הנשיא ריבלין, בוא נדבר על "ממלכתיות"

הניסיון הבלתי פוסק לחתור תחת הלגיטימיות של הממשלה ולהעביר את ההכרעה לגורמים בלתי נבחרים, ניטרליים כביכול, הוא ההפרה האמיתית של הממלכתיות

ריבלין בפתיחת מושב החורף של הכנסת. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בדומה לנאומים קודמים שלו, גם נאומו של הנשיא ריבלין בפתיחת מושב החורף בכנסת בשבוע שעבר לא העלה רעיונות חדשים, אלא הצליח לזקק מחשבות ותחושות של מחנה השמאל ולהעניק להן את התואר "ממלכתי". בעקבות הנאום הזה, כמו גם דבריהם של מבקרים ופרשנים אחרים התוקפים את הממשלה בשם ה"ממלכתיות", כדאי לחזור אל שורשי המושג הזה ולהעמידו מחדש על רגליו.

בין היתר אמר ריבלין כך:

המהפכה הזאת מבקשת לקרוע סוף סוף, את מסכות הצביעות לכאורה, מעל שומרי הסף כולם. במהפכה הזאת, השליט הוא גם הקורבן. "אנחנו נראה לכם מה זה", זהו פס הקול של המהפכה, תמה ממלכתיות מן הארץ ואחרינו המבול.

לא בכדי נדרש ריבלין לנושא המשילות: אתגר זה הוא המכנה המשותף של רבים מהמאבקים האחרונים בזירה הפוליטית. בית המשפט העליון הגדיש את הסאה בשורת פסיקות שתקעו מקלות בגלגלי הממשלה – בסוגיית המסתננים, במניעת ביטול התושבות לאנשי חמאס, בביטול התקציב הדו-שנתי, בנושא גיוס חרדים, בפינוי יישובים ועוד. בכל פסק דין כופף בית המשפט העליון עוד קצת את עקרון הפרדת הרשויות, באמצעות פרשנות מגמתית אקרובטית.

מגמה זו, שכמובן לא החלה השנה, הביאה את שרי הימין להעלות מחדש הצעות חקיקה ישנות לאיזון יחסי הרשויות –  ובהן חוק הלאום, פסקת ההתגברות וביטול שיטת הסניוריטי, שמכוונים להגביל מעט את כוחו של בית המשפט.

גם החלטת הממשלה שהעבירו השרים שקד ולוין, זו שמוסגרה בתקשורת העניינית שלנו כ"חוק הגו'בים", באה לשפר מעט את יכולתם של השרים להוביל את המדיניות שהבטיחו לבוחריהם. לפי ההחלטה, ימונו משנים למנכ"לים כמשרות אמון במשרדי הממשלה, וישונה הרכב חברי ועדות האיתור לתפקידים בכירים בשירות המדינה.

ריבלין מכיר בבעיה ואף הזכיר אותה בנאומו, אך הוא מבקר בחריפות את המהלכים המנסים בזהירות רבה, אולי רבה מדי, להחזיר קצת שפיות אל יחסי הרשויות. כמו מבקרים אחרים של צעדי הממשלה, הוא מציב את הממלכתיות כנגד השאיפה למשילות. כביכול הממלכתיות מיוצגת על ידי שומרי הסף, שאינם נבחרים אלא משרתים את הציבור ללא משוא פנים, מתוקף תפקידם ולא מתוקף דעותיהם ותפיסותיהם.

מהיכן באה לעולם תפיסה זו,  הרואה סתירה בין "משילות" הרשויות הנבחרות ל"ממלכתיות" של פקידים ושומרי סף שאינם נבחרים?

הממלכתיות אצל בן גוריון

המונח ממלכתיות מזוהה יותר מכול עם ממציאו דוד בן גוריון, ורבים כבר עמדו על קרבתו למושג "רפובליקניזם". לשני המושגים יש פרשנויות שונות, אך אם נצטט את פרופ' מאוטנר –

"במרכזה של תפיסת-העולם הרפובליקנית עומדת תפיסה של החירות הפוליטית כמתקיימת מקום שאזרחי המדינה אינם מוכפפים לאינטרסים פרטיקולריים, אלא לטוב משותף הנקבע על-ידיהם בהתדיינות פוליטית חופשית, שבה הם משתתפים על בסיס שוויוני.

הממלכתיות, כמו גם הרפובליקניזם, מנסים לתפוס את החבל משני קצותיו: מצד אחד שמירה על ריבונות הפרט ועל הדמוקרטיה הנובעת ממנו, ומצד שני ההכרה בחשיבות שבהשתתפות בחיים הציבוריים, והאחריות והזיקה של האזרח לקהילה הפוליטית ולחבריו האזרחים.

כיצד עושים זאת? הנה תשובתו של פרופ' ניר קידר, מבכירי החוקרים של משנת בן גוריון והממלכתיות בפרט:

"הממלכתיות הציונית התמקדה בתפיסה שכל חברה — גם חברה רב–גונית ותוססת מבחינה אידאולוגית כמו החברה היישובית והישראלית — חייבת להתפתח מסביב למרכז מרות פוליטי ותרבותי, שהוא המכריע בשאלות ערכיות ולו מסורה נאמנות ישירה ובלתי מתווכת של בני החברה. קיומו של מרכז מרות שכזה הוא תנאי הכרחי לעצם קיומה של קהילה פוליטית יציבה ובטוחה וליכולתה לשמור על הסדר, על הביטחון ועל השלום הציבורי, ולעצב מסגרת שתגן על חייהם של אזרחיה ועל ריבונותם".

במילים אחרות: ממלכתיות איננה סותרת את המשילות; היא היא המשילות. בן-גוריון השתמש במושג כדי לשלול את הפירוד הגלותי, את היעדר מרכז הכובד השלטוני ואת ירידת קרנה של ה"ממלכה" – זו שמרגע שקבעה מדיניות על בסיס הכללים הדמוקרטיים של הכרעת הרוב, כולם מתיישרים ומקבלים עליהם את עולה.

ויכוח לא רלוונטי

יש שיאמרו, ואף בצדק, שהוגה הממלכתיות היה ריכוזי מדי, ושתפיסתו את הדמוקרטיה כהכרעת הרוב הייתה חריפה ולעתים גם אלימה מדי. אחרים מוסיפים וטוענים שגם אם זו הייתה הדרך הנכונה לימי תקומת המדינה, בימינו ממלכתיות צריכה להיות פלורליסטית וסובלנית יותר, ולהתחשב בעמדות אופוזיציוניות ובאינטרסים של המיעוטים השונים.

זו איננה עמדה חדשה. רבים ביקרו את בן-גוריון על כך כבר בשנות שלטונו ואף בתוך מפלגתו, אך בדברי ימיה של הממלכתיות לא תמצאו גישה שתמכה במתן כוח לשומרי סף למיניהם. המונח כלל לא היה בלקסיקון. העימות היה בין הממלכתיות הרובנית, כלומר "פוליטיקה של הכרעה", ובין ממלכתיות הסדרית המגבילה את כוחו של הרוב להכריע, ומעדיפה את הפשרה ושימורו של הסטטוס-קוו. שתי הגישות מסתמכות על הכנסת והממשלה, הנבחרות והמייצגות את הציבור, ורק חולקות על אופן קבלת ההחלטות.

בכלל, כל הוויכוח הזה היה רלוונטי יותר בשנות שלטונה של מפלגת מפא"י החזקה ששלטה במדינה כמעט לבדה, ולמרות זאת נקטה רוב שנותיה בממלכתיות הסדרית ולא רובנית. עם היחלשותן של המפלגות הגדולות בשלושת העשורים האחרונים, והמעבר ממערכת פוליטית של שתי מפלגות גדולות למערכת מבוזרת יותר – ממשלות ישראל מורכבות על כורחן מקואליציות של מפלגות המייצגות ציבורים ואינטרסים שונים, מה שמחייב אותן לנקוט בפוליטיקה הסדרית.

החשש מפני דורסנותו של הרוב בישראל מעולם לא היה מופרך כל כך. ה"רוב" כאן רחוק מלהיות הומוגני ואוטומטי בהסכמותיו, ובנוסף, אין פה כמעט חוק משמעותי אחד שאיננו עובר שינויים רבים תוך כדי עיצובו בכנסת, לא פעם עד כדי עיקורו מתוכן. משילות כמו זו שהייתה לבן גוריון רחוקה מאיתנו שנות אור.

חזרה לדמוקרטיה הישנה והטובה

הממלכתיות, כמו גם הרפובליקניות, נשענת על ההשתתפות האזרחית, על הדיון הפוליטי הענייני, על הזכות והחובה לשים כתף ולהיכנס תחת האלונקה באופן שוויוני. לא פחות מכך היא נשענת על האמון בנבחרי הציבור שייצגו נאמנה את האינטרסים הלאומיים (ולעתים, לא עלינו, גם אינטרסים סקטוריאליים) על פי תפיסתם ותפיסת בוחריהם. אף אחד לא מחזיק באמת הפוליטית המוחלטת או בכתר הפרשן הבלעדי של החוק. עצם המושג "שומר סף" מבטא עליונות פוליטית שזרה לרעיון הדמוקרטי, כפי שזה התעצב לאורך מאות שנים.

ההזדקקות והתלות ב"שומרי סף" למיניהם מבטאת חוסר אמון בנבחרי הציבור, וחמור מכך – חוסר אמון בעם שידע לבחור את נציגיו ולהענישם אם יחטאו לשליחותם. לא ניתן לדבר על ממלכתיות ובו בזמן לזרוק רפש על נציגי הממלכה, גם אם חלקם טועים או לא ראויים.

חוסר אמון בסיסי בנבחרי הציבור מייתר את הדיון הפוליטי, הענייני והאידאולוגי, דיון שהוא נשמתה של הדמוקרטיה. עיסוק אינסופי בעצם הלגיטימיות של הממשלה למשול, שומט את הקרקע תחת היכולת לקדם מדיניות תוך קבלת פשרות והסכמות, ולעתים גם הכרעות. העברת מרכז הכובד השלטוני מהנבחרים אל שומרי סף ופקידים למיניהם, נטוע עמוק בחשיבה האריסטוקרטית של כאלו ששווים יותר וכאלו ששווים פחות. אין דבר פחות ממלכתי מזה.

הנה הצעה לבבית לאנשי מחנה השמאל: רוצים לחזור לממלכתיות הישנה והטובה? חזרו להאמין בעם, חזרו להאמין בתהליך הדמוקרטי, והפסיקו לחשוב שהימני הממוצע מעוניין במחיקתכם או במחיקת הדמוקרטיה. תנו אמון בממשלה אף שלא בחרתם בה, והתייצבו באופן הוגן לוויכוח הפוליטי הענייני והאינטלקטואלי. היו חריפים, הישענו על אילנות גבוהים שבהם אתם מאמינים, ואם תשכנעו, תצליחו גם לחזור לשלטון. הניסיון הבלתי פוסק לחתור תחת הלגיטימיות של הממשלה למשול, והעברת כוח ההכרעה לגורמים בלתי נבחרים, ניטרליים לכאורה, מפרים את כללי המשחק ויוצרים מטוטלת של זעם קדוש ומרמור בשני הצדדים.

הדמוקרטיה במתכונתה הישנה והטובה כוללת בתוכה איזונים ובלמים. עליונות שלטון החוק הוכחה בישראל מספיק פעמים גם בלי כתבי אישום על סיגרים ושמפניות. תפקידה של הרשות המבצעת הוא למשול בגבולות החוק לאור רצון העם, וכל הפקידים ללא יוצא מהכלל אחראים להוציא לפועל את מדיניות הממשלה, גם אם היא גורמת להם חוסר נעימות או נשמעת להם לא סבירה או לא מידתית.

אתגר הממלכתיות האמיתי הוא להשיב לממשלה את יכולת המשילות, גם אם המשמעות תהיה החלשתם של כל מיני שומרי סף בעיני עצמם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. על החלטות רבות של בג"ץ,גוף שביצע בהובלת הפיראט המשפטי אהרון ברק פוטש,הפיכה משפטית כנגד הפוליטיקאים,שהם נבחרי העם בבחירות דמוקרטיות,אפשר לומר,תוך שימוש בטרמינולוגיה ההזויה של שופטי בג"ץ: פסיקות בג"ץ בנושאי המסתננים מאפריקה,בהחלטות הריסה של בתי יהודים לעומת הימנעות עקבית מהריסה של בנייה לא חוקית של מסתננים,תוך דיבור על רוממות "שלטון החוק" בסגנון 1984 של אורוול,בביטול חוקי כנסת ללא שום הסמכה מפורשת לכך בחוק כלשהו,בשלילת החלטת ממשלה,(תקציב דו-שנתי),שמבוססת על חוק יסוד ובהפרחת רמזים עבים שגם חוקי יסוד הם טיוטה לשימוש כרצונם,שהחלטות אלו "אינן סבירות","לא מידתיות",אין בהן "מסה קריטית של ראיות" ואינן אפילו "אמת לשעתה". פשוט מושב לצים של חלם.

  2. ההתיישרות הגורפת של "נסיכי ליכוד" כמו רובי ריבלין, ציפי לבני, דן מרידור, בני בגין ולימור לבנת עם אג'נדת השמאל מלמדת כמה גדול הוא הלחץ המופעל על אישי ציבור מן המחנה הלאומי. מי יודע איזה מקל וגזר הראתה להם החונטה. על רקע זה אפשר רק להעריך את בנימין נתניהו שממשיך לדבוק בדרך הלאומית למרות כל הלחצים מבית ומחוץ:

    http://rotter.net/forum/scoops1/374927.shtml

    http://rotter.net/forum/scoops1/317712.shtml

    http://rotter.net/forum/scoops1/432061.shtml

    1. מקל וגזר, התגובה שלך מילאה את פי בצחוק מר.

      אין בדור האחרון אדם שהגן על האוליגרכיה המשפטית יותר מנתניהו. הוא סיכל כל ניסיון ליצור שינוי אמתי ביחסי הכוחות בין הרשויות.

      זה גם מאוד נוח לשופטי העליון שתשומת הלב הציבורית מופנית לקשקושים כמו החוק הצרפתי, וכולם שוכחים את ההשתוללות האקטיביסטית חסרת התקדים שהייתה פה בחודשים האחרונים.

      אגב, זה גם מה שמסיח את דעתו של הנשיא. אם במקום הצעות חוק שיוצרות תחושה של שליפה מהמותן כל שני וחמישי, הייתה הממשלה יוזמת רפורמות משמעותיות ומנהלת עליהן דיון ציבורי אמתי, הנשיא אולי היה אפילו תומך בהן.

    2. מתוך דף המסרים של האופוזיציה למטקבקים בפיות מלאי צחוק מר: הכו בנתניהו בשיטת "השקר הגדול". אף פעם אל תיתנו לציבור להירגע. אל תסכימו שיש גם צד חיובי לאויב שלכם. התרכזו בו והאשימו אותו בכל מה שרע. אנשים יאמינו יותר בקלות לשקר גדול מאשר לשקר קטן. ואם תחזרו על השקר מספיק פעמים, במוקדם או במאוחר יאמינו לו. לא משנה על מה כותבים – תמיד תאשימו את ביבי, והכי טוב – תתחזו לאנשי ימין מתעבי בג"ץ כשאתם עושים את זה (כדי שהימנים הטיפשים לא יבינו שאתם פועלים מטעם האופוזיציה).

  3. "אם תשכנעו תצליחו גם לחזור לשלטון."
    אבל הרי זה כל הסיפור. האידיאולוגיה שלהם כל כך סותרת את צרכי הציבור ואת טובתו, שהם לעולם לא יצליחו לשכנע אותו. והם יודעים זאת. לכן כל תקוותם היא על הונאת הציבור בעזרת מפלגות מרכז מדומות, "ליכודניקים חדשים" ושאר ירקות. ועד שישיגו שוב את השלטון ברמייה, הם ימשיכו להתעקש באופן אובססיבי על שמירת כוחם של "שומרי הסף"; משום שתפקידם האמיתי של שומרי הסף הוא להרוס את הסף וגם את כל שאר חלקי הבית.

  4. לעניין ה״הצעה הלבבית לאנשי מחנה השמאל: רוצים לחזור לממלכתיות הישנה והטובה? חזרו להאמין בעם, חזרו להאמין בתהליך הדמוקרטי,״ זה כאילו הצעת הצעה כזו לסטאלין.
    הממלכתיות והדמוקרטיה של הסמול הבולשוויקי סטליניסטי היא באמצעות חיסול פיזי של המתנגדים. זו דרכם וכך היא התנהגותם בהיסטוריה של הסמול נגד הימין מאז תחילת ההתישבות בארץ ישראל. מי שאינו לצידנו הוא לצרנו ואין לו מקום בחברה.
    הימנון האינטרנציונל אומר זאת בפירוש.

  5. ממלכתי סלקטיבי.
    לאן נעלמה ירושלים שהייתה שגורה בפיו של רובי ריבלין לפני שהיה לנשיא ומדוע?
    כנשיא נוהג ריבלין 'ממלכתיות' אבל רק כלפי הערבים – לכן ויתר על ירושלים כדי לא
    להרגיז אותם.

  6. איני יודע מיהו אברהם תומר, אך העובדה שבחר להתייחס ברצינות לעסקן הבינוני ריבלין מציגה אותו באור מפוקפק..
    וכעת, ברצינות- המאמר הזה מזכיר לי את אנשי הימין שזעקו בזמנו חמס נגד נתניהו, על שהעז להתנגד למועמדותו של "איש ארץ ישראל השלמה, הז'בוטינסקאי האחרון, נושא ההדר הביתרי בלה בלה בלה" הוד עסקנותו ריבלין, וגילו להפתעתם שכשמציעים לתפקיד עסקן רודף פרסום, מקבלים…עסקן רודף פרסום.

  7. שאלה של זמן עד שנשמע ממנו משפט כמו "שלום לכם ממערב ירושלים". הוא הפך לסוג של דן מרידור. אם זה טוב או רע צריך להודות בכך. אם יחזור לעמדות יותר ימניות אחרי שיפרוש מהנשיאות זה יהיה מביך ומסגיר, לכן כדאי שישאר ימין רך.

    1. לצערי, נאום ריבלין מראה שהשמאל עדיין שולט ביד רמה.
      הוא יודע היכן מרוחה החמאה, ומי יכול לחסל אותו ציבורית.
      הימין אולי מרגיש שהוא מתחיל לשלוט, אבל בקושי גירדנו את הצבע של אוליגרכיית השמאל.

  8. המקור לביטוי שומרי הסף, אם אינני טועה, הוא במגילת אסתר – בגתן ותרש היו שומרי הסף של המלך. הם גם תכננו לרצוח אותו וסופם היה להיתלות. רק אומר…