אדווין מונטגיו: השר היהודי שכמעט הביס את התנועה הציונית

פרסום הצהרת בלפור היה הישג ציוני היסטורי, אבל מלחמת החורמה של היהודים האנטי-ציונים מנעה הישג גדול בהרבה. מאמר שלישי ואחרון

"הציונות היא אמונה פוליטית נכלולית". מונטגיו

אנו ממשיכים בהיסטוריה של הצהרת בלפור, לאחר שהגענו לשלב הקריטי: הציונים הגישו לבלפור בקשה, והוא אישר אותה באופן עקרוני והפיץ לחברי הקבינט. כדי לרצות את ידידו האנטי-ציוני קלוד מונטיפיורי, מציע חבר קבינט המלחמה אלפרד מילנר נוסח חליפי ומרודד מאוד. כעת סוף-סוף מגיע הדיון בהצהרת בלפור לקבינט – ועל במתנו עולה הגיבור היהודי האנטי-ציוני השלישי: אדווין מונטגיו.

מונטגיו הוא יהודי בעל ייחוס רב, כבנו של הברון סווית'לינג (סמואל מונטגיו). הוא גם בן-דודו של הרברט סמואל, מי שעתיד להתמנות כנציב העליון הראשון של ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. כמו הרברט סמואל, גם הוא התפטר מתפקידו הממלכתי כאשר ממשלת אסקווית' התחלפה ולויד ג'ורג' הפך לראש-ממשלה. אך שלא כמו סמואל, ולמגינת ליבם של הציונים, מונטגיו הסכים לאחר-מכן לחזור ולשרת את האימפריה הבריטית תחת לויד ג'ורג'.

וכך, בדיוק ביום שבו שלח ליונל רוטשילד לבלפור את הנוסח, 18 ביולי, מונה מונטגיו לתפקיד בכיר ביותר בממשלה: מזכיר המדינה לענייני הודו. עבור הציונים היה זה מינוי הרה גורל. מונטגיו היה פחות מעורב בענייני הקהילה והדת היהודיים מאשר וולף ומונטיפיורי, אבל אפילו יותר מהם הוא ראה בציונות אויבת מרה ומסוכנת ליהדות המתבוללת באנגליה.

"אני מכחיש שארץ ישראל קשורה ליהודים". מונטגיו

מונטגיו אמנם לא היה חבר בקבינט המלחמה, אך כאשר שמע על ההתרחשויות כשר ב-22 באוגוסט, הוא התמלא חימה. יום לאחר מכן, לקראת ישיבת הקבינט שהייתה אמורה לדון בהצהרה ב-3 בספטמבר, הוא שלח מזכר זועם לחברי הקבינט תחת הכותרת הדרמטית: "האנטישמיות של הממשלה הנוכחית". מדובר היה בהפגנת עוצמה אינטלקטואלית אנטי-ציונית, וכדאי לעיין בה.

"מדיניות ממשלת הוד-מלכותו היא אנטישמית בתוצאתה, ותוכיח עצמה כשטח כינוס לאנטישמים בכל מדינה בעולם… הציונות תמיד נראתה לי כאמונה פוליטית נכלולית, שאינה נסבלת על-ידי אף אזרח פטריוטי של הממלכה המאוחדת. אם יהודי אנגלי מסתכל על הר הזיתים ומייחל ליום שבו… ישוב לעסוק בחקלאות בארץ-ישראל, הוא תמיד נראה לי כבעל מטרות שאינן עולות בקנה-אחד עם אזרחותו הבריטית, וכמי שמודה שאינו זכאי לקחת חלק בחיים הציבוריים של בריטניה הגדולה או שיתייחסו אליו כאנגלי.

אני סבור שלא יעלה על הדעת שהציונות תוכר רשמית על-ידי הממשלה הבריטית, ושמר בלפור יורשה לומר שארץ-ישראל תכוּנן מחדש כ'בית הלאומי של העם היהודי'.

איני יודע מה כרוך בדבר, אבל אני מניח שהמוסלמים והנוצרים צריכים לפנות דרכם ליהודים ושהיהודים יזכו לעמדות מועדפות… התורכים והמוסלמים יקבלו יחס של זרים, כפי שהיהודים מכאן והלאה יקבלו יחס של זרים בכל מדינה מלבד ארץ-ישראל.

אני מציב באופן מודגש ארבעה עקרונות

1.אני קובע שאין אומה יהודית. לחברי משפחתי, למשל, שהיו במדינה זו במשך דורות, אין שום סוג או צורה של דמיון השקפה או רצון עם משפחה יהודית בארץ אחרת כלשהי, מעבר לעובדה שהם פחות או יותר שייכים לאותה דת. לא אמיתי יותר לומר שיהודי אנגלי ויהודי מורי הם בני אותה אומה, מאשר לומר שנוצרי אנגלי או נוצרי צרפתי הם בני אותה אומה…

2. אשר ייאמר ליהודים שארץ-ישראל היא ביתם הלאומי, כל מדינה תרצה מיד להיפטר מאזרחיה היהודים, ובארץ-ישראל תמצאו אוכלוסייה שתדחף החוצה את התושבים הנוכחיים, תשתלט על כל טוב הארץ, תגיע מכל כנפי תבל, תדבר בכל שפה שעל-פני הארץ, ולא תוכל לתקשר בינה לבין עצמה אלא באמצעות מתורגמן. [בישראל] ייווצר מגדל בבל… שיבת היהודים לבנות אומה בארץ שממנה גלו דורשת הנהגה אלוהית. לא שמעתי מעולם, גם על-ידי מעריציהם הנלהבים ביותר, שמר בלפור או הלורד רוטשילד יתגלו כמשיח…

אני טוען שהחיים של יהודים בריטים… מזכה אותם ביחס לא של יהודים בריטים (British Jews), אלא של בריטים ילידיים (Jewish Britons) יהודים. בשמחה אשלול אזרחותו של כל ציוני. אני כמעט מתפתה לקבוע שהארגון הציוני הוא בלתי-חוקי ונוגד את האינטרס הלאומי

3. אני מכחיש שארץ-ישראל בימינו קשורה ליהודים, או שיש להתייחס אליה כמקום מתאים עבורם לחיות בו. עשרת הדיברות ניתנו בסיני. אמנם נכון שארץ-ישראל משחקת תפקיד חשוב בהיסטוריה היהודית, אבל כך גם בהיסטוריה של האסלאם המודרני… והיא בוודאי משחקת תפקיד גדול יותר מכל ארץ אחרת בהיסטוריה הנוצרית… לא הייתי מונע מיהודים בארץ-ישראל שוויון זכויות… אבל מבחן דתי של אזרחות נראה כמבחן היחיד שמודים בו אלו שיש להם נקודת-מבט צרה וחסרת-סובלנות של תקופה אחת בלבד בהיסטוריה של ארץ-ישראל, ודורשים כי ליהודים יהיה מעמד שאין הם זכאים לו.

4. אני יכול להבין בקלות מדוע לא-יהודים באנגליה רוצים להיפטר מאיתנו… אבל יותר ויותר… אנו לוקחים חלק בפוליטיקה, בצבא, בשירות הציבורי של ארצנו. אני שמח לחשוב שאפילו הדעות-הקדומות נגד נישואי תערובת נשברות. אבל כאשר יש ליהודי בית לאומי, בוודאי נובע מכך שהדחף למנוע מאיתנו את זכויות האזרחות הבריטית חייב לגדול מאוד. ארץ ישראל תהפוך לגטו העולמי… כל היהודים יהיו יהודים זרים, תושבים של המדינה הגדולה של ארץ-ישראל.

אני חש שהממשלה מתבקשת להיות הכלי לביצוע משאלותיהם של ארגון ציוני שמנוהל ברובו, או לפחות כך היה בעבר, כפי שאומר המידע המצוי בידי, על-ידי אנשים שבמוצאם או לידתם מגיעים מארצות האויב, ובכך מנחיתה מכה אנושה על החירויות, המעמד והזדמנויות השירות של בני-ארצה היהודים.

הייתי אומר ללורד רוטשילד שהממשלה תהיה מוכנה לעשות כל שביכולתה כדי להשיג ליהודים בארץ-ישראל חירות מלאה להתיישבות וחיים בשוויון עם תושבי הארץ שיש להם אמונות דתיות אחרות. אני מבקש שהממשלה לא תלך מעבר לכך".

לתנופה ולעוצמה של המזכר של מונטגיו, שבו הוא אפילו מגלה הבנה לאנטישמיות נגד יהודי אנגליה, לא נמצא מענה. לקבינט המלחמה הוגשה תגובה שכתב רונלד מק'ניל ("הערה על המסמך של השר לענייני הודו על האנטישמיות של הממשלה") ושהדפה את רוב טענותיו של מונטגיו, אבל הייתה טכנית ודלה מול התקפתו המוחצת של המזכר. בסופו של דבר מונטגיו היה חבר הממשלה היהודי הבולט ביותר, בעוד חברי הקבינט, גם אם היו ברובם פרו-ציונים, היו נוצרים. כך שהם לא יכלו להתעלם מהתנגדותו ומעוצמתה הרבה. בנוסף, עבורם היה זה עניין חשוב אך בוודאי לא מרכזי; עבור מונטגיו זה היה נושא שאין חשוב ממנו.

המזכר של מונטגיו נגד הצהרת בלפור

קבינט המלחמה 227, 3 בספטמבר: ניצחון לאנטי-ציונים

שלוש ישיבות יקדיש קבינט המלחמה הבריטי להצהרה. הראשונה שבהן, ישיבת קבינט המלחמה 227, נערכה ב-3 בספטמבר. בתיאוריה, הכול היה ערוך להצלחה ציונית. בלפור היה אמור להעלות את הצעתו ולקבל אישור מקבינט המלחמה הפרו-ציוני של לויד ג'ורג'. אבל לעתים הפרטים הקטנים וצירופי מקרים מוזרים הם המכריעים ביותר. בפועל, הישיבה נערכה בהיעדרם של לויד ג'ורג' החולה, ושל בלפור שהיה בחופש והוחלף על-ידי סגנו רוברט ססיל. מבחינת הציונים, הדברים לא היו יכולים לקרות באופן גרוע יותר.

בישיבה דנו קודם כל בשם שיינתן ללגיון היהודי. בעקבות לחץ גדול שהפעילו יהודי בריטניה, הוחלט שהגדוד לא יקבל שם ייחודי ויהודי, אלא רק מספר. לאחר מכן עבר הקבינט לדון בנושא "העמדה שיש לנקוט כלפי התנועה הציונית ככלל". לקבינט הוגשו שלושת הנוסחים, של רוטשילד, בלפור ומילנר.

כעת הגענו לרגע המכריע. בזכות המזכר החריף שכתב, וכדי לשמור על יחסים תקינים בממשלה, הוזמן לישיבה גם מונטגיו בכבודו ובעצמו. הוא ניצל את ההזדמנות היטב וחזר בעל-פה ובשכנוע רב על רוח המזכר שלו. מכיוון שבלפור ולויד ג'ורג' היו חסרים, התנגדותו של מונטגיו הייתה מכרעת. הקבינט ההמום החליט לא לקבל אף נוסח, אלא לדחות את המהלך כולו כדי לבחון שאלה חדשה לגמרי: האם נשיא ארצות-הברית יתמוך בהצהרה פרו-ציונית?

מכיוון שלא הייתה כוונה לפנות לנשיא וילסון מלכתחילה, את השינוי הרה-הגורל הזה יש לייחס לפעולתו של מונטגיו בקבינט. יתר-על-כן, הנוסח שנשלח לבירור לנשיא האמריקני היה כללי ובעייתי. ססיל שלח מברק לקולונל האוס, עוזרו של וילסון, בלשון זו: "לוחצים עלינו כאן למען הצהרה של אהדה לתנועה הציונית, ואהיה אסור תודה מאד אם תוכל לוודא באורח רשמי אם הנשיא תומך בהצהרה כזו". ספק אם בלפור היה שולח נוסח סתמי שכזה, שרומז שהממשלה נלחצת לעניין וכלל לא סבורה שהצהרת התמיכה היא אינטרס שלה. ניכרת כאן בעליל טביעת האצבעות של הניסיון לרצות את מונטגיו.

הנוסח המפוקפק של המברק עושה את שלו, והנשיא וילסון מחזיר תשובה כעבור שבוע: "אין השעה כשרה לשום הודעה ברורה יותר מאשר, אולי, הודעה של אהדה, בתנאי שאפשר יהיה לפרסמה בלי שתכלול שום התחייבות של ממש". זהו רגע של ניצחון אדיר למונטגיו. בלפור עצמו חשב בעקבות הדברים שההצהרה למעשה נקברה. אלא שלמזלם של הציונים עמדו להם שני חופרי קברים מקצועיים: וייצמן באנגליה, ולואיס ברנדייס בארה"ב.

לואי ברנדייס

הלובי הציוני מקים את ההצהרה לתחייה

כמעט שבוע עבר עד שווייצמן קיבל דיווח על ישיבת קבינט המלחמה. הוא נחרד, אבל התעשת מיד. ב-11 בספטמבר הוא שוחח עם בלפור, שהמשיך לגלות אהדה אך הודיע שהוא כבול להחלטת הקבינט. וייצמן גם למד באותו זמן על הפניה לווילסון, ועוד לפני ששמע על התשובה הלא-מעודדת הוא פונה מיד, יחד עם רוטשילד, לעזרתו של לואי ברנדייס היהודי, שופט בית-המשפט העליון האמריקני, מקורבו של וילסון – וציוני נלהב.

באותו זמן הזכיר רוטשילד לווייצמן: "כפי שאמרתי לך בלונדון, מיד כשקראתי בעיתון על מינויו של מונטגיו, שאני חושש שזה הסוף". ואכן, חששו של רוטשילד מוצדק. מונטגיו הבלתי-נלאה שולח ב-14 לחודש מזכר שני, הממוען לרוברט ססיל אבל מופץ לכל חברי הקבינט. מונטגיו, שראה כבר את תשובתו של וילסון, יודע שניצח, אבל מטרידה אותו העובדה שישנם חברי קבינט הסבורים שהאנטי-ציונים אינם מייצגים את רוב היהודים. כעת הוא מנסה לא רק להפריך זאת, אלא גם להסית נגד הציונים:

"איני יכול לעזוב את הנושא… מבלי להזכיר לכם שלציונות יש מקור זר, שהיא נוסדה על-ידי תיאודור הרצל, אוסטרי, שיורשו כמנהיג התנועה הציונית היה דוד וולפסון מִקלן, שאותו ירש אוטו ורבורג מברלין. בהתאמה למקורה הזר של הציונות במלואה, יהודים ממוצא זר שיחקו תפקיד גדול מאוד בתנועה הציונית באנגליה. בין מנהיגיה הידועים באנגליה נמנים ד"ר גסטר, יליד רומניה, ד"ר הרץ, יליד אוסטריה, וד"ר חיים וייצמן, שהוא, אני מאמין, יליד רוסיה. כמובן, יש מנהיגים ילידי אנגליה בארגונים הציוניים באנגליה… אבל זו אמונה רווחת בקהילה היהודית שאנשים ממוצא זר מהווים חלק גדול מאוד של הציונים באנגליה.

סילחו על דבריי, אבל אם אני צודק בטענתי שיהודים ממוצא בריטי הם ברובם אנטי-ציוניים, אם אני צודק בטענתי שבאנטי-ציונות מאמינים לפחות חצי מהיהודים בארץ זו, מה יכול להיות המניע של ממשלתנו, באמצע תקופה של תהיות ובלבול, לעשות משהו בעניין? בדיון בקבינט נאמר שהדבר יועיל למטרת המלחמה באמריקה… אבל ברור שהנשיא וילסון אינו מעוניין בהצהרה ברורה שמוסרת התחייבות ממשית כלשהי בזמן זה. כך שהמניע הזה מושלך לפח, ולכן אני מוכרח שוב להפציר שאף דובר של הממשלה הבריטית לא ישתמש בצורה כלשהי של מילים שמהן ישתמע שיש עם יהודי במובן הפוליטי, ושיהודי כלשהו שבמקרה חי באנגליה, צרפת, איטליה או אמריקה, נמצא בגלות בהשתייכותו לעם האנגלי, הצרפתי, האיטלקי או האמריקני, שבקרבו הוא שוכן עתה. הצהרה שכזו תורגש כמכה אכזרית על-ידי אנגלים יהודים רבים שאוהבים את אנגליה, מקום הולדתם שלהם ושל אבותיהם במשך דורות רבים, שמעוניינים להשקיע את חייהם בעבודה למענה, וששאיפתם העליונה היא להמשיך לשרת אותה".

מתוך ידיעה שהוא צפוי לנסוע להודו, מציע מונטגיו את הנוסח המסורבל שלו להצהרה, שממנו הוציא למעשה כל מרכיב לאומי או ציוני:

"ממשלת הוד-מלכותו מקבלת את העקרון שיש לתת כל הזדמנות (every opportunity should be afforded) כדי לייסד (establishment) בארץ-ישראל (in Palestine) למען אותם יהודים שאינם יכולים או שלא יישארו בארצות שבהם הם חיים עתה, תעשה כמיטב יכולתה כדי לקדם (facilitate) את הגשמת המטרה הזו ותהיה מוכנה לשקול כל הצעה בנושא זה שירצו הארגונים הציוניים להביא בפניה".

הוא מסיים בכך שהוא "כמובן מעדיף שהממשלה כממשלה לא תאמר דבר, אבל אני מקווה שהיא לא תלך רחוק יותר מכך".

במקביל למאמציו של מונטגיו, נפגש וייצמן שוב עם בלפור ב-19 בספטמבר, ולמד שההצהרה עדיין תקועה. כעת הוא מעביר לברנדייס את נוסח ההצהרה המקורי שרצו הציונים, וכותב: "אפשר לצפות להתנגדות מחוגי מתבוללים. יעזור הרבה אם הנשיא וילסון ואתה עצמך תתמכו בנוסח. העניין דחוף ביותר". ברנדייס מוכיח את יכולותיו הוא, ועושה את הבלתי-ייאמן; הוא מבקיע את ההתנגדות האמריקנית, ומקבל מווילסון אישור לנוסח המקורי של רוטשילד.

ב-21 בספטמבר פוגש רוטשילד את בלפור, ומספר לווייצמן: "מר בלפור פתח, בטרם הספקתי לפצות פה, באומרו כי נפגש איתך, והודיע לך שבהעדרו ובהעדר ראש-הממשלה, דן הקבינט בנושא וסיכם שאין השעה כשרה להצהרה". בלפור לא מדייק, אבל ברור שמבחינתו ההצהרה עדיין מתה. כשביב של תקווה הוא מבקש מרוטשילד עזרה מול האמריקנים – מבלי לדעת שהם כבר עוסקים בכך במרץ.

בפגישה זו, מדווח רוטשילד לווייצמן, הוא קיבל אישור מובהק לכך שמונטגיו הוא הסיבה לקשיים: "אמרתי שיש לי הוכחות כי חבר אחד של הקבינט פועל נגדנו. הוא [בלפור] השיב מהרה: הוא אינו חבר הקבינט, הוא רק חבר הממשלה, ואני חושב שדעותיו הן מוטעות בהחלט".

ב-24 בחודש כותב בלפור ביומנו, בתגובה לחוות-דעת פרו-ציונית של משרדו: "כן. אולם מאחר שעל שאלה זו החליט הקבינט (בהיעדרי) נגד הציונים, אין אני יכול לעשות דבר בטרם תופר החלטה זו". המצב עדיין עגום, אלא שבדיוק כעת הרוח מתחילה להשתנות. יום לפני כן פגש ברנדייס את קולונל האוס, עוזרו של וילסון, והצליח להוציא ממנו הסכמה נשיאותית להצהרה הציונית. הוא מבריק למחרת לוייצמן, בצינור התקשורת הרשמי, כדי שהבריטים יוכלו לראות בעצמם:

"משיחות שהיו לי עם הנשיא ומחוות-דעת שניתנו ליועציו הקרובים ביותר, אני מרגיש שרשאי אני לענות שהוא אוהד אהדה גמורה את ההצהרה המצוטטת במכתבך מה-19, כפי שאושרה על-ידי שר-החוץ וראש-הממשלה. אני כמובן מסכים בכל לב".

הדרמה ממשיכה. ב-28 בספטמבר נפגש וייצמן עם ראש הממשלה לויד ג'ורג', המחלים ממחלה. זו פגישה מכרעת. הם מתראים לדקות ספורות בלבד, אבל יחד עם המברק שמבטא את עמדתו המעודכנת של וילסון, זה כל מה שנדרש לווייצמן כדי לגרום ללויד ג'ורג' להורות למזכירו להחזיר לסדר-היום של הקבינט הקרוב את הנושא: "ארץ-ישראל".

הלובי הציוני ממשיך לפעול במרץ. לקראת הקבינט וייצמן משלים סדרת פגישות עם כל חברי הקבינט, להוציא את לורד קרזון. יום לפני ישיבת הקבינט השנייה שולחים וייצמן ורוטשילד מכתב מחאה רשמי, כדי לנסות ולמנוע מקרה נוסף שבו מונטגיו מקבל בישיבה מעמד משפיע כל-כך. מכתבם מהווה תשובה למזכר האנטישמיות של מונטגיו:

"אנו מאמינים שקבינט המלחמה ידון היום בהצעה של גילוי-דעת לטובת הציונות, שהיה לנו הכבוד להגישה. מרשים אנו לכן לעצמנו להוסיף כמה הערות.

אין אנו יכולים לעבור בשתיקה על שמועות ידועות, הנותנות לחשוב שההשקפה האנטי-ציונית תוצג בישיבת קבינט המלחמה על-ידי אנגלי מצוין, בן הדת היהודית, שאינו משתייך לקבינט המלחמה. אין ביכולתנו לאשר את השמועות האלו, ועוד פחות אנו יכולים לבקר את העובדה במקרה שהשמועות תתאמתנה, אבל ביראת הכבוד עלינו להדגיש, שבהגישנו את החלטתנו הפקדנו את האינטרסים הלאומיים והציוניים שלנו בידי המשרד לענייני חוץ ובידי קבינט המלחמה של האימפריה, תוך תקוה שידונו בשאלה לאור האינטרסים של האימפריה, ולאור העקרונות בעדם נלחמות מדינות ההסכמה. נפשותינו תמאנה מלהאמין שקבינט המלחמה ירשה שיציגו לפניו הבדלי השקפות הקיימים ביחס לציונות בקרב היהדות באופן כל כך חד-צדדי.

מרשים אנו לעצמנו להעיר את תשומת לבכם לעובדות האלה. נכון הוא שקיימות בקרב היהדות חילוקי דעות בשאלת הלאומיות העברית, אבל באותה המידה אמת הוא הדבר שלצד הלאומיים עומד הרוב המכריע של הדמוקרטיה העברית, מיוצג על-ידי ההמונים ברוסיה ואמריקה.

מתנגדי הלאומיים מיוצגים על-ידי מיעוט קטן של יהודים מתבוללים וקוסמופוליטיים, אשר משתייכים לרוב לחוגים אילי הכסף שניתקו מהתפתחות החיים היהודיים ורעיונותיהם. יש משום עזות פנים בזה שהיהודים האלה, שלהם היהדות היא נוסחה דתית בלבד, ייקחו על עצמם את התפקיד לייצג את העם העברי בתקופת משבר כזה בתולדותיו.

המוני היהודים הבלתי-מתבוללים בעלי ההכרה, שהם מהווים קבוצה מיוחדת, מפקידים את תקוותם בידי בריטניה כמעצמה היכולה ורוצה להגן על הקמת היישוב של ארץ-ישראל כביתם הלאומי. אם ההמונים האלה מוצדקים מבחינה מדעית לחשוב את עצמם ללאום, הרי זאת היא רק שאלה אקדמית. עצם קיומם של ההמונים האלה ותקוותיהם במשך דורות, על אף כוחות ההרס מבפנים ומבחוץ אשר פעלו לאבדם, משמש עדות חזקה ביותר לקיומו של העם העברי ולרצונו קשה העורף להתקיים, ויכריזו מתבוללים יהודים מעטים מה שיכריזו כנגד זה. עדות זו חוזקה בזמנים האחרונים על-ידי התפתחות התנועה הציונית בכל הארצות ועל-ידי הישגי התנועה הזאת בארץ-ישראל ומחוצה לה.

במקום שהמון בני אדם שואף שיכירו בו כלאום, אין דבר שיעמוד בפניו.

הגשנו את נוסח ההצהרה בשם הסתדרות הלוקחת לעצמה את הרשות לייצג את הרצון הלאומי של עם גדול ועתיק ימים, אם כי הוא מפוזר בעולם. הגשנו אותו לאחר משא-ומתן ושיחות עם באי-כוח מצוינים של הממשלה הבריטית והעם הבריטי, שנמשכו שלוש שנים. ניהלנו בידיעתה ובהסכמתה של הממשלה תעמולה רחבה למען ארץ-ישראל יהודית בחסות ההסכמה.

לכן מבקשים אנו בהכנעה שההצהרה הזאת תינתן לנו. זה יאפשר לנו לפעול עוד יותר נגד ההשפעה ההרסנית של עיתונות האויב, המתבטאת בהבטחות מעורפלות ליהודים, ולבסוף לעשות את ההכנות הדרושות לפעולה מעשית, שצריכה להתחיל ברגע שארץ-ישראל תהיה משוחררת".

קבינט המלחמה 245, 4 באוקטובר: תיקו

בישיבת הקבינט השנייה נכחו בלפור ולויד ג'ורג'. בלפור הציג את הנושא כתומך ברור של הציונות, וסתר את טענותיו ופחדיו של מונטגיו. כך מסוכמים דבריו בפרוטוקול:

"לתנועה הזו [הציונות], למרות שמתנגדים לה מספר יהודים עשירים בארץ הזאת, יש את תמיכת רוב היהודים, מכל-מקום ברוסיה ובאמריקה, ואולי גם בארצות אחרות… [בלפור] אינו רואה שום סתירה בין כינונו של מוקד לאומי יהודי בארץ-ישראל ובין טמיעה וקליטה גמורה של יהודים במסגרת הלאומית של ארצות אחרות… אם תכונן אזרחות יהודית בארץ-ישראל, ייעשו היהודים אנגלים, או אמריקנים, או גרמנים, או ארץ-ישראליים.

הסימוכין של התנועה הציונית הם הכרה לאומית עמוקה המפעמת בחלק מבני העם היהודי. הם רואים את עצמם כאחת האומות ההיסטוריות הגדולות בעולם, אשר במקורה היה ביתה ארץ-ישראל, והיהודים הללו יש בלבם כמיהה לוהטת להחזיר לעצמם שוב את ביתם הלאומי הנושן".

גם מבחינה בינלאומית הכול מוכן להצהרה. הקבינט סקר את העמדה החיובית הצרפתית שנמסרה לסוקולוב, את העמדה האמריקנית, שלא הייתה רשמית, אבל בלפור דיווח כי "הנשיא וילסון מתייחס בעין יפה עד מאוד לתנועה [הציונית]". משרד החוץ הבריטי אף העלה חשש שהגרמנים מתחרים על אהדת התנועה הציונית, וברקע עמדה גם הסברה כי יהדות רוסיה תסייע להעביר את תמיכת רוסיה לבריטניה.

הטיעון הדיפלומטי נראה מכריע. אך מה אומרים היהודים? גם הפעם מוזמן לישיבה מונטגיו, וגם הפעם הוא נושא נאום נלהב וקשה נגד הציונות. הוא קובע כי "חובתו הראשונה של הקבינט היא כלפי היהודים האנגלים", ואף שואל כיצד יוכל "לנהל משא-ומתן עם העם היושב בהודו בשם ממשלת הוד-מלכותו, אם זה עתה הוגד לעולם כי ממשלת הוד מלכותו רואה את ביתו הלאומי הוא כנמצא בשטח טורקי?"

נאומו הנסער של מונטגיו – לאחר הקבינט הודלף לווייצמן שהוא היה קרוב לבכי – עושה את שלו. מה גם שהפעם הוא אינו לבד. הלורד קרזון, חבר הקבינט, מתערב גם הוא, ומציג סיבות מעשיות להתנגדות להצהרה. לטענתו ארץ-ישראל איננה גדולה ומפותחת מספיק בשביל היהודים, כלל לא ברור כמה יהודים בכלל רוצים להגיע אליה, ומה יעשו עם המוסלמים? הרעיון להשיב יהודים במספר גדול לארץ-ישראל הוא "אידיאליזם רגשני שלא יוגשם לעולם, ואל לממשלת הוד-מלכותו להתערב בכך". קרזון מציע להסתפק בהענקת זכויות שוות ליהודים בארץ-ישראל.

ההיסטוריה, כידוע, מלאה בפרטים קטנים לכאורה אך למעשה הרי גורל. לפני הקבינט פנה וייצמן לעוזרו של בלפור, פיליפ קר, ושאל האם כדאי שיישאר בסביבת הקבינט למקרה הצורך. קר ענה לו: "מיום שהממשלה הבריטית היא ממשלה, לא הורשה שום אדם פרטי לבוא לישיבותיה. שובה איפוא, ד"ר וייצמן, למעבדתך, והכול יבוא על מקומו בשלום". אלא שווייצמן הנרגש לא היה מסוגל לשוב למעבדה. הוא הלך למשרד הסמוך של אורמסבי-גור, והמתין שם. כעת, לנוכח הטענות של מונטגיו וקרזון, החליט הקבינט לחרוג ממנהגו ולבקש את וייצמן שיופיע בפניו כדי להשיב. מחפשים אותו, כמובן, במעבדתו – אך הוא איננו שם אלא במרחק מטרים בלבד מחדר הישיבות.

בהיעדרו של וייצמן נותרות הטענות של מונטגיו וקרזון ללא מענה. לפיכך מושג סיכום קבינטי כפול. ראשית, לנסות נוסחה חדשה, שאותה הפיק ליאופולד אמרי לבקשת מילנר כחצי-שעה לפני הקבינט. הנוסחה התבססה על השינויים שמילנר כבר ביצע באוגוסט, בתוספת בקשה של מילנר מאמרי שיוסיף "משהו שירחיק לכת במידה סבירה כדי לשכך התנגדויותיהם הן של היהודים והן של הפרו-ערבים, בלי לפגוע בעיקרה של ההצהרה המוצעת".

זהו הנוסח החדש, הידוע כנוסח מילנר-אמרי, שנתפר בזריזות לפני הישיבה:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה (views with favour) ייסוד (establishment) בית לאומי (a national home) לגזע היהודי בארץ-ישראל (in Palestine), ותעשה כמיטב מאמציה כדי לקדם את הגשמת המטרה הזו, תוך הבנה ברורה, שלא ייעשה דבר העלול לפגוע (prejudice) בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בארץ-ישראל, או בזכויות ובמעמד הפוליטי שנהנים מהם בכל ארץ אחרת יהודים המרוצים לגמרי (fully contented) מלאומיותם ואזרחותם הקיימת". ["אזרחותם" הוסף לאחר מכן]

לא קשה לראות כי מלבד התוספת "לאומי" ל"בית", הנוסח הזה גרוע עוד יותר מהנוסח של מילנר. הוא מותיר את הניסוחים המחייבים הרבה פחות של מילנר (בארץ-ישראל, "ייסוד" ולא "כינון-מחדש", ועוד), בצירוף הביטוי "רואה בעין יפה", המחליש אותם עוד. בנוסף, בעקבות הביקורות של האנטי-ציונים, הנוסח מוסיף את סעיף "ההבנה הברורה", המציג את הציונות באור שלילי כפול – גם כמי שמבקשים לשלול זכויות ממיעוטים בארץ-ישראל, וגם כמי שמסכנים את היהודים הלא-ציוניים. ואחרונה, הארגון הציוני לא מוזכר כלל כמי שיעמוד בקשר עם הממשלה בנושא. למרבה הצער, נוסחת מילנר-אמרי החדשה, המושפעת כל כולה מהתנגדות האנטי-ציונים, תהיה זו שהקבינט ישתמש בה מכאן והלאה.

לימים יכתוב וייצמן בצער, כשהוא מכיר כבר את כל הקשיים שיצר הנוסח של מילנר-אמרי:

"התנגדותו של מונטגיו, בצירוף ההתקפות הנשנות של קבוצת האנטי-ציונים הקטנה במשך חודשים – מכתביהם אל המערכות, החוברות, שאחדות מהן נכתבו בעילום שם על ידי לוסיאן וולף, שיחותיהם הקדחתניות עם פקידי הממשלה – הן הן שהביאו לידי נוסח-הפשרה, שהציע לנו קבינט-המלחמה לאחר ימים אחדים… [הנוסח] מראה נסיגה מצערת ממה שהממשלה עצמה הייתה מוכנה להציעו… אפשר לפרש את הדברים כך, שכוונתם להטיל על עבודתנו הגבלות כאלו העשויות לשתקה לגמרי".

ההחלטה השנייה של הקבינט, שגם היא מגיעה בעקבות ההתנגדות האנטי-ציונית ותוצאותיה הקודמות, היא למסור את הנוסח הזה לציונים, לאנטי-ציונים ולנשיא וילסון, כדי לקבל עליה תגובות. גם רעיון חדש זה נועד כנראה בעיקר לפייס את מונטגיו. המשמעות היא שתהיה בהכרח גם ישיבה שלישית, וההצהרה מתעכבת עוד.

חיים וייצמן בתל אביב ב-1918. בשורה הראשונה מימין לשמאל:בצלאל יפה, ג'יימס דה רוטשילד, וייצמן, אורמסבי-גור, אדווין סמואל

המרוץ להסכמה

המחקר ההיסטורי מאשש את חוות דעתו של וייצמן, שנכתבה על-סמך "חווֹת-דעת אישיות מפי חבריו [של קבינט המלחמה]": "לא היה אף צל של ספק, שאם לא תבוא התערבות מבחוץ – אך ורק מצד היהודים! – יאושר הנוסח בתחילת אוגוסט, בעיקרו לפי מה שהגשנו". אלא שההתערבות האנטי-ציונית אכן באה, והנוסח התעכב ושונה באופן מכריע לרעת התנועה הציונית. מצד שני, ברור שקבינט המלחמה החליט לצאת בהצהרה כלשהי שקושרת את היהודים לארץ-ישראל, והציונים לא התכוונו להחמיץ את ההזדמנות הזו.

כך מתחיל המירוץ מחדש. מונטגיו לא מבזבז זמן בניסיון לסכל את ההצהרה, ומיד לאחר הקבינט השני, במכתב שהוא שולח עוד באותו יום ללויד ג'ורג', הוא מאיים במרומז בהתפטרות:

"גורם לי צער עמוק… שאתה… מולך שולל על ידי נתין זר, הוזה, אידיאליסט… שמטאטא לצד את כל הקשיים המעשיים כדי לגייס את אהדתך למטרתו… אינני רוצה להערים קשיים. לו הייתי מתפטר כעת אני מאמין… שגפרור היה ניצת לשריפה בהודו… נראה שדבר אשר לא יעלה על הדעת כמעט הוא, שעליי להסתלק ממנה בשל דבר-מה שאין לו כל קשר עם הודו כל-עיקר, ובכל זאת, מה אעשה? אני מאמין בכל לבי שאם תמסור הודעה לגבי ארץ-ישראל כבית הלאומי ליהודים, ישאלו כל ארגון וכל עיתון אנטישמי, מה זכות יש לו לאנגלי יהודי, שמעמדו לכל היותר הוא של נוכרי שהתאזרח, להשתתף השתתפות נכבדה בממשלת האימפריה הבריטית… הארץ שלמענה עמלתי מזמן שעזבתי את האוניברסיטה – אנגליה – הארץ שלמענה נלחמו בני-משפחתי, הארץ הזאת אומרת לי כי ביתי הלאומי… הוא ארץ-ישראל. איך אוכל לשמור על תפקידי?"

כעת מרכז מזכיר הקבינט (מוריס הנקי) את התגובות להצהרה המוצעת. את רשימת האנטי-ציונים מרכיב מונטגיו: קלוד מונטיפיורי מיודענו, סטיוארט סמואל (נשיא ועד הצירים), לאונרד ל. כהן, וסיר פיליפ מגנוס. שמות הציונים הגיעו מוויצמן: וייצמן עצמו, הרב הראשי ד"ר הרץ, הלורד רוטשילד ונחום סוקולוב. הלורד רוטשילד הציע להוסיף את הרברט סמואל, וההצעה התקבלה.

ב-6 באוקטובר נשלחת לכולם הצעת הנוסחה, עם בקשה להגיב במהלך שבוע. הנוסח מבהיר היטב שסיבת הפנייה היא המחלוקת הפנים-יהודית:

"ראש הממשלה הורה לי להודיעך כי לפי בקשת מזכיר הממלכה לענייני-החוץ [בלפור], נדונה בדיון מוקדם בקבינט-המלחמה שאלת ניסוח הודעה שתקבע את יחס ממשלת הוד-מלכותו לתנועה הציונית בכלל ולעתיד ארץ-ישראל בפרט. לאור חילוקי-הדעות על נושא זה בקרב היהודים עצמם, החליט קבינט-המלחמה כי היה רוצה לקבל בכתב השקפות מנהיגים יהודים מייצגים, הן ציונים והן אנטי-ציונים, על הצורה והנוסח של טיוטת ההצהרה, שהוגשה לקבינט-המלחמה לעיון".

עותק המכתב שנשלח לפיליפ מגנוס, באדיבות הספרייה הלאומית

באותו יום שולח בלפור בעצמו לקולונל האוס את הנוסח של מילנר-אמרי, כדי לקבל את הסכמת וילסון. השגרירות האמריקנית בלונדון מעבירה את הנוסח, בצירוף הערה שהבקשה נעשית "לאור הידיעות שהממשלה הגרמנית עושה מאמצים גדולים לכבוש את התנועה הציונית". כלומר, הפעם ברור שהממשלה הבריטית תומכת בהצהרה.

יום לאחר מכן כותב סוקולוב לווייצמן: "אני למד… שיש עוד עיכובים בעניין ההצהרה. אין בזה משום הפתעה, ואפשר היה לראות מראש שהתנגדותו של מונטגיו ותזכירו יפריעו. עלינו להילחם באומץ ובתבונה". באותו יום כותב וייצמן בתסכול לפיליפ קר:

"הקבינט, ואפילו אתה עצמך, מייחסים חשיבות מופרזת להשקפות של אלה הקרויים 'יהדות בריטניה'. אם הכוונה היא ליהודים שהתיישבו בבריטניה הגדולה, הרי רוב היהודים הללו הם בעד הציונות. אם, מצד שני, בתיבה יהודים בריטים מתכוונים למיעוט של יהודים עשירים מתבוללים-למחצה, הנמצאים בארץ הזאת במשך שלושה או ארבעה הדורות האחרונים, אזי כמובן נכון הוא שאנשים אלה מתנגדים גמורים לציונות, אבל… הציונות לא נועדה לאנשים אלה, שהתרחקו מן היהדות; היא נועדה לאותם ההמונים הרוצים לחיות חיים משלהם, ולהמונים אלה יש זכות לתבוע הכרת ארץ-ישראל כבית לאומי יהודי… יהיה אשר יהיה, אנו נקבל את ארץ-ישראל… שום דיבורים של מר מונטגיו או אנשים כמותו לא יבלמו את הגאות… נכון הוא שעזרה בריטית, אם תבוא עכשיו, תהיה בעלת ערך לא ישוער בשבילנו, אך נכון באותה מידה כי ארץ-ישראל משוקמת תהיה נכס חשוב מאוד בשביל הקיסרות הבריטית".

ב-9 באוקטובר יוצר וייצמן שוב קשר עם ברנדייס. באותו יום, טרם נסיעתו להודו, שולח מונטגיו לקבינט המלחמה את המזכר השלישי שלו, "ציונות". הוא שוב טוען שארץ-ישראל קטנה, ולכן יהיה צורך להוציא חלק מהנמצאים בה. וייצמן, הוא אומר, תרם הרבה למאמץ המלחמה כמדען, אבל בכל הנוגע לציונות "הוא קרוב להיות פנאט דתי". מונטגיו מציג את ההשקפות האנטי-ציוניות של ד"ר אדלר, הרב הראשי הבריטי הקודם, של הוועד המרכזי הרפורמי בארה"ב ועוד. בנוסף הוא מונה רשימה ארוכה ומרשימה של יהודים בריטים שמתנגדים למתן הצהרה. הרשימה, מדווח מונטגיו, "כוללת כל יהודי בולט בחיים הציבוריים מלבד הלורד רוטשילד, הרברט סמואל ומעטים אחרים". לסיכום הוא קובע כי –

"בזמן זה יהודים מותקפים ללא הרף על כך שהם מנותקים מהרגשות הלאומיים שחוללה המלחמה, ועל חיבתם לקוסמופוליטיות ושאיפתם לבינלאומיות. זוהי דיבה חמורה על היהודי הבריטוני. היא אמת על הציוני. אני מקווה שהממשלה הבריטית שאני חבר בה תעצור לפני שהיא מתעלמת מהרגשות הבריטיים שאני מייצג בעניין זה, לטובת אותו חלק של האוכלוסייה שהוא בינלאומי בהשקפתו".

הציונים מבינים שהכול עומד כעת על הכף, וגם הם פועלים במרץ. ההצהרה כבר ממילא מדוללת וחלשה, אך ללא גיוס כוחות מרבי גם היא עלולה ללכת לאיבוד. בחזית האמריקנית הכול שפיר. ב-13 באוקטובר מודיע וילסון לקולונל האוס שהצהרת האהדה הבריטית לציונות מקובלת עליו, אך הוא לא יצהיר זאת עדיין בפומבי. למחרת ברנדייס מדווח זאת לוויצמן, וב-16 באוקטובר הקבינט לומד שווילסון "מסכים לנוסחה" של מילנר-אמרי. זהו הישג חשוב, ובכל זאת, כאשר נזכרים בכך שווילסון כבר אישר את הנוסח המקורי שהגיש רוטשילד לבלפור, נחמץ הלב.

כרוז הקורא ליהודים להתגייס לצבא הבריטי. מימין: מונטגיו

מונטגיו יורד מהבמה

ב-14 באוקטובר כתב לווייצמן ידידו צ'ארלס סקוט – עורך ה"מנצ'סטר גרדיאן" ומי שקישר אותו ללויד ג'ורג' – ברוח אופטימית:

"אני חושב שהעניין יעבור בסדר גמור. כשראיתי את מונטגיו ביום ראשון שעבר באלדרלי, דומה היה שגם הוא הגיע למסקנה זו. הוא אמר שאת לויד ג'ורג' ובלפור אין להזיז מתמיכתם, ואם זוכר אני נכון, גם מילנר תומך בזה… אגב, מונטגיו מפליג בשבת הבאה, כך שלא יהיה נוכח בגמר!"

אכן, בישיבת הקבינט האחרונה, שבה התקבלה ההחלטה לפרסם את ההצהרה, מונטגיו לא נכח. סיכום פעולתו של מונטגיו מרשים בנחישותו ובתוצאותיו. הוא עשה ככל יכולתו: כתב שלושה מזכרים חריפים מאוד שנקראו על-ידי חברי הקבינט, והרצה בשכנוע רב נגד הציונות והציונים בשתי הישיבות הראשונות. אחיו, הלורד סווית'לינג, שלח עבורו לקבינט את המאמרים שכתבו קלוד מונטיפיורי, לוסיין וולף ואחרים בגנות הציונות. הוא כתב באופן פרטי ללויד ג'ורג', איים בהתפטרות, והשתמש במעמדו הציבורי כדי לגייס תמיכה פומבית גדולה מכל יהודי אנטי-ציוני בעל פרופיל ציבורי – וכל זה בעניין שלא היה בסמכותו כשר, ובמסגרת קבינט המלחמה שהוא כלל לא היה חבר בו.

מאמציו של מונטגיו נשאו פרי רב. הוא השיג שתי דחיות בהצהרה שראש הממשלה, שר החוץ ורוב חברי הקבינט חשבו שהיא נחוצה כחלק מהמאמץ המלחמתי. הוא שכנע את הקבינט שהציונים מייצגים פחות משטענו, ובעיקר הוא השיג דילול והחלשה משמעותית של נוסח ההצהרה. כעת, לפני הקבינט השלישי בנושא, הוא השיג דו-קרב אחרון בין ציונים לאנטי-ציונים, שבאמצעותו הוא פיצה על תבוסתם של וולף ומונטיפיורי כמייצגי היהדות בפולמוס גילוי-הדעת ב'טיימס'.

אבל כעת נאלץ מונטגיו לעבור להודו, והוא יורד מהבמה. כאנקדוטה נוסיף שכחצי-מאה לאחר מותו, ב-1972, פרסמה הליגה הערבית חיבור שריכז את תזכיריו בזמן מאבקו בהצהרה: "אדווין מונטגיו והצהרת בלפור". הציונים אולי ניצחו במאבק והקימו מדינה, אך מסתבר שהתעמולה היהודית האנטי-ציונית ממשיכה לפעול בדרכיה שלה.

אדווין מונטגיו (משמאל) כמזכיר המדינה להודו

ניסיון אנטי-ציוני אחרון

באמצע אוקטובר נמסרות התגובות להצהרה לחברי הקבינט, במסמך הקרוי "התנועה הציונית". נסכם בקצרה את טענות היהודים האנטי-ציוניים.

פיליפ מגנוס שלח תחילה תגובת ביניים, מלאה בטענות אד-הומינם. הוא עובר על המשיבים הציוניים אחד-אחד כדי לטעון שהם אינם "מייצגים". ליונל רוטשילד "אינו לוקח חלק פעיל בענייני הקהילה". השאר אינם "ילידי בריטניה". הרב הרץ הוא סמכות דתית, אבל לא בעל סמכות "בשאלות מעין-פוליטיות כמו עתיד ארץ-ישראל והתנועה הציונית" – שבהן הוא חלוק על הרב ד"ר אדלר, שכן היה יליד בריטניה. "בקושי אפשר לצפות" מווייצמן וסוקולוב "שיראו שאלות של חשיבות פוליטית לארץ זו מנקודת-מבט בריטית מובהקת".

בתגובתו הסופית מצטט מגנוס את הרב הראשי הרמן אדלר: "מאז כיבוש ארץ-ישראל על-ידי הרומאים הפסקנו להיות גוף פוליטי… הקשר האדיר שמאחד את ישראל אינו גזע אלא הקשר של דת משותפת". הוא מבקש להצהיר על הקמת "מרכז תרבות יהודי" ולא מעבר לזה, עם שוויון זכויות ליהודים בארץ ישראל והבטחת זכויות היהודים שאינם בארץ-ישראל. הוא אף מתריע שההצהרה עלולה להביא לשואה יהודית בידי הטורקים, כפי שקרה לארמנים.

סטיוארט סמואל, נשיא ועד הצירים, הוא אולי פחות אנטי-ציוני משאר המגיבים, אבל גם הוא מבקש לשנות את הנוסח כך שיגן על היהודים הלא-ציונים, שלכאורה עתידים להיפגע מן ההצהרה. הוא מתריע על נוכחותם בארץ-ישראל של יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שלדעתו יש להרחיקם ממנה למשך 20 שנה. והוא גם ממליץ לממשלה להצהיר במקביל שהמקומות הקדושים בירושלים וסביבתה יהיו בינלאומיים ולא תחת חסות יהודית.

עבור קלוד מונטיפיורי, ההנחה שהיהודים הם אומה "פוגעת באינטרסים היהודיים באופן קיצוני, והיא דוחה ביותר עבור מספר עצום של יהודים… לטובתו האמיתית של הגזע היהודי, אמנציפציה וחירות בארצות הללו בעולם הן חשובות אלפי מונים יותר מאשר 'בית'". מבחינתו, "אין פלא שכל האנטישמיים תמיד אוהדים מאוד לציונות". הוא מציע לממשלה להצהיר רק שהיא "רואה בחיוב קולוניזציה לא מוגבלת של יהודים בארץ ההיא", ושתקדם "אוטונומיה עירונית ומקומית ליהודים כפי שמאפשרים התנאים". וכמובן, בלי הסתה אי-אפשר: "עד לפתיחת המלחמה, הציונים המשפיעים ביותר היו גרמנים ואוסטרים. יש הרבה מאוד הגיון לחשוש שכל 'בית לאומי' ליהודים בארץ-ישראל יהפוך למרכז ולחממה של תחבולה גרמנית". גם מונטיפיורי מזהיר משואת יהודים בידי הטורקים.

לאונרד ליונל כהן קובע גם הוא כי "הקמתו של 'בית יהודי לגזע היהודי' בארץ-ישראל מניחה שהיהודים הם אומה, ואני מכחיש זאת". הניסיון לפתור את "השאלה היהודית", אומר כהן, "יעודד אנטישמיות בכל מקום" ויסבלו ממנו "היהודים הבריטים, כמו גם אחרים". הוא טוען, יחד עם מונטיפיורי ומגנוס, כי המהפכה ברוסיה תועיל ליהודים, כך שהבעיה היהודית נפתרת מאליה. ואיך אפשר בלי: "חייבים להכיר בכך שהאוכלוסייה היהודית החדשה שתימשך לארץ-ישראל תורכב בעיקר מיהודים מהמזרח הקרוב, וכתוצאה מכך, יהודים שכרגע משתייכים לאומות האויב הנלחמות יהיו רבים מאוד בקרב האוכלוסייה שם". הצעתו דומה לזו של מונטיפיורי: "הגירה וקולוניזציה", ו"פריבילגיות עירוניות ביישובים".

בצד הציוני, מלבד התגובות שנשלחות לקבינט, מארגן וייצמן רשימה של יותר מ-250 בתי-כנסת וארגונים קהילתיים בבריטניה שתומכים ב"כינונה מחדש של ארץ-ישראל כבית הלאומי של העם היהודי", אותה הוא מוסר לקבינט ב-23 באוקטובר.

ההכרעה מתקרבת

ב-24 באוקטובר, אחרי שחלפו יותר משלושה חודשים מאז שרוטשילד מסר את הנוסח לבלפור, לוחץ רונלד גרהם ממשרד החוץ על בלפור להחליט, בטענה שהגרמנים ינצלו את ההיסוס כדי לרתום את אהדת הציונות. גם לויד ג'ורג' מודאג מנקודה זו. ממילא האמריקנים, האיטלקים, הוותיקן והצרפתים תומכים, ומובטח לקבינט כי הציונים יעשו הכל כדי לשכנע את יהדות רוסיה לתמוך באנגלים ולא בגרמנים. לחץ המלחמה דורש הכרעה, ובלפור כותב ללויד ג'ורג' שצריך להתקדם.

ניתן להעריך בבטחה כי הפולמוס הפנים-יהודי לא באמת עניין את לויד-ג'ורג' ובלפור. כנוצרים הם דחו כליל את הטענה שהתמיכה בציונות תשפיע לרעה על האזרחים היהודים הבריטיים, וכל שיקוליהם היו מדיניים מעיקרם, במסגרת המאמץ לנצח במלחמה. הטענה שהיה להם יחס חיובי לציונות שהתבסס על רגש דתי היא נכונה, אבל קשה למצוא השפעה שלה על מערך השיקולים והדיונים שהציגו בפועל – הן בזמן אמת והן בדיעבד.

בישיבת הקבינט שמתקיימת ב-25 באוקטובר, בלפור ולויד ג'ורג' מעוניינים לדון בארץ-ישראל. קרזון, שהתנגד כאמור בישיבה הקודמת, מבקש דחייה כדי לסיים לכתוב מזכר בעניין. ורה וייצמן כתבה ביומנה ששלושה פקידים בכירים – סייקס, אורמסבי-גור וגרהם – זעמו על הדחייה, וכנראה גם על עמדתו הכללית של קרזון. הסבלנות של כולם מתחילה לפקוע. קרוב לוודאי שאיש מחברי הקבינט לא שיער שההצהרה תחולל דרמה פנים-יהודית כזו, ותגזול כל כך הרבה זמן ומשאבים.

ב-26 באוקטובר שולח קרזון את ההצהרה שלו: "עתיד ארץ-ישראל". טענותיו דומות למה שהשמיע בקבינט, ומתבססות בין השאר על דלות הארץ ויכולת הקליטה העלובה שלה. אבל הפעם הציונים מוכנים. ב-30 באוקטובר משגר מרק סייקס מכתב למשרד החוץ ובו הוא מפריך את טענותיו של קרזון, בעזרתו של אהרן אהרונסון שהגיע באותו חודש ללונדון. לטענתו ארץ-ישראל יכולה לקלוט מספר יהודים רב בזכות ההתפתחות החקלאית שנמצאת בתנופה, ובתוך שבע שנים אפשר להכפיל את גודל האוכלוסייה.

קבינט המלחמה 261, 31 באוקטובר: "זה בן!"

ב-31 באוקטובר מתקיימת סוף סוף ישיבת קבינט המלחמה השלישית והאחרונה, העוסקת בהצהרה. הפולמוס הפנים-יהודי, בזמן שהממשלה משוכנעת כי ההצהרה נחוצה לה מבחינה דיפלומטית, כבר נמאס על בלפור. מבחינתו הנוסח המקורי כבר היה אמור להיות מאושר מזמן, וכל העיכובים הם לשווא. הוא מרצה בנחרצות:

"[הכל] מסכימים עתה, מנקודת-מבט דיפלומטית ומדינית מובהקת, כי רצוי להשמיע כעת הצהרה כלשהי המצדדת בשאיפות היהודים הלאומיים. חלק הארי של היהודים ברוסיה ובאמריקה, וכן בכל העולם כולו, כנראה מצדדים כעת בציונות. אם נוכל להצהיר הצהרה המצדדת ברעיון שכזה, יהיה ביכולתנו לנהל תעמולה מועילה ביותר ברוסיה וגם באמריקה".

לגבי המילים "בית לאומי", שקרזון העיר על עמימותן והוצאו מהנוסח של מילנר, השיב בלפור:

"הציונים מייחסים להן חשיבות רבה. עד כמה שידיעתו מגעת, משמען צורה כלשהי של פרוטקטורט בריטי, אמריקני, או אחר, שייתן ליהודים אפשרות למצוא לעצמם דרך להיגאל ולהקים, באמצעות חינוך, חקלאות ותעשייה, מרכז אמיתי של תרבות לאומית ומוקד לחיים לאומיים. אין הדבר כרוך בהכרח בכינונה בהקדם של מדינה יהודית עצמאית, שהוא עניין להתפתחות הדרגתית על-פי החוקים הנוהגים לגבי אבולוציה פוליטית".

לעניין הכמויות שהטרידו את קרזון, בלפור מציין שנמסר לו (בהתייחסו כנראה למכתב של סייקס) שהארץ כשירה לקלוט רבים. הסתייגויותיו של קרזון נרשמות, כמו גם התנגדותו הקודמת של מונטגיו. אלא שקרזון לא היה אנטי-ציוני; למעשה הוא דחה את הטענות המרכזיות של מונטגיו, והכיר בשיקולים הדיפלומטיים לטובת הצהרה. הוא בעיקר חשש מהצהרה מחייבת מדי ומכך שהמשימה בלתי-ישימה.

בהיעדרו של מונטגיו, ולאחר שכנועו של קרזון, הקבינט מאשר – סוף סוף! – את הנוסח של מילנר-אמרי, כאשר לבקשת הציונים החליפו את "הגזע היהודי" ב"עם היהודי", וקיצרו את הפסקה האחרונה (בקשות אחרות של וייצמן נדחו, בעיקר לכתוב ייסוד-מחדש במקום רק ייסוד).

בלפור הוסמך לפרסם את ההצהרה:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד (establishment) בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל ותעשה כמיטב יכולתה לקדם הגשמת מטרה זו, תוך הבנה ברורה, שלא ייעשה דבר הכלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בארץ-ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שנהנים ממנו היהודים בכל ארץ אחרת".

סייקס יוצא מהקבינט ואומר לוויצמן שממתין בחוץ נרגש: "ד"ר ווייצמן: זה בן!" אבל שמחתו של וייצמן, כפי שהוא מתעד בזכרונותיו, מהולה בצער. "לא לנער הזה התפללתי", הוא כותב. ב-2 בנובמבר מעביר בלפור את הנוסח לברון ליונל ולטר רוטשילד – נשיא הכבוד של הפדרציה הציונית האנגלית ומי שמסר לו את הנוסח הציוני המקורי. שבוע לאחר מכן ההצהרה מפורסמת באופן פורמלי.

ב-14 בנובמבר מעבירים הציונים מכתב תודה מאת ההסתדרות הציונית, וב-18 בדצמבר מתפרסם כרוז נלהב לעם היהודי מטעם סוקולוב, צ'לינוב ווייצמן:

"ההצהרה הבריטית נותנת בידי העם היהודי את המפתח של חירות חדשה, של אושר חדש. כל השאר מוטל עכשיו עליכם, על העם היהודי לבדו; ההצהרה היא המפתן, שממנו תוכל רגלכם לדרוך על אדמת הקודש. אחרי שמונה-עשרה מאות שנים של צער, ניתן לכם כופר. עתה אתם יכולים להגיע לחוף מבטחים של מורשת אבות, עתה בידיכם להוכיח שדם-האצילות של גזענו עודנו רענן בעורקיכם. אולם מוטל עלינו להתחיל את המפעל בכוח חדש באמצעים חדשים – שוב לא די ברעיונות, בתורות ובדרכים של התקופה הראשונה; להיאחז בהם לבלי להרפות מהם – הוא דבר שעבר זמנו. נחוצים לנו מושגים חדשים, מילים חדשות, מעשים חדשים. דרכיה של תקופת ההגשמה שוב אין יכולות להיות אותן דרכים של תקופת הציפיה.

ב-2 בדצמבר עורכים הציונים הפגנת תודה בתיאטרון האופרה הלונדונית, בנשיאות לורד רוטשילד ובהשתתפות אלפים. השמחה וההתרגשות גדולות, אבל המעורבים בהצהרה ידעו גם שהנוסח היה יכול להיות טוב הרבה יותר, אלמלא מלחמת החורמה שהכריזו עליה היהודים האנטי-ציונים. את האבסורד ההיסטורי הזה תיעד היטב וייצמן בזכרונותיו:

"מאבק יוצא מגדר הרגיל נתפתח ביהדות אנגליה במשך מחצית השנה שקדמה לפירסומה של הכרזת באלפור – מאבק שבוודאי אין לו הקבלה היסטורית בשום מקום. מזה – אומה, שגורשה מארץ מכורתה לפני כאלף ושמונה מאות שנה, ועתה היא דורשת את השבת אבידתה. העולם רוצה להטות אוזן, הענין נתקבל באהדה, ומעצמה גדולה אחת מוכנה לנהל את דבר ההשבה, וגם מעצמות אחרות הראו, שהן רואות את הדבר בעין יפה; ומזה – מיעוט של אמידים, שמחים בחלקם ומרוצים מעצמם, מיעוט קטן באומה המדוברת, שעמד וקשר קשר על התכנית והשתדל בחמת רוחו למנוע את השלמת מעשה הגאולה. הוא עצמו אין לו צורך – או מאמין, שאין לו צורך – בתיקון העוול ההיסטורי הקדמון, נלחם המיעוט הזה במרירות לגזול מאת הרוב הגדול את ברכת הפעולה היחידה במינה של מצפון העולם; והוא הצליח. אם לא להשבית את מעשה הצדק, הרי למצער לקצץ בשימושו".

אחרית דבר: התוגה האנטי-ציונית

ב-11 בנובמבר לומד מונטגיו על ההצהרה, וכותב ביומנו:

"בלפור הצהיר את ה'הצהרה' הציונית, אשר נגדה לחמתי כה קשות. מוזר הדבר, להיות חבר בממשלה היוצאת מגדרה, כפי שנדמה לי, בלי מטרה מתקבלת על הדעת, להנחית מהלומה על עמית העומד לעשות כמיטב יכולתו כדי להיות נאמן לה, על-אף התנגדותו. הממשלה הנחיתה על היהודים הבריטיים מהלומה שאין לה תקנה, והיא השתדלה להקים עם שאינו קיים; היא הבהילה ללא צורך את כל העולם המוסלמי; ובמידה שיצליחו, תהיה להם ארץ-ישראל מגורמנת באגפה של מצרים. מדוע צריכים אנו לכלוא את מוחמד עלי בגלל פאן-מוסלמיות, כאשר אנו מעודדים פאן-יהדות, הרגוני אם יכולני להבין. ודאי שהדבר קובע את התאריך הסופי לפעילותי המדינית".

מיודענו לוסיין וולף כתב ב-12 בנובמבר על ההצהרה:

"זה יותר גרוע מ'נבזי'. ככל שאני לומד אותה יותר, היא נראית לי יותר הרת-אסון. מכאן והלאה אנחנו רק שוהים ארעיים כאן, נהנים ממעמד פוליטי שהושג על-ידי חוסר-תשומת-לב ושלא יופרע, אך למרות זאת הוא מלאכותי. איזה ניצחון לאנטישמים".

אבל אל דאגה, האנטי-ציונים עוד לא אמרו את המילה האחרונה. באמצע נובמבר הם מקימים את "הליגה של יהודים בריטים", שמטרתה לשמור על העיקרים "שלמענם נלחמו אבותינו, ושעל ידיהם הבטיחו לנו את האמנציפציה ואת שוויון הזכויות המלא", ובהם כמובן "להתנגד להאשמה שיהודים מהווים לאום פוליטי נפרד".

הארגון קם בלונדון עם ועדה זמנית של 49 חברים. בשום שלב הוא לא גדל מעבר מ-1,300 חברים, אבל איכותו הייתה גדולה. הוא הורכב מהשמנה והסלתה של יהדות אנגליה. נשיא ה"ליגה" היה ליונל נתן רוטשילד (להבדיל מליונל ולטר רוטשילד הציוני). סגניו היו לורד סווית'לינג וסיר פיליפ מגנוס. החל מדצמבר 1918 החל הארגון לפרסם כתב-עת חודשי בשם Jewish Opinion, שהפך בהמשך לשבועון בשם Jewish Guardian.

זה היה המשך ישיר למאבקה המתמשך של האליטה היהודית המתבוללת באנגליה בהצהרת בלפור. הציונות נותרה אויב מר, שהצלחתה איימה עליהם ועל מעמדם. עבורם, כפי שאמר ישראל אברהמס, חוקר היהדות מקיימברידג' ושותפו של קלוד מונטיפיורי בכינון הזרם היהודי הליברלי באנגליה, הציונות המדינית היא "דבר מפלצתי", שלוּ היה קם מוקדם יותר היה מונע את האמנסיפציה של היהודים.

לא בריטים גאים כמותם יוותרו על המאבק. בדצמבר 1918 הסביר נציג הליגה ב-Jewish Opinion כי:

"הקשר שמאחד יהודים הוא קשר הדת ולא הלאומיות. במובן הלאומי והפוליטי אין עם יהודי, ועל היהודים שמולדותיהם רבות כמספר הלאומים שאליהם הם משתייכים ניתן לומר שמולדתם היא ארץ ישראל רק באופן מטפורי".

מזכיר הארגון, מייקל גרין, אמר במאי 1919:

"הליגה מייצגת את העקרון היסודי שבזכותו קיבלו יהודים כאן ובארצות אחרות אמנציפציה פוליטית מלאה… העיקרון הזה הוא ויתור של יהודים על כל המאפיינים-לכאורה של לאומיות יהודית, בתמורה לאזרחות שלמה ושווה במדינות שבהן הם שוכנים".

הספר הלבן של 1922 התקבל על-ידי הליגה בהתלהבות גדולה, כאימוץ פירושם שלהם להצהרת בלפור, כלומר כשלילה של מדינה יהודית. כך הם כתבו, בהתרוממות רוח ברורה, ב-Jewish Guardian ב-7 ביולי באותה שנה:

"הדיבור על ארץ ישראל יהודית מגיע לסופו: מגיע לסופו גם הדיבור על יהודים כאומה, וכל הדואליזם המצער שנבע מרעיון השגוי הזה. היהודים בפלשתינה יהיו בעלי לאום פלשתיני, כפי שיהודי אנגליה הם אנגלים".

מלחמות היהודים, אם כן נמשכו גם אחרי ההצהרה. ויש שיגידו –עד ימינו אנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. מאז ומעולם בין אויבי היהודים תמיד היו יהודים בוגדניים שנזקם היה שני בנזקם לגדולי צוררי ישראל.
    וגם בינינו ארגונים כמו הקרן החדשה לישראל, שוברים שתיקה, בצלם, שלום עכשיו וככל יתר הארגונים מהסמול בישראל פגיעתם בעם ישראל גדולה מאויביה המוסלמים במרחב והפלשתינים וארגוני הטרור בישראל.

  2. ערימת המילים שגיבבו הגויים כאן לא ישנו כמה העובדות.
    רק במוחם ובאונות רפויות של בני דמותם מתיישבים הם קלף פוליטי.
    בעיני עצמם ובעיני הם שווים לך בפני מוסר והצדק.
    גם בזכותם לאחווה והגנה הדדית על בטחון חייהם ועמל כפיהם.
    אתה לא מנהיגאת המדינה, תודה לאל, ודעתך אינה רלבנטית.
    המתיישבים ישבו על אדמתנו מתוקף החלטת ממשלה שנשענה על תמיכת רוב מוחלט.
    עד כאן מפורום הגינון של מוריס

  3. היהודים האמידים במערב שהתנגדו להצהרת בלפור לא היו בהכרח מתבוללים. הם האמינו שהיהודים אינם לאום פוליטי נפרד, ובנקודת הזמן שהם עמדו בה הדבר היה נתמך עובדות. הרי יהדות גרמניה ואוסטריה ויהדות אנגליה וצרפת נלחמו למען ארצות מגוריהן משני צידי החזית. האמנציפציה היא שאיפשרה למונטגיו ולרוטשילד לטפס לצמרת החברתית של המעצמות האירופאיות, היהודים שפכו את דמם במלחמה בכדי להחשב כבני בית בארצותיהם בהן הם ראו מולדת. כל דיבור על לאום יהודי נפרד ועל כך שמולדת היהודים היא ציון-פלסטינה נתפסה כמאיימת על רוח האמניצפציה ולפיכך הרסנית לגורל היהודי ולמה שהושג בעמל רב מאז תחילת המאה ה-19. אלא שלא כך היו פני הדברים במזרח אירופה ורוסיה שם הלך והתהווה לאום יהודי נפרד שראה בהרצל כמביא בשורה גדולה.
    היום בפרספקטיבה של מאה שנה אחרי שנזכרים שוילסון כבר אישר את נוסח ההצהרה המקורי של ויצמן הלב באמת נחמץ. איזה מסמך זה היה יכול להיות!

    1. נתן, שוב הרפורמים?
      חסוך נא לי להזכיר לך את התוצאה ההרסנית ליהדות אירופה של ההתנגדות הגורפת של רוב הרבנים האורתודוקסים לציונות ואף לעלייה לארץ. רוב קרבנות השואה היו מקהילות אלו, שרבניהם האורתודוקסים עמלו קשות להרחיקן מהציונות ובבוא הכורת רבים מרבנים אלה ברחו, חלקם אף לישראל.

      הצרה של עם ישראל היא שמשחר היוולדו, יחסו לארץ ישראל הוא של ניתוק-חיבור טרגי. ראה את אחינו האורתודוקסים היושבים בגולה. אין אחד שיכול היום לטעון שאין לו אפשרות לעלות לארץ. הם כולם חיים בדמוקרטיות עם חופש הגירה והארץ נתונה בריבונות יהודית שכל מה שיהודי צריך לעשות כדי לעלות אליה הוא להתקשר לסוכנות היהודית ובאים לקחת אותו ולארוז לו את הבית חינם אין כסף. ובכל זאת, ברוב חוצפתם, הם קמים שלוש פעמים ביום לשקר לאלוהים בתפילת: "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו", ולא מתקבצים.

      אבל הסיפור הזה הוא עתיק יומין. יש ספר של גוי צרפתי בשם ז'רר שאליאן (GERARD CHALIAND) "ישראל, ציונות ותפוצות" (ISRAEL, SIONISME ET DIASPORA) שקראתי אותו בצאתו לאור ב-1975 בצער רב. כל מחציתו הראשונה של הספר הייתה תיאור עצוב של אותו ניתוק-חיבור טרגי מאז אברהם אבינו ועד ימינו. להלן מספר תחנות מעלות דמעה:
      1. יצחק הוא היחידי מבין שלושת האבות שאינו עוזב את הארץ בעיתות של רעב.
      2. כשיעקב עוזב עם בניו למצרים, הכנעני נשאר למרות הרעב. עובדה היא שכאשר עם ישראל עולה ממצרים, "והכנעני אז בארץ".
      3. רק חמישית של עם ישראל יוצא ממצרים. אלה שיצאו, במספר הזדמנויות, אף דורשים לחזור לסיר הבשר.
      4. מתוך שנים-עשר ראשי שבטים שנשלחים ע"י משה לרגל את הארץ, עשרה מוציאים את דיבתה רעה.
      5. בשיבת ציון מזרובבל ועד עזרא, שבים רק ארבעים אלף מבבל לארץ. הם המיעוט שבמיעוט, פשוטי העם, חסרי הייחוס. השמנא והסולתא נשארים שם. לימים, ריש לקיש יטיח בפניהם לאוזני רבה בר בר חנה: "אלוהים שונא אתכם" על כי לא עלו בחומה.
      6. בכל מגילת אסתר, סיפור "גאולתם" של הקהילה המתבוללת הפרסית עם שמות של עבודה זרה כ"מורדוך" ו"אשתר", אין איזכור לגעגועים לארץ ישראל ולירושלים. דרך אגב, לחינם הייתה "גאולתם", כי למחרת הם נעלמים מדפי ההיסטוריה.
      7. כל הניסיונות של "משיחי השקר" להחזיר את עם ישראל לארץ ישראל, יצחק אבו עישא, אברהם אבולעאפיה, שלמה מולכו, דוד הראובני, שבתי צבי ואחרים, זכו או לאדישות מצד העם או מעוינות מצד רבניהם ונמוגו.
      8. התנועה הציונות הייתה תנועת מיעוט בעם היהודי. רוב העם התנגד לה: הרפורמים, הקונסרבטיבים, רוב האורתודוקסים, הקומוניסטים, המתבוללים, רוב האינטלקטואלים. אילולא השואה, גם היא הייתה נמוגה.
      9. בשנת 2010 פרסם המוסד לביטוח לאומי ששליש מניצולי השואה החיים עימנו היום, חיים בארץ. מדהים! דהיינו ששני שליש מניצולי השואה, אחרי שבעים שנות עלייה לא"י, עודם חיו בחוץ לארץ. כלומר שמאותם מוזלמנים שיצאו מבין גדרות התיל של התופת ההיא ב-1945, אולי ארבע חמישיות בחרו להמשיך את גלותם בחדווה ורק חמישית להיות עם חופשי בארצו.
      10. ב-1945 משתחררים 1,500,000 חיילים יהודים מלומדי מלחמה מצבאות בנות הברית ומהמחתרות שברחבי אירופה הכבושה. שלוש שנים אחר כך רק 3,000 מהם מתנדבים לסייע ליישוב היהודי בא"י להקים מדינה יהודית. הם בונים את חיל-האויר, את חיל הים ואת חיל התחזוקה. תאר לעצמך איך הייתה נראית מלחמת העצמאות אילו 30,000 מהם היו מתנדבים ובאים. ו-300,000? בן-גוריון התלבט ביו לכבוש את הנגב או את יהודה ושומרון כי לא היו לו מספיק כוחות. היינו כובשים את עבר הירדן!!
      11. עד היום, רוב העם היהודי, מרצונו החופשי, מסרב לעלות לא"י. גם האורתודוקסים שבהם מסרבים, תוך כדי תפילות שקר (כדברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי: "כשירת הזרזיר והתוכי"), גם כשהם יודעים שסכנת התבוללות ודאית מרחפת על בניהם ונכדיהם.

      מכל האמור, ידידי, יש לפנינו עבודה מרובה מול כל עם ישראל, לא רק מול הרפורמים. בתפילת העמידה אנו מבקשים: "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו". למה בשופר גדול? תמהים חז"ל. הלא כתוב בנביא: "אשרקה להם ואקבצם"? אם כן, שריקה קטנה מספיקה לנו וכולנו נתקבץ. ותשובתם היא שבבוא העת, בלי שופר גדול, גדול מאוד, לא נתקבץ. הם כנראה ידעו משהו עלינו.

    2. אבי צרפתי, תגובה יפה ומלומדת. ועוד לא הזכרנו את שבט הבוגדים מהם יצאו הקאפוס, האנטי ציונים של "בצלם בהיכל" שבט שייסד (כנראה) יהודה איש קריות ושמא שורשים קדומים יותר יש לו.

    3. אין הרפורמים של היום כרפורמים של אותה תקופה. יתר על כך, מר ברנדייס, שופט בית המשפט העליון בארה"ב ואשר עשה המון לקידום הצהרת בלפור ומעבר לכך, כמו רבים אחרים, היה יהודי רפורמי. הגיע העת להפסיק את מלחמות היהודים, ללמוד ולהבין האחד את זולתו על בסיס כיבוד הזולת. זכור, אין לנו עם אחר, ממש כפי שאין לנו ארץ אחרת.

  4. עבודה מרשימה. כל הכבוד.
    פעמים רבות
    מדהים עד כמה ההיסטוריה היא בעצם "ויכוח פנים יהודי"
    וגויים עומדים מן הצד משתאים על "יכולת החפירה" של העם הזה

  5. תודה רבה לד״ר ברץ על סדרת מאמרים מרתקת. בזכות כתיבתו הכישרונית יכול הקורא לחוש את המתח והדרמה כאילו הוא עצמו לוקח חלק בעלילה.

  6. אפילוג – תוך שלושים שנה מאשרור הצהרת בלפור רוב יהדות אירופה הוכחדה על ידי גרמניה בסיוע פעיל או סביל של רוב האומות האירופאיות שלא איפשרו מעבר פליטים לשטחן כולל בריטניה שסגרה את הנמלים ולא איפשרה הצלת יהודי אירופה אל פלסטינה.

    ממשלת בריטניה נסוגה מכל הבטחות שלה באופן מלא לאחר שקטפה את כל פירותיה.

    תהליך האינטגרציה של היהודים באירופה נעצר וחזר אחורה ורוב האומות האירופאיות מליטא עד צרפת ראו באזרחיהן היהודים תושבים זרים שיש לגרש בכל מחיר.

    מי יכול לדעת אם התהליך היה מתקיים ומגיע עד כדי השמדת עם אם לא היתה הצהרת בלפור והברית בין הציונות לבריטניה. אולי אם היתה נשמרת הנייטרליות של היהודים בקשר למאבק בין המעצמות המצב היה שונה. אולי מלחמת העולם הראשונה היתה מסתיימת בתיקו, גרמניה לא היתה מושפלת ומלחמת העולם השניה לא היתה פורצת כפי שפרצה.

    גם הישוב היהודי היה נכבש ונטבח במלחמת העצמאות על ידי צבאות שאומנו והונהגו על ידי קצינים בריטים אם לא התמיכה של ברית המועצות ומשלוחי הנשק מצכיה.

    ועד היום אנחנו עדיין לא מוכרים ומאויימים על ידי האיראנים והאחים המוסלמים שלא מסכימים לקיום האומה היהודית.

    הקשיים שמתנגדי ההצהרה התיחסו אליהם היו קשיים אמיתיים, הטיעונים שלהם היו אמיתיים, יש בעיה עם מחטפים מדיניים בלי מציאות דמוגרפית מאחוריהם שתתמוך בהם ויש בעיה כשמסתמכים על מעצמה אחת ויוצאים נגד מעצמה אחרת כי הופכים לאויבים של אחת ופילגש של השניה

  7. לצערי, מלחה זו נמשכת עד היום, והיום היא אף כוללת חלקים מבין יהדות מדינת ישראל השוללים את היותו של עם ישראל עם ואת זכותו לקיומה של מדינת לאום בארץ ישראל.

    לשמחתי, לעומת זאת, מרבית יהודי העולם התפכחו כתוצאה משואת יהודי אירופה ותומכים בהיותנו עם ואשר מדינת הלאום הליברלית-דמוקרטית שלו הינה מדינת ישראל.

    אני רק תוהה, כמה מיליוני יהודים היו ניצלים לו לא היינו צריכים לנהל מאבקים עם בני עמנו בנושא ובמקום זאת היינו, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, משקיעים משאבים כספיים ואנושיים בעליה, קליטה והכנת התשתית להקמתה של מדינתנו?

    1. ראה את תגובתו המופלאה של אדון ח', שהגיב לפניך. הוא עדיין משוכנע שאם רק היינו קצת יותר נחמדים כלפי הגרמנים, השואה לא הייתה מתחוללת. וגם שאולי בעזרת כוחנו הבינלאומי "האדיר", גרמניה לא הייתה מובסת במלחמת העולם הראשונה, ואז כל מהלך ההיסטוריה היה משתנה. מה יש לדבר. זה הלקח שלו מן השואה – לא שהייתה חייבת לקום מדינה, אלא דווקא שאסור היה להקים אותה.
      על זה נאמר – "גם אם תכתוש את האוויל במכתש, לא תסור מעליו איוולתו"…

    2. ג לוין – לא יכולתי לתאר טוב יותר את טיפשותו של 'ח'.
      לא רק בפני הגרמנים היה עלינו להתרפס, כי גם האירנים נגדנו רק בגלל הצהרת בלפור…

  8. שמחתי לגלות שמונטגיו השמאלן האנטי ציוני הנאלח לא זכה לאריכות ימים והתפגר בגיל 45, בעוד שבן דודו הציוני המופלא הרברט סמואל חי עד גיל 93.

    1. מה, רחמיך באמת לא נכמרים קצת על מונטגיו? הלורד העלוב והאומלל הזה, הבריטוני כביכול, שמפניו הזדקר האף היהודי של הגזע שאת קיומו הוא הכחיש בעקשנות כזאת, הוא בעיניי מעורר רחמים יותר מאשר מעורר תעוב. אם רק לא היה גורם לנו נזק כל כך גדול, בגלל רגשי הנחיתות ותסביך הזהות הנורא שלו, אולי היה אפשר אפילו לחוש כלפיו מעט אהדה.

  9. כתבה רעה שמוצגת כסיפור תעמולה של "טובים" ו"רעים".
    מאיפה יודע הכותב מה הסיבות לעמדה של מונטגיו
    או מונטפיורי ?
    הוא שאל אותם ? עמדתם הלגיטימית לגמרי מוצגת
    ככזו המבוססת על אינטרס אישי ואילו זו של הציונים
    ככזו המבוססת על אלטרואיזם.
    אמנם הסקירה מרתקת אבל מוצגת בצורה שטחית ומגמתית.

    1. אאא,
      שטחית לא, מגמתית כן. כולנו מגמתיים. גם אתה בתגובתך. גם אני בתגובתי.

  10. הקריאה על מעלליהם העלתה בי קבס ממש. יצורי אופל ושטן. סמאל זה שמו של השטן בתלמוד הגיב:

    אלה הם אותם יצורים ששייכים כיום לקרן להשמדה במימון זר ועויין כהגדרת יאיר נתניהו.