מאה שנה להצהרת בלפור: סיפורם של היהודים שניסו לחבל בשיבת ציון

להצהרת בלפור קדם מאבק סוער בתוך יהדות בריטניה בין תומכי הציונות למתנגדיה. הרעיונות והטיעונים שהושמעו אז, מעניינים ורלוונטיים עד היום. מאמר ראשון בסדרה

לוסייין וולף, כפי שאויר ב-1911

הצהרת בלפור, שהיום אנו חוגגים לה מאה שנה, הייתה אירוע מורכב ביותר. יש לה היסטוריה עשירה, סיבות מגוונות, ומעורבים בה אנשים רבים במספר יבשות. ההצהרה הושגה בתהליך מתמשך ומייגע. ספרים שלמים נכתבו עליה, ועדיין אנו רחוקים ממיצויה.

במאמר זה נבודד ונתמקד בגורם אחד שהשפיע באופן דרמטי על הנוסח הסופי של ההצהרה: פעולתם של מספר יהודים אנגלים מתבוללים רמי-מעלה ובעלי-השפעה, שהפעילו את כל כוחם כדי למנוע את ההצהרה או לפחות לעקר אותה מכל תוכן משמעותי ומחייב. הטענה הכללית בדבר מעורבותם מפורסמת בהחלט, אלא שההיסטוריה מורכבת מפרטים, והללו אינם ידועים דיים. זהו, אם כן, סיפורם של שלושה יהודים אנגלים בולטים, שעשו ככל יכולתם כדי לחבל בהצהרת בלפור – ולמרבה הצער, השיגו חלק ניכר מתאוותם.

"בריטי בן דת משה"

הכירו את לוסיין וולף (1930-1857), יהודי בריטי פטריוט שיש לו חשיבות רבה בשימור העולם היהודי באנגליה. הוא אינטלקטואל בעל שם, חוקר וכותב על ההיסטוריה של היהדות, ויוזם ומסייע למוסדות יהודיים כמו "החברה היהודית ההיסטורית של אנגליה". וולף הוא לוחם חריף באנטישמיות, ואף כתב את הערך על אנטישמיות באנציקלופדיה בריטניקה. לוולף יש גם שם מצוין בכל הנוגע לניתוח יחסי-חוץ. הוא כותב, עורך ומפרש בנושא במשך שנים רבות, ובמסגרת זו אף עובד, החל מ-1903, ב"וועד המשותף" של שתי האגודות היהודיות החשובות ביותר באנגליה: "ועד הצירים של יהודי בריטניה" (Board of Deputies of British Jews) ו"האגודה האנגלו-יהודית" (Anglo-Jewish Association).

מכיוון שוולף מייצג היטב את היהודים האנגלים המתבוללים מהשכבות הגבוהות, כדאי להתעכב מעט על דעותיו, שכן הן מייצגות היטב את אותו מעמד. וולף הוא מאמין גדול בטמיעה יהודית, כלומר, בכך שביהדות יש להבחין באופן קטגורי בין דת ולאום. על רוח הדת היהודית יש לשמור, בעיקר בפירוש האוניברסלי שלה, אבל בניתוק מוחלט מכל היבט לאומי. הלאום של היהודי, טוען וולף, נקבע אך ורק על-פי הארץ שבה הוא מתגורר. וולף הוא "בריטי בן דת משה" מובהק.

במסגרת מחשבה זו, וולף מצוי כמובן בניגוד גמור לעמדה הציונית. כך כתב ב-1904:

"לפני מאה שנה הפציעה ליהודים תקווה חדשה… היהודים קיבלו את פיזורם… כעובדה בלתי-הפיכה… ודרשו זכויות פוליטיות והכללה חברתית בקרב האומות… בה בעת הם הכירו בכך שההצלחה של האמנסיפציה תלויה בהם עצמם, ולפיכך דרשו בדחיפות לקדם צעדים מעשיים הכרחיים כדי להיטמע חברתית".

האמונה הפרוגרסיבית של וולף עמוקה. במסגרת הקידמה ההכרחית, הוא טוען, קמה ליהודים תנועה דתית, תיאולוגית והיסטורית חדשה, שמטרתה הפוליטית היא "טמיעה מקומית ואמנסיפציה. בעיקר למטרות הללו שאפו שלושה דורות של יהודים". מסקנתו חד-משמעית: "אמנסיפציה פוליטית היא המציאות הקשיחה היחידה שלא סביר שתופרע, ויש כל סיבה לקוות שעם הזמן תהפוך השלמתה החברתית ללא פחות מושלמת". עד כדי כך וולף משוכנע, שמבחינתו הוא אופטימי אפילו בנוגע ליהודי רוסיה הצארית: "האימפריה [הרוסית] איננה פטורה מהחוק של הקידמה הפוליטית המושלת בכל העולם המערבי".

לוסיין וולף כפי שאויר ב-1911

"אנטי-ציוני משוכנע ובלתי-מתפשר"

בשל אידיאל הטמיעה שלו, מכריז וולף על עצמו כבר בפתיחת המאמר כ"אנטי-ציוני משוכנע ובלתי-מתפשר". הרעיון לקום מחדש כאומה יהודית הוא עבורו "רוח-רפאים לועגת… הוא הוכח כבלתי-אפשרי, לא רק מסיבות פוליטיות, אלא משום שהיהודים עצמם כבר היו מחוסרי המרכיבים של תחיית החיים הלאומיים". הרעיון הציוני, הוא מוסיף, "הוא במהותו השקפה בורה וצרת-אופקים של בעיה גדולה – בורה מפני שהיא לא מתחשבת בהיבט המכריע של קידמה בהיסטוריה; וצרת-אופקים משום שהיא מערבבת בין זיכרון פוליטי לאידיאל דתי". יתר-על-כן, וולף טוען כי הציונות מייצגת "חלומות פרועים ובלתי-מעשיים", שיגיעו לכדי "התרסקות בלתי-נמנעת של התפכחות".

אבל העיקר עוד לפנינו. שהרי יש לשאול: אם הציונות ממילא תיכשל והטמיעה היא חלק מקידמה היסטורית בלתי-נמנעת, מדוע הוא בכלל מוטרד? מדוע הוא נלחם במקום להשקיף על התופעה המיותרת? התשובה של וולף היא שהציונות מתכוונת ליצור –

"גטו באימפריה הבריטית. זוהי לפיכך התכחשות כפויית-טובה לאזרחות הבריטית, וכך היא מחושבת לעודד או להצדיק ספקות באשר לכנוּת של הפטריוטיות המפוארת כל כך של היהודים ולממשות יכולת הטמיעה שלהם. הנה לפנינו תמריץ ישיר לאנטישמיות… זה בוודאי ייתן רשיון-חיים חדש לכעס האנטישמי, שאחרת חייב לדעוך… האנטישמיות… צועדת בעקבי הציונות".

זוהי, אם כן, הסיבה המרכזית לתעמולה האנטי-ציונית של וולף. הטענה הציונית, שהיהודים מעדיפים לממש את זהותם הלאומית בארץ משלהם, מערערת את פרויקט הטמיעה של וולף ופוגעת במעמדו כאנגלי פטריוט, אף-על-פי שהוא כבר וויתר על כל היבט לאומי יהודי בחייו.

"צרותיי מתפשטות לכל היבט של חיי"

לפריצת מלחמת העולם הראשונה היו השלכות כמעט מיידיות על חייו של וולף. בסוף אוגוסט 1914, כאשר שכב חולה בביתו בלונדון, דפקו לפתע על דלתו שני שוטרים. "הם איימו להישאר מחוץ לדלתי עד שיראו אותי, ואמרו למנהל משק הבית שלי שלא 'ינהגו בי בחביבות בפני שכניי", התלונן וולף המזועזע באוזני מפקד המשטרה. וולף קם ממיטת חוליו והזמין את השוטרים פנימה. בבית, לתיאורו, הם התנהגו באופן "אגרסיבי באופן אכזרי", וב"עוינות יוצאת-דופן". השוטרים דרשו לדעת מהי לאומיותו. ככל הנראה מישהו הלשין עליו שהוא פרו-גרמני. "הם לא רק חקרו אותי בטון חריף ביותר", דיווח וולף, "אלא התעקשו שאמציא מסמכים שיוכיחו את כל תשובותיי".

וולף נפגע עד עמקי נשמתו. הוא נולד באנגליה, כל ילדיו שירתו (או עתידים לשרת) בצבא האנגלי, והוא היה אישיות ציבורית מכובדת, שהפטריוטיות שלה עד אותה עת הייתה ללא רבב. אבל כעת ספגו אישיותו ומעמדו מהלומה ראשונה. ייתכן שהסיבה לכך הייתה העובדה שלפני המלחמה היו לו קשרים טובים עם מספר גרמנים באנגליה ומחוצה לה, ואולי בשל דעתו שהמשטר הרוסי היה בעייתי יותר מהגרמני.

אבל זו, כאמור, הייתה רק המהלומה הראשונה. שבועות ספורים לאחר מכן כתב ליאופולד מקסה, העורך של כתב-העת האנטי-גרמני (והאנטישמי) National Review, סדרת מאמרים נגד יהודים גרמנים השולטים בעיתונות האנגלית, ובין השאר תקף בשמו את וולף מה-Daily Graphic. זה היה העיתון שבו ערך וכתב וולף על יחסי-חוץ במשך כעשרים וחמש שנים, ושהקנה לו תהילה רבה. וולף שוב מחה בתוקף, אלא שלמרבה הפתעתו רבים מחבריו התנכרו לו, ולאחר זמן לא רב הוא אף פוטר מן העיתון. וולף שקע במרה שחורה. "צרותיי מתפשטות לכל היבט של חיי, ואינני רואה שום סיכוי להתגבר עליהם", אמר לחבר.

הנה כי כן, וולף, היהודי הטמוע, הפטריוט האנגלי המובהק, נתקל באנטישמיות גלויה כלפיו בבריטניה הליברלית שלו. לא עמדו לו התנגדותו החריפה לציונות, יציאתו חוצץ נגד הלאומיות היהודית, וקריאתו להבין ולהציג את האוניברסליות של היהדות, שהיו אמורים להופכו לבריטי טוב מן השורה. את האנטישמים האנגלים כל זה לא עניין.

האם המומחה לאנטישמיות הסיק את המסקנות המתבקשות? האם הטראומה שעבר סייעה לו לתקן את דרכיו?

ההפך הגמור. מאותו זמן ניסה וולף להוכיח ביתר-שאת את הפטריוטיות האנגלית שלו על-ידי הכרזת מלחמת חורמה על הציונות. גרוע מכך: הוא ניסה לטפול על הציונים את אותה אשמה בדיוק שטפלו עליו האנטישמים, קרי, פרו-גרמניות.

כן, תאמינו או לא, אבל זה היה מסר חוזר בתעמולה האנטי-ציונית של היהודים המתבוללים. כבר ב-1915, בתור מנהל "הוועד המשותף", הזהיר וולף את פרנסיס אקלנד, עוזרו של שר החוץ גריי, מפני "אנשים בלתי מוסמכים שפונים למשרד החוץ בנוגע לסוגיות הקשורות לבני-דתנו הזרים… הארגון הציוני הוא זר, ונשלט כמעט לגמרי מארצות אויב".

חיים ויצמן, 1918

הציונות עולה באנגליה

על רקע זה, וכאשר זוכרים את מעמדו הבכיר של וולף בארגונים היהודיים באנגליה, לא קשה להבין מדוע הניסיונות להידברות בין הציונים ל"וועד המשותף" במהלך מלחמת-העולם הראשונה עלו במהירות רבה על שרטון. הדרישה הקבועה של וולף וחבריו המתבוללים הייתה שלא רק שאין עם יהודי, אלא שעצם הטענה הזו מסוכנת מכיוון שהיא מאיימת על יכולת הטמיעה שלהם. עבור הציונים, לעומת זאת, האחיזה בלאומיות היהודית הייתה יסוד וייחוד תנועתם. לא הייתה אפשרות להסכמה.

כל עוד ממשלת הרברט אסקווית' הייתה בשלטון, הארגונים הוותיקים של יהדות אנגליה, שנשלטו על-ידי אותם יהודים מתבוללים, היו בקשר טוב עם הממשלה. זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה הקים "הוועד המשותף" אגף מיוחד לעיסוק בענייני חוץ. וולף, אחרי שפוטר מן העיתון, התייצב בראשות האגף ועמד בקשר הדוק עם הממסד הבריטי כנציג יהדות אנגליה. לעומתו חיים וייצמן, שהפך במהירות לדמות הציונית הבולטת באנגליה, לא הכיר את אסקווית' או את שר החוץ אדוארד גריי ולא נפגש עמם, כך שהשפעתו על מדיניות הממשלה הייתה שולית לגמרי.

הדברים הללו השתנו באופן דרמטי ב-7 בדצמבר 1916, אז הושבע ראש-ממשלה בריטי חדש, דיוויד לויד-ג'ורג', שמינה כשר חוץ את ארתור ג'יימס בלפור. הם עדיין לא הבינו עד כמה, אבל זו הייתה בשורה אדירה לפעילים הציונים בבריטניה, ובעיקר לחיים וייצמן. לא רק שלויד ג'ורג' ובלפור אהדו את הציונות – וייצמן הכיר את לויד ג'ורג', ועם בלפור הוא ניהל שיחות על הציונות כבר לפני שנים רבות וזכה להערכתו. הוא גם היה ידידו הטוב של סגנו של בלפור במשרד החוץ, רוברט ססיל, שאותו שכנע בצדקת הציונות עוד ב-1915, וחבר טוב של מקורבו של ראש הממשלה החדש, צ'רלס פ' סקוט, עורך המנצ'סטר גרדיאן וציוני נוצרי נלהב בעצמו. גם קבינט המלחמה החדש תחת לויד ג'ורג' היה משופע בשרים ובאנשי מדינה בעלי חיבה לציונות, בהם למשל סיר מרק סייקס, אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בעיצוב המדיניות הבריטית במזרח-התיכון במהלך מלחמת העולם הראשונה.

מובן מאליו, בדיוק מהרוחות החדשות הללו חששו היהודים האנגלים הטמועים והאנטי-ציוניים. כדי למנוע את הרעה שלח וולף אל איש משרד החוץ, לנסלוט אוליפנט, מכתב כבר בראשית דצמבר, שבו הבהיר:

"עמדתם של מנהיגי הקהילה האנגלו-יהודית היא שאין להם התנגדות לתכניותיהם של הציונים בארץ-ישראל, כל עוד אין הן פוגעות בעניין שיווי-הזכויות ליהודים בארצות אחרות. לדעתם, התכנית הציונית איננה, ואינה יכולה להיות, פתרון למה שמכונה השאלה היהודית, ורבים מאתנו סבורים, כי סופה בהכרח להיכשל מבחינות אחרות… כל מה שהם מבקשים הוא שהציונים לא יטענו לקיומה של לאומיות יהודית מחוץ לארץ-ישראל, שכן זו איננה קיימת, ואילו הייתה קיימת הייתה מהווה מכשול להיותם נתינים נאמנים של הארצות שבהן הם חיים; וכן, שנית, שלא ירצו לקדם את תכניותיהם בארץ-ישראל על-ידי בקשת זכויות וקדימויות שלא שותפים להן בני עמים ואמונות אחרים, כדי להחיש את עדיפותם המספרית בארץ".

מסרים דומים העביר וולף גם לשר החוץ הנכנס, בלפור. מובן מאליו כי עבור הציונים הטענות של היהודים האנטי-ציונים היו בלתי-נסבלות בשני מישורים. האחד, מדובר היה בביטול רעיוני של העיקר הציוני שקובע כי היהודים הם עם שרק חסר מולדת; השני, ויתור על הקמת חברת צ'רטר לאומית מסודרת שתטפל בעלייה יהודית, התיישבות, הקמת מוסדות וכו', משמעותו ויתור על אפשרות יישום התכנית הציונית.

לויד ג'ורג', 1916

הציונים מתניעים את ההצהרה

לציונים היו כמובן תכניות משל עצמם. ב-28 בינואר פגש וייצמן סוף סוף את מרק סייקס, שכבר היה פרו-ציוני אך עמד בקשר עם נציג ציוני אחר (החכם ד"ר משה גסטר). אחרי פגישה גורלית זו, רעיון ההצהרה של ממשלת אנגליה בעד הרעיון הציוני מתחיל לקבל תאוצה. כבר ב-1 בפברואר מקבל סייקס מהקבוצה הציונית של וייצמן בלונדון תזכיר – "קווי תכנית ליישובה של ארץ-ישראל על-ידי היהודים בהתאם לשאיפותיה של התנועה הציונית" – שבו מדובר הן על "יישוב-מחדש" של ארץ-ישראל על-ידי יהודים, הן על חברת צ'ארטר ציונית, והן על אוטונומיה יהודית.

שבוע לאחר מכן סייקס פוגש את הקבוצה, "כאדם פרטי". סייקס מצוי במלכוד, מפני שאסור לו לדווח על הסכם סייקס-פיקו שיש לו השלכות על התוכנית הציונית, אך הוא בהחלט מעוניין לסייע לציונים לקדם את מטרתם. ב-13 במרץ פוגש וייצמן את לויד ג'ורג' ובלפור באירוע חברתי, ולויד ג'ורג' מבקש פגישה נוספת. ב-20 במרץ כותב וייצמן לסקוט כי "המשא-ומתן הציוני עם סיר מרק סייקס נכנס לשלביו הסופיים… יש להעמיד את המשא-ומתן שלנו בזמן הקרוב על בסיס מעשי, מוגדר יותר".

ב-22 במרץ וייצמן פוגש באופן פרטי את בלפור, פגישה שאחריה הוא מדווח ללואי ברנדייס, שופט בית-המשפט העליון בארה"ב וציוני נלהב: "אין אני מהסס לומר כי שר-החוץ רוחש אהדה מלאה לשאיפותינו, ואני בטוח כי יכולים אנו לסמוך על תמיכתו". בלפור מבקש מווייצמן להפעיל את קשריו כדי לסייע לבריטניה לקבל הסכמה בינלאומית, בעיקר בקרב האמריקנים.

תפקיד ניכר בקידום ההצהרה ממלא בחודשים הללו נחום סוקולוב, שהיה הנציג הרשמי ובעל הסמכויות של ההסתדרות הציונית באנגליה. סוקולוב יוצא לשליחויות לצרפת, איטליה והוותיקן כדי להשיג הסכמה לרעיון שיבת היהודים לארץ-ישראל. וכך גם באפריל העניינים מתקדמים היטב. וייצמן פוגש שוב את לויד ג'ורג' ואת סייקס, איתו הוא דן כבר מפורשות בהצהרה ממשלתית.

בזמן זה הבריטים מתחילים את ההתקפה בעזה, וקבינט המלחמה מקבל החלטה לכבוש את ירושלים. בעקבות זאת הנושא הציוני מוצף בעיתונות הבריטית, והגישה הכללית אוהדת. מעיבה מעט על מהלך העניינים חשיפת הסכם סייקס-פיקו באמצע אפריל, באמצעות סקוט שלמד על כך מהצרפתים ודיווח לווייצמן – אבל גם מעז זה יצא מתוק, משום שמכאן היה ברור לציונים באנגליה שהתכלית המעשית העיקרית שיש לחתור אליה היא הצהרה פרו-ציונית ברורה מהממשלה הבריטית, שתוכל לעמוד מול הסכמים אחרים.

הכול נראה טוב. ב-21 באפריל כותב רוטשילד לברנדייס: "הכל סבורים שהפתרון המשביע רצון היחידי הוא ארץ-ישראל יהודית בחסות בריטית… דעת-הקהל והשלטונות המוסמכים מביטים בעין יפה. המתנגדים היחידים הם וולף וידידיו". אלא ש"וולף וידידיו" יתבררו במהרה כמכשול משמעותי מאוד בדרך להצהרה.

נחום סוקולוב

המאבק מחריף

ברקע הדברים מתנהל כל הזמן פולמוס עיוני בין הציונים לאנטי-ציונים. ב-1916 פרסמו הציונים חוברת בשם "ציונות והעתיד היהודי", שבה, בין השאר, תקפו בחריפות את אידאולוגיית הטמיעה. וייצמן עצמו כתב שם:

"מאמציו של היהודי שקיבל זכויות (אמנסיפציה) להטמיע עצמו בסביבתו, גם אם הוא מתכוון אליהם ביושר ומבצע אותם בהצלחה גדולה, לא מוליכים שולל איש מלבדו… מצבו של היהודי שקיבל-זכויות, למרות שהוא לא מבין זאת בעצמו, טראגי יותר אפילו מזה של אחיו הנדכא… האמת היא שהעובדות של מצב היהודים במזרח ובמערב כאחד, כשבוחנים אותן כראוי, מצביעות לאותו מקור פטאלי של חולשה במאבק היהודי לקיום – היעדרו של בית יציב, שבו העם היהודי יכול לחיות ולהתפתח על-פי הקווים של המאפיינים והאידיאלים הלאומיים שלו. לא הריכוז של מסות גדולות של יהודים בגטאות ולא ההכרה בזכויות של יהודים פרטיים לחיות כבני-אדם חופשיים מחוץ לגטו, יכולות לפצות את העם היהודי על היעדרו של בית כזה… זאת הבעיה המרכזית – היעדר הבית של העם היהודי – שהציונות תוקפת".

וד"ר משה גסטר כתב גם הוא במפורש נגד רעיונות היסוד של האנטי-ציונים:

"הרעיון של אחווה דתית גרידא, שהועמדה כהגדרה ליהודים, או לומר זאת אחרת, הטענה לקיומו של אנגלי מהאמונה היהודית – זאת אומרת, אנגלי בלאומו ויהודי באמונתו – הוא אשליה עצמית מוחלטת".

האנטי-ציונים הגיבו בהדפסה-מחדש והפצה של ארבעה כתבים אנטי-ציוניים – "פעולה יהודית ואידיאלים יהודיים" מאת פיליפ מגנוס (1891), "ציונות וניאו-ציונים" מאת לורי מגנוס (1903), "אומה או קהילה דתית" מאת קלוד מונטיפיורי (1899), ומאמר חדש של לוסיין וולף, "התנועה הלאומית היהודית".

וולף, שתגובתו היא העדכנית ביותר, טען כי "היהודים תמיד היו בעיקר, ומעל הכל, קהילה דתית, וחייהם הלאומיים בארץ-ישראל היו רק שלב, אמצעי חברתי, להיסטוריה הגדולה יותר שלהם ככנסייה". יתר-על-כן, היהודים הם "באופן אינסטינקטי הנטמעים ביותר מכל העמים". הוא מצטט בהסכמה את דובנוב שקיבל את "הנורמליות של הגלות", והראה שכדי לשמר את היהדות אין צורך ב"טריטוריה לאומית או שפה לאומית, ואפילו בצורות הדתיות הישנות או הצורות הפוליטיות החדשות".

וולף חוזר ותוקף את הרעיונות הציוניים "הראויים לגנאי", ש"לא סביר שישיגו את מטרתם", אבל גם לוּ יצליחו – "בוודאות לא ישנו דבר במצב היהודים במקומות אחרים, וכך יתבררו כחסרי-ערך מעשי". הפתרון היחיד לשיפור מצב היהודים הוא כמובן "הקידמה של אמנסיפציה כללית", ו"ימחו הציונים כאשר ימחו", זהו "הכלל המנחה של החיים היהודיים המודרניים".

להפצת הכתבים האנטי-ציוניים הללו ישיבו הציונים במאמר שיכתוב אריה (לאון) סימון: "הטיעון האנטי-ציוני: תגובה". אבל יש לשים לב שלמרות חריפותו של הפולמוס הרעיוני, הוא עדיין מתנהל במסגרת דיון מכובד ופנים-יהודי. הסיבה לכך, כפי שיתברר מיד, היא שהאנטי-ציונים מניחים עדיין שעבור ממשלת אנגליה הם הנציגים המובהקים של יהדות בריטניה.

אלא שבמהלך אפריל 1917 הם מבינים כי הם חיים באשליה. בביקורו של סוקולוב בצרפת הוא חושף בשיחה עם הקהילה היהודית – ובעיקר עם "אליאנס", המקבילה המתבוללת של "הוועד המשותף" האנגלי – את הקשרים החדשים של הציונים עם הממשלה הבריטית, ואף מציין שישנה התקדמות משמעותית בהיענות לדרישות הציונים.

דיווח על כך מגיע ללוסיין וולף, ומאותו רגע המאבק האנטי-ציוני משנה את פניו. אם עד כה הסתפק וולף בכתיבה מאחורי הקלעים למשרד החוץ, שבה הוא לועג לרעיונות הציוניים ואף לא בוחל בהכפשה אישית, כעת ברור ל"וועד המשותף" שמשהו צריך להשתנות, משום שחל פיחות דרמטי במעמדם ועלייה חסרת-תקדים במעמד הציונים.

במאמר הבא בסדרה נכיר גיבור נוסף בעלילה – קלוד מונטיפיורי, אחיינו של משה מונטיפיורי ומקים זרם היהדות הליברלית באנגליה, שהעמיד את כישרונו התיאולוגי והספרותי לטובת המאבק בציונות. גם בעזרתו, מאבקם של היהודים מתנגדי הציונות ילך ויחריף, ובין היתר הוא יצא מתחום הקהילה היהודית אל הזירה התקשורתית הבריטית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

38 תגובות למאמר

  1. וולף צדק כמעט בכל מלה. היו אלה רק האינטרסים של האימפריה הריטית והריאל-פוליטיק חסר המצפון של המעצמות שהובילו לכינון הציונות במתכונתה הנוכחית. עם ישראל יחזור למצבו הטבעי בגולה,בין אם זה יהיה לאחר שהשאיר אדמה חרוכה במזרח התיכון או קודם לכן (עדיף קודם, אבל ההיסטוריה מלמדת רבות על קוצר ראייתם של בני האדם).

    1. מלבד האינטרסים האימפריאלים של המעצמות, היה גם העניין הקטן והשולי של מיליוני יהודים סובלים וחסרי בית ומולדת, אבל זה בקטנה…
      למרות זאת, אין ספק שוולף צדק. גורלם של מיליוני היהודים באירופה בדור שאחריו מעיד על כך. הם הצליחו כל כך טוב להיטמע באוכלוסייה הכללית, עד שכיום אין זכר מהם. טוב, ככה זה כשמטמיעים אותך לתוך האדמה, אחרי שהורעלת בציקלון B ונשרפת לאפר. זו שיטת ההטמעות הכי יעילה, ואין ספק שלוסיין וולף הדגול היה גאה בה מאוד.

    2. אשמח להובילך בכיוון אחד לשדה התעופה ביחד עם גדעון לוי. לא רק שהנסיעה תהיה בחינם, אלא שתבוא בצירוף המחאה נדיבה. מובן שיהיה עלי לוודא שעליתם על המטוס ואינכם מרמים וחוזרים לשייח מוניס.

    3. 1. הציונות לא תותיר אחריה אדמה חרבה. הציונות מצאה אדמה חרבה והפריחה אותה. אני לא צריך לשכנע אותך בזה, כי ברור שגם אתה יודע זאת, כמו כל מי שלא הגיע לכדור הארץ לפני שתי דקות מכוכב אחר. רק השנאה המטורפת שלך יכולה לגרום לך לטעון אחרת.
      2. גלות הוא מצב טיבעי לעם, כפי שאונס הוא מצב טיבעי לאישה. וכן, הכלל הזה נכון אפילו כשמדובר בעם היהודי.
      3. אם תגובתך הייתה נכתבת בידי בן כל עם אחר, ניתן היה לחשוב שמדובר בקטע סטירי. אבל מסתבר שהעם היהודי קולל תמיד בנפשות אומללות ומעוותות, ששופכות את יסוריהן האישיים על ראשם של בני עמם. בדיוק כפי שלוסיין וולף העלוב והמיוסר ניסה לשכנע את כל העולם שתווי פניו היהודיים אינם יהודיים כלל, אלא אנגלו-סכסיים למהדרין. בסופו של דבר, ספק אם הצליח לשכנע אפילו את עצמו. הרי וודאי היה לו ראי בבית. באותה מידה בה תקף את הציונים האיומים והנוראים, הוא היה עשוי לצאת בשצף קצף כנגד יצרני המראות. אם לא היה נותר שום ראי בעולם, הרי הוא לפחות לא היה רואה עוד את המראה השמי הבלתי נעים נשקף אליו כל פעם בעת הגילוח…

    4. סביר שאתה כותב את דבריך חסרי השחר רק מן הצורף להתריס באופן ילדותי…. אין בדבריך תבונה ועומק.

    5. נכון. וולף צדק.
      באנגליה ההטמעות היתה מוצלחת למדי, אבל בגרמניה היא היתה ממש מושלמת!
      אני עוד זוכר באיזו קלות עברו גרמנים בני דת משה את מלחמת העולם השניה, לעומת הסבל של הציונים המסכנים בארץ ישראל…

    6. אדמה חרוכה השאירו אהובי נפשך האנגלים במסעות הצלב ולאחר מכן בכיבוי האימפריה הבריטית ושיעבוד הקולוניות למטרותם.
      אדמה חרוכה זה מה שקורה בסוריה אבל אתם השמאלניים ושונאי כל זהות יהודית לא מבלבלים בעובדות.
      מלשינים ובוגדים שתדע שגם הצד שהרוויח לא אוהב אם כי באותו רגע שהוא מרוויח מהבוגד יש לו תועלת,אבל לאחר מכן מגיע שאלה אם הבוגד בגד בבני עמו מה זה מעיד עליו.
      נקודה למחשבה לכל יקירי האנטישמים בתפוצות.

  2. תוכן המאמר הוא חשוב. חשוב – משום הצורך להכיר את התהליכים והדינמיקה שהתקיימו בין ראשי היהדות בעשרות השנים הראשונות ברמה הפוליטית. ואולם יש באופן הצגת הדברים המנסה להשוות בין האנטי-ציונים של היום והאנטי ציונים של אז סוג של אנכרוניזם לא הגון.

    פרוייקט ההשתלבות או ההיטמעות היה פרוייקט אליו השתייכו מרבית יהודי אירופה הנאורה באנגליה, צרפת וגרמניה (קולטורה, בילדונג וכו'). היה ויכוח לגיטימי האם פרוייקט זה יצליח והרצל, יהודי שעבר הטמעות כמעט מוחלטת, התפקח מכך כתוצאה ממשפט דרייפוס. ואולם גם אם היו אירועים שהעידו כביכול על העתיד לבוא (השואה) הרי שרוב היהודים האירופאים בארצות המדוברות סברו שההטמעות היא היא הפתרון הטוב ביותר למה שמכונה הבעיה היהודית. ידוע עד כמה גיבורי מלחמה יהודים גרמנים נפגעו עד עמקי נשמתם כאשר הסתבר להם שהנאצים רואים בהם רק יהודים. גם אם האדון וולף מצא עצמו נפגע מהשוטרים שפקפקו בנאמנותו, הרי הם לא עשו זאת מכיוון שהוא יהודי אלא על שום קשריו עם גרמנים.

    ביקצורו של עניין, הויכוח שהתקיים בשנים המדוברות, כשהציונות הפוליטית הייתה בתחילת דרכה, היה לגיטימי. על פניו זה היה נראה רעיון קיצוני ורוב יהדות אירופה בארצות הנארות סברו שדרכו של וולף היא הדרך הנכונה. גם איינשטיין לא כלכך מהר הפך לציוני ורק המאורעות בגרמניה מריפובליקת ווימאר ועליית הנאצים שכנעו אותו בצורך למצוא פיתרון למצוקת יהודים.

    המצב כיום הוא שונה בתכלית השינוי. בשונה מהפוסט-ציונים, הסבורים שהפרוייקט הציוני השיג את מטרתו, היינו פתר את ה"בעיה היהודית" ועל כן יש להיפרד מ"מצב החירום" ופשוט לנהל מדינה נורמלית, האנטי-ציונים רואים את הפרוייקט הציוני כ"חטא" שיש לעקרו מהשורש.

    בהינתן שאנו יודעים את מה שלוסיין וולף לא ידע, שעתיד יהודי אירופה להשמדה, הרי אין זה הגון להשוות את התנגדותו לפרוייקט הציוני מטעמים של דאגה לעתיד העם היהודי כחלק מפרוייקט הנאורות, עם אלה הדוחים בבוז את הצורך בקיומה של מדינת ישראל כמשענת אחרונה להגנה על עם ישראל – ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השניה.

    1. למה לא להשוות בין האנטי ציונים כמו וולף ובין האנטי ציונים של היום?
      הרי גם היום אינך יודע מה יהיה עתיד היהודים בתפוצות ללא ישראל.
      לכן, ההשוואה במומה. אין עתיד לעם היהודי ללא ישראל ולכן האתגר של קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי הוא אתר שריר וקיים, עד שהאיומים החיצוניים על הקיום היהודי יתפוגגו לעד.

    2. אתה טועה.
      הגדרת הציונות היא "תנועת העם היהודי להגדרה עצמית לאומית בארצו ההיסטורית היא ארץ ישראל". אם תקרא את האמנה הפלסטינית בסעיף 20 תמצא שם גם היום את שלילת זכות היהודים להגדרה עצמית לאומית וזאת מפני שהערבים/הפלסטינים שוללים את העובדה שהיהודים הם לאום. הערבים מגדירים את היהדות כדת בלבד ואת היהודים כשייכים לאומית לבני אותן ארצות שם הם שוהים: יהודים סורים הם סורים, יהודי צרפת צרפתים וכו'.
      לכן בימים אלה הח"כים מהרשימה הערבית המשותפת מרצים בפורומים בינ"ל השונים ו"מסבירים" שאין לקבל בשום אופן את עובדת היות מדינת ישראל מדינה יהודית. על יסוד הטענה הזאת (בין יתר הטענות) הם דורשים במסגרת הדרישה ל"מדינת כל אזרחיה" גם זכות וטו על חוקי הכנסת, גם "זכות השיבה", גם ביטול "חוק השבות" וגם הכרה בזכויותיהם הלאומיות של הערבים בישראל.

      מקור העמדה הזאת בגרעין הפנימי העמוק באסלאם שאינו מכיר בזכות היהודים להגדרה עצמית ולא בזכותם ההיסטורית על אף סנטימטר אחד על אדמת א"י (גם בתחומי הקו הירוק) שהיא אליבא דאסלאם אדמת וואקף השמורה לשלטון המוסלמים בלבד. היהודים אם בכלל זכאים לחיות כאן במעמד של ד'ימי כאזרחים סוג ז' תחת שלטון הערבי המוסלמי בדומה למעמד הקופטים במצריים. התעמולה הפלסטינית העוינת את הציונות מופצת בעולם במימון נסיכויות המפרץ, האיחוד האירופי ובתמיכת מוסדות האו"ם הנשלטים ע"י גוש מדינות האסלאם. גם באמצעות BDS.

      היהודים במערב אירופה: גרמניה, בלגיה אנגליה צרפת חשופים לאלימות ההולכת וגוברת. כמות התקריות האנטישמיות בעלייה מתמדת. רמת האלימות והעוינות כלפי היהודים (כנציגי ו/או סוכני ציונות וישראל) בקרב אוכלוסיות המהגרים המוסלמיות במערב הולכת ומתקרבת במהירות לרמות האנטישמיות ערב השואה . מצב הסטודנטים היהודים בקמפוסים בצפון אמריקה בכי רע. הדבר המעניין ביותר הוא עמדת השמאל המתקרא ליברלי ופרוגרסיבי בעולם המערבי.

      פעילי השמאל לאחר קריסת בריה"מ (שקידמה את האנטי ציונות בעולם הערבי ובמערב לרבות הגדרת הציונות כגזענות בהכרזה רשמית של האו"ם בשנות ה-70) איחדו שורות עם תנועות המוסלמים תומכי ה-BDS. ג'ודי באטלר הגדירה את חיזבאללה וחמאס כ"חברים בשמאל הגלובלי". מנגד הציונות וישראל מתוייגות יותר ויותר כסוג חדש של נאציזם גזענות ואפרטהייד.
      עמדות אלה הביאו את פעילי השמאל היהודים בעולם המערבי לנקוט בעמדות היבדלות ניכור ועוינות הולכות וגוברות ביחס לציונות ולמדינת ישראל שאין ביניהן לבין עמדות היהודים האנטי-ציונים כמתואר במאמר כל הבדל.
      נוכח המצב ברור לכל בר דעת שהציונות גם היום מצויה במאבק להגנה על העם היהודי וארצו.

      הישראלים המגדירים עצמם כפוסט-ציונים בוחרים לעצום עיניים נוכח המתרחש ולחיות בפנטזיות. אלה הן אותן פנטזיות שהובילו את אותם האידאליסטים הפוסט-ציונים להסכמי אוסלו.
      זאת הסיבה שבבואם לחתום באוסלו על ההכרה בלגיטימיות תנועת אש"ף כתנועת שחרור לאומי פלסטיני הם "שכחו" לדרוש מנציגי אש"ף החותמים על ההסכם הכרה הדדית מצידם בלגיטימיות התנועה הציונית כתנועת השחרור הלאומי של העם היהודי. (יוסי ביילין הוזהר בעניין הזה בדיוק אך בחר להתעלם וכינה זאת בזלזול כ"סמנטיקה") ועל כך אנו ממשיכים לשלם.

    3. המחנה המשותף לאנטי ציוניות של אז והיום הוא התכחשותה ליהדות והיסטוריה היהודית בישראל כעם ריבון.
      לא בכדי מציין הכותב את העובדה שארגונים אנטי ציוניים בזמנו היו של יהודים מתבוללים שהקשר היחיד בינם לבין היהדות הייתה העובדה שהגויים עדיין ראו בהם יהודים ומכאן הצורך שלהם להראות שהם יותר אנטי ציוניים מאשר כל שאר אומות העולם.
      המצב היום דומה הגורם היחיד שממנו שואבים השראה ,מימון,אידיאולוגיה אירגונים אנטי ציוניים הם המתבוללים מארה"ב בשם המכובס "יהודים רפורמים" שמטרתה היחידה היא להיטמע במדינה המארחת ע"י חיסול זהות יהודית במדינת ישראל.

  3. רן ברץ מציג את ההתנכלויות שלוסיין וולף חווה על רקע מוצאו היהודי בימי פרוץ מלחמת העולם הראשונה כהוכחה לאי-צדקת דרכו ולטפשות שבניסיון הטמיעה הלאומית בארצות אירופה…ואם כך הדבר מה נאמר אנחנו התומכים בשיבת ציון וטמיעת הגלויות היהודיות בנות מאות ואלפי השנים אלו באלו בארץ האבות, שהרי המילה ציוני היא מילת גנאי בחוגים נרחבים מאוד באירופה, וההתנכלויות לישראל באירופה ובמוסדות הבינלאומיים הן דבר שבשיגרה, וגלי האנטישמיות העולמיים מסווים את עצמם בתירוץ של תגובה לפעולותיה של ישראל? האם הפרכת ההנחה של הרצל בדבר העלמות האנטישמיות עם שיבת היהודים (שרוב הקהילות שסבבו את הרצל אגב כבר נחרבו והומתו בינתיים) היא עדות לאי-צדקת דרכנו? לדעתי רן ברץ חוטא בחטא הגאווה.

    1. כרגיל, יש לך חוסר הבנה משווע. ההתבוללות היא לא הפתרון לשנאת יהודים. גם הציונות היא לא הפתרון לשנאת יהודים. אין פתרון לשנאת יהודים, ואין בכלל טעם לחפש פתרון כזה. כל ניסיון לנסות ולזכות באובססיביות באהבתם של בני עמים אחרים, יוביל בהכרח לתוצאות מגוחכות ופתטיות, כמו במקרה של לוסיין וולף.
      כל העניין הוא שהציונות לא נוצרה כדי שהגויים יתחילו לחוש לפתע אהבה לוהטת כלפינו. מטרת הציונות היא להעניק ליהודים מדינה ריבונית, כוח, ביטחון – בקיצור, שליטה בגורלם. כך, ורק כך, לא יהיה חשוב עוד אם הגויים אוהבים או שונאים אותנו. עדיין לא הגענו בשלמות להגשמת המטרה הזאת, מפני שישראל היא עדיין חלשה מדי, מבחינת גודל האוכלוסייה ועוד יותר מבחינת גודל השטח, אבל אנחנו בהחלט בדרך לשם. המצב הולך ומשתנה לטובה, בטחונית, כלכלית, ובשנים האחרונות גם דמוגרפית. ואין ספק שכל דורשי רעתנו (כמו המגיב הראשון למאמר הזה) לא יודעים את נפשם מצער עקב כך.

    2. א. הרצל לא אמר שהאנטישמיות תיעלם עם הקמת מדינה ליהודים, אלא טען שהיהודים יוכךלו להתמודד טוב יותר עם האיומים עליהם.

      ב. לוסיין וולף שלל את קיומה של ישות יהודית בארץ ישראל בתחילת דרכו. במלחמת העולם הראשונה חל שינוי בעמדתו והוא כבר לא התנגד ממש להקמת בית לאומי אלא רק דרש שקיומה לא יחבל ברצונם של היהודים הלא ציונים להתבולל אל החברות שבהן יבחרו להתבולל.

      ג. אכן, שיבת ציון היא טמיעת כל קהילות ישראל אלה באלה בארץ ישרל. זו אחת ממטרות הציונות, לתקן את העוול ההיסטורי של הגלות הארוכה.

      ד. המילה ציוני הוא מילת גנאי אצל רבים באירופה אבל מנגד יש רבים אחרים שדווקא תומכים בפרוייקט הציוני ובישראל. השינויים בהרכבים הפוליטיים של שתי הקבוצות הם די דינמיים, מבחינה היסטורית. עד שנות ה-80 דווקא היה רוב גדול לתמיכה בישראל. מאז, הרבה בגלל התעמולה הפלסטינית, נוצרו תאים אנטי ציוניים מגובשים באירופה ובצפון אמריקה. לכן, אפשר להניח שיתכנו שינויים נוספים לכאן או לכאן, וזה אחד הדברים שעל ישראל להיערך ולפעול מולו – הגדלת התמיכה בישראל אצל המדינות הדמוקרטיות והמדינות הפוסט-קולוניאליות (בעיקר באפריקה ובדרום אמריקה).

    3. מדוע הפרכת ההנחה של הרצל לגבי הקשר החיובי בין המצאות יהודים ואנטישמיות הנה עדות לאי צדקת הציונות ?
      האם ההסתכלות רטורו אקטיבית לא ניתן לומר שאילו היו עולים מיליון יהודים לארץ ממזרח אירופה לפני שמכונת ההשמדה החלה לעבוד הם היו ניצלים ?

    4. יצחק, כפי שלוסיין וולף האמין בטמיעה תרבותית בחברה האנגלית ונטען כאן שהרדיפות נגדו הם הוכחה ניצחת לכישלון דרכו, ניתן להשיב בדיוק באותו מטבע ולטעון שהניסיון של מדינת ישראל להיות מדינה דמוקרטית כעם היושב בארצו ככל העמים גם הוא נכשל כישלון חרוץ, שהרי הביקורת הנבזית והרדיפות של עם-ישראל לא חדלו גם עתה כשהוא יושב בארצו ושומר על אתיות בשעת מלחמה וכללים דמוקרטים בעת שלום יותר מכל עם אחר.
      בהסתכלות רטרואקטיבית הציונות לא הצילה יותר מ40,000 יהודים בשנים 1881-1947, ארצות הברית לעומתה הצילה כ-800,000 יהודים כלומר פי 20. אם היו מקשיבים להרצל ומחפשים מקלט לעם היהודי במקומות כלשהם על פני הגלובוס כבר מראשית המאה ה-20 , ובמקום להיאבק בספר הלבן ובהגבלות הבריטיות הקונגרס היהודי היה משקיע זמן בעידוד וקליטת הגירה במקום בעידוד וקליטת עלייה לארץ אז חיים יהודים רבים מאוד היו ניצלים.
      י.תמיר – אינני מבין מדוע אתה מעמיד את הציונות ואת ההתבוללות כשני הפכים. הלוא היהודים קיימו קהילות תוססות במשך דורות על גבי דורות בגלות בזמני קבלה ושפע וגם בזמני עוני ורדיפות, לעומתם ישראלים בארה"ב שומרים על זהותם היהודית במשך שני דורות בטרם הם אובדים לעם היהודי. במאה ה-21 מתברר שלא רק שהקמת מדינת-ישראל לא מונעת את התבוללות הקהילות היהודיות ברחבי העולם והתרחקות נשמות יהודיות מהיהדות אלא שיש האצה בכך שהיא חסרת תקדים היסטורי של התרחקות והתבוללות תרבותית ואתנית.
      ובקשר לשליטה בגורלנו, זה היה בערך עד לפני 15 שנה, ישראל של המאה ה-21 לא מעיזה לעשות פסיק אם ארצות הברית מתנגדת. מה נעשה אם בעתיד במקום הרפובליקנים ימלכו שם הדמוקראטים אני לא יודע. את הקדימון קיבלנו כבר עם אובמה.
      אבי עופר, אז אתה טוען שמכשלון מרד בר-כוכבא ועד הצהרת בלפור, כל מה שהיה באמצע הוא עוול היסטורי אחד גדול לעם היהודי. כלומר שעצם קיום הקהילות היהודיות בנות אלפי השנים הוא עצמו קטסטרופה היסטורית, על התורה והערכים שהקהילות אצרו בתוכם והאבל ההיסטורי הזה יכול להיות מתוקן רק על ידי הפיכת הקהילות לזמן עבר הן מהפן הפיזי והן מהפן הלשוני והתרבותי, וכל זאת באמצעות טמיעה מוחלטת בתרבות הישראלית המודרנית שהעברית בה שפת חול ולא שפת קודש ורוח. על כך הנביא עמוס כבר אמר "יום ה' הוא חושך ולא אור".

    5. הטמיעה של יהודי ארה"ב לא מתרחשת בכלל קיומה של מדינת ישראל. מדובר בתהליך מודרני (ושמא יש לומר, פוסט-מודרני) פנים אמריקני, שלישראל אין כל קשר אליו. נהפוך הוא, אלו מיהודי ארה"ב שמהגרים לכאן, ניצלים מהתבוללות – וזו אחת מן הסיבות העיקריות להגירתם לארץ. דרך אגב, אולי לא שמת לב, אבל טענתך כלפיי סותרת את מה שטענת כלפיי יצחק. צאצאיהם של מאות האלפים שאמריקה "הצילה" ושהציונות לא הצליחה להציל כדברייך, הולכים ונעלמים עכשיו, כפי שאתה עצמך מודה. אם כך, כל המהגרים לארה"ב ניצלו, רק כדי שבניהם ונכדיהם יתבוללו. אכן, הצלה לתפארת. וניניהם? לרובם כבר אין נינים. לא בגלל התבוללות דווקא, אלא בגלל ריבוי שלילי באופן קיצוני – עוד בעייה שכלל לא קיימת בארץ. כלומר, שוב אחת אפס לציונות אל מול הגולה.
      בקשר לתלותנו בארה"ב, זו אכן תלות, אך ממש לא אובדן עצמאות. מרבית מדינות העולם אינן יכולות לפעול באופן עצמאי לחלוטין, ומבלי להתחשב בדרישות הקהילייה הבינלאומית, ובייחוד ברצון המעצמות. על רבות ממדינות האיחוד האירופי נכפים חוקים ותקנות, שבמקרה הטוב מטרידים אותן, ובמקרה הרע, ממש מוצאים אותן מדעתן. פקידי האיחוד בבריסל מתערבים בכל רחבי אירופה בזוטי-זוטות, שהאמריקנים לא היו מעלים בדעתם לחטט בהם אצלנו. האם אפשר לטעון ברצינות עקב כך, שמדינות האיחוד איבדו את עצמאותן? למעשה, אפילו ארה"ב עצמה לא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה – ראה המצב כיום מול צפון-קוריאה, שלא לדבר על הסכם הגרעין עם איראן. הפוליטיקה הבינלאומית היא משחק אינסופי, קטנוני, מייגע ומתסכל של 'צעד קדימה שניים אחורה'. עצמאות מוחלטת יש רק לכלב פרא שרץ בשדה. מכל מקום, ההבנות שנתניהו הגיע אליהן עם פוטין ממש לא מצאו חן בעיני אובמה וכנופייתו, בלשון המעטה. ומה הוא עשה בקשר לזה? קדחת. האם מדינת-חסות נטולת כל עצמאות הייתה יכולה לנהוג כך? ספק רב.
      ובקשר למה שכתבת על הישגי הגולה, והאסון הגדול שהעברית הפכה משפת קודש לשפת חול; אכן היו הישגים גדולים לעם היהודי בגולה. אבל זה לא סותר את זה שהגלות הייתה עוול מחריד, שמעטים כמוהו בתולדות האנושות. כל ההשגים היו עם מבט למזרח, עם השאיפה לשיבה הבייתה. כל מה שהושג, לא היה מעולם יותר מאשר התחליף הטוב ביותר למקור. למרבה הצער, אנשים רבים התאהבו בתחליף ושכחו את המקור. וולף, נשוא המאמר הזה, הוא דוגמא מושלמת לכך. גם העברית במקורה הייתה שפת חול. מכאן שהיא לא הפכה לכזו, אלא חזרה להיות מה שהייתה מבראשית, ומה שתמיד הייתה צריכה להיות.
      לסיכום, המצב בישראל אינו משול לאור, רחוק מכך. אבל גם חושך הוא לא. ניתן לומר שאנחנו במצב של בין-ערביים. וזה המצב הטוב ביותר שאפשר להגיע אליו בעולם כפי שהוא. אור מושלם יהיה כאן רק כשיבוא המשיח. עד אז, מי שמתעקש להציף אותנו באור של קודש, עלול להחריב את כל מה שהשגנו, ולהביא עלינו שוב את החשיכה. הדרישה לשלמות היא האוייבת הגדולה ביותר של כל מה שטוב. הפתגם הזה תמיד נכון, אבל הוא מעולם לא היה נכון יותר מאשר בהקשר הזה.

    6. אבגדה, אתה מתעקש להסתכל על המציאות דרך משקפת הפוכה.
      הציונות לא ניסתה להפוך את העם היהודי לאהוב העמים. היא ניסתה – וגם הצליחה – להופכו לעם ככל העמים, כזה שיש לו ארץ ומדינה משלו.
      נכון, בשנים 1880-1947 הציונות לא הצליחה להציל את כל היהודים (למרות שהיא הצילה הרבה יותר ממספר 40,000 שבו נקבת). הסיבה לכך היתה שלא הייתה לעם היהודי מדינה באותן שנים. אילו הייתה מדינה כזו מיליוני יהודי אירופה יכלו להגיע לכאן ולהינצל. אם אני צריך לציין רק צידוק אחד לציונות ולצדקת דרכה הרי הוא לפניך.
      רק צא וחשוב מה היה עולה בגורל יהדות עירק אילו היא הייתה נשארת על נהרות בבל ולא עולה ארצה במלואה בראשית שנות החמישים.

    7. י. תמיר, בדיוק כפי שהציונות לא הצליחה למנוע את את חורבן הקהילות היהודיות במאה ה-20 כך גם הציונות לא מצליחה למנוע את התבוללות יהדות התפוצות במאה ה-21. אתה טוען לו היה כך ולו היה אחרת אז היה קורה כך ואחרת, אבל בפועל הדברים לא מתרחשים לפי משאלות לבב. לפני 100 שנה היו פחות ממיליארד איש על פני הגלובס ומתוכם 16 מיליון יהודים, היום יש שבעה מיליארד איש על פני הגלובס ומתוכם רק 13 מיליון יהודים. כלומר הציונות לא הצליחה להכפיל את אוכלוסיית היהודים פי שבע כמתחייב מקצב ריבוי האנושות. כעת נשאלת השאלה אם ביקום אלטרנטיבי בו היהודים עדיין מפוזרים על פני ארבעת קצוות תבל במסגרות קהילתיות דתיות האם מספר היהודים היה כיום מועט יותר מכפי שהוא עכשיו? או שמא הוא היה רב יותר?

      פה טמון פרדוקס גדול , לאנגלי או לסקוטי לא קיים מושג ההתבוללות, אין הוא רואה איום בנישואים עם בני הלאום הצרפתי למשל כמאיימים על המשך קיומו של העם האנגלי או הסקוטי. עמים היושבים על אדמתם מחוברים לבניהם באמצעות שפה, היסטוריה משותפת, מראה דומה וכו'. קהילות דתיות לעומת זאת רגישות מאוד לנושא הנישואים עם אלו שמחוץ לקהילה. אם עם ישראל שב לאדמתו והוא עם ככל העמים מדוע הוא צריך לחשוש מנישואי תערובת? כאן שוב ישנו קונפליקט בין הציונות לבין האיסור על ההתבוללות. מדינה שהפחד מהתבוללות על בסיס דתי ואתני עדיין קיים בה איננה מדינה ככל העמים. היא עדיין בשלב שבין קהילה דתית לעם. אם נוותר על הקהילה הדתית אז הרי שאנחנו חוטאים לשרשרת הדורות, ברגע שאנחנו מציגים עצמנו כעם היושב על אדמתו, המסר מחלחל ליהדות הגולה ולישראלים בחו"ל, והם אינם רואים עצמם כמחויבים לשרשרת הדורות למען נצח ישראל יותר מאשר המהגר הגרמני או המהגר הליטאי.

      מדינת ישראל איננה מדינה ככלל העמים כיום. מדינה שנאסר עליה לבנות בית בהרים במרכז הארץ היא מדינה עצמאית למחצה. לא מדובר כאן על תמרונים צבאים בשטח אויב, או על חוזי מסחר פתלתלים, אלא על פעולות אלמנטריות של ריבונות. די להשוות את הביזיון שמתרחש כאן כבר רבע מאה עם ארגון הטרור אש"ף ולראות לעומת זאת איך הספרדים מטפלים במנהיגי העצמאות הקטלונית, ללא שהקטלונים שפכו אפילו טיפת דם ספרדית אחת, או כיצד הבורמזים מגיבים בזעם לטרור המוסלמי נגדם, כדי להבין שמדינת ישראל כיום איננה מדינה גאה וזקופה. זאת מדינה שפוחדת לאבד ואטו של מעצמות.

  4. מה שקורה היום הוא גלגול אחר של אותן קבוצות ואותם רעיונות. מדהים כמה מעט השתנה.
    לפעמים יש הצרחה בין מחנות, אבל הם בגדול נשארים אותו דבר.

    לדוגמה, דעות מפא"י עברו לצד הדתי לאומי, שמשמרים אותם כמעט אחד לאחד (פרט להיבט הסוציאליסטי), בעוד צאצאי מפא"י הם "המחנה הציוני" הציני.
    רוב החרדים, שהיו ממתנגדי הציונות החריפים ביותר, כיום תומכים יותר במדינה מהרבה ארגוני שמאל צאצאי מפ"ם, שהיו בין מקימי המדינה.

    המסקנה שלי, צריכה להיות אידיאולוגיה תומכת לציונות. הציונות לבד כנראה לא מספיקה. פעם זה היה הסוציאליזם של תנועת העבודה. היום זו הדת היהודית. כנראה הסוציאליזם היה מכשיר להקמת המדינה, ופינה מקומו ליהדות האמיתית.

    מי שאיבד קשר ממשי ליהדות ניסה ומנסה להתחנף/להצתדק בפני העמים, והופך בסופו של דבר אנטי-ציוני כמו אותו וולף, או אנשי שמאל רדיקאלי כיום.

  5. תודה למאמר שמרא שדברים המובנים מעיליו לנו ממש לא היו כאלה בעבר

  6. רעיון האמנסיפציה- מיסודות האנטי הלאומים ואנטישמיים שידע עם היהודי בהיסטוריה!

  7. יישר כוח רן.
    כפי שכתב וייצמן בזכרונותיו: הוא ישב וחיכה לשמוע את ההחלטה מחוץ לחדר הקבינט, ואז כשקרא את ההצהרה (המצוננת) אמר: לא לבן הזה התפללנו.
    כדאי לחבר את הדברים עם המפגש של וייצמן כנער ב18- היהודי מזרח אירופאי בעל תרבות יהודית גאה עם גרמנים בני דת משה. הוא היה בהלם מכך שאינם בעלי תרבות יהודית משל עצמם. לעומת זאת הם גיחכו על הביטוי יהודי- רוסי.

    1. בשורה התחתונה, הרצל ושות' הבינו שגם לאחרון המתבוללים הגויים לעולם יזכירו את מוצאו היהודי (בשונה משאר העמים, שכן אף אחד לא סופר את מספר הסינים בבנקאות או את מספר האירים בהוליווד). ואז הם המציאו מעין "התבוללות לאומית": בואו נקים מדינה ככל המדינות ונחיה בה ככל העמים. את התוצאה רואים בישראל 2017, עם הורים מוסתים שרואים בטקס קבלת שבת בגן ילדים הדתה מסוכנת, עם צבא שנלחם במנהרות ולא בחבלים, עם ישראליוּת שהחליפה את היהדות וכן הלאה.

      או קיי, אז הפרחנו שממה והקמנו סניף של ארה"ב עלי אדמת המזרח התיכון. לא יותר מכך. לא מדובר במדינה יהודית, אלא במדינה שבמקרה מאוכלסת ע"י רוב יהודי (שהולך ומצטמצם הודות למסתננים, פרצה בחוק השבות ועוד ועוד).

    2. שאול היקר
      היהדות פנים רבות לה. לא כל מה שאתה רואה כיהודי גם אני רואה באותו האופן, אבל אני בטוח ששנינו יהודים טובים.
      זה שלא הכל במדינה מתפקד במאה אחוז, ולא הכל ממש ממש לשביעות רצונך, עדין לא אומר שצריך לסגור את הבאסטה.
      מה שיש זה הרבה יותר טוב ממה שהיה ליהודים באלפיים השנים האחרונות, ואת מה שפחות טוב צריך לתקן. בשביל זה אנחנו כאן, לא?

  8. מאמר מעולה. וולף הוא תוצר ישיר של היהדות הרפורמית שנולדה בגרמניה. הרפורמים הפכו תחביבים התקשורת הישראלית בהיותם אלטרנטיבה "ידידותית" לאורטודוקסיה החרדית. לכן מתעלמים ממלחמתם בהגדרת היהדות כעם ובציונות. ועוד לא דיברנו על שתיקת הרפורמים בארה"ב בתקופת השואה. למיטב ידיעתי אף לא נעשה עד כה מחקר מעמיק בנושאים אלו. לחרדים לעומת זאת משכיחים את חלקם בעליה לארץ עוד לפני הציונות ובהקמת ישובים רבים שכיום רובם לא דתיים.

  9. מצחיק שוולף טוען שיהודים הם דת ומקיים אורח
    חיים מתבולל.ההתנגדות להתבוללות היא אחד הכי
    מרכזיים בתנך,כמו לעבודה זרה.
    אם יהדות היא רק דת,ווולף מגדיר עצמו יהודי,למה
    הוא מתבולל בניגוד למה שהדת מצווה ?

    כל דת שאיננה מיסיונרית וחפצת התפשטות (כמעט
    תמיד באלימות) תהיה שילוב של דת ועם.
    הדרוזים והעלוואים הם דוגמאות נוספות לדואליות
    הזו.

    אירופה תחדל להתקיים בתוך מספר עשורים.
    ארהב תתפרק בקרוב למדינות המקור.
    אז נראה מי צדק.
    הפלישה הכושית-מוסלמית היא ממש לא הראשונה
    בתולדות בריטניה.כל אחת כזו היתה טראומה
    נוראית לאוכלוסיה המקומית.

  10. ״בירכת המינים״ מופנית לכל מי ששייך לבני עמנו, ופועל בארץ ובחו״ל נגד זכותנו הבלעדית על ארצנו ארץ ישראל הגיב:

    רן ברץ היקר. המון תודה על המאמר השופך אור על עוד מעשים נלוזים ושפלים של יהודים נגד עמם. אין עוד עם שכה רבים בו הבוגדים, האגואיסטים, מעוותי החשיבה, מלחכי הפינכה, מתוסכלי האנטישמיות – שבצרות אופק ועיוורון מבחיל מנסים לשפץ את המציאות כדי להיכנס לחיק הגויים ולהיטמע בתוכו.

    כל יהודי בעולם שייך למשפחה אחת מוכרת וידועה בלבד – משפחת יעקב אבינו והוא מזרעו. כל מי שמתכחש להיותו מזרע יעקב וכתוצאה מכך בן לעם מוגדר הוא אדם בעל עיוות נפשי כבד.

    היותנו עם ובו זמנית עם שמאמין באופן מסויים וחד בקיומו של האל על פי תורת משה – הוא עובדה ברורה כשמש.

    המכחישים מייצרים תמיד תורות לא נורמליות על מנת למחוק זאת וקרל מרקס הוא דוגמא אולטימטיבית למציאות החולנית של יהודים כאלה.

    העליצות שחשתי כשקראתי את סיכומך ההיסטורי לנוכח התבדות האנטי ציוניים החלאתיים האלה שלא די שאינם מצטרפים לעמם – עוד נלחמים בזכויותיו וברצונו – לא תתואר.

    זו עליצות המקבילה בעוצמתה לעליצות הנצחון על הערבים שואפי השמדתנו – במלחמת ששת הימים, שלפני שפרצה חשנו שקיצנו קרוב.

    בכל דור קמים עלינו וכוח עליון פלאי מצילנו.

    בתפילת שמונה עשרה נאמרת קללה כנגד המינים הקמים עלינו מבפנים. גם היום יש בתוכנו כמות מבהילה של אנשים וקרנות זרות במימון זר למטרת השמדה כהגדרת יאיר נתניהו – הפועלים נגד זכויות עמנו על ארצנו.

    נתפלל שתפילתנו העתיקה והיומיומית כנגד שפלים וזדים אוטו אנטישמיים אלה תיענה והם כולם יאבדו ויושמדו בדיוק ככתוב בתפילה:

    לַמְּשֻׁמָּדִים אַל תְּהִי תִקְוָה, כָּל הַמִּינִים וְהַמּוֹסְרִים כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ. וּמַלְכוּת זָדוֹן, תַּעֲקוֹר וְתִשְׁבּוֹר מְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹבֵר אוֹיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים.

    אמן

    1. התגובה שלך היא מצחיקה מבחינה היסטורית כי זה היה הרמב"ם שאסר באיסור חמור לעלות בחומות ולמרוד במלכויות. ממש אפשר להבין ממך שכשהפלמ"ח השתלט על צפת במלחמת העצמאות הלוחמים שלו לבשו ציציות .

    2. ילמדנו אבגדה-הרמב"ם אסר באיסור חמור לעלות בחומות?איפה? הגיב:

      וזה לא הדבר הכי מופרך בתגובתו המופרכת של המגיב העוד יותר מופרך.

    3. או במילותיו של הנשר הגדול: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל [באחרונה] ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'."(רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות יא, הלכה א').
      כלומר הרמב"ם משתמש בלשון תקיפה במיוחד כנגד הפועלים לקבץ נדחי ישראל חזרה לארץ ישראל טרם ביאת המשיח בקץ הימים, הרמב"ם מכנה אותם כופרים בנביאים במשה ובתורת ישראל כולה.

      "…לעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה וכן לא יחשב הקצין אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו…"(רמב"ם מהלכות מלכים ומלחמות יב, הלכה ב').
      כלומר הרמב"ם רואה אפילו רק בחישוב הקץ עבירה חמורה דיה בכדאי להיות מצדיקה מוות .
      לסיכום – הרמב"ם התנגד לעלייה בחומות ומרידה במלכויות טרם ביאת המשיח בקץ הימים. ולמעלה מכך הוא אסר אפילו לחשב את קץ הגלות.
      כשהרמב"ם הגיע בנדודיו לטבריה לאחר זמן קצר הוא עזב למצרים מסיבות של פרנסה לעבוד בחצר מלך מצרים, ואי השתלבות בקהילה שהייתה בארץ-ישראל באותו זמן. קדושת הארץ דעלפי הרמב"ם- בוודאי, הוא ביקש להקבר באדמת ארץ ישראל. כיבוש הארץ טרם ימות המשיח דעלפי הרמב"ם- אסור בתכלית האיסור.

    4. הרמב"ם אמר שכל המקבץ נדחי ישראל טרם ימות המשיח כופר בנביאים במשה ובתורה כולה. הוא אסר אפילו לחשב את קץ הגלות ואיחל מוות למי שעושה זאת.
      בנדודיו הוא הגיע לארץ ישראל לטבריה ותוך מספר חודשים ירד לארץ מצרים מסיבות כלכליות בשביל לדאוג לפרנסתו כרופא בחצרו של מלך מצרים, וגם מסיבות חברתיות כי הוא סבל והתקשה להשתלב בהווי הקהילתי הארץ-ישראלי הטברייני.
      כלומר לפי הרמב"ם: קדושת ארץ ישראל- בהחלט, הוא ציווה שקברו יהיה בטבריה. שיבת ציון טרם ימות המשיח- אסור בתכלית האיסור.

    5. לא הצלחת למצוא איסור מפורש של הרמבם "לעלות בחומה", כי ,פשוט,אין כזה.
      (ודייק,פירוש מעוות לדברי הרמבם תוך סילוף הנוגד את השכל הישר-לא נחשב ציטוט!)
      ארץ ישראל כ"כ מרכזית במשנת הרמבם,תקצר היריעה…
      להלן מהלכות מלכים:
      הלכה ט
      אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אא"כ חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס יצא לכל מקום שימצא בו ריוח ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום.
      הלכה י
      גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.
      הלכה יא
      אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכפר אדמתו עמו ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.
      הלכה יב
      לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו.

      וכך מתאר הרמב"ם את עלייתו לארץ ישראל:
      ולילה אחד בשבת, שלושה ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום. ובאתי לעכו וניצלתי מן השמד, והגענו לארץ ישראל. ויום זה נדרתי שיהיה ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים, אני וביתי עד סוף כל הדורות. ויום שלישי בשבת ארבע ימים לירח מרחשוון, שנת כ"ו ליצירה. יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה. ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשוון, ובאחד בשבת תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קבר אבותיי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח ל-ל יתברך על הכול. ושני הימים האלו שהם ו' ותשיעי במרחשוון, נדרתי, שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושימחה בהם ואכילה ושתייה… וכשם שזכיתי להתפלל בה בחרבנה, כך אראה אני וכל ישראל שנחמתה מהרה, אמן.

      אבות אבותי חלמו לעלות ציון ולחונן את עפרה ואני הקטן זכיתי להגשים.
      על מה חלמו אבותיך,אבגדה?

    6. אז אתה טוען שבן-גוריון היה המשיח?

      אתה נכשלת בהבאת מובאה להפרכת הטענה בדבר קדושת הארץ במחשבת הרמב"ם- בהחלט. קיבוץ נדחי ישראל תוך כדי עלייה בחומות[= מערכה צבאית] טרם ימות המשיח – יהרג ובל יעבור.
      בהלכה יב שאתה הבאת נאמר בפירוש בבלה הובאו ושם יהיו. מדוע אסור לצאת מבבל? כי שם הייתה קהילה יהודית גדולה מכובדת ויודעת תורה.

    7. למר 'אבגדה-רמבם אתה לא יודע' היקר, אבותיך התפללו לבואו של המלך המשיח לעולם נצר לבית דוד שיחזיר אותם לציון שלוש פעמים ביום במשך מאות בשנים. אולם הדגש הוא על התפללו בלבד וזאת כי היה קיים איסור חמור לעלות בחומות ולמרוד במלכויות טרם ביאת המשיח וחזון אחרית הימים.

  11. אבותי התפללו 3 פעמים ביום "ותחזינה עינננו בשובך לציון ברחמים. ברוך אתה ה' המחזיר שכינתו לציון" והקבה שמע את קול תפילתם והחזיר אותנו לציון.המהלך הניסי של חזרת עם ישראל לארצו היה ברצות ה' יתברך"מאת ה' היתה זאת היא נפלאת ביננו".נכון,הגאולה שזכינו לה היתה "אתחלתא דגאולה" ואנחנו מאמינים שכשם שהקבה החזיר אותנו לציון כך הוא הוא יגאל אותנו בגאולה שלמה בביאת משיח ובבנין בית המקדש.
    זה סדר הדברים האמיתי ולא הקשקוש שקישקשתי בו ערבבת חצאי מושגים שאינך מבין עם בדותות והבלים.וחמור מהכל דברי הבלע שלך על הרמבם .איך לא רעדה מקלדתך כשטענת כשלהבנתך, הוא כביכול אסר לעלות לא"י כשהוא, הרמבם, בעצמו עלה בעצמו לא"י וקבע את יום העליה כיום חג?
    ולא,הרצל ובן גוריון אינם ה"משיח".הם אבות הציוניות המדינית והמעשית.הקבה מנהג את עולמו בדרך הטבע ונסתרות דרכי האל.
    ואגב,אם כל מה שהבנת מדברי הרמבם המפורשים על חובת הישיבה בא"י זה שאסור לצאת מבבל…אז אני מבין שאתה כותב אלינו מבבל?