נמצא הפתרון. לא באיסורים, בגזירות, בחוקים, ברגולציה לא בעוד פקידים ועוד פקידים

    4. מזו התגובה הקומוניסטית הזו – צרה עינך בקשיש שנשאר בדירתו? הוא חייב משהו למישהו כדי שיוותר על דירתו לטובת חדרון קטן בבית אבות? אכפת לו מיעילות כלכלית?

      אין לך מושג (כפי שנאמר בכתבה) לגבי איכות השרות העלוב שמקבלים קשישים ב(רוב בתי האבות). אתה באמת מאמין שישנה יחידת טיפול נמרץ בכוננות בבתי האבות בשעות הלילה?

      רוב מטפלות הפיליפיניות הן אחיות מוסמכות, מה שלא ניתן להגיד על רוב המטפלים בבתי האבות.
      עלות קשיש בבית אבות סיעודי מתחילה ב10000 ש"ח בחודש לפחות. במחיר זה משפחתו יכולה לשכור מטפלת פיליפינית ולהישאר בעודף.

      מאחל לך שכשתזדקן, תוכל לחיות את ימיך האחרונים בביתך מוקף במשפחתך (ואולי אף במטפל אותו בחרת בעצמך) ולא באנשים זרים.

    5. דבר אחד ברור מהתגובה שלך: אין לך הורים קשישים. או שאתה ממש לא אוהב אותם.

    6. צריך להבדיל בין תיאוריה למעשה. בפועל, מצבם של בתי האבות הסיעודיים הוא איום ונורא ובוודאי שבמציאות זו עדיף לכל קשיש להישאר בבית עם מטפל בר, וזה עדיף גם מבחינת עלות.

      זה נכון שתיאורטית מבחינה לאומית ההיגיון הכלכלי אומר שבתי אבות סיעודיים אמורים להיות יעילים יותר ולאפשר לתת לקשישים שירות טוב יותר בעלות נמוכה יותר.

      למה זה לא קורה? הסיבה העיקרית היא האיסור על העסקת עובדים זרים בבתי אבות שמקפיצה את עלות השכר לשמים.

      צריך להבין שהפיליפיניות עובדות בשכר שהוא בערך 20% משכר המינימום. כלומר, לפי הספר, בן אדם שעובד בשכר מינימום לשעה 24/7 צריך לקבל משהו כמו 30,000 ש"ח לחודש (כולל שעות נוספות ותוספת שבת) וזה השכר אותו נאלצים לשלם בתי האבות לעובדים הישראלים שלהם. כמובן שהם לא מעסיקים בשעות נוספות, אבל אין להם ברירה והם מעסיקים בשבת.

      המשמעות היא שמלכתחילה, בגלל הגבלת העסקת העובדים הזרים (ובאותם תנאים כמו בהעסקה ביתית) זמן הטיפול שמקבל החולה הממוצע בבית אבות הוא חמישית מזה שהוא יקבל עבור אותה עלות ממטפל זר בביתו. לכן גם העלות הגבוהה של בתי האבות הסיעודיים בסביבות 15,000 שקל לחודש עדיין לא מספיקה כדי לכסות את ההוצאה האדירה, היא צריכה להיות לפחות 30,000 כדי לכסות אותה.

      אם תשתנה המדיניות והממשלה תאפשר לבתי האבות לעבור לטיפול של פיליפיניות שיגורו בבית האבות ויעבדו 16 שעות ביממה תמורת 6000 שקל בחודש, אז כמובן שהעלות של בתי האבות הסיעודיים תיחתך ולעומת זאת איכות הטיפול תשתפר פלאים (כי עבור הפיליפיניות מדובר בעבודה יוקרתית, בעוד שעבור הישראלים מדובר בעבודה שחורה ומשפילה מתחתית החבית).

      כמובן שפתרון אחר הוא ביטול שכר המינימום שיביא לנפילה בשכר של העשירונים התחתונים ויאפשר להעסיק אותם בטיפול סיעודי בתנאים דומים לאלה של הפיליפינים. כי מבחינה כלכלית אובייקטיבית זה שנולדת בישראל לא הופך את השווי הכלכלי שלך לגבוה יותר מזה של פיליפינית שנולד בפיליפינים, אם אין לך כישורים טובים משלה אז אתה שווה בדיוק מה שהיא שווה, שזה הרבה פחות שמכר המינימום הישראלי.

    7. תגובה מצוינת.
      אלה שמתנגדים לדבריך הם מגרדי ביצים עם
      ניירות מהאוניברסיטה שלא עבדו דקה אחת
      בחיים שלהם בעבודה אמיתית.
      ישראל מובילה את הפלנטה בשיעור עובדים זרים.סדר גודל של 40 אחוזים מכוח העבודה
      הפרטי.כולל חוקים,לא חוקיים וערבים מהרשפ.
      גם מדינות המפרץ לא מתקרבות למספרים האלה,ולבן יש ערמות של נפט.
      למה לא מביאים ערבים,מקסיקנים,פיליפינים
      לכודים אקדמאים כדי שיחליפו את אלה של
      אירופה,ארהב או ישראל ?

      כי אנחנו חיים במשטר עריצות של אצולה אקדמאית שדואגת לאינטרסים המעמדיים
      הצרים שלה,על חשבון כל היתר.

  5. בנושא האחריות האישית:
    אבי שיחיה, עבד כעצמאי ושילם לביטוח הלאומי הרבה מאוד כסף. אקטואר עשה עבורו חשבון שלו היה מעביר את הכספים לביטוח פרטי, היה מקבל מדי חודש קצבה של 35,000 ש"ח. לולי היו מאלצים אותו על פי חוק, לשלם סכומי עתק לביטוח לאומי שמעניק קצבאות לאנשים שלא תרמו ולו שקל אחד לקופת הביטוח הלאומי, היה יכול להשקיע את אותם הכספים בדאגה ליום סגריר.
    היום, כאשר הוא זקוק לסיוע, אין בנמצא עובדים יהודים מהימנים ואחראים בתשלום שאפשר לעמוד בו.

  6. לך ולשכמותך אורי אריאל מותר לבזוז את כספי המדינה ללא בקרה. כנראה יש לכם בכיס הבטחה אלוהית לביזה.

    צדקה לקשישים לפי חזון הנביאים אתה מתלהם שזה חטא.
    גרשוני אתה תקוע במאה ה 15. האינקויזיה פסה מהעולם.

    1. לא צריכים להיות כל כך הרבה קשישים.
      חזון הנביאים מבוסס על חיים לפי דרכו של האל.דרכו של האל היא תוחלת חיים של 45 שנים.

      יצירת שכבה עצומה של קשישים,עי הפיכת
      מדינות שלמות לבתי אבות גדולים היא טירוף
      משיחי של מרקסיסטים וליברלים.
      זה לא יכול להתקיים.
      לא משנה כמה מהגרים יובאו או מה תהיה הילודה.הרעיון המטורף הזה של תוחלת חיים
      בת 70 שנה ויותר לא יכול להתקיים אפילו
      תיאורטית.

      היה הרבה יותר הגיון באורח החיים של המאה
      ה 15 מאשר בזה של ימינו.

  7. איש אמת אתה. בן שפירו ניסח יפה מאוד, במקרה של צורך בעזרה ותמיכה, סדר הסיוע צריך להיות כך:
    1. משפחה
    2. קהילה/מוסדות דת/ארגוני צדקה וכדומה
    3. רק לבסוף באה המדינה
    המדינה היא המוצא האחרון (והגרוע מביניהם).

  8. אני לא רוצה לחיות במצב סיעודי.
    אני מעדיף למות מאשר לחיות ככה.
    אבל המדינה מכריחה אותי.
    אז אתה רוצה גם שאני אחסוך עבור זה ?
    אשתתף בעלויות של זה ?
    אתה רוצה נחיל של קשישים בחיתולים במצב דומה
    לעציץ ? אז תשלם על הפסיכוזה הזו שלך בעצמך.

  9. אם רק היה אפשר להביא שופטים מהפיליפינים
    איכות החיים של כולנו היתה משתפרת דרמטית.
    כמו שכל טפילי הבוהמה מכוונים ומונחים כדי לקבל
    מחמאות וכיבודים מאיזה חבורת קוקסינלים מרקסיסטית שיושבת באירופה,כל נפיחה של המבקר
    מיועדת לרצות את בטאון הבית של הגילדה.
    הארץ ,שקיים רק הודות למכונת הלב ריאה הגרמנית
    אליה הוא מחובר.

  10. הגישה שמוצגת בכתבה היא הגישה הליברלית-קפיטליסטית בצורתה הקיצונית הגורסת שכל פרט בחברה צריך לדאוג לעצמה, והמדינה מספקת רשת תמיכה מינימלית. המשמעות היא שניתן לגבות פחות מיסים כי המדינה מספקת פחות שירותים. השאלה אינה כלכלית אלא אידאולוגית, האם חברה כזאת תהיה טובה יותר מחברה קצת יותר סוציליסטית ועם יותר ערבות הדדית.

  11. הפלא ופלא : מטפלת פיליפינית שילמה 9000. דולר שאין לה (ע"י הלוואה בריבית 5 אחוז לחודש!) למתווכים פרטיים כדי להגיע לעבוד בישראל . ואז מה ?? הרשויות מודעות לשחיתות המוסרית הלא חוקית הזאת ולכן המדינה נאלצת להתערב!! ולחתום על הסכמים בילטרליים עם כמה מדינות כדי לייתר את התיווך. זה כסף שלי בשבילי ₪₪₪

  12. הפלא ופלא : מטפלת פיליפינית שילמה 9000. דולר שאין לה (ע"י הלוואה בריבית 5 אחוז לחודש!) למתווכים פרטיים כדי להגיע לעבוד בישראל . ואז מה ?? הרשויות מודעות לשחיתות המוסרית הלא חוקית הזאת ולכן המדינה נאלצת להתערב!! ולחתום על הסכמים בילטרליים עם כמה מדינות כדי לייתר את התיווך. זה כסף שלי בשבילי ₪₪₪