"בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ": פולמוסים ומלאכים בפרשת ויצא

מנהג הקריאה בתורה במועדים קבועים בציבור הוא עתיק מאוד, ומתועד כבר בראשית ימי הבית השני. חז"ל ייחסו את התקנה למשה בכבודו ובעצמו. על גבי מנהג זה החלו יהודי ארץ ישראל במהלך תקופת הבית השני להוסיף גם קטע קריאה מן הנביאים. תוספת הקריאה בנביא מסיימת, או, בלשון המשנה "מפטירה" את חטיבת הקריאה בתורה, ומכאן שמה המוכר "הפטרה".

ההתאמה בין ההפטרות לבין הפרשות מושפעת מכמה גורמים. לעתים הקשר הוא צורני בלבד, כמו ביטוי מיוחד שמוזכר בשתיהן. לפעמים ההפטרה לא קשורה כלל לפרשה שנקראה בתורה, והיא באה רק לרגל מועד מסוים שחל בסמוך בלוח השנה. אך לעתים רבות הבחירה בהפטרה היא מהלך דרשני, ומטרת הבחירה בה היא להאיר קטע מסוים בתורה באור דברי הנביאים. המהלך מזכיר את מדרשי הפתיחתאות הרווחים בקרב אמוראי ארץ ישראל, ובנויים על פתיחה מפסוק בנביא שהדרשן מקשר אותו לעניין בפרשה וכך מאיר פנים חדשות בתורה ובפסוק של הפתיחתא גם יחד.

ההפטרה של פרשתנו, פרשת ויצא, מזמנת מדרש מסוג אחר, מפורש הרבה יותר. ההפטרה מביאה את דבריו של הנביא הושע העוסקים במישרין בסיפורי יעקב, ומספקת הזדמנות להציץ במדרש פנים מקראי – שיקוף של האופן שבו אנשים שחיו בתקופת המקרא תפסו את סיפורו של יעקב והשתמשו בו לצרכים שונים. דבריו של הושע (פרק יב, פס' ג-ד, יג-יד), שבמנהג אשכנז ייקרא רק חלקם האחרון, מתארים באופן שירי כמה וכמה מסיפורי יעקב:

…וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ:

בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו,

וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים.

וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל

בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ…

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם,

וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר.

בדברי הושע מתומצתים ארבעה מסיפורי יעקב: מאבקיו של יעקב במלאך ובעשיו אחיו, בריחתו לארם ועבודתו ששילמה את מוהר נישואיו לאבי נשותיו, לבן הארמי. מדוע היה צריך הושע לספר לנו מחדש חלקים מסיפורי האבות?

האב הנאבק

נדמה כי התשובה טמונה במפעלו הנבואי של הושע. הוא פעל בממלכת ישראל בתקופה הסמוכה לחורבנה, סביב אמצע המאה השמינית לפנה"ס, והרבה לתקוף את הפולחן שהונהג בימיו במקדשים הרשמיים של הממלכה – בשומרון ובגלגל, במצפָּה ובתבור, ובמיוחד המקדש בבית-אל. בימיו של הושע עמד במקדש זה עגל זהב שעל פי ספר מלכים הוצב שם כבר על ידי ירבעם בן נבט, המלך הראשון של ממלכת ישראל הצפונית. הושע תוקף את פולחן העגלים הזה במספר מקומות, ובאופן כללי מתנגד לאופני הפולחן שהונהגו במקדשי ממלכת ישראל: הוא התנגד לשילוב אשרה, או כל אלה נקבה אחרת, לצדו של ה' (פולחן שיש לו תיעוד חיצוני למקרא), וגם תקף את עצם התופעה של ריבוי מזבחות, קרבנות ומצבות, ואף את התפיסה המבינה את היחס שבין קרבנות וקבלת השפע מהאל כמעֵין מסחר, ורואה במקדשים עסק, ובמנחות – אמצעי להתעשרות.

הושע, אם כן, מייחד מתקפות למקדש בית-אל, אותו מקדש שעליו אמר אמציה, הכהן הגדול של בית-אל באותו זמן לערך, "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא" (עמוס ז, יג). מקדש ממלכתי מרכזי זה סימל הרבה מן התפיסות שהושע התנגד אליהן בחריפות.

אך את המקדש בבית-אל, כפי שמספרת פרשתנו, הקים כבר יעקב אבינו כהשלמת נדרו, במקום שבו חלם את חזון הסולם וראה את מלאכי האלוהים עולים ממנו אל השמיים ויורדים. יעקב, אפוא, הוא שזיהה את קדושתו של המקום, קיבל בו את ההבטחה על ירושת הארץ ובנה בו מצבה על אותו סלע שבו חלם את החלום הנבואי. סמכותו של המקדש תלתה את עצמה ביעקב. מסורות יעקב היוו את בסיס התמיכה שלו. הפולמוס של הושע עם התפיסה השגויה והמעוותת שהוא מוצא בפולחן בית-אל כמעט מוכרח, לפיכך, לעבור דרך מעין-מדרשים על סיפורי יעקב, אותן וריאציות סיפוריות שנוצרו על ידי תומכי המקדש בבית-אל (יב, ד-ו):

בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ, בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ. וַה' אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת ה' זִכְרוֹ.

הושע ממקד את דבריו במדרשי השמות של יעקב ש"עקב את אחיו" וישראל ש"שרה את אלהים, וישר אל מלאך ויוכל": יעקב-ישראל, האב הנאבק, דומה בכך לבניו המרדניים שבוחרים לאמץ תכונה תככנית שלו ולראות דווקא בה מודל לחיקוי. את המרדנות של בני ישראל בזמנו מוצא הושע בהעצמה של מעמד המלאכים בסיפורי יעקב; ולפי ההקשר ותוכן הנבואה אנו למדים שאמונת העם בזמנו כללה ממש פולחן (!) למלאכים כאלו.

אפשר למצוא את הפולמוס האנטי-מלאכי החל בפתיחתו של הושע (יב, א) לנבואה זו בתוכחה "סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה – בֵּית יִשְׂרָאֵל, וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל, וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן". בפירושו לתרי-עשר הסביר יוליוס ולהאוזן כי הושע תוקף כאן את שתי הממלכות של שבטי ישראל  – אפרים ויהודה – על המרמה והכחש שלהם, על מאבקם באל, המתבטא בהליכתם אחרי ה"קדושים", המלאכים. לפנינו, אפוא, פולמוס נגד האמונה במלאכים ונגד פניה אליהם במקום אל ה'.

סופו של פולחן המלאכים

המתקפה של הושע נגד מקדש בית-אל בן-זמנו נוגעת בדיוק בעניין זה: מקומו של המקדש בבית-אל התקדש משום שמלאכי האלהים העולים והיורדים בסולם חשפו כי "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז), ומלאך האלהים שמתגלה אל יעקב בחלומו שוב בהמשך פרשתנו מכנה את עצמו (בראשית לא, יג) "אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר". כלומר, המלאך הוא הוא האל המתגלה בבית-אל!

פרט חריג זה, שמטשטש את האבחנה בין מלאך האלהים לבין ה' עצמו, הוא הבסיס של התפיסות האופפות את מקדש בית-אל בימיו של הושע. הושע מתאר כי המלאך, אולי אותו מלאך שנוצח על ידי יעקב (או – לפי הסבר אחר – אפילו יעקב עצמו, שבנצחונו נתעלה בעיני העם למדרגת מלאך), "יִמְצָאֶנּוּ" ב-"בֵּית אֵל", "וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ" – העם היה מגיע למקדש בית-אל ומצפה להתגלויותיו של המלאך (או של יעקב עצמו). לפי מצב עבודת האלילים באותו זמן, כלל לא מן הנמנע שאפילו ממש הוקרבו למלאכים כאלה קרבנות.

על כך אומר הושע: "וַה' אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת ה' זִכְרוֹ" – ה' הוא אלהי הצבאות, צבאות השמים והמלאכים, ולכן אין לעבוד אלא לו, ואין לשמוע לנבואות שאינן בשמו אלא בשם המלאכים המדברים עמנו במקדש בית-אל. הושע מדגיש מה עומד ביסוד הפולמוס נגד אמונת המלאכים – האמונה כי ה' הוא אלוהי הכל, גם של המלאכים, ועל כן עמו ישראל צריך לשוב אליו ורק אליו.

תוכחתו של הושע עשתה את פעולתה. ספר מלכים מספר לנו (מלכים ב, כג, טו-יט) כי מקדש בית-אל נהרס כמאה שנה אחרי כן על ידי המלך יאשיהו, כחלק מטיהור הפולחן שהוא הנהיג כשריכז את כל הקרבנות במקדש בירושלים. יש הסבורים, על פי מספר כתובים בספר הושע, כי עגל הזהב שעמד בבית-אל הושמד עוד בימי הושע, כשממלכת ישראל נאלצה לגייס מסים כבדים לאימפריה האשורית והשתמשה לשם כך בזהב העגל. הקריאות הדרשניות בסיפורי יעקב שהנביא הושע התנגד אליהן דעכו עם חורבן מקדש בית-אל והאמונות שרווחו סביבו, אך לנו נותרה פרשה זו כדוגמה מאלפת: תומכי פולחן המלאכים מצאו אישור לחטאיהם בסיפורי יעקב, ותגובתו של הנביא הוכיחה אותם על כך באמצעות מדרש נגדי; ואנו נחשפנו בהפטרה שלנו למדרש פנים-מקראי גלוי, ולמגוון הרחב של האפשרויות לספר את הסיפור המקראי, שהתקיימו עוד בתקופת המקרא.