פרשת תולדות: יצחק, האב הנשכח

התורה מספרת מעט על יצחק וכמעט כל מה שמסופר מועתק מאברהם. אבל בתוך המעט שכן מייחד אותו, מסתתרת אמת גדולה

יצחק מברך את יעקב | גיוצ'ינו אסרטו

שנה אחר שנה נקראים סיפורי יצחק, והשומע מרגיש שמשהו בהם שונה משאר סיפורי האבות. דמותו של יצחק נותרת עמומה. אנו לא זוכים להיכרות עם האישיות שלו ברמה שבה תוארו לנו דמויותיהם של אברהם ויעקב. ההרגשה שדמותו של יצחק לא זוכה לפיתוח משמעותי מתחזקת כשבודקים אילו סיפורים מסופרים עליו בכלל: רוב סיפורי יצחק הם למעשה חלק מסיפורי אברהם – הולדת יצחק, העקידה, שליחות עבד אברהם ונישואי רבקה; או חלק מסיפורי יעקב ועשיו – הולדת יעקב ועשיו, גניבת הברכות, שילוח יעקב לארם. יצחק הוא לא הגיבור המרכזי של אף אחד מהם.

הסיפורים שיצחק אכן עומד במרכזם הם מעטים, וכלולים כולם בתוך אותה מסגרת של מעשי יצחק בארץ גרר. אפשר לחלק את אותם שלושים ושלושה פסוקים המתארים את שהותו של יצחק בארץ פלשתים לארבעה חלקים סיפוריים: הראשון עוסק ברעב בארץ והירידה לגרר, השני מספר על הצגת רבקה כאחות יצחק ועל שהיא מתגלה לבסוף לאבימלך כאשת יצחק, השלישי מספר על הבארות שחפר יצחק, והרביעי מתאר את הברית עם אבימלך בבאר שבע. כל מי שזוכר את סיפורי אברהם שם לב מיד – כל הסיפורים הללו סופרו גם על אברהם! גם אברהם נדד בשל רעב בארץ, הציג את שרה כאחותו במקום כאשתו כדי שלא יהרגו אותו, חפר בארות וכרת ברית עם אבימלך בבאר שבע (וגם אז לווה אבימלך ב"פִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ").

יתר על כן, זו לא רק תשומת לב של מי שזוכר את סיפורי אברהם, אלא התורה עצמה היא שמזכירה שוב ושוב את הישנות מעשי יצחק ביחס למעשי אברהם: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם" (פרק כו, פסוק א), "וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (שם, ג), "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו" (שם, יח), "וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי" (שם, כד).

התלות של יצחק באברהם אינה רק תלות של בן בדמות האב, או תלות של ממשיך השושלת במייסד הדגול שלה. התורה דואגת להודיע לנו שיש תלות ספרותית ביניהם. אפשר לראות את התלות הזו בצורה יפה בפתיחת מעשי יצחק (כו, א-ה) – התורה מצפה שנזכור את "הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם" ונבין שכאשר ה' אומר ליצחק "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה" יש כאן רמיזה לירידתו של אברהם למצרים, בעוד על יצחק מצווה ה' שלא לפעול כמו אביו ולהישאר בארץ.

אך התורה לא רק מצפה שנזכור את סיפורי אברהם, היא גם מפנה אותנו ישירות אליהם. כשהתורה מספרת על בארות המים שחופר יצחק נאמר "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו". לא זו בלבד שהתורה מזכירה את מעשי אברהם, ומתארת את מעשי יצחק כשחזור מדויק שלהם, היא אף מקצרת את דבריה כאן ואומרת שיצחק קרא לבארות שחפר מחדש "כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו". כלומר, התורה אינה טורחת בכלל לפרט לנו את שמות הבארות ואת מקומן, אלא מסתמכת על כך שנוכל ללכת אל סיפורי אברהם ולמצוא אותם שם. במושגים של ימינו היינו מוסיפים "עיין שם". הפניה כזו היא הדוגמה הבולטת ביותר לתלות ספרותית – גוף ספרותי אחד לא רק מזכיר פרטים מסיפור אחר, אלא ממש מפנה אותנו לעיין בסיפור אחר כדי להשלים חומר שחסר פה.

אם התורה מתכוונת לומר לנו על סיפורי יצחק "עיין בסיפורי אברהם", הרי שגם הסיפורים המוקדשים ליצחק עצמו מופנים אל סיפורי אברהם ומתייחסים אליהם במישרין. האם בכלל נשאר משהו ליצחק עצמו?

שתיקת הנביאים

חוקרי מקרא ששמו לב לתופעה הספרותית הזו הדגישו אותה מכיוון נוסף – מסורות פנים מקראיות מדברי הנביאים. על אברהם ויעקב השתמרו מספר מסורות בנביא: ישעיהו (כט, כב) יודע לרמוז לסיפור הצלת אברהם "אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם", יחזקאל (לג, כד) מתאר את דברי העם בימיו המזכירים את ירושת הארץ בידי אברהם "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ", והושע (יב, ד-ה) ממש מצטט גרסה שירית שמתמצתת חלק מסיפוריו של יעקב "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו, וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ."

לעומת האבות האחרים, יצחק לא מופיע מחוץ לחומשי התורה אלא במסגרת הקבועה "אברהם יצחק ויעקב/ישראל", להוציא פעמיים בספר עמוס (ז, ט; שם, טז), שם "יִשְׂחָק" מציין באופן כללי את ממלכת ישראל, ללא כל מידע נוסף; האבות האחרים, לעומתו, מופיעים בפני עצמם במקרא עוד עשרות פעמים. יצחק, אם כן, תלוי באבות האחרים גם באזכוריו בשאר ספרי המקרא, רובם ככולם.

לאור המצב הספרותי של סיפורי יצחק בתורה ודלות האזכורים שלו בשאר ספרי המקרא הניחו מספר חוקרים כי לא יצחק הוא שחיקה במעשיו את מעשי אברהם אביו, אלא מספרי הסיפורים שבתורה הם שחיקו את סיפורי אברהם כשסיפרו על יצחק. דמותו של יצחק תפקדה כדמות משנה במסורות המספרות על אברהם ויעקב, אך בפער שנותר בין האבות הדומיננטיים נוצר צורך לחפות על היעדר החומר העצמאי על יצחק.

הסיפורים העצמאיים אודות יצחק, טוענת שיטה זו, אבדו במהלך הדורות, שכן האבות הדומיננטיים יותר –אברהם ויעקב – ריכזו סביבם את רוב תשומת הלב ואת מחרוזות הסיפורים המשמעותיות. יצחק, לשיטתם, פשוט נפל בין הכיסאות.

מאה שערים

אבל האמת היא שגם בסיפורי יצחק כפי שהם מונחים לפנינו יש מספר פרטים ייחודיים. ראשית, יש הבדלים בין הסיפורים המסופרים על יצחק לבין המעשים הדומים והמקבילים להם הנוגעים לאברהם. למשל, יצחק מקבל הוראה להישאר בארץ ולא לרדת מצרימה, בניגוד לאברהם אביו שירד למצרים בעת הרעב בארץ. גם במעשים הדומים יצחק מוסיף ומחדש, כמו הבארות החדשות שהוא ועבדיו חפרו בנגב, בארות שלא יוחסו לאברהם אביו.

אך לא הבדלים סיפוריים בלבד מאפיינים את יצחק ומייחדים אותו מאברהם, אלא גם פרט אחד המובא בין הסיפורים, כבדרך אגב; פרט שלא מסופר על אף אחד מהאבות מלבדו (כו, יב):

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'.

יצחק הוא האב היחיד העוסק בחקלאות. גם אברהם ויעקב קנו שדות: אברהם קנה מעפרון החתי את שדה המכפלה, ויעקב קנה משכם את חלקת השדה שעליה ישב בסמוך לעיר. הם עשו בהם שימושים שונים אך לא שימוש חקלאי. הפרט הזה דרמטי במיוחד משום שבתודעה הישראלית, חיי הנוודות הם המאפיין המרכזי של תקופת היווצרות העם. הסיכום הקצר של ההיסטוריה העברית שנאמר בעת הבאת הביכורים מתאר בתמציתיות (דברים כו, ה) "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" – אבותינו היו נוודים מארם. והנה יצחק יושב על קרקע, אינו יוצא מן הארץ כבנו ואביו הנוודים, ובניגוד לרושם הרווח על תקופת האבות – הוא עוסק בחקלאות, כבני בניו שנחלו את הארץ אחרי מאות שנים והשתקעו בה.

ייתכן כי דווקא אורח חייו החקלאי של יצחק, המחובר לקרקע ומשתקע בה, שאינו עוקר ממנה גם בשעת רעב, דווקא הוא, שדומה כל כך לאורח החיים של שבטי ישראל בארץ לאחר שהתנחלו והשתקעו בה, לא זכה לאגדות מיוחדות. יצחק, עבור נוחלי הארץ, היה דמות מציאותית, יומיומית, שעומדת בצילם של דורות הנוודים הגדולים שירשו את הארץ. וכמו הדורות המשתקעים בארץ שיצרו את הקשר העמוק אליה, יצחק אולי איננו דמות של אגדות גדולות. אולי התורה לא תספר עליו רבות כמו על אביו או בניו, אך דווקא הנורמליות ויכולת היציבות שלו, וכמוה של דורות רבים של חקלאים יושבי הארץ מבני בניו, הן שמבטאות את החיבור העמוק שלנו לארץ הזו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו".

    זה סיפורו המרכזי של יצחק.

    אברהם גרש את ישמעאל אל מוות (והוא ניצל רק בזכות נס) – ארוע בעייתי ביותר (הקדוש ברוך הוא בעצמו ברך אותו – וגם כתוב שישמעאל עשה תשובה).

    יצחק לעומת זאת לא גרש את עשיו ואהב אותו.
    יצחק אהב את עשיו איש השדה כי ציד בפיו – והעדיף אותו על פני יעקב התם יושב האוהלים.
    דוגמאות יש הרבה – הציונות שמביאה הישגים חומריים (צייד) אל מול בני הישיבות יושבי האוהלים.
    דיין המצביא הפרוע אל מול אשכול הבירוקרט האפור במלחמת ששת הימים.
    עשיו – זה אותן אותיות כמו ישוע – הנצרות המיסיונרית שיוצאת לשדות וצדה אנשים ומביאה להם את בשורת האל אל מול היהדות המסתגרת.

    יצחק אהב את עשיו הצייד.
    רבקה שגדלה בצילו של אחיה לבן הארמי חששה מהצייד.

    עשיו הכריע בזה שאמר בשעה שהיה עייף "למה לי הבכורה אם אני הולך למות".
    הוא הבין שהבכורה דורשת כוחות שאין לו (הבכורים הם אלו שעבדו בבית המקדש והסתכנו בחייהם על כל עבירה שביצעו)- עשיו לא האמין בעצמו חשש שהוא הולך להיכשל וויתר על הבכורה.

    1. עשיו מזכיר לי דמות היפראקטיבית שעושה כל הזמן. אומנם ארצי אבל חרוץ לא יחכה שיביאו לו אוכל אלא יוצא צד ומביא אוהב להיתקדם להיתפתח. והראייה הנצרות ההיפראקטיבית שהיגיע עד הלום בזכות מאמצים יגיעה ארצית ומרץ עצום. הדינמיקה הארצית בשלב מסוים הופכת בעוכריה. והראייה אמריקה של היום. חלום ושיברו. מכונה אדירה כנענית פגנית שאיבדה מהנעורים.
      אנחנו זה תחתיות תהום או משהו זוהר.
      הכי חשוב המישפט האלוהי שבא וחורץ. האל חרץ לטובת שרה והאל חרץ נגד נכלולי יעקב. הוא משיג את שלו בנוכלות. מנצל את חולשת עשיו הרעב והעייף. אחרי זה שוב לא לומד לקח. לא מחפש יושר כנות יגיעה אמיתית אידיאל. אז מגרשים שילמד לקח. ממש כמו שגורשנו לאלפיים שנה. יעקב לא היה בזמן מות אביו ברח. עשיו נישאר. כל הנדודים הנוראים שלו ועוד בא לו מלך הרמאים. אבל הכל לטובה.
      מיצחק יצא עשיו. מדהים שני מיליארד אנשים. ואנחנו חחחחח תמיד מעטים. האל לא אוהב אותנו הרבה.

  2. עוד מהמשותף בין אברהם ויצחק הוא הנשים העקרות –
    "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא"
    (ושוב הזהות הלא ברורה כי כידוע התנ"ך במקור אינו מנוקד, אבל זה מעצבן מגיבים וזו לא הכוונה שלי, הכוונה שלי ללמוד)

    מה שמעניין אותי בפרשה הוא דווקא הצבעוניות.
    לא, לא רבגוניות אלא מונורכומטיות. חמישים גוונים של אדום אם תרצו.
    אז עשיו היה אדמוני כולו כאדרת שיער.
    יעקב בישל (רקח, יותר נכון אמו רקח) נזיד עדשים. לעדשים עד כמה שזכור לי יש צבע חאקי ירקרק זית.
    אז מה פתאום "הלעיטני נא מן האדום אדום הזה … על כן קרא שמו אדום" ?
    שאלתי איש יהודי אשר ענה – "ה'נא' ב'הלעיטני נא' מתייחס לבשר הנא אשר היה בנזיד"
    שזה פירוש פנטסטי מבחינתי ומשאלת הלב שלי היא לקרוא פה (באתר) עוד מהדברים הללו.

    בקיצור הפרשה הזו היא אופרת סבון בצבע אדמדם –
    האם ובן הזקונים רוקחים מזימה לעשוק את ירושת הבכור ומצליחים בכך.
    הבכור זועק זעקה גדולה – "פעמיים יעקובת אותי! פעם עם הבכורה ופעם עם הברכה!"
    ויוצא כאילו דווקא עם נשים מפוקפקות למורת רוחם של הוריו.
    אבל בשורה התחתונה עשיו מצטייר דווקא כסלחן ולמרות כל מה שנעשה לו – ראה כי הנשים המפוקפקות לא באות טוב בעין של יצחק אביו – אז הוא נישא בשלישית למָחֲלַת סולידית.
    כעת, מי מהקוראים שם לב שהשתמשתי בכוונה בפועל "עושק" ?
    האם מקור הפועל "עושק" בא משם הבאר עֵשֶׂק ?
    שיטנה זה כמעט ברור לי שכן.
    ולמרות שעושק ושיטנה הן שמות בארות להנצחת הרוע של הפלשתים – אולי, רק אולי הם מרמזים לבאות בסיפור גניבת/לקיחת/מכירת הבכורה?

    1. הבאר השלישית רחובות מסמלת את בית המקדש השלישי וחזרתנו לארצנו שלא יהיה לה סוף... הגיב:

      בנושא הבארות שחפר יצחק קראתי דרש מאד מעניין.

      הוא חפר שלוש בארות. את שתי הראשונות סתמו לו הפלישתים לאחר מריבות. הראשונה עושק והשניה שיטנה. או אז הוא חופר את הבאר השלישית והבאר אינה מלווה במריבות או בגזל ולכן הוא קורא לה רחובות – כי הרחיב ה' לו.

      והפירוש שנתן הדרש הוא ששתי הבארות הראשונות שנחרבו מסמלות את שני בתי המקדש הראשונים ואילו הבאר השלישית שלא נחרבה ולהיפך מסמלת את בנין הבית השלישי שלא ייחרב עוד לעולם.

  3. זה בדיוק מה שהרב מרדכי ברויאר אומר על יצחק, ביחס לאברהם ויעקב. מוזר שאין שום הפניה או התייחסות של הכותב לזה