הליברלים הגרמנים מוציאים שם רע לליברליזם

המו"מ הקואליציוני לאחר הבחירות נקלע למבוי סתום, כתוצאה מוויכוח בין מפלגת הליברלים הימנית לקנצלרית בסוגיית המהגרים

לא הצמיחה יורש. מרקל (צילום: European People's Party, flickr, CC BY 2.0)

האחראי למשבר הפוליטי החמור בגרמניה, כתוצאה מהכשלת המו״מ להרכבת ממשלה חדשה, הוא כריסטיאן לינדנר. לינדנר, בן 38, עומד מזה כארבע שנים בראש ״המפלגה החופשית דמוקרטית״ (FDP), שהיא המפלגה הליברלית הגרמנית.

תוצאות הבחירות האחרונות מחייבות את מרקל לטוות שיתוף פעולה פוליטי כמעט על-טבעי בין מפלגתה למפלגות השמאל והליברלים. אלא שביום ראשון שעבר הכריז לינדנר בדרמטיות תיאטרלית על פרישת מפלגתו מהמו״מ הקואליציוני ההיסטורי שהתנהל בין ״איחוד השמרנים״ בראשות אנגלה מרקל, הירוקים והליברלים. לאחר שהודיע על הפסקת השיחות הקואליציוניות, הוציא לינדנר את המרצע מן השק: כעת הוא מודה שכבר לפני הבחירות האחרונות לבונדסטאג היו לו ספקות גדולים בנוגע ליכולת להקים ״קואליציית ג׳מייקה״ (שם שנתפר לפי צבעיהן של המפלגות שנשאו ונתנו: שחור לשמרנים, צהוב לליברלים וירוק ל״ירוקים״).

לינדנר טוען שבמהלך השיחות להקמת הממשלה החדשה שימשו הליברלים כ״אידיוטים שימושיים״. כלומר, כניצבים שאיש אינו שואל לדעתם ואינו לוקח בחשבון את עמדותיהם. אם מיד לאחר פיצוץ המו״מ הטיחו לינדנר ועמיתיו את האשמה לכישלון השיחות בקנצלרית מרקל, שלדבריהם לא העניקה תמיכה לעמדות הליברלים, לא גילתה הנהגה והיא נעדרת כל חזון, כעת מתמקדת ביקורתו של לינדנר ב״ירוקים״, שלגרסתו ״משליכים עלינו (הליברלים) אבנים ונאצות שאנו מפלגת ימין פופוליסטי״.

על פי לינדנר, כולם אשמים בפיצוץ המו״מ שיצר משבר פוליטי חסר תקדים בתולדות גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה, חוץ ממנו כמובן. אך עדויות נציגי המפלגות האחרות מעלות תמונה שונה למדי: לינדנר אימץ במהלך המו״מ עמדות נוקשות סביב נושאים מסוימים – כמו הגבלת מספר הפליטים והמהגרים, שלא תאמו את מצע מפלגתו, והכין באופן מודע את פיצוץ השיחות במועד שיהיה לו נוח. לינדנר ידע שהקמת ״קואליציית ג׳מייקה״ אינה פופולרית בדעת הקהל הגרמנית, ולא רצה לשלם מחיר אלקטורלי עתידי על הצטרפות לממשלה כזו. הוא העדיף לייצר דרמה שתעמיד אותו במרכז הזירה הפוליטית, תציג אותו כלוחם בלתי מתפשר על עקרונות ורעיונות, ותחזק את התמיכה במפלגתו בבחירות שעשויות להיערך בקרוב. ההערכה בברלין היא שלינדנר כלל לא רצה לשבת בממשלה, אלא העדיף מלכתחילה את ספסלי האופוזיציה שמהם יוכל לנהל מאבק בממשלה. ישיבה בממשלה, ועוד עם מפלגת שמאל מובהקת כמו הירוקים, הייתה מחייבת אותו לפשרות לא פופולריות. באופוזיציה אפשר לצעוק, לזעוק ולמחות בלי לשלם מחיר כלשהו.

כריסטיאן לינדנר. צילום: ריימונד ספיקינג, ויקיפדיה (CC BY-SA 4.0)

טראומת ההפסד הצורב

לינדנר למד לקח מההיסטוריה הלא רחוקה: הפעם האחרונה שבה הייתה מפלגתו חברה בממשלה (בראשות מרקל) – בין השנים 2009 ו-2013 – הייתה גורלית עבור הליברלים. זו הייתה תקופה של משבר כלכלי עולמי ואירופי, שלא איפשר לליברלים לממש את הבטחותיהם להוריד מסים באופן משמעותי. יתרה מזאת, הם ישבו בממשלה שהעניקה סיוע כספי נדיב ביותר להצלת יוון מפשיטת רגל – מהלך שהיה מנוגד לתפיסת עולמם של הליברלים.

בבחירות הכלליות ב-2013 קרה לליברלים משהו שלא התרחש בתולדות המפלגה מאז הקמתה לאחר מלחמת העולם השנייה: היא לא עברה את אחוז החסימה (5%), ואיש ממועמדיה לא נבחר באופן ישיר. כתוצאה מכך, בבונדסטאג הקודם לא הייתה כל נציגות לליברלים. הבחירות ההן נחקקו בזיכרונם של הליברלים כטראומה עמוקה ביותר. במשך עשרות שנים נחשבו הליברלים ״ממליכי המלכים״ של הפוליטיקה הגרמנית, לשון המאזניים בין השמרנים לסוציאל-דמוקרטים, שבהתאם לרצונם ומצב רוחם תוקם ממשלת ימין או שמאל. כשותפה הקטנה הקבועה בממשלות גרמניה (גרמניה המערבית תחילה, וגרמניה המאוחדת בשנותיה הראשונות), איישו הליברלים דרך קבע את משרד החוץ הגרמני והנחו את מדיניות החוץ הגרמנית.

המצב הזה נמשך כל עוד הייתה הזירה הפוליטית הגרמנית מורכבת ברמה הלאומית משלוש מפלגות בלבד. בסוף שנות השמונים הפכה המפה הפוליטית הגרמנית למגוונת וצבעונית יותר: תחילה עם התעצמותם של הירוקים, לאחר האיחוד עם הצטרפות השמאל הרדיקלי – ממשיך דרכו הרעיונית של המשטר הקומוניסטי המזרח-גרמני, ובבחירות האחרונות עם כניסתה לבונדסטאג של מפלגת הימין החדש, ״אלטרנטיבה לגרמניה״, כמפלגה השלישית בגודלה.

לאחר הבחירות של 1998 ותבוסתו של הקנצלר הלמוט קוהל, מצאו עצמם הליברלים באופוזיציה, לאחר שהקנצלר הסוציאל-דמוקרט גרהרד שרדר הקים לראשונה קואליציה עם הירוקים. ניצחונה של מרקל ב-2005 היה אמור להחזיר את הליברלים לממשלה. הליברלים, שבראשם עמד אז גידו ווסטרוולה – ראש המפלגה הראשון בגרמניה שיצא מהארון – היו השותפים המועדפים על מרקל להנהגת מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית שבה האמינה אז הקנצלרית. אך למרקל ולליברלים לא היה רוב, ומרקל אולצה להקים ״קואליציה גדולה״ עם יריביה הסוציאל-דמוקרטים, והליברלים נשלחו לאופוזיציה. ארבע שנים לאחר מכן הם הצליחו להשיג את התוצאה הטובה ביותר בתולדותיהם (14,6% מקולות הבוחרים) ולהבטיח למרקל רוב ימני שפעל בדיעבד לרעתם. אבל את האפקט ההרסני שיש למרקל על שותפיה הקואליציוניים הבינו הליברלים רק כשהיה מאוחר מדי עבורם, והם הועפו על ידי הבוחרים מהבונדסטאג.

מוות מסתורי בצניחה

הליברלים עצמם תרמו רבות לתדמית שנוצרה להם בקרב דעת הקהל הגרמנית, כתוצאה מסכסוכים פנימיים וזגזוגים רעיוניים. ההתפצלות הגוברת של הבוחרים הגרמנים למספר גדל והולך של מפלגות, הביאה את צמרת המפלגה הליברלית לזנוח תפיסת עולם ליברלית ולנקוט דרכים פופוליסטיות ביותר במאבק על לב הבוחרים. ממפלגה עם קו אידאולוגי ברור הפכה ה- FDP למפלגת מצב רוח ומחאה, שבוחרים כועסים נודדים אליה מדי פעם ונוטשים אותה בבחירות הבאות. לינדנר לא רצה לחוות נטישה כזו במשמרת שלו. הוא הצליח להקים את המפלגה הליברלית מהקרשים, והוא רוצה להצעיד אותה לממשלה שבה הוא יוכל להשפיע. לא ממשלה שבה הוא יחזיק את הנרות לשותפים האחרים.

הפופוליזם שאליו נטתה המפלגה הליברלית גרם לה גם לפתח עמדה בעייתית כלפי ישראל. אחד מראשיה בשנים קודמות היה ממנהיגי הלובי הפרו-ערבי והאנטי-ישראלי בגרמניה. האיש, ירגן מלמן, קיבל סיוע מגורמים ערבים להפצת תעמולה אנטי-ישראלית במסגרת מערכת בחירות שהתנהלה בתקופת האינתיפאדה השנייה. הפעילות הזו הביאה בסופו של דבר להרחקתו מהמפלגה. כתוצאה מעסקאות אפלות אחרות שמלמן היה מעורב בהן, בכללן מכירות נשק לא חוקיות למדינות ערב, נפתחה נגדו חקירה. זמן קצר לאחר תחילת החקירה ביצע מלמן – שבתקופת שירותו הצבאי היה צנחן – צניחה ובמהלכה המצנח שלו לא נפתח. מותו של מלמן אפוף עד היום תיאוריות קונספירציה שונות, בהן כאלו המאשימות את המוסד באחריות ל״טיפול״ במצנח.

אחד ממנהיגי המפלגה הליברלית כיום, וולפגנג קוביקי – שלאחר הבחירות האחרונות מונה לאחד מסגני נשיא הבונדסטאג, והיה עשוי להתמנות לשר בממשלת גרמניה לו היה המו״מ הקואליציוני מסתיים בהצלחה – היה אחד האנשים הקרובים ביותר למלמן והגן עליו מפני ההאשמות שהביקורת על ישראל והפעילות שלו נגדה נבעו מאנטישמיות. עשר שנים לאחר צניחתו של מלמן אל מותו, חשף קוביקי מכתב פרידה שמלמן הותיר בידו לפני מותו. המכתב מאשר סופית את התאבדותו של מלמן, והוא כולל גם התייחסות לפרשיות שיוחסו למלמן, בהן עסקים שונים עם איראן. צירופו של קוביקי לממשלת גרמניה לא היה עושה טוב ליחסיה עם ישראל.

מתחרים על קולות הימין

אחד מסממני הפופוליזם שהשתלטו על המפלגה הליברלית הגרמנית היא התעקשותה במהלך המו״מ להגביל באופן משמעותי את מספר הפליטים והמהגרים שכניסתם לגרמניה תותר. בנושא זה נדמה שהליברלים אימצו קו קרוב לזה של מפלגת ״אלטרנטיבה לגרמניה״, הרחק מזה של מפלגות ליברליות מערביות אחרות. בשני העשורים האחרונים שאבה המפלגה הליברלית, בתקופותיה הטובות, לא רק מצביעי מחאה נודדים אלא גם מצביעים רבים ממחנה הימין, שהתאכזבו ממדיניות הפשרות של מרקל וחיפשו מפלגת ימין ״טהורה״. ״האלטרנטיבה״ גזלה מהליברלים חלק מציבור הבוחרים הזה. לינדנר מחזר עכשיו אחר מצביעי הימין ״הנוקשה״. גם בימי קודמו, ווסטרוולה, הואשמו הליברלים בכך שהם מנסים לרתום למפלגתם את הבוחרים ״החומים״, כלומר בעלי הנטייה לימין הקיצוני. הגישה הזו לא נבעה רק מחשיבה פוליטית טקטית: רבים ממייסדיה של המפלגה הליברלית אחרי מלחמת העולם השנייה היו נאצים.

כמעט כולם יוצאים מפסידים מכישלון המו״מ הקואליציוני: מעמדה הפוליטי של מרקל בגרמניה ובאירופה, שממילא נחלש מאוד בעקבות ״משבר הפליטים״, התערער עוד יותר. הליברלים מאשימים את מרקל שניהלה את המו״מ הקואליציוני באופן כאוטי וללא חזון, אך מאחר שהם הודיעו על הפסקת המו״מ – הכישלון יירשם על שמם. כרגע הם אמנם התחזקו קלות בסקרים, אך ככל שהמשבר הפוליטי יתמשך, הם ימצאו עצמם מואשמים באחריות לו. הציבור הגרמני ברובו אוהב ושוחר יציבות. הירוקים לקחו סיכון אלקטורלי גדול בכך שהסכימו לדון על כניסה לממשלה בראשות מרקל. ויש גם כעס ציבורי על סירובם של הסוציאל-דמוקרטים להקים ״קואליציה גדולה״ חדשה.

אם אכן לא תיוותר למרקל ברירה אחרת אלא להכריז על בחירות חדשות, היחידים שעשויים להרוויח מכך הם אנשי ״האלטרנטיבה לגרמניה״ – גם אם בסקרים האחרונים כוחם נחלש קמעא. אם יעלה בידיה של מרקל להקים ממשלת מיעוט, תיקלע גרמניה למצב של אי-יציבות שלטונית דווקא בזמנים שבהם היא ואירופה זקוקות מאוד ליציבות פוליטית בברלין.

מרקל אוהבת מצבים מורכבים ומאתגרים. זה מאפשר לפיזיקאית שבה לחפש פתרונות יצירתיים. אבל גם לה ברור שהקריירה הפוליטית שלה מתקרבת לקיצה. כרגע אין לה יורש או יורשת עתידיים בראשות ״איחוד השמרנים״, והמפלגה לא ידעה להצמיח דור הנהגה חלופי. למרקל לא נותר אלא לקוות, שהפחד מפני ״האלטרנטיבה״ יגרום לסוציאל-דמוקרטים לחזור בהם מסירובם העקרוני להקים עמה ממשלה. אולי תוך צירופם של הירוקים לממשלה, באופן שייצר שוויון כוחות בין ימין ושמאל.

ייתכן שהמחיר לצירופם של הסוציאל-דמוקרטים יהיה ״הפיתרון הישראלי״, כלומר ממשלת אחדות לאומית שהעומד בראשה יוחלף כעבור שנתיים, כפי שהיה בממשלת פרס-שמיר באמצע שנות ה-80. כך, יוכלו הסוציאל-דמוקרטים לשכנע את עצמם ואת בוחריהם שביכולתם לחזור ללשכת הקנצלר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. ששש..אל תספרו זאת למו"ל בטאון החמא'ס שרק הבוקר נזף בנתניהו הגיב:

    שאינו לוקח דוגמא מ"אנגלה מרקל שהבינה מה הלקח האמיתי של הפשיזם הגרמני". הפרט המענין העולה מתיאור הכתבה שהכותב לא מתייחס אליו הוא ה'ישראליזציה' של מדינות העולם, כלומר הקיטוב המהותי בין מחנה "תאבי החיים" לבין "המתאבדים המוסריים" שמופגן בגרמניה, ארה"ב, בריטניה ושבא עקב ההתעמתות עם הרצחנות המוחמדינית, התעמתות שאנו כאן נדונו להיות ראש החנית שלה.

  2. לא ראוי לכנות את ההתנגדות לכניסת "פליטים" לאירופה בשם פופוליזם. זה מינוח שמתאים לדוגמה המופרכת והמגוחכת של התקשורת הממוסדת, לא לאתר 'מידה'. ההתנגדות ברחבי היבשת לפלישה הרכה של המוסלמים (שהמינוח "פליטים" הוא כינוי מכובס שלהם) איננה פופוליסטית, אלא מהווה פשוט כורח הישרדות בסיסי.

  3. טענה מגוחכת שלא ניתן לממש מצע כלכלי ימני בעת משבר.זה כמו טרויקה בכדורגל שניתן ליישם רק
    אם אתה מוביל בשני שערים לפחות.עת משבר היא
    הזדמנות ליישם דברים ולא תירוץ להמנע מליישם אותם.
    מה בדיוק הבעיה עם זה שיוון תפשוט רגל ?

    אם הוא היה מצטרף לממשלה זה היה בתור עלה תאנה ימני לממשלת שמאל בראשות ד"ר אנג'לה מורו.
    החרדים יכולים להצטרף לכל ממשלה כי הם די אדישים
    לבחירות.המצביעים שלהם לא עוברים למפלגה אחרת.
    זו סיטואציה ייחודית.כל מפלגה אחרת חוששת מבחירות.

  4. שהגרמנים יהיו בשקט, הם מנסים להתערב בעינינייה הפנימיים של ישראל באמצעות עמותות ו"מכוני מחקר" עלאק. חבל שישראל לא נלחמת בניסיונותיה של ממשלת גרמניה לבצע פה שינוי שלטון. צריך לזרוק את הכלבים הללו מכל המדרגות.

    כל הכבוד לך אלדד שאתה חושף את הפנים האמיתיות של "גרמניה החדשה"