"צ'ה היה הראשון שלי": האקדמאים הישראלים שמעריצים את רוצח ההמונים

יום עיון שהתקיים אתמול באוניברסיטה העברית לרגל יובל למותו של צ'ה גווארה, היה רווי אהדה למהפכן הסדיסט. דוד טל היה שם

דיוקנו של גווארה על בניין משרד הפנים בהוואנה | מרק סקוט ג'ונסון, פליקר, CC BY 2.0

כששמעתי ש"מכון טרומן לחקר השלום" באוניברסיטה העברית מארגן יום עיון על פועלו של ארנסטו "צ'ה" גווארה, התגובה הראשונה הייתה הפתעה קלה. היא גברה כאשר קראתי את כותרות המושבים וההרצאות. לא שבשגרה המכון מקדיש עצמו רק להבאת השלום, אבל דיונים מלאי אמפתיה ליד ימינו של דיקטטור נורא ולסדיסט ורוצח המונים מכובד בפני עצמו? ובכן, גם בסטנדרטים המקלים יחסית של האקדמיה מדובר בהגזמה. במחשבה שנייה הגיעה גם הסקרנות: אולי בכל זאת יכול להיות מעניין להבין מה מושך אנשים לדמות רצחנית כל כך, גם יובל לאחר מותו? החלטתי אפוא לבקר באירוע ולהתרשם בעצמי.

כיוון שההיכרות שלי עם צ'ה מוגבלת למדי, פניתי לגוגל כדי ללמוד עליו קצת יותר. בחיפוש מהיר מצאתי תיעודים של פשעים מחרידים נגד האנושות והוצאה להורג של פעילי זכויות אדם וילדים בני 14 (קראו למשל את כתבתו המעולה של עומר דוסטרי), אך גם לא מעט כתבות המשתפכות בערגה על האינטלקטואל המופנם והטקטיקן המבריק, אשר הביא את בשורת הסוציאליזם לדרום אמריקה ונלחם באומץ נגד משטרי בובות קולוניאליסטיים. חלק מהמאמרים תיארו אותו כאדם משכיל אשר בז ל"פחותי אינטלקט", לא התחבר להמון העם והחזיק בתיאוריות חברתיות נאיביות עד ייאוש (טוב, אולי בכל זאת ההערצה אליו באקדמיה הגיונית). בעוד מיעוט של המאמרים האוהדים את צ'ה משמיטים לחלוטין את פשעיו, רובם הגדול מגדירים אותם "טעויות שנעשו" ו"חפים מפשע שנפגעו", אך מציינים כי בהתחשב בתקופה שבה פעל ובאידאליזם הבלתי מתפשר שלו, חסרונותיו מתגמדים מול היתרונות.

ומכאן לרשמיי מהאירוע עצמו: הגיל האופייני של המשתתפים היה חמישים ומעלה, אך פה ושם נצפו בקהל גם אנשים צעירים יותר. אני ניגש לאחד מהם, סטודנט לתואר שני בפקולטה למדעי החברה, ושואל אותו מה הוא אוהב בצ'ה. "ארנסטו היה אידיאולוג אמתי, אדם מבריק ובעל חזון שלא נתן לשום דבר לעמוד לו בדרך". אתה מכיר את הביקורות עליו? את הדברים הרעים שאומרים שהוא עשה? אני שואל. "לא הוגן לשפוט אותו במנותק מההקשר", הוא מסביר לי בטון עדין ומלמד. "הוא עבד למען אידאלים חשובים, והנורמות אז היו שונות". מה אתה חושב על הדרישות בארה"ב להסיר פסלים של גיבורי האומה שהיו בעלי עבדים? אני מנסה להקשות עליו, והוא לא ממצמץ: "צריך לנתץ אותם אתמול, נראה לך הגיוני שאנשים צריכים לחגוג את מי שעזר לדכא אותם?". עקביות בסיסית, מסתבר, היא דרישה מוגזמת בהקשר הזה.

"צ'ה לא אשם!"

הכנס נפתח בהצגה של דמותו של גווארה על ידי פרופ' קלאודיה קידר. היא פורסת סיכום מרתק של עברו האינטלקטואלי, עיצובו האידאולוגי, חייו כלוחם, מדינאי ורפורמטור, ודיון בכל תחומי המחקר המעניינים על אודותיו. למען הסר ספק, אף אחד מהם לא כולל את האלימות והאכזריות שלו.

הפאנל הראשון, תחת הכותרת "בין היסטוריה לפוליטיקה: גווארה כמהפכן לטינו אמריקאי", מתחיל בכיכובו של פרופ' אפרים דוידי, אשר התפרסם לאחרונה בהצהרותיו כי בוונצואלה אין בכלל רעב (כנראה החלו לאכול שם חיות מחמד כאקט חינוכי). דוידי רוצה לדבר על הטעויות של גווארה. לא, הוא לא מתכוון לרצח הומוסקסואלים או כליאת עיתונאים, אלא למעורבותו הכושלת בקרבות של הקונגולזים נגד הקולוניאליסטים הבלגים והבידוד שאליו נקלע בזמן פעילותו בבוליביה, אשר הביאה בסוף למותו. לגווארה היו לא פחות כישלונות מהצלחות, מציין דוידי, ורבים בדרום אמריקה חיקו את מודל הפעילות שלו – גם הם ללא הצלחה יתרה. מסיבות אלו, טוען דוידי, צריך לכבד אותו מאוד אך גם לזכור שמדובר באיש בשר ודם ולא מיתוס כל יכול. התפכחות מרגשת, ללא ספק. אבל כאשר דוידי נשאל האם המיתוס של צ'ה צריך להיות מושפע ממספר האנשים שנהרגו בהרפתקאות הצבאיות הכושלות שלו, הוא לא מוכן לחשוב על האפשרות הזו: "צ'ה לא אשם אפילו במוות של אחד מהם! הקפיטליזם האמריקאי אשם!"

בהרצאה הבאה מתחילות להיחשף, אם כי לא בכוונה, מעט מזוועותיו של גווארה. ד"ר מרגלית ברז'נו, מומחית להיסטוריה של היהודים באמריקה הלטינית, בוחרת לדבר על צד פחות מוכר של המיתוס, צ'ה הכלכלן. גווארה, מתברר, שימש במשך שנים ראש הבנק המרכזי של קובה ושר התעשייה. הסיפור שהיא מתארת נשמע כמו טרגדיה ידועה מראש, שכן מאות מיליוני אנשים חוו אותה במאה השנים האחרונות: תכנון ריכוזי, הלאמת המערכת הפיננסית ואמצעי הייצור, קיום אידאולוגי של תעשיות כושלות וקביעת שכר מקסימום כנגד אי-שוויון. כצפוי, הרעב לא איחר לבוא.

כל זה מזכיר לכם את ברית המועצות? ובכן, צ'ה מתהפך בקברו מההשוואה: לגווארה היו קיתונות של ביקורת על השיטה הסובייטית אשר עוּדנו בקושי על ידי שותפו פידל קסטרו, שחשש מכעסה של נותנת חסותו העיקרית. צ'ה בז למנגנונים הקפיטליסטיים יחסית שבהם השתמשה ברית המועצות, כמו שימוש במחירים לקביעת ערך ונתינת תגמול כספי על עבודה קשה. הוא התנגד למודל הקורפורטיבי, בטענה שאפילו בעלות משותפת של עובדים על מפעל מעודדת רגשות אינדיבידואליים דוחים של בעלות, מגדילה את מספר הגניבות ומורידה את התפוקה. בעיניו יש למחוק מהיסוד את האינדיבידואל וליצור אדם מזן חדש: כזה הרוצה לעבוד אך ורק כדי לתרום לחברה, ושלא דורש אף תמורה מעבר להכרה בתרומתו. הוא האמין כי ישועתו של המין האנושי תבוא רק מהנדסה קיצונית של האדם, ופעל למחוק כל זכר לגישות או לאנשים מתונים יותר.

"המילים שלו יאירו את העולם הרבה אחרינו"

אם במושב הראשון עוד היה ניתן לדבר על ניתוח אקדמי מקצועי יחסית של המהפכן הסדיסט, במושב השני, אשר עסק בצ'ה כמקור אידאולוגי וכגיבור תרבות, סכר ההערצה נפרץ. "צ'ה היה הראשון שלי", מספרת בחיוך ד"ר תמר פאוזנר, "ואת הראשון לא שוכחים, הוא תמיד משאיר משהו ממנו אצלנו". לד"ר פאוזנר "לקח זמן להתאושש מהמוות של קסטרו", אך לאחר מכן היא התחילה לחשוב האם המוות המוקדם של עמיתו צ'ה גווארה הוא חלק ממה שסייע להנצחת המיתוס, העובדה שמת בהיותו עדיין צעיר וכריזמטי, "וגם חתיך משגע כמובן", היא מוסיפה בעיניים נוצצות.

מי שמנסה בשלב זה לזעוק "המלך הוא עירום" הוא פרופ' אריה קצוביץ'. "השמאל ואמריקה הלטינית ניכסו אותו כסמל לסוציאל-דמוקרטיה, אבל חשוב לזכור: צ'ה לא היה דמוקרט גדול. היו מהפכנים שגם האמינו בשלטון החוק. צ'ה סגד לאלימות והעריץ את סטלין, והיה הראשון שהכניס מחנות עבודה לקובה". אבל אחריו עולה פלורינדה גולדברג, חוקרת ספרות אמריקה הלטינית, ומצטטת מספר העוסק בנחיתתו של צ'ה על חופי קובה. ההקראה שקטה ומלאת כבוד, והתיאור הוא של מנהיג כמעט על-טבעי, כולל שימוש בשפה משיחית עם השוואה מרומזת לישו עצמו. "האם ההצגה חוטאת באידאליזם מוגזם? אוטופיה? תמימות?" שואלת גולדברג בעצמה. "בוודאי, אבל האם אלו לא המרכיבים של המיתוס של "הצ'ה""?

ה' הידיעה אינה מקרית. לאורך כל ההרצאות האחרונות, גווארה הופך להיות "הצ'ה". ההערצה לאיש שהיה ולמיתוס שהנו נוכחת כמעט בכל מילה. אחת הנשים בקהל מדברת עליו כעל נביא המוסר את דבר אלוהים: "המילים שלו יותר חשובות ממני, ממך, מכולנו. הם היו כאן לפנינו ויאירו את העולם הרבה אחרינו". אחרת מתעקשת לקרוא כמה שירים בספרדית אודותיו, מתוך אמונה שכולנו נוכל לשמוע את קסם דמותו גם דרך מחסום השפה הזרה. בשלב מסוים קולה מתחיל להיסדק.

למשמע ההרצאות כמעט נסחפתי לרגע בקסמו של המהפכן הכריזמטי שלא פחד משום אתגר, אבל אז אני נזכר בעובדות: מדובר ברוצח המונים ובסוציופת מתועד, שלפי עדותו שלו פשוט נהנה לרצוח. רצף התשבחות וההאדרה של האיש מעלה בי בחילה.

אני יוצא מאולם הכנס, מסתובב מעט בבניין ומוצא תבליט זכוכית ועליו ציטוט מהנשיא טרומן עצמו לכבוד פתיחת המרכז: "המרכז לא יעסוק בעיקר בממדים האקדמיים של מלחמה ושלום. אנו נרכז את מאמצנו בבעיות יומיומיות המעסיקות את חייהם של ההמונים. כאן טמונה התקווה שנוכל לתרום בצורה משמעותית לקידום השלום. המוסד הזה ישחק תפקיד משמעותי ופרקטי בהשקטת הפחדים והחששות של כל העמים בכל העולם". התהייה על הקשר בין המילים הללו לאירוע שבו השתתפתי זה עתה, מלווה אותי אל החורף הירושלמי שבחוץ.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

19 תגובות למאמר

  1. אין כל סיבה להתפלא.
    "מכון לחקר השלום" הוא שם קלאסי של מכון שפועל במערב אך משרת את אדוניו בצד השני שלך מסך הברזל. זה שם אופייני לארגון חזית מרקסיסטי שמופעל על ידי הקואומינטרן או זרוע דומה אחרת. זה נכון גם אם הוא קרוי על שם הארי טרומן.
    אמנם ברה"מ נוחה עדן כבר שנים רבות, אבל ההשפעות והרוח ממשיכים להתקיים ולהזיק בכל רחבי המערב גם כיום.

  2. זו הוכחה נוספת לכך ששמאלנות קיצונית היא מצב נפשי. זה לא רציונלי.

  3. השמאל הוא כמו ילדה בת 17.
    בסדר אז הוא ילד רע אבל הוא חתיך…

  4. ציה גברה היה רופא, אדם ממשפחה שהתנגדה באופן פעיל לנאצים. בהיותו בעל אמתעים ומעמד, הוא רצה להשיג מטרות של שיוויון והגנה בשביל אנשים פשוטים כמו כל אחד מאתנו. הבעיה שאת הבעיות בעולם זה אנשים מנסים לפתור באמצעות נשק. היום זורקים פצצות ממטוסים, עושים מצור על אזורים עם אזרחים. כל גנרל או ראש ממשלה יכול להיקאא רוצח המונים. השאלה איך אפשר אחרת.

    1. לבתולה הקדושה מריה –
      1. גם אחמד טיבי הוא רופא. גם יוזף מנגלה היה רופא. או במילים אחרות, so f****n what?
      2. הרבה משפחות התנגדו לנאצים. זה לא מעיד בהכרח על האופי של כל צאצאיהם הסוררים והסורחים של המשפחות הללו. גם עץ טוב יכול להצמיח פירות רקובים ומבחילים, כפי שאירע במקרה של צ'ה.
      3. הוא לא רצה להשיג שוויוון לבני האדם. וגם אם כן, המטרה הזאת הייתה משנית לחלוטין עבורו לעומת רצונו, שלא לומר הנאתו, לענות, לרצוח ולהכאיב לבני אדם.
      4. לא כל גנרל או ראש ממשלה הוא רוצח המונים. ביעור טרוריסטים והדברת איסלמיסטים הוא לא רצח המונים. למעשה זה אפילו לא רצח יחידים. זאת הגנה עצמית, שלא לומר הצלת האנושות וכל מה שטוב בה.
      5. האם יש דרך אחרת לשינוי העולם, פרט לאלימות? אולי. צריך לדון על כך ברצינות. אבל לא עם טיפוסים כמו צ'ה. הוא לא חשב שיש דרך אחרת, ובעצם, גם אם הייתה, הוא לא היה מעוניין בה. כל מי שעיין בכתביו של היצור המאוס הזה, יכול לראות בקלות עד כמה הוא נהנה והתענג על אלימות סדיסטית. דרך אחרת של פעילות מדינית הייתה שוללת ממנו את המלחמה, העינויים ומעשי הרצח, שהיו חביבים עליו כל כך. ואם אי אפשר להתעלל קצת באנשים, היה שואל אותנו המנהיג היקר צ'ה, אז בשביל מה לשנות את העולם? בשביל מה בכלל לחיות?

  5. באמת מזעזע לקרוא על תגובות המשתתפים
    הם נשמעים כאילו לא התבגרו ועדיין חיים כילדים קטנים בעולם אוטופי. אני מניח שזה די טבעי במדעי העושים רוח לא צריך הוכחות מספיק להזות משהו ולהוציא מאמר מזה. ממש מדהים איך אנשים לכאורה מבוגרים מסוגלים להתרפק על שיטת חיים שלא הצליחה בשום מקום ורק גרמה נזקים והרג רב. אבל יש להם חופש ביטוי אפילו מדברים שטויות.

    1. נגעת בנקודה כשכתבת "אנשים לכאורה מבוגרים". לא מדובר כאן באנשים בוגרים אלא בפרופסורים למדעי הרוח והחברה. אנשים רבים הולכים ללמוד בפקולטות האלה ולמעשה לא לומדים דבר אלא רק מאריכים בכמה שנים את תקופת הינקות שלהם. אחרי הכל, אלו הם המקומות היחידים שבהם אדם שסובל מחוסר בשלות יכול לשגשג. רובם יוצאים משם אחרי כמה שנים, טיפשים יותר ממה שהם היו כשהם נכנסו, אבל אולי לפחות הזמן עשה את שלו והם מסוגלים להתנתק סוף סוף מהגנון. מיעוט קטן ממשיך לשרוץ שם לנצח עם כל מיני תקנים וקביעות, או בקיצור, במין חממה תמידית שבה אין שום השלכות לטמטום המוחלט שלהם.

    1. לא חמוצים ולא המונים. בטח לא אנשים חפים מפשע. טרוריסטים. ביבי חיסל טרוריסטים. אין ספק שחיסול טרוריסטים מסב לך צער רב ומייסר את נפשך הרגישה. אבל בכל זאת, מן הראוי לדייק בעובדות.
      ובקשר לצ'ה, אולי כל מנהיג חייב להתחיל בחיסול המונים (בעצם, מי קבע את האקסיומה הזאת?) אבל לא כל מנהיג חייב להמשיך בכך, להתמיד בכך, ולא לעשות כלום פרט לעינוי וחיסול אנשים. אה, כן, שכחתי; צ'ה היקר גם העלה תרומה ניכרת לשיתוק, ניוון ומיטוט הכלכלה הקובנית. נו טוב, כנראה שהוא בכל זאת לא היה בן אדם כל כך רע למרות הכל…

  6. נו באמת! מה זה משנה שהוא עינה ורצח המון אנשים?! הוא היה חתיך לא נורמאאאלי! שייו, איזה מגניב! צ'ה, חמודי, תעשה לנו מהפכה!

  7. "צ'ה בז למנגנונים הקפיטליסטיים יחסית שבהם השתמשה ברית המועצות, כמו שימוש במחירים לקביעת ערך ונתינת תגמול כספי על עבודה קשה. הוא התנגד למודל הקורפורטיבי, בטענה שאפילו בעלות משותפת של עובדים על מפעל מעודדת רגשות אינדיבידואליים דוחים של בעלות, מגדילה את מספר הגניבות ומורידה את התפוקה. בעיניו יש למחוק מהיסוד את האינדיבידואל וליצור אדם מזן חדש: כזה הרוצה לעבוד אך ורק כדי לתרום לחברה, ושלא דורש אף תמורה מעבר להכרה בתרומתו. הוא האמין כי ישועתו של המין האנושי תבוא רק מהנדסה קיצונית של האדם, ופעל למחוק כל זכר לגישות או לאנשים מתונים יותר."

    במילים פשוטות יותר, התזה של צ'ה יכולה להסתכם כך : "חברים שלי, בבקשה, נסו להיות יותר טובים, יותר הגונים, יותר אנושיים, יותר נחמדים, יותר מתחשבים.
    כי אם לא תעשו זאת, אני אאנוס, אענה, ארצח וארטש את כולכם, יא נבלות."

  8. מותר להם, הם שמאלנים.
    תארו מצב שימנים היו מקיימים יום לזכרו של גנרל פינושה (שזרק קומוניסטים ממסוק ללא מצנח).

  9. למצער, רמתם של מדעי הרוח כיום היא כרמתם של נערים סוררים בתנועת נוער. לא נותר מגדולת הרוח של מדעי הרוח כל זכר בלתי אם שטחיות, ניוון, והונאה עצמית.

  10. בפאראפראזה לדברי צ'רצ'יל (המנהיג הדגול שהציל בעזרת ארה"ב את העולם המערבי מצבת הנאציזם/פשיזם) שדיבר על האיסלאם והשפעתו על נפש האדם והתנהגותו

    שמאלנות מסוכנת לאדם, כמו שמחלת ההידרופוביה ('כלבת') מסוכנת לכלב…!

  11. הם תמיד העריצו רוצחים. סטאלין, מאו, פול פוט, עראפאת – אז מה חדש ?

  12. לאחרונה שמעתי נאום של טראמפ, שבו אמר דברים שלדעתי יש לזכור ולצטט:
    "כל הצרות הנוחתות על ונצואלה , לא קרו בגלל שהסוציאליזם במדינה זאת מומש בצורה שגויה , כל הצרות הללו קורות בדיוק בגלל שהסוציאלים במדינה זאת מומש בצורה מעולה".

    1. הקדים אותו אפריים קישון:
      ״הבעיה בקומוניזם היא *שאפשר* לממש אותו״

  13. ז'אן פרנסואה רבל בתגובה:"הלוליינות הדיאלקטית שבאמצעותה מטהר השמאל כל שרץ פוליטי ורוצח המונים, מסטלין ולנין עד הונקר וקסטרו, הגיעה לשיאה הגרוטסקי בדמותו של יאסר ערפאת"!