ההסתדרות כבר לא צריכה לשבות כדי לסחוט

המדינה התרגלה לכוח המופרז של ההסתדרות, שמקבלת מה שהיא רוצה גם בלי שביתה. למה זה קורה ומה צריך לעשות

מתן מתמשך אל תוך הלילה עם יו"ר ההסתדרות ושר האוצר | פלאש 90

אם אתם מריחים משהו מיוחד באוויר, זה לא החורף. גם לא הגשם הראשון. זו עונת השביתות שזה עתה החלה. בשנים האחרונות התרגלנו לכך שחודשי נובמבר ודצמבר, לקראת שנת הכספים הבאה, הם המועד שבו ארגוני העובדים מאיימים לחפש את טרפם – אלא אם מאכילים אותן מראש, אז הם חוזרים לשנת החורף הקצרה שלהם. אלא שלאחר שנים של האכלה מסודרת, הם כבר הבינו: לא צריך לצאת לשביתה, אפשר רק לאיים. עונת השביתות מזמנת טקסים מיוחדים כמו ליל השביתה. בלילה כזה יושבים הצדדים למשא-ומתן מדומה כל אותו הלילה, עד שכמעט עולה השמש ובא יו"ר ההסתדרות ואומר "רבותינו, הגיע זמן מסירת הר של מזומנים".

אבל אפילו טקסים אלה נעלמים לאיטם. הנה, גם הדרישה של ההסתדרות בנוגע לביטוח הסיעודי נתקבלה בלי שביתה ומשא ומתן מרתוני, אך עם הרבה מזומנים. ארגון המורים, שכבר קיבל את המזומנים בהפתעה, רק לא בתנאים שלו, החליט בינתיים לעשות רעש של שביתה ממושכת כדי להציג מראית עין של מאבק אחרי שפספס זאת כשקיבל הכל מראש. כיצד עובד אותו מנגנון שמסדיר את היחסים המוזרים בין ארגוני העובדים למדינה?

מתנות תמורת רפורמה בנמל

ב-2004 עבר חוק רשות הנמלים. הרעיון היה פשוט: להפריד את רשות הנמלים בישראל לשלוש חברות נמל באשדוד, בחיפה ובאילת, שיפעלו באופן עצמאי. זאת כהכנה לקראת הפרטה שלהן. בתגובה, הנמלים בארץ יצאו לשביתת ענק, שהייתה הארוכה והקשה ביותר בישראל. 4.8 מיליארד ש"ח הפסד למשק ב-23 ימים של הפסקת העבודה של הנמלים, שעובדיהם הטילו על ישראל מצור ימי מוחלט.

לאחר משא ומתן אינטנסיבי בחסות נשיא בית הדין לעבודה דאז, סטיב אדלר, נחתם ההסכם הקיבוצי הגדול של 2005 בנמלים. מדובר בהסכם לא ידידותי לסביבה שנפרס על פני מאות עמודים, ולכותב השורות היה העונג המפוקפק לקרוא ולסכם אותו. עיקר ההסכם מדבר על הסכמה של ועדי הנמלים וההסתדרות להעברת הרפורמה, אבל במחיר של שוחד ענק. העלאות שכר של עשרות אחוזים, הבטחת חסינות מוחלטת מפיטורים, ותוכניות פרישה מוקדמת כמו-צה"לית לוותיקי הנמל. אחת ההטבות הייתה 50,000 ש"ח שיינתנו באופן מיידי לכולם, "מזומן ביד", תוך הבטחה ל-50,000 ש"ח נוספים (ותוספת שכר קבועה נוספת) ברגע שתושלם הנפקת הנמלים בבורסה, שתוכננה ל-2010. אבל זה לא קרה מעולם. למה?

אם ניקח את הבעיה שלנו לתחום של אסטרטגיה ותורת המשחקים, משא ומתן על שביתה דומה מאוד למשחק "צ'יקן". במשחק כזה, שני רכבים דוהרים אחד לכיוון השני, כאשר המפסיד הוא מי שסוטה מהמסלול ראשון. זו מטאפורה מצוינת למשא ומתן שברקע שלו עומדת יכולת לחולל נזק בקנה מידה עצום, כמו נשק גרעיני או שביתה המונית. מי שבסופו של דבר ינצח במשחק צ'יקן הוא מי שהרכב שלו גדול יותר. כלומר, אם משאית משחקת צ'יקן מול אופניים, האופניים יסטו ראשונים פשוט כי המשאית לא לוקחת על עצמה שום סיכון בכך שהיא ממשיכה קדימה, בזמן שהאופניים לוקחים סיכון עצום. מה שמשנה במשחקי צ'יקן אלו יחסי הכוח בין הצדדים.

כוחו של מונופול

בחזרה לנמלים. חוקי העבודה בישראל, שאוסרים על פיטורים – או אמצעי התמודדות אחרים זולת ניכוי שכר על זמן השביתה – של עובדים שובתים, נותנים לוועדים המונופוליסטיים כוח עצום. אין להם אפילו את תקרת הדרישות הרגילה של וועד עובדים בחברה פרטית – רווחיות החברה – שאם לא יתחשבו בה היא תקרוס יחד איתם. במגזר הציבורי, אלה יכולים לדרוש כמה שהם רוצים, ומשלם המיסים ישלם. לעומת זאת, מה שנותן לממשלה את הכוח זה היכולת שלה לשנות את החוק. כל עוד יש לה תמיכה ציבורית היא יכולה להתעקש, להתיש את הוועדים ואפילו להחליש אותם בטווח הארוך אם הציבור מואס בהם מספיק. בפועל, יש עוד דבר שמקטין מאוד את הסיכון שהוועדים הגדולים לוקחים כשהם הולכים "עד הסוף" – מערכת התמריצים שהמדינה מייצרת להם בהסכמים שאחרי כן.

ההסכם הקיבוצי של 2005 הוא בסך הכול דוגמה אחת, בוטה מהרגיל, לתופעה הכללית שמתרחשת כשהמדינה נושאת ונותנת מול הוועדים הגדולים. הם מחזיקים בנשק השביתה, ולכן כדי להעביר רפורמות ולמנוע מהם להשתמש בו, צריך לשחד אותם בסכומים אדירים ולהבטיח להם תנאים מפליגים. בטווח הקצר זה אכן מונע את השביתה ופעמים רבות מאפשר התייעלות מסוימת, אבל בטווח הארוך האפקט הוא הפוך לחלוטין – הוועדים יודעים שכל מה שהם צריכים לעשות זה לאיים בשביתה, ובתמורה יובטח להם שיפור בתנאים במטרה למנוע את המשבר. כלומר, מערכת התמריצים בטווח הארוך דוחפת אותם לצאת לעוד ועוד שביתות, בלי שקיים תמריץ להימנע מההתנהלות האלימה. אין מה לדאוג, הצרכן המודאג לא יכול לעבור למתחרים.

זו בדיוק הסיבה שב-2010, כשהגיע המועד להנפקת הנמלים, העובדים פשוט סירבו לאפשר את המשך ההליך למרות התמורות המופלגות הנוספות שהוצעו להם, והעדיפו לאיים בשביתה. הם מבינים שבטווח הארוך מה שמשנה אלו יחסי הכוחות בין הצדדים, ולכן הדבר ההגיוני לעשות מבחינתם היה להימנע מפירוק הנשק הגדול ביותר שברשותם.

גם בחברת החשמל

הרפורמה המתוכננת בחברת החשמל דומה מאוד. לאחר הקביעה התקדימית והשערורייתית של בית הדין לעבודה, שלמעשה שינה את הדין (ואת החלטת בג"ץ בעניין משנים עברו) והתיר לעובדי חברת החשמל לשבות גם כנגד רפורמות והחלטות רגולטוריות של המדינה – הסוגיה עלתה לדיון בבג"ץ בקיץ האחרון.  בדיון בנושא שביתה מתוכננת בחברת החשמל, בג"ץ רמז שהוא צפוי להגביל את זכות השביתה במקרה של רפורמה ממשלתית שאיננה נוגעת למהלך ניהולי מסוים בתוך חברה שבבעלותה. לפתע היה סיכוי שיחסי הכוחות ייטו לעבר הממשלה והציבור שהיא מייצגת במקרה של רפורמות משקיות.

ההסתדרות הבינה כמובן מה גודל האיום על הפריווילגיות שלה, ונכנסה מיד למשא ומתן עם שר האוצר כחלון. ההצעה: המדינה תמשוך את העתירה מבג"ץ, בתמורה לרפורמה בחברת החשמל. התכנית היא מכירה של 4 תחנות כוח של חברת החשמל לידיים פרטיות, ו"פרישה מוקדמת" של ותיקים בחברת החשמל. זו רפורמה טובה לכל הדעות, אבל המחיר שלה עצום – התפרקות מהנשק רב העוצמה ביותר שיש בידי המדינה מבחינת יחסי הכוחות בינה ובין הוועדים המונופוליסטיים.

שימו לב מי תומך נלהב בפשרה ומי מתנגד לה בקרב הוועדים עצמם. בעוד שיו"ר ועד עובדי חברת החשמל מיקו צרפתי ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן מובילים את המשא-ומתן על הרפורמה, ועד המהנדסים הצפוני של חברת החשמל האשים את ההסתדרות ב"שיתוף פעולה עם ההנהלה". ההסתדרות ובכיריה מודעים לעובדה שפסיקה של בג"ץ תשפיע הרבה מעבר לחברת החשמל. היא תשפיע על כל המונופולים הממשלתיים והוועדים הגדולים, תיקח מהם את הכוח העודף שמצוי ברשותם כנשק נגד רפורמות ממשלתיות, ותחזיר את יחסי הכוחות למקום יותר מאוזן. את זה הם מוכנים למנוע בכל מחיר. בדיוק לכן צריך להתעקש על זה ולא לחזור על טעויות העבר – אסור למכור את האינטרס הציבורי בנזיד עדשים.

התנועה לאיכות השלטון, שביקשה להצטרף לעתירה לבג"ץ למקרה שהמדינה תמשוך אותה בעקבות הסכמה על רפורמה בחברת החשמל, פועלת נכון. כחלון מנסה ליצור אשליה של עשייה והתקדמות שאותה הוא יוכל לשווק בבחירות הקרובות, הפקידים של משרד האוצר שאחראים על הנושא כבר מחכים להתקדם לתפקיד הבא, אבל בכירי ההסתדרות נמצאים בעסק כבר הרבה מאוד זמן, והלך המחשבה שלהם בהתאם. הם מבינים את יחסי הכוחות ואת המשמעות שלהם, ואת זה צריך ללמוד מהם.

שיטת השוחד הסדרתי לוועדים כדי להעביר רפורמות מינוריות במחיר מופקע – כשלה לחלוטין. כל מה שהיא מייצרת זה תמריץ לעוד שביתות, עוד איומים ועוד ויתורים על האינטרס הציבורי, לטובת קבוצת הלחץ ההסתדרותית והמונופולים הממשלתיים.

אתם יודעים מה האסטרטגיה הכי טובה במשחק צ'יקן? לזרוק את הבלמים מהחלון. להבהיר שאנחנו מתכוונים להתעקש על האינטרס הציבורי ולהגן עליו במקרה הצורך. הגיע הזמן שנפסיק לפחד משביתות, וננסח מחדש את מערכת התמריצים ביחס הממשלה לוועדים המונופוליסטיים. בטווח הארוך רק זה מה שיבטיח לנו שוק חופשי ומתקדם, בלי האיום הבלתי-נגמר בשביתות למען פריווילגיות של עובדים מקומבנים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. מהו בעצם "האינטרס הציבורי", המוזכר בסוף המאמר? האינטרס הציבורי הוא נמלים וחברת חשמל יעילים, שעובדיהם משתכרים בכבוד ויכולים לפרנס את משפחותיהם. זה אפשרי.
    לו ניתן היה לתת אמון שמטרתה של הממשלה היא אכן לאפשר לעובדים שכירים להתפרנס בכבוד, היתה גם הכוחנות של הוועדים הגדולים פוחתת, והיתה תמיכה ציבורית גדולה יותר בהגבלתם. אבל המציאות היא שההפרטות מרעות מאד את שכר העובדים, מפקירות את האינטרסים שלהם, מוסרות נכסים יקרים ששייכים לכולנו לבעלי הון שאטומים לאינטרס הציבורי ולצרכי העובדים (ראו עידן עופר, אריה גנגר מהעבר, ואחרים), ולא בטוח שהן תנהלנה את משק החשמל ואת התחבורה בצורה יעילה יותר.