פרשת בראשית: הבריאה והרוע

שתי גרסות סיפור הבריאה בפרשת בראשית מתארות שתי גרסות של הרוע בעולם

האם הרוע קדם לעולם? | תחריט מאת יוליוס פון קרלספלד

שלום רב לאוהבי תורתך. הטור הזה יהיה הראשון בסדרת טורים שבועיים על פרשות השבוע שילוו את סדר התורה במהלך קריאתה. בטור ננסה לקרוא את פרשיות התורה, הסיפורים והחוקים שבה דרך כמה זוגות משקפיים. המשקפיים הראשונים הם של חקר המקרא ופרשנותו, והכלים שהוא העמיד לרשותנו במאות השנים של קיומו – החל בחקר הנוסח והעריכה של הטקסט המקראי, דרך המחקר הארכיאולוגי וכלה בחקר המזרח הקדום, כתביו ותרבותו. אבל המבט שלנו בתורה לא ימצה את עצמו רק דרך המשקפיים האלה.

משקפיים נוספים הם אלפי שנים של לימוד ופרשנות של התורה, שיצרו עולם עשיר ושופע הראוי להתייחסות בפני עצמו. בבואנו אל הטקסטים של התורה נתבונן בה גם דרך הפריזמה של חז"ל, פרשנויות קדומות למקרא ומפרשי ימי הביניים והלאה. המתודה הפרשנית הקלאסית שונה מאוד בהנחות היסוד שלה מהמתודה המחקרית, ויחד ננסה להשתמש בכלים שהעניקו לנו שתיהן כדי להביט לעומק ולרוחב בפרשיות שונות בתורה.

כה רבות נכתב על כל מילה ואות בתורה, ומזוויות שונות ומגוונות. אין יריעה שיכולה לכסות את כל העושר הרב שבכל פרשה ופרשה. בטור הזה ננסה בכל פעם לגעת לפחות בזווית ראיה אחת, בנושא אחד, בתקווה שמהאור הנופל עליהם יתחדשו לנו מבטים ויאירו עינינו.

ולהתחיל מבראשית

כל מי שקרא את פרשת בראשית שם לב לכך שסיפור הבריאה מסופר פעמיים, תחילה על סדר ימות השבוע, עד לסיום הבריאה בשבת; ושוב, בסיפור נוסף מסביב לבריאת האדם והקורות אותו בגן עדן ולאחר מכן. הכפילות בולטת במיוחד משום שהסיפורים אינם המשך זה של זה, אלא מתחילים שניהם מההתחלה, מנקודת הראשית, מ"יוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". סביב הדואליות הזו ניתנו שלל הסברים, בין במסורת הפרשנית של חז"ל והמפרשים ובין בקרב חוקרי המקרא, המבקשים להאיר זוויות שונות בפרשת הבריאה; פעמים באמצעות הדגשת ההבדלים בין שני הנרטיבים ופעמים באמצעות פישור וגישור בין הסיפורים השונים.

חקר המקרא המודרני עשה כמה מצעדיו הראשונים על הסדק הנפער בין שתי גרסאות סיפור הבריאה. על בסיס ההפרדה ביניהן החל זיהוי רצפי הסיפורים בתורה, ומשם – פיצול הטקסט לתעודות השונות שעל פי ההשערה התקיימו בנפרד, ורק בזמן מאוחר מוזגו לתוך התורה כפי שאנו מכירים אותה. לפי השערת התעודות, ההבדלים הרבים בין סיפורי הבריאה השונים נובעים מהיותם שני סיפורים זרים זה לזה, שסופרו כחלק משתי גרסאות שונות של התורה ונכתבו מתוך רקע שונה ותפיסות תיאולוגיות שונות. אבל לא רק חקר המקרא, גם חז"ל והמפרשים הבחינו בהבדלים וניסו להסביר אותם בדרך שמגשרת בין הסיפורים השונים. למשל ההבדל בשמו של הבורא, או בריאת הנקבה והזכר בו זמנית לעומת לקיחת הצלע מהאיש והפיכתה לאישה.

מקור הרוע

ישנם עוד הבדלים רבים, כמובן, אבל בדברים הבאים ננסה, בעקבות ישראל קנוהל בספר "אמונות המקרא", להתמקד בהבדל קצת פחות בולט בין הפרשות: שאלת הרוע בעולם. המונותיאיזם העברי של המקרא מאמין באל אחד שברא את הכל ומושל בכל, ושאלת קיומו של רוע למרות טובו של האל ושליטתו בכל נוכחת כבר בגרעין הראשוני של המונותיאיזם. וכך כבר בפסוקים הראשונים של התורה מוצגים לנו כוחות דמוניים קדומים שקדמו ליצירת האור ולתהליך הבריאה:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

דקדוק הלשון העברית מלמד אותנו שהמילה "ראשית" היא צורת סמיכות, כפי שהעיר אל-נכון רש"י, ועל כן היא לא פותחת היגד המתאר זמן – "בהתחלה אלהים ברא את…" כפי שהיא מתורגמת ברוב התרגומים. אם מדובר בצורה הנסמכת לפועל "בָּרָא", אזי מדובר בפסוקית אחת ארוכה, פסוקית תיאור המצב בראשיתה של הבריאה – "בתחילת בריאת אלהים את השמיים והארץ היה…". הוי אומר, קודם שאמר אלהים "יהי אור" והחל בתהליך היצירה של הכל, כבר היו קיימים החושך, תהו ובהו, המים והתהום – כוחות קדמוניים שרוח אלהים מרחפת לצדם.

המים והתהום ושאר מפלצות הים מוכרים לנו ככוחות דמוניים קדומים גם מהמיתולוגיות של המזרח הקרוב. תהום הוא ממש שמה של תִיאַמָת המסופוטמית, האלה הקדומה של הים (באכדית שמו של הים – tâmtu – נגזר משמה), שממנה נולדו האלים. המאבק נגדה מכונן את סיפור הבריאה הבבלי "אֶנוּמָה אֶלִישׁ" שבסופו האל מַרְדוּךּ מבתר את גופתה של תיאמת ויוצר ממנה את השמיים והארץ. המאבק המיתי של האל הבורא, הים ומפלצותיו נוכח גם במקרא, למשל:

אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן. לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ. אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם. (תהלים עד, יג-יז)

הנצחון על הים והחיות האגדיות שבו – התנינים והלויתן – נקשר כאן, בתהלים, לבריאת היום והלילה ומאורות השמים, הצבת גבולות הארץ ויצירת עונות השנה. בסיפור של פרק א' בבראשית מופיעים הכוחות הדמוניים של העולם – התהום, החושך, תהו ובהו – בתור מי שהיו שם עוד קודם לבריאה. הרוע, לפי הסיפור הזה, הוא יציר קדמון שהבריאה האלוהית מבטאת את הנצחון עליו, את כפיית הסדר והטוב על הכאוס האלים שלו.

הכוחות הקדומים שביום הכיפורים

בסיפור של פרק ב', לעומת זאת, אנו מוצאים גישה שונה לחלוטין אל שאלת הרוע. במוקד הסיפור עומד ציווי אלוהי על אדם וחווה, והפיתוי להפר אותו מצד הנחש, שהמקרא מדגיש את היותו אחד הברואים (ולא כוח קדום) – "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים". לבסוף אדם וחווה אכן חוטאים ובעקבות חטאם הם מגורשים מגן עדן ומקוללים לחיי עמל וסבל. הרוע מתחיל אפוא מהחטא – הפרת מצוות האל והאמון שהוא נותן באדם.

הרעיון הזה של החטא כמקור הרוע וחיצוניותו של הרוע לבריאה ימשיך להופיע בחלקים רבים מהתורה ובמקרא בכלל. כך, למשל, הארץ מקיאה את העמים החוטאים היושבים עליה כשאינה יכולה לשאת את חטאיהם. בדרך אחרת הלכו הנביאים, המוכיחים על חטאים ורואים בהם שורש הרוע בעולם ובהפכם – מקור התיקון המוביל לגאולה. גם הספרות ההיסטורית עוסקת, בהכללה, בתיאור כיצד אי-שמיעה בקול ה' היא שהובילה לאסונותיו ההיסטוריים של העם – רוע גורלו של העם היהודי כולו תוצאה של הפרת הברית.

לעומתו, רעיון הרוע הקדמון המיתולוגי-כמעט של פרק א' לא רווח מאוד במקרא, אך יש לו הדים נוספים. בהמשך הרצף הסיפורי והסגנוני של פרק א', אותו רצף שחוקרי המקרא מכנים "המקור הכהני", נמצאת גם התורה הכהנית שמרכזה בספר ויקרא. יעקב מילגרום מראה בפירושו לספר ויקרא כיצד קרבנות הכפרה חורזים את כל תורת הכהנים, והם מגיעים לשיאם בעבודת יום הכפורים (ויקרא טז). בלב-לבו של יום קדוש זה נשלחים חטאי העם עם שעיר עזים אל המדבר, לעזאזל, אל אחד הכוחות הדמוניים הקדמוניים. נמצא כי בשיאה של השנה, במוקד המקודש של עבודת הקרבנות – חוזר הרוע למקורו, אל הכוחות הקדומים, שהעולם, על הסדר האלוהי שבו, נכפה עליהם.

התפיסה הרואה ברוע כוח קדום שניצחון אלהים עליו מציין את נקודת הראשית, הופכת בגרסה המעודנת של סיפור הבריאה הכהני שבבראשית ממאבק לחוק טבע, ממלחמה ליצירה. אלהים יוצר עולם מסודר, הרמוני, טהור, טוב. הכוחות הרעים לא נעלמו, הם גועשים מתחת לעולמו של אלהים, מתפרצים ברוע לתוך העולם מפעם לפעם. בשיאה של השנה, ביום הכפורים, ישראל והמקדש מקבלים הזדמנות להיטהר מהעוונות, מהרוע הקיים באדם ובעולם. הזדמנות להשיב את הרע בחזרה אל מקורו, וכך לטהר את ישראל, את המקדש, את העולם, ולכונן מחדש את השראת השכינה שמתחילה בשתי המילים הקטנות – "יהי אור".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. אין נקודת גישור בין המאמינים בתורה מן השמים כמוני לבין מי שאינם מאמינים בכך אלא גורסים את הנוסח הכהני ושיטת התעודות גישה שאפילו אינה מעניינת אותי. גישה שפותחה על ידי גרמנים במסגרת מטרה מסומנת מראש של הטלת דופי בספר המקודש ליהודים. תורה מן השמים מפה תתחיל להסביר.

  2. בניגוד למגיב הראשון כאן, אני דווקא מתעניינת בשתי הגישות- הביקורתית והרבנית, ומצפה למאמרים הבאים! תודה.

  3. אם החטא הקדום של אכילת פרי עץ הדעת הוא מקור רוע וענישתם של אדם וחוה אז מדוע אלוהים נוטע את העץ בגן העדן ומדוע הוא אוסר על אכילתו?
    כמו כן מי שלח את הנחש לפתות את חווה לאכול מהפרי ולתת גם לאדם?
    מה היה גורל האנושות ללא אכילת פרי עץ הדעת?

  4. אם החטא הקדום של אכילת פרי עץ הדעת הוא מקור רוע וענישתם של אדם וחוה אז מדוע אלוהים נוטע את העץ בגן העדן ומדוע הוא אוסר על אכילתו?
    כמו כן מי שלח את הנחש לפתות את חווה לאכול מהפרי ולתת גם לאדם?
    מה היה גורל האנושות ללא אכילת פרי עץ הדעת?

  5. לפי הכתבה יוצא שהרוע הוא חיצוני לבורא עולם ואין מקורו ממנו, ומכאן ההגיון מחייב להסיק על דואליזם ולא מונותאיזם – דבר שלא יעלה על הדעת ביהדות. והרי כתוב: "בורא הרע" (אינני זוכרת את המקור), כך שהנחות הבסיס של הכותב לא תופסות ביהדות.

  6. ראשון ראשון – ואחרון אחרון.
    הרי כתוב – וכך נפתחת התורה:
    "בראשית ברא השם את השמים ואת הארץ …"- הווה אומר שככה הכל התחיל.

    כלומר, קודם התחיל להתבצע תהליך הבריאה ואח"כ מה שבא בפסוקים הבאים – "והארץ הייתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום. …וגו'":

    …קודם נבראו השמים והארץ, ואז התיאור של אותו מצב בו הארץ הייתה בשלב כה מוקדם של הבריאה.
    …קודם בריאת השמים והארץ, ואח"כ בריאת האור. כי איך ייברא אור אלא אם היה לפניו חושך?

    ואיפה המאבק הקדמוני בדיוק? ? (לפחות בהסתמך על פרשת בראשית ולא על תהלים ).

    לפעמים יש נטייה לסבך דברים פשוטים יחסית בפרשנויות מסובכות.

    נשמע לי מוזר ולא סביר "לשתול" באמצעות רמיזות עדינות (מאוד ) אתוס חבוי למאבק מיתי (!!!) בעוד שבמיתולוגיות השונות מתפארים בתיאור אותם מאבקים, ובהבלטת עוצמת המנצח בעצם נצחונו.

    כלומר מה הטעם להסתיר / בלרמוז בעדינות על מאבק מיתי בין "ענקים" במקום לציין אותו? ולחילופין יש בכך אפילו סתירה לוגית – הרי אם נצא מנקודת המבט של המאמינים, שמתבססת על התורה,
    אז יש בורא אחד ויחיד לעולם, והוא לא צריך לנצח אף אחד משום שממילא הכל בזכותו ולרצונו – ואין אפשרות להתחרות בו…
    אז מדוע שהכותב, אפילו אילו היה בשר ודם, ירמוז
    רעיון כזה שמתנגש חזיתית עם הרעיון המרכזי שהוא מנסה להנחיל? (מונותאיזם )

  7. מקור הרוע בעולם הוא היצר הרע בלב האדם. לאדם יצר טוב ויצר רע. בפרשת בראשית כתוב בסוף
    "וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם"

    וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ.וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה."

    הרוע של האדם מילא את העולם עד שאלוהים רצה להחריב את כל מה שברא במבול. ורק נח הצדיק ניצל והציל את האנושות מכליה.

  8. התורה ניתנה ליהודים חלקה בכתב וחלקה בעל פה במטרה שלאומות העולם לא יהיה הבנה בה לכן כל משקפיים שמסתכל אך ורק בתורה שבכתב יגיע לשיבושים כמו כאן בכתבה שכביכול ה' לא ברא את התהום החושך והתוהו ובהו ולכן נראה שהכתבה הזאת רק מביאה שיבושים ולא תועלת

  9. 'כפי שהעיר אל נכון רשי'
    למישהו יש מושג מי זה אלון ברנד, שמחלק ציונים לגדול מפרשי התורה והגמרא?

  10. זה לא נכון
    אין שום סתירה כבר ניכתב ההסבר .בהתחלה, זה כמו ליקרוא את הכותרות לסיפור. ואחר כך בא הפרוט. יש למטה הסברים ממש ניפלאים ומסברים לכל קושיה.
    אין כוחות אחרים. יש רק את הבורא. רק הוא שולט בילבד. התנך כולו גם מרמז בין השורות ומי ששם לב אז עולה על זה . איך האל שולט מהי מערכת החוקים שלו. למשל יש את המושג עד כי שלם עוון. החטא הולך ומיצטבר. ואז האל מפיל את גאוות המלוכה הזו. למשל בימינו עד כי שלם עוון מובארק עד כי שלם עוון קדפי סאדם וכו.
    אין דואליות בתנך. זה למעשה פתח מכשיל לאמונה בכוחות נוספים. התנך הוא מונותאיסטי צרוף. אין לאלוהים שותפים ואין שום סגידה לאחר. האל הוא ששולט. וגיבורי התנך שפתם היא מונותאיסטית צרופה. במיוחד הנביאים והנביאות. אלה מסמלים את העתיד. נשמות משה ודבורה הם למעשה נשמות כמו בוגרות. הקדימו את העולם כולו קפצו בזמן אלפי שנים. הם מרמזות מה יהיה בעתיד. ומה אנחנו ולמי צריכים להידמות. הם פנטסטיות עתידניות .ואקטואליות לימים אלה שלנו שהם מפולת נוראה. בחזרה לפגניות הכנענית. החומרנות שיא יחד עם שיאי שכלתנות הוציאו מהבוים את המושג כנען. אמריקה הפכה לכנען ממש. מכונה כנענית אלילית שמישתחווה למכונות ומראה את הדרך. ישראל היא כנען בקטן. זו רגרסיה. מיפאת החומרנות האלילית כל כך. אל מולה התנך מציג את הפנטזיה המקבילה. מול מכונות שבאמת מפליאות אבל משעעבדות ומאלילות ומחסירות נשמה. התנך מעמיד עתידנות פנטסטית אחרת שלמה הוליסטית הרמונית. פנטזיית גם העדן שכינת אלוהים בעולם וחזרתו הבייתה לעולם זה שלו. בעיני זו הסיבה לפשר החידה מדוע חזרנו הבייתה. כי לא כתבנו את הספר האחרון בתנך. הבשורה שלנו לא היסתיימה.והיא בוודאי מונותאיסטית צרופה ולא כנענית כמו היום.