בבאזל נוסד הלאום היהודי: כך פתר הקונגרס הציוני הראשון את בעיות המאה ה-21

התכנסותו של הקונגרס הציוני הראשון ב-29 באוגוסט 1897, סימן את התחדשותה של הריבונות היהודית. במילותיו הידועות של הרצל: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". כיום, מאה ועשרים שנה לאחר אותו קונגרס, עומדת על הפרק לא רק השאלה הלאומית שלנו היהודים, אלא זו של כלל עמי המערב. במידה רבה עתידו של העולם החופשי נתון לגורלה.

"הננו עם", כתב הרצל ב'מדינת היהודים', "עם אחד! …בלחץ וברדיפות לא יוכלו לכלותנו… היהודים החזקים יקשו ערפם וישובו אל מקורם בפרוע פרעות בישראל… האישיות הלאומית של היהודים אינה יכולה, אינה רוצה ואינה מוכרחה לחדול מהיות… ענפים רבים ושלמים ימותו ויפלו מעץ היהדות; העץ חי וקיים". ובנאום הפתיחה של הקונגרס, זמן מה לאחר שכתב דברים אלה, הכריז הרצל: "היהודים הם עם אחד על פני הארץ".

חידה ושמה הרצל

למרות הטענות הנשמעות מאז ועד היום השוללות את עצם קיומו של עם יהודי, ההיסטוריה הוכיחה שהרצל צדק. מול נחשולי אימים שבאו להוריד אותנו למעמקי המצולות, עלו לפני השטח אותם כוחות חזקים שהיו טמונים בעם והקימו את המדינה. חידה היא (עוד חידה באניגמה הגדולה הקרויה "הרצל") כיצד הוא, בן המערב, שבו היו היהודים בכללותם רחוקים מרגש לאומי מוצהר, הבין שקיימים ביהודים, על אף פיזורם הגדול, זהות לאומית ורצון לאומי רבי עצמה. הרי הרצל לא היה אזרח האימפריה הרוסית, שבה שלהבת הלאומיות נשמרה, ושתנועת "חובבי ציון" היתה בה עובדה קיימת, אלא אזרחה של האימפריה האוסטרו-הונגרית על יהודיה המתבוללים. את רוב חייו הבוגרים עשה בווינה, העיר שרבה הראשי (!) טען כי היהודים כלל אינם עם וכי היהדות אינה אלא דת. על פי אותו רב, תפקיד היהודים הוא חילוץ האנושות ממצרי הלאומיות האנוכית, וייעודם הגדול הוא הגשמת אחוות העמים. מווינה עבר הרצל להתגורר בצרפת, שם כבר מאה שנה קודם לכן הודיעו נציגי היהודים לאסיפה הלאומית שאין עם יהודי. אך דווקא בצרפת זו התגבש בהרצל הרעיון הציוני על כל מרכיביו.

בניגוד מוחלט לאותם "צרפתים בני דת משה" וצאצאיהם, שדעתם לא השתנתה במאה השנים שעברו מאז נתנו את הצהרתם לאסיפה הלאומית ועד בואו של הרצל לפריז, חש הרצל כי יש קשרים תת-קרקעיים, שהם מעבר לדת משותפת, המאחדים אותו עם שאר היהודים המפוזרים. כך הוא כותב ביומנו לאחר אחד ממפגשיו עם מכס נורדאו – בן המערב כמוהו, יהודי מתבולל שנשא אשה גוייה אבל נשאר יהודי בהכרתו: "אתמול עם נורדאו על כוס שכר. כמובן, דיברנו על שאלת היהודים. מימי לא הייתי תמים דעים עם נורדאו כמו בנידון זה. העתקנו מילים איש מעל פי רעהו. מעודי לא הרגשתי בחוזק כזה, כמה קרובים אנו איש אל אחיו. אין לזה שום קשר עם האמונה. הוא כופר בכל במציאות דוֹגמה יהודית. אבל הננו בני גזע אחד". כוונתו של הרצל בשפת אותם זמנים היתה ל"בני עם אחד", שכן הרצל שלל לחלוטין את קיומו של גזע יהודי במובנו הביולוגי.

זמן לא רב לאחר מפגש זה, גילה הרצל לנורדאו את רעיונו להקמת המדינה היהודית. נורדאו השתכנע בו במקום, והפך במהרה למקֵדמה הגדול של הציונות ולשופרה מול העולם. בהאמינו בציונות, ממילא האמין נורדאו בקיום הלאומי, שכן לדידו, המפעל הציוני היה אפשרי רק אם היהודים הם אכן עם. כך אמר בנאום שנשא בברלין זמן מה לאחר הקונגרס הראשון: "אמרו לנו, 'אין עם יהודי בעולם'. והנה נועדו בבאזל 204 אנשים מכל חלקי העולם, שהתדיינו מתוך התלהבות, כי הם בניו ובאי כוחו של עם אחד ומיוחד".

האנטי לאומיות משנה צורה

שניהם, גם נורדאו וגם הרצל, היו כמובן מודעים היטב לזרמים הפוכים אצל היהודים – זרמים אנטי-לאומיים ששללו לא רק את קיומו של עם יהודי, אלא שאפו לבטל את הייחוד הלאומי של כלל העמים. במחצית הראשונה של המאה ה-19 תמכו יהודים רבים דווקא בתנועות הלאומיות השונות של אירופה ואף בלטו בהן, בין השאר ודאי מתוך תקווה שהתייצבותם לימין האוכלוסיות המקומיות תביא להחלשת הרגש האנטישמי אצלם. אך במחצית השניה של המאה, משגברה האנטישמיות במקום שתדעך, פנו היהודים לכיוון ההפוך. רבים מהם נהו אחר הרעיון הסוציאליסטי – הקוסמופוליטי והאנטי-לאומי ("פועלי כל העולם – התאחדו!") – וחלקם אף הלכו לכיוון האנרכיה, שקראה להשמדה טוטאלית של המבנה הלאומי-מדיני. ביסוד המהפכנות היהודית ללא ספק עמדה התקווה שמחיקת הלאומיות תביא קץ לאנטישמיות, שכן על פי ראייתם, במצב של העדר לאומיות, כבר לא יהיו היהודים נבדלים משאר אוכלוסיות העולם, והאנטישמיות תחלוף מאליה. באופן פרדוקסלי, למרות הכחשותיהם, היתה בעמדתם זו הכרה מצידם בכך שיהודים הם אכן עם נפרד, או לפחות נחשב כזה בעיני האחרים. נורדאו הבין היטב את המגמות הללו אצל היהודים כשאמר להרצל: "האנטישמיות תכריח את היהודים להרוס בכל מקום את רעיון המולדת". הרצל סבר כמוהו, ובבואו לשכנע מנהיגים באירופה לתמוך בציונות, הזהיר אותם שאם לא יצליחו היהודים להקים בית משלהם, יַפנו היהודים את כל מרצם וכשרונם הגדול אל התנועות החתרניות וההרסניות.

היהודים אכן הצליחו להקים את מדינתם, אבל הזרם האנטי-לאומי שבתוכם לא נכחד. הלה אמנם לבש ופשט צורה, אך נשאר איתן עד ימינו אלה. משנתחוור ליהודים שהסוציאליזם שבו דגלו נכנע פעם אחר פעם ללאומיות, ומשהתיאוריות הכלכליות הסוציאליסטיות פשטו רגל לעין כל, פנה הסנטימנט האנטי-לאומי של אותם יהודים לאפיקים אחרים, אך מקבילים. וכך אנו מוצאים את היהודים בין ראשי ותומכי השמאל המערבי המודרני, שגם אם כבר אינו מאמין בהכרח באיחוד "פועלי" בינלאומי, הוא עדיין חותר להחלשת הלאומיות, אם לא לביטולה המוחלט. מכאן נובעת התמיכה של השמאל בהגירה ללא מגבלות, שסופה, אם תימשך, מחיקת אופיים הייחודי של העמים; מכאן התמיכה הפרדוקסלית לכאורה של השמאל במיעוטים לאומיים שבתוך המדינות, וכן תמיכתו בהתבדלות קיצונית של קבוצות "אתניות" למיניהן, שכן מבחינתו ככל שיגבר הפירוד בתוך המדינה, כן יחלש בה הלאום הדומיננטי המאוס; ומכאן הברית בין השמאל ואותן קבוצות אידיאולוגיות החותכות לרוחב את ההוויה הלאומית, בסגנון "נשות כל העולם, התאחדנה!". גם היחס הסלחני של השמאל לגורמי איסלאם הבאים להשתלט על אירופה, אף שבין מטרותיהם של אותם גורמים ביטול עקרונות יסוד שהשמאל מצהיר נאמנות להם, נובע במידה רבה מן הרגש האנטי-לאומי של השמאל. לא רק שאהדתו של השמאל נתונה א-פריורי לתנועות שמקורן בעולם השלישי ושהאידיאולוגיה שלהן היא אנטי-מערבית, אלא שבמקרה של האיסלאם, ממלאת תפקיד גם העובדה – שבעיני השמאל אין ערוך לחשיבותה – שהאיסלאם הוא ביסודו תנועה אנטי-לאומית, שמטרתה שלטון כלל עולמי.

ישראל כאנטי-תזה לאיחוד האירופי

מדינת ישראל, שהיא בהגדרתה מדינה של עם נבדל, היא היפוכן הגמור של המגמות הרווחות בשמאל של ימינו. במהותה, ישראל היא אנטי-תזה לרעיון האנטי-לאומי, והיסודות הלאומיים בה באים לידי ביטוי בכל הוויתה – בתכני הלימוד בבתי הספר, בחגיה שכמעט כולם הם במהותם בעלי אופי לאומי מובהק, בשירות הצבאי, בהגירה החופשית השמורה רק ליהודים ובני משפחותיהם, בשילוב העולים בחברה ובצבא, בהקמת גדרות לחסימת כניסתם של זרים בלתי חוקיים, ועוד.

אופיה זה של המדינה הוא המקור למלחמת החורמה מצד חוגי השמאל העולמי נגד ישראל. אין זה רק ששנאתם למערב מביאה אותם לשנוא את ישראל על היותה נטע מערבי בלב העולם השלישי; מדריכה אותם גם שנאתם לעצם רעיון הלאומיות, או לפחות לגילויו במערב. זו גם אחת הסיבות העיקריות למאבק של האיחוד האירופי בישראל, שכן האיחוד רואה את ההיסטוריה כצועדת לכיוון של ביטול לאומים. והנה ישראל לא רק מסרבת ללכת על פי "תכתיב" הסטורי זה, אלא למעשה צועדת הפוך לו, בהישענה על היסודות הלאומיים הקיימים בעם מזה 3000 שנה ויותר. חוזקם של היסודות העתיקים הללו היא הסיבה שכל נסיונותיהם של הגורמים האנטי-לאומיים שבתוך ישראל – מה שמכונה הזרם הפוסט-ציוני אבל במהותו אנטי-ציוני – להחליש את אופיה הלאומי, נכשלים בעיקרם.

אומרים לנו, הלאומיות מסוכנת לשלום העולם! ודאי הוא שלאומיות פתולוגית – המגיעה לכלל על-לאומיות הבאה לדכא לאומים אחרים וההופכת לאנטי-לאומיות – היא מסוכנת ביותר. למדנו זאת היטב על בשרנו. אבל האם באמת הסכנה הגדולה בימינו לשלום העולם באה מרצונן של מדינות כדוגמת הונגריה לשמר את אופיין, ולא מתנועות אנטי-לאומיות? הרי עד לא מזמן היתה זו דווקא התנועה האנטי-לאומית העולמית, הקומוניזם, שהביאה למותם של מליונים על גבי מליונים! ואילו עכשיו, לאחר נפילת הקומוניזם, אנו מצויים במאבק איתנים עם האיסלאם הקיצוני, האנטי-לאומי, הגובה קרבנות מדי יום ומאיים בחורבן נורא של המערב.

בלי קיומו של רגש לאומי בכל עם ועם, שמגביר ביחיד את הרצון להיאבק על קיום החברה, שהיא יקרה לו כי היא שלו, לא ייתכן לבלום את הכוחות המאיימים להשמידה. אין קיום חברתי אמיתי בלי שהפרט ירגיש שהוא חלק אינטגרלי מחברה מוגדרת, ולא ייתכן מאבק על שמירת החופש בלי שהחברה, באמצעות אזרחיה, תרצה ביקרו. אך במצב שבו מרגיש האזרח כי אין לו דבר עם פקידים זרים הקובעים את גורלו, המהווים חלק ממנגנון על-לאומי, כמו זה היושב בבריסל, וכשהאזרח חש כי לקולו אין כל משקל בהחלטות שמקבל אותו מנגנון בקשר לחיי היומיום שלו, מדוע שיילחם? כדי לשמר ייצור ביורוקרטי מרוחק ומנותק?

לאלה שאינם רוצים במחיקת עמם, בדרך זו או אחרת, או בשילוב הדרכים גם יחד, ישראל מהווה מצפן מנחה. היא זוכה מהם לתמיכה גדולה לא רק בשל עמידתה בחזית המאבק באיסלאם הקיצוני, אלא גם מעצם העובדה שהיא שומרת, מול לחץ נגדי גדול, על אופייה המובהק כמדינתו של עם ייחודי. הרצל היה משוכנע שהיהודים, לאחר שיקימו את מדינתם, יהיו אור לגויים באמצעות הישגיהם. במובנים מסויימים צדק, אך הוא ודאי לא שיער שעצם יציר כפיו מלפני 120 שנה, כלומר המדינה כשלעצמה, היא שתהווה אור כזה בזכות קיומה ומאבקה להישרדות.

המאמר פורסם לראשונה ברבעון "האומה".