פרשת וירא – סדום, בין ההיסטורי לרטורי

סיפור הפיכת סדום ועמורה שימש נביאים רבים כמשל תוכחה. עמוס, המוקדם בנביאים הספרותיים (סביב 750 לפנה"ס), משתמש במהפכת סדום ועמורה כסמל לעונש שה' ממיט על מפרי דברו (ד, יא): "הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה…". ואחריו גם ישעיהו מדמה כך את עונשה העתידי של בבל (יג, יט-כ): "וְהָיְתָה בָבֶל… כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה. לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר…". בדומה משלו גם ירמיהו (מט, יז-יח) את חורבנה העתידי של אדום, וצפניה (ב, ט) – את העונש שיבוא על מואב ועמון.

סדום ועמורה שימשו לא רק כמשל לעונש, אלא כשם קוד לחברה מושחתת וחוטאת. ישעיהו (א, י) מושל את האליטות המושחתות בירושלים בכינוי "קְצִינֵי סְדֹם" ו"עַם עֲמֹרָה". קינת איכה (ד, ו) מתארת את עוון יהודה בדור החורבן "וַיִּגְדַּל עֲו‍ֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע". גם יחזקאל (טז, מט), בנבואה ארוכה המתארת את חטאות ירושלים, מפרט את "עֲו‍ֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ – גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה."

מה היה חטאה של סדום ש"זיכה" אותה להפוך לסמל החברה המושחתת? יחזקאל מדבר על הניגוד החריף שבין עושרה ורווחתה של סדום לבין הנכונות של אנשיה לתמיכה בעניים. התורה, לעומתו, מדגימה את שחיתות העיר באופן שונה.

בין סדום לגבעה

בסיפור המופיע בתורה מגיעים המלאכים לסדום בערב ומבקשים ללון ברחוב, למרות הצעתו של לוט להכניסם לביתו. ממילא אנו למדים שאין איש בעיר המכניס אורחים מלבד לוט. לאחר מכן, כשהם בבית לוט, אנשי העיר מתקבצים אל פתח בית לוט ודורשים שיוציא את אורחיו על מנת שההמון יבעל אותם. לוט מנסה להניא אותם ומציע שיבצעו את זממם בבנותיו (!) במקום באורחיו, אך הם כועסים על החוצפה שבסירוב ומנסים לפרוץ אל הבית בכוח. בשלב זה המלאכים מתערבים, מכים את הסובבים בסנוורים, ומבריחים את לוט בעוד ההמון המום. חטאם של אנשי סדום מתואר, אם כן, ביחסם המזעזע לאורח, הזר הבא אל העיר – לא זו בלבד שהם לא ינהגו בחסד ויארחו אותו, אלא אף ינסו לבצע בו אונס קבוצתי ואלים שרק התערבות נסית הצליחה למנוע.

כידוע, סיפור זה מזכיר מאוד סיפור מקראי אחר שהתרחש בעיר גִּבְעָה בראשית ימי השופטים (שופטים יט, טו-כח). שם מסופר על איש לוי המגיע אל העיר גבעה שבנחלת בנימין ואין מי שיכניס אותו לביתו, מלבד זקן אחד מהר אפרים – שוב הזר, תושב העיר הבא מבחוץ, הוא היחיד המכניס את האורחים לביתו. גם בסיפור זה אנשי העיר מתקבצים סביב לבית ודורשים לבעול את האורחים, וגם כאן מנסה המארח להניא אותם ומציע את בתו (ופילגשו של האורח) כתחליף. גם לשון הכתובים דומה: המלאכים, למשל, מסרבים ללוט – "לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין", והמארח בגבעה מתעקש "רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן". או הביטוי המתאר כיצד אנשי העיר "נָסַבּוּ עַל/אֶת הַבַּיִת" ובקשת המארח אליהם "אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ"/"אַל אַחַי אַל תָּרֵעוּ נָא".

סוף אחר לסיפור

לאור קווי דמיון מרובים אלו נוצרו השוואות רבות בין הסיפורים בנסיון לקבוע את היחס ביניהם. אך יותר מן הדמיון בין הסיפורים, בולט השוני: בסדום הצילו המלאכים את לוט ומשפחתו באמצעי נסי ("סַנְוֵרִים"), ואילו בגבעה ביצעו אנשי העיר אונס אכזרי בפילגשו של האורח – אכזרי כל כך שהיא מצאה את מותה במהלך ההתעללות. המעשה הזה זעזע כל כך את שבטי ישראל עד שהם עלו למלחמה על העיר גבעה, ולאחר מאבק קשה החריבו אותה והכחידו את רוב שבט בנימין שהגן עליה.

ההבדל בתוצאה – האם התבצע לבסוף אונס או לא – מצביע על שוני עמוק יותר בין הסיפורים. למרות שסיפור מעשה הנבלה של אנשי סדום ושל אנשי הגבעה בנוי בצורה דומה מאוד, בסיפור הפילגש בגבעה מעשה הנבלה הוא הטריגר למלחמה כולה, הקונפליקט שעליו יושב כל שאר הסיפור. יש לו תפקיד מרכזי וקריטי בעלילה. מעשה הנבלה של אנשי סדום, לעומתו, אכן מסתיים ללא נפגעים לכוחותינו, ותפקידו במסגרת העלילתית הרחבה הוא רק להדגים ולהסביר מדוע "מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה'" (יט, יג), כלומר – מדוע נגזרו הפיכה וחורבן על סדום ושכנותיה. אך הגזרה האלוהית על כך כבר הייתה חתומה וגמורה, כפי שאנו למדים ממאבקו של אברהם לבטלה (יח, כג-לב). הסיפור אינו הסיבה להריסת סדום אלא רק דוגמה לשחיתות הנוראה של אנשיה.

תבנית הסיפור של מעשה הנבלה, אותה תבנית המשותפת בצורה ובלשון לשני המעשים, משמשת אפוא בסיפור סדום כהדגמה גרידא, כהערה המסבירה את העלילה. בסיפור פילגש בגבעה, לעומת זאת, תבנית הסיפור הזו היא היא הקונפליקט המוליד את מלחמת השבטים. מסיבה זו נדמה שמקומו של מעשה הנבלה שייך יותר אל סיפור פילגש בגבעה, והדמיון הרחב בינו לבין סיפור סדום אינו משום שמספר מעשה פילגש בגבעה רוצה שנחשוב על סדום, אלא להיפך – סיפור סדום מעוניין להגיד שחורבנה של סדום דומה לחורבן הגבעה. הצדקת השמדת העיר סדום מיוסדת על עוולה היסטורית ידועה שאכן התרחשה בגבעה וזעזעה את כל שבטי ישראל, זאת בעוד שבסדום מעשה הנבלה בכלל לא התרחש לבסוף!

אבטיפוס של נבלה

למרות שראינו שנביאים רבים משתמשים בסדום כאמצעי רטורי, ייתכן שכאן דווקא הגבעה היא האמצעי הרטורי השתול בסיפור סדום. יתר על כן, בידינו ראיות נוספות לפיהן סיפור הגבעה היה מוכר וידוע. הושע משתמש בתוכחתו במלחמת הגבעה כאמצעי רטורי ואומר (י, ט) "מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל, שָׁם עָמָדוּ, לֹא תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל בְּנֵי עַלְוָה". רפרנס חלקי כזה מניח ששומעיו מכירים את שאר פרטי סיפור המלחמה בגבעה ומבינים את התוכחה שבו.

ראיה נוספת מצויה בשרידי פסוקים שיריים בתוך סיפור מלחמת גבעה (למשל, שופטים כ, מג: "כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן, הִרְדִיפֻהוּ, מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ") המציעים כי בתקופה מוקדמת היה המעשה ידוע בגרסה של שיר-עלילה אפי. היכרות עם אפוס מלחמת גבעה ועם הרקע למלחמה הייתה כנראה רווחת למדי בימי המקרא, והיה ניתן ליצור רפרנס אליו באמצעות שאילת התבנית הסיפורית כשבתוכה תמרורי לשון בולטים.

ייתכן, אפוא, שדווקא חטא הגבעה מהווה אבטיפוס של מעשה נבלה המצדיק את הריסתה המוחלטת של עיר, ותיאור מעשה הנבלה של סדום מבקש להפנות אליו, ולא להיפך. השימוש הזה של סיפור סדום בחטאם של אנשי גבעה מלמד אותנו על עוצמתו של המסר שבהפיכת סדום. העיר גבעה, כאמור, מושמדת על ידי שבטי ישראל במלחמה, בידי אדם. לעומתה, סדום ושכנותיה מושמדות באמצעי נסי על ידי ה'. למעשה, כל הסיפור הוא אלוהי ונסי – מההחלטה להשמיד את העיר החטאה ועד המלאכים בעלי הכוחות העל-טבעיים שבעזרתם לוט ניצל. הצדקת הפיכת סדום בידי שמים על ידי חורבנה של עיר בישראל בידי אדם מדגישה את כשלונה של סדום אפילו יותר, ומעצימה את המסר שבחורבנה.

בעוד סיפור מלחמת גבעה מציב את עם ישראל בצד שמבצע את הצדק, ולאדם ניתנת בו הזדמנות להעניש את הרשעים, בסיפור סדום אין עוד מקום לפעולת האדם, ואפילו אברהם אינו יכול להפר את משפטה של העיר. גם בעיר עצמה אין ממש צדיקים שיפעלו – הרי אין אפילו עשרה בכל העיר. סדום הופכת לכשלונה המוחלט של החברה האנושית להביא צדק, המקום שבו נותרת רק גזירת החורבן השמימית שאברהם נואש מלהפר.

לפיכך, כשהנביאים מדברים בתוכחה אל חברה שבה אין מי שיאכוף את הצדק והמשפט – הם יעדיפו להשוות אותה לסדום ולא לגבעה. סדום היא חברה שהתקלקלה אפילו מעבר ליכולת להעניש את עצמה. מסיבה זו, סיפורה של סדום יכול להפוך לאמצעי רטורי בפני עצמו במקומות נוספים במקרא – סדום היא הסמל שבאמצעותו אומרים הנביאים: במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.