למה כולם אוהבים לשנוא את גוגל ופייסבוק, ומדוע הם טועים

פרשנים מימין ומשמאל טורחים להסביר לנו שענקיות האינטרנט הן האיום החדש על התודעה שלנו. בפועל, הן מקדמות את חופש הביטוי כפי שלא קרה מעולם

המאמר פורסם בכתב העת 'נשיונל רוויו'. תרגום: שאול לילוב

כולם שונאים את אמזון. זה קצת מוזר.

כמועמד לנשיאות, דונלד טראמפ איים לפעול נגד אמזון באמצעות צעדים למניעת הגבלים עסקיים, והאשים את ענקית האינטרנט בהתחמקות מתשלום מס. כנשיא, טראמפ גילה עניין מיוחד במנכ"ל החברה ג'ף בזוס, שהוא גם הבעלים של העיתון 'וושינגטון פוסט' אשר פוגע בו מדי פעם בדיווחים על תעלוליו.

"האמינו לי, אם אהפוך לנשיא – תהיה להם בעיה איתי", אמר במסע הבחירות. פרהד מנג'וּ, כתב הניו יורק טיימס, אמר כי התנהגותה של אמזון בסכסוך המתוקשר שהיה לו עם בית ההוצאה לאור 'האצ'ט' מאשר את חששותיהם הגדולים ביותר של מבקריה, וש"מדובר במחזה מכוער". העיתונאי טוני שוורץ, סופר הצללים של האוטוביוגרפיה "טראמפ ואמנות העסקה", תקף את בזוס על סגנון הניהול האגרסיבי שלו המלווה מדי פעם בהתפרצויות זעם. הכלכלן ובעל הטור ב'ניו יורק טיימס' פול קרוגמן, עומד על כך ש"לאמזון יש יותר מדי כוח, והיא משתמשת בו באופן שפוגע באמריקה". קרוגמן גם טען שאמזון תכננה לסייע לרפובליקנים לזכות בבחירות. החברה הייתה יעד לחרמות מאז שנות התשעים, ונמתחה עליה ביקורת בנושאים רבים – על מדיניותה בענייני מיסוי, על סירובה למכור מוצרים מסוימים ואפילו על כך שאינה מרוויחה די, מדהים ככל שזה נשמע.

ג'וני הואנג, שחקנית קולנוע שמעולם לא שמעתם עליה ("חולדות מתחת למכסה המנוע" – ציון 3.9 בדירוג הצופים), תבעה פעם את אמזון על שזו חשפה את גילהּ באתר הסרטים IMDb הנמצא בבעלותה. לקוחות של ענקית המזון 'הוֹל פוּדְס', שההעדפות הפוליטיות שלהם נוטות להזכיר את הטעם שלהם במזון, קוננו על רכישתה של הרשת היוקרתית על ידי אמזון, אולי כיוון שלא היו מודעים לכך שהפוליטיקה של בזוס נמצאת הרבה שׂמאלה לדעותיו של מייסד הרשת, הליברטריאן ג'ון מקי. דניאל אלסברג מ'מסמכי הפנטגון' הכריז כי "פחדנותה וכניעותה של אמזון מבחילות אותי", לאחר שזו הפסיקה לארח את ויקיליקס בשירות אחסון אתרי האינטרנט שלה.

בוושינגטון הורמו כמה גבות כאשר בזוס השתלט על שני נכסי נדל"ן גדולים בשכונת קלורמה היוקרתית בבירה – למעשה, היה זה קומפלקס מוזיאוני בשטח 2,500 מ"ר, שאותו הוא הופך לבית הפרטי הגדול ביותר בבירה, ממש סמוך לבית משפחת אובמה, הקושנרים והשגרירויות. "הבית צפוי להיות יחידת דיור קטנה בחוף המזרחי, שתאפשר לבזוס להימנע מתשלום עבור אירוח בבתי מלון", דיווח בקלילות הוושינגטון פוסט; כאילו ג'ף בזוס, אדם ששוויו הנקי עומד על 81 מיליארד דולר ושרק מטעמי נוחות קנה את האחוזה השכנה לאחוזתו בבוורלי הילס – וגם שם אינו מתגורר, שכן נמל הבית העיקרי שלו נמצא בפרוורי סיאטל – לא יכול לשכור כמה חדרים בהולידיי אין.

אם לדונלד טראמפ היה ההון של ג'ף בזוס, הוא היה מת מזקפה מתמשכת.

כולם שונאים את אמזון – למעט הלקוחות שלה: מכירותיה יותר מהוכפלו מאז 2012, והכנסותיה הגולמיות גדלו באותה תקופה יותר מפי שלושה. מאחר שהחברה מתמקדת בהתרחבות ארוכת טווח במקום ביצירת רווח לטווח קצר, הרווח הנקי של אמזון נמוך מאוד, וב-2014 היא הפסידה כסף על הנייר; ב-2016 הסתכם הרווח הנקי שלה ב-2.4 מיליארד דולר. אבל בעלי המניות אינם מתלוננים: מניות שנסחרו בסביבות 250 דולר ב-2013, מתקרבות כיום ל-1,000 דולר. מדי יום, בכפוף לתמונת המצב של השוק בסגירת המסחר בנאסד"ק, ג'ף בזוס הוא האיש העשיר בעולם, או נמצא גבוה בראש הרשימה. מיליוני הצרכנים שמחים על מה שאמזון עושה ועל האופן שבו שהיא עושה זאת – משלוח מהיום להיום! אלקסה! זרימת וידאו! – והם מצפים לחידושים נוספים.

ישנם כמה סרבני שימוש: ראש עיריית ​​ניו יורק, ביל דה בלאזיו, לוּדיט ואנטי-קפיטליסט, מעולם לא השתמש באתר של אמזון. "אני מאמין בחנות ממשית", אמר ל'ניו יורק דיילי ניוז'. "באופן אישי אני מעדיף את החוויה של כניסה לחנות ואפשרות לבחור משהו בעצמי. אני אוהב שיש לי הזדמנות פיזית לראות איך זה נראה".

דה-בלאזיו עובד כעת בחריצות לשכנע את אמזון שתבחר בניו יורק כבסיס למטה החדש שלה.

השמיים הם לא הגבול

אמזון איננה החברה היחידה המעוררת פחד ותיעוב. 'חבורת הארבעה' המורכבת מגוגל, אמזון, פייסבוק ואפל – גאפ"א, כפי שהן מוכרות באופן קולקטיבי – היא סיבה לחרדה כוללת הן של השמאל האנטי-קפיטליסטי, החושש כי התאגידים שליטי-המסחר ישתלטו גם על התרבות והפוליטיקה, והן של הימין הליברטריאני, המודאג מסוגיות של פרטיוּת, וחרד מהאיום על חופש הביטוי מצד מנכ"לי התאגידים בעלי הנטיות הפרוגרסיביות, המבקשים לחנוק ולדכא תוכן ודעות שמרניות בפלטפורמות המדיה החברתית.

פרנקלין פויר, עורכו לשעבר של ה'ניו ריפבליק', פרסם זה עתה כתב קינה של התנגדות לגאפ"א, שכותרתו: "עולם נטול תודעה: האיום הקיומי של ענקיות ההייטק".

איום קיומי?…

פויר רציני לגמרי בקשר לזה. הוא מאמין שחברות כמו פייסבוק וגוגל רוכבות לא רק על נתח מהשוק אלא גם על נתח מהתודעה, וששאיפתן היא לא פחות מאשר להגדיר מחדש – ואגב כך גם לעוות – מה פירוש הדבר להיות אנושי. הטיעון של פויר מרתק לפעמים, אם כי הדבר שמפחיד אותו ביותר איננו אכזריותן של ענקיות הטכנולוגיה התחרותיות, אלא האמביציה שלהן: "היכן מתחילות החברות האלה, והיכן הן מסתיימות?" הוא שואל.

"לארי פייג' וסרגיי ברין הקימו את גוגל במטרה לארגן את כל הידע, אך זו התבררה כמשימה צרה מדי. כעת שואפת גוגל לבנות מכוניות ללא נהג, לייצר טלפונים ולמגר את המוות. בעבר הייתה אמזון מרוצה מכך ששימשה סופרמרקט שיש בו הכל, אך כעת היא מפיקה תוכניות טלוויזיה, מתכננת רחפנים ומספקת שירותי ענן. חברות ההייטק השאפתניות ביותר – גאפ"א ומיקרוסופט – נמצאות כולן במירוץ להיות 'העוזרות האישיות' שלנו… יותר מכל כנופיה קודמת של תאגידים, מונופולי ההייטק שואפים לעצב את האנושות בדמות הרצויה להן של 'עוזרת אישית'. הם מאמינים שיש להם הזדמנות להשלים את המיזוג הארוך בין אדם למכונה – כדי לנתב מחדש את מסלול ההתפתחות האנושית".

המבקרים צודקים; טיעונו של פויר מזכיר להם קשיש נרגן שמישהו דורך לו על הדשא, וברור שניסיונו האישי כעורך ה'ניו ריפבליק', המגזין שנרכש (ונהרס) על ידי המייסד השותף של פייסבוק, כריס יוז, נמצא ברקע. פויר החל את הקריירה העיתונאית שלו כעובד במיקרוסופט וכעת כותב עבור 'האטלנטיק', המגזין היוקרתי שייסד ראלף וולדו אמרסון ורכשה לאחרונה לורן פאוול, אלמנתו של סטיב ג'ובס המנוח, האב-טיפוס של הגורו הטכנולוגי ההיפי-קפיטליסטי-אוטופי, שמזימותיו הדירו שינה מעיני פויר.

אף שפויר חוטא בלא מעט גוזמאות ולוקה בחלקו בחוסר שיקול דעת, הוא צודק כשהוא נושא פניו מערבה: השׂיח המעניין והמשמעותי ביותר השנה בארה"ב אינו מתקיים בוושינגטון אלא בקליפורניה, המשתרעת מעבר לגבולותיה הפורמליים כדי לכלול חלקים ממדינת וושינגטון, שמץ מאוסטין וכחמישה גושי רחובות מניו יורק.

הייטק, סיפור אהבה

החרדה שההייטק משרה על פויר ואחרים מקורה פשוט בחדירה המהממת שלו לחיינו ובהון העצום העומד לרשותו. גוגל נכנסת לתריסר תחומים נוספים שאין להם כמעט דבר הקשור עם חיפוש, שהוא ליבת עסקיה. מה היא לעזאזל תעשה עם כל הכסף הזה? מובן שאנשים כמו ג'ף בזוס ירכשו עסקים בעלי יוקרה גבוהה ותשואה נמוכה כגון ה'וושינגטון פוסט'; לקבל בעלות על עיתון (אם אתה יכול להרשות זאת לעצמך!) זה הרבה יותר כיף מלשחק גולף או לאסוף מכוניות ספורט ישנות.

אין ספק שבזוס חולם ללא הרף על דברים גדולים ואמביציוזיים יותר עבור אמזון, אבל האם מישהו באמת חושב שהוא מתכנן לצבור באופן אישי עוד מיליארד דולר? עוד חמישה, עוד עשרה? לתשואה של רמת חיים ביחס לשווי נקי אין עוד לאן לטפס אחרי שני המיליארדים הראשונים שאדם גורף ("המיליון הראשון הוא הקשה ביותר להשגה", התרברב פעם הראפר הקנדי דרייק גראהם בטוויטר, מה שגרר תגובה מהירה של איל ההון וקרנות הגידור האמריקני טִי-בּוּן פּיקנס: "המיליארד הראשון הרבה יותר קשה". זו הסיבה שטוויטר קיימת). כמו ג'ף בזוס, סטיב ג'ובס היה ידוע כמנהל תובעני, תחרותי ונוטה להתפרצויות זעם, אבל את ההנאה האמיתית והריגוש ששאב מהעובדה שהביא לאוויר העולם דברים מגניבים – אי אפשר היה לפספס.

ההנאה הזאת היא חלק גדול מהקסם שהופך את אפל למה שהיא, ומחדוות החדשנות שגרמה ללידתן של גוגל ופייסבוק. מיליארדרים לא עובדים 80 שעות בשבוע כי מניעה אותם תאוות בצע ותו לא; משהו הרבה יותר חזק מניע אותם. פרנקלין פויר חושב שהכוח הזה הוא ההיבריס, הרצון לטפס גבוה ולהידמות לאלוהים כדי ליצור מחדש את האדם בצלמו. יש היבריס בתערובת, אבל יש שם עוד משהו: אהבה.

התרבות החדשה של עמק הסיליקון

פויר עוקב אחר התרבות הנוכחית של עמק הסיליקון ומזהה את שורשיה אצל אחד, סטוארט ברנד, האמרגן ההיפי שייסד בשנות השישים את קטלוג המוצרים האלטרנטיבי 'Whole Earth Catalog' וקידם נושאים של קיימוּת עצמית, אקולוגיה, הוליזם ופרויקטים של 'עשה זאת בעצמך'. ברנד, שאישיותו היתה מורכבת מרחפנוּת (בגלל שימוש ב-LSD), מיסטיקה אינדיאנית וסלידה מגברים בחליפות פלנל אפורות, הפך ל'משורר של עידן המחשבים'.

"מהנדסים בעמק הסיליקון העריצו את ברנד, שהצליח להנהיר את הפוטנציאל העמוק הטמון בעבודתם ובהמצאותיהם באופנים שהם עצמם לא תמיד יכלו לראות או לנסח", כותב פויר. בעוד רבים מאותם מורדי שנות השישים תפסו את המחשב כסמל של ביורוקרטיה ושליטה, כתוצר של IBM, התאגיד האולטימטיבי של לובשי-חליפות-הפלנל-הארוכות, ברנד ראה בו פוטנציאל להפוך לכלי לשחרור ושינוי חברתי. פויר מצטט מתוך אחד הגיליונות המוקדמים של Whole Earth Catalog:

"כמונו כאֵלים, וכדאי שגם נצטיין בכך. עד כה, שלטון ותהילה שהושגו מרחוק – כמו באמצעות הממשלה, עסקים גדולים, חינוך פורמלי והכנסייה – הצליחו עד לנקודה שבה פגמים גסים טשטשו את הרווחים בפועל. בתגובה לדילמה זו ולרווחים אלה מתפתח לו כוח אישי ואינטימי – כוחו של היחיד ללמוד בעצמו, למצוא השראה משלו, לעצב את סביבתו, ולחלוק את ההרפתקה שלו עם כל מי שמעוניין בכך".

אבל יש אנשים שאפתניים יותר מאחרים, והטכנולוגיה שהעצימה את האזרח הפרטי מעצימה גם את הנהלת התאגיד, את הדכאן חובב הטכנולוגיה, ואת המיליארדר החובב בעל השאיפות הפוליטיות (הערת המתרגם: הכוונה היא לדירקטוריון אפל, לסטיב ג'ובס ולמארק צוקרברג, בהתאמה). סטוארט ברנד לא היה הראשון שבא בהצעה "והייתם כאלוהים". קדם לו פרומתאוס, כמובן, ובמיוחד קדם לו הנחש הקדמון.

מתי העברתם צ'ק לפייסבוק

התגובה החריפה נגד גאפ"א היא בחלקה קינה שגרתית נגד המתעשרים החדשים מצד כל אותם אכולי קנאה – בעיקר סופרים ואנשי אקדמיה, שבטוחים שהם היו עושים דברים טובים יותר עם כל הכסף הזה. יש גם פחד מוכר ורגיל מפני שינוי, פחד לאומני של מי שהסטליניסטים והטראמפיסטים מתייחסים אליהם בלעג כאל "קוסמופוליטים נידפים ברוח", ויש גם פרנויה שמאלנית שגורה נגד עוצמתם של תאגידים. לא חשוב שהמנצחים הגדולים מהצלחתה של אמזון הם הצרכנים, ואילו המפסידה הגדולה היא רשת וולמרט, שהייתה עד לא מכבר חביבת השמאל – ריכוזים חדשים של כוח בידי גופים פרטיים תמיד מטילים אימה על השמאל.

פויר מתייחס לגוגל ולפייסבוק כאל "מונופולים של ידע", שאותם הוא מגדיר כ"סוג חדש של עסק". אבל זה לא לגמרי נכון. אופיו של העסק לא השתנה כל כך, והדרכים הקיצוניות שבהן תאגידים משתנים (הפחתת תוחלת החיים של החברה, מיקור חוץ של תהליכים עסקיים משניים וכדומה) רלוונטיות, אם בכלל, לחברות שאינן משתייכות למועדון גאפ"א יותר מאשר לענקיות האלה, התופסות את תשומת לבו של פויר. לא אופיו של התאגיד משתנה, אופי השוק הוא שמשתנה.

הטענה המסורתית נגד מונופולים היא שהם רעים לצרכנים. אבל כמה חברות טכנולוגיה, ובעיקר אלה העוסקות ברשתות חברתיות כדוגמת פייסבוק, מסבכות את העניין, שכן הן הופכות להיות בעלות ערך רב יותר לצרכנים ככל שהן משתלטות יותר על השוק. פייסבוק הוא כמו הטלפון. כשיש רק משתמש אחד בטלפון, המכשיר לגמרי חסר ערך עבורו – אין למי להתקשר. כשיש שני משתמשים, הם מוצאים בו תועלת מוגבלת. רשת של מיליארדי משתמשים הופכת את הטלפון לטוב יותר לאין ערוך.

פיטר ת'יל, מייסד 'פייפל' ומשקיע מוקדם בפייסבוק, אומר שהוא אוהב להשקיע במונופולים, אבל אמזון, אפל, גוגל ופייסבוק אינן מונופולים במובן המסורתי, ואינן ממנפות את השוק שלהן לסחוט מהצרכנים יותר באמצעות ייקור מחירים. הן בעיקר עושות את ההפך. "אנו מודדים את הפרת ההגבלים העסקיים לפי הפגיעה בצרכנים – לא הפגיעה במתחרים", אמר פרופ' הרברט הובנקמפ, פרופסור למשפטים, לאתר התחקירים 'פוליטיפקט'. זו אחת הסיבות שממשל טראמפ, למרות ההבטחות הגדולות שלו, כנראה לא ינקוף אצבע נגד אמזון: אין קייס נגדה.

התאוריה הכלכלית הקונבציונלית אומרת שכאשר הצרכנים מתחילים להרגיש שעוקצים אותם, ייכנסו למשחק מתחרים חדשים והדברים יסתדרו. אבל מה אם העקיצה אינה מורגשת? הרי איננו רושמים לפקודת פייסבוק וגוגל צ'ק אחת לחודש. אנו מפצים אותן בדרכים אחרות – חייבים לתת להן תשומת לב ולוותר על פרטיות, ולהסכים לכך שהמידע האישי שלנו ייפרס וייארז מחדש, וייסחר כמו משכנתאות של סאב-פריים.

זו התרבות, לא הטכנולוגיה

הצנזורים של הכנסייה הקתולית פרסמו את "רשימת הספרים האסורים", שהביאו שקיפות נחוצה לתהליך דיכוי המחשבה: רשימת הספרים האסורים הייתה ברורה כשמש בצהריים. אמזון, לעומת זאת, פשוט יכולה להעלים ספר אם מתחשק לה, או – אם היא במצב רוח תחמני כפי שהייתה בפרשיית האצ'ט – לשחק עם המחירים והמיקום של מוצר ועם זמני האספקה שלו כדי לקבור אותו בשקט. אנשים רבים שלא חושבים קדימה הריעו כאשר ספקיות האינטרנט החליטו שלא לתת שירותי אירוח לכמה אתרים ניאו-נאציים, והסירו את החומרים שלהם מכיכר העיר המקוונת (שהיא כיכר העיר החשובה בתקופתנו). אבל לעומתם היו שמרנים רבים מאוד שנתקפו בחילה: שהרי אותם אנשים שתמכו בהחרמת התקשורת הניאו-נאצית, מאמינים גם שכל מי שנמצא מימין להילרי קלינטון הוא ניאו-נאצי, שהביקורת על הקמפיין לזכויות הטרנסג'נדרים היא 'שיח שנאה' שיש לאסור בחוק, ושדרשות התומכות בהשקפה המסורתית על הנישואין הן פשע.

אבל גם זו בעיה ישנה. חשיבת-עדר תאגידית וצרות אופקים מוסדית אינן תוצרים של השפעת הטכנולוגיה על התרבות, ומאחורי המאמצים לפסול סוגים מסוימים של קולות ורעיונות מהכיכר הציבורית לא עומדת המנטליות של המון 'לוחמי הצדק החברתי'. הרגלים אלה גרועים בעולם האמיתי – במיוחד בקמפוסים של המכללות – יותר מאשר במרחב המקוון.

מובן שהמדיה החברתית, הטלפונים הניידים וטכנולוגיות אחרות מקלים על ארגון מהומות באוניברסיטת ברקלי, אבל מהומות התקיימו גם הרבה קודם לכן. ימיה של האלימות הפוליטית כימי הפוליטיקה עצמה (וככל הנראה האלימות קדמה לפוליטיקה). הדחף הלא-ליברלי היה תמיד חזק, אפילו בקרב אנשי אקדמיה, מנהיגי תאגידים ומשכילים אחרים, שאפשר היה לצפות מהם ההפך הגמור.

התנועה השמרנית נאלצה לבנות תשתית אינטלקטואלית שלמה מאמצע המאה העשרים, כיוון שהקונצנזוס הפרוגרסיבי המחניק באותה עת פטר חשיבה ימנית כ"מחוות נפשיות זעופות", כפי שניסח זאת מבקר הספרות ליונל טרילינג. ההמונים הלא-מתוּוכים בטוויטר ובפייסבוק תרמו ללא ספק את חלקם להנמכת רמתו של השיח הציבורי, אבל הנעה מאורגנת של אנשים ברעיונות לא פופולריים באמת מעולם לא הייתה בטוחה וחזקה יותר, הודות לפלטפורמות הטכנולוגיות שמדאיגות כל כך את פויר וחבריו. הרוחות הנגדיות לחופש הביטוי הן בעיקר תלויות-תרבות, לא טכנולוגיה. למרבה הצער, התרבות הלא-ליברלית שבקמפוסים, והבורות הלגמרי-בטוחה-בעצמה הנלווית לה, מצאו מקום גם בעמק הסיליקון.

יש אֵלים, ויש אלים שווים יותר.

_________________________

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. פליט ריאליטי בשם גילי כהן נחסם לחודש בפייסבוק בגלל ש"העז" לבקר את הוד אומללותה אורנה בנאי! עכשיו תספרו עוד פעם על קידום השיח ! . . .

  2. מעניין.
    יש בכתבה הזו כל כך הרבה אמירות ואמירות נגדיות הפוכות לגמרי שפשוט לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה לאמר. האם אלו ששונאים את גוגל , פייסבוק וחבורת "גאפ"א" טועים, כפי שכתוב בכותרת, או צודקים, כפי שנאמר בחצי מהכתבה???
    שבת שלום.

  3. אין מתנות חינם גם חיות משק חושבות שמקבלות דברים בחינם עד ששוחטים אותן.
    תזכרו את מלחמת העולם הראשונה שבה עשרות מיליוני גברים גויסו עלו על ספינות כמו בקר ונשלחו לקצור אחד את השני במכונות ירייה. רצח עם הדדי על בסיס לאומיות מגדר וגיל. או את השנייה רצח עם על בסיס דת גזע ומוצא אתני. או את הטיהורים של סטלין מיליונים שנרצחו על ידי המדינה על בסיס מעמד כלכלי אידאולוגיה או סתם פרנויה.
    זה יכול לקרות עוד פעם עד כדי מלחמה ורצח עם על בסיס השתייכות לטכנולוגיה מסויימת. אנדרואיד נגד אפל. אסור שלגורם בחברה יהיה יותר מידי כח ושליטה על התקשורת והכלכלה

    1. שכחת את טבח 80 מליון התינוקות שביצעו
      הליברלים בשם הזכויות.
      מלחמה היא דבר טבעי והכרחי.אין קיום
      ללא מלחמות (ומחלות).
      לא לבני אדם ולא לשום אורגניזם אחר.
      אבל מעשי הטבח שמבוצעים בשם ה"שוויון"
      וה"זכויות" הם חסרי כל הגיון וכל תועלת.

  4. אחד המאמרים העלובים בתולדות האתר.
    כל-כך הרבה מלל ולא נאמר בעצם כלום.
    לרואים בגוגל,אמאזון ופייסבוק איום קיומי יש
    טיעונים כבדי משקל.
    למתנגדים,אין שום טיעון.
    אכן מדובר בחברות שצריך לרסק.
    הנזק שהן גורמות הוא בלתי נתפס.
    המחיר שמשלם הצרכן הוא טיעון לא מבוטל,אבל
    יש דברים יותר חשובים מנוחות הפרט.
    החברות האלה לא יתקיימו יותר מכמה עשורים
    ,עד מות המייסדים.